מורשת יהדות מרוקו

מאחורי הקוראן

חי בר-זאב

בירורים בעניין יצירת הקוראן ובעמדות של היהדות והאסלאם זו מול זו

בהוצאת " דפים מספרים " 

" העבד "  ^, שנסע ל׳מסגד הקיצון וראה את ה׳אותות׳

הבה נפנה לפסוק הקוראני, שלדברי המסורת המוסלמית מרמז למסעו הלילי של מוחמד לירושלים והעלייה לשמים:

״ישתבח שמו של המסיע את עבדו בלילה מן ׳המסגד הקדוש׳ אל ׳המסגד הקיצון׳ אשר נתנו ברכתנו על סביבתו, למען נראה לו את אותותינו״ (יז, א). – אל מסג'ד אל חראם, אל מסג'ד אל אקצא

כעת נברר: מי הוא עבדו של אללה הנוסע בלילה? היכן נמצא המסגד הקדוש, או נכון יותר ה׳אסור׳ והיכן נמצא ׳המסגד הקיצוץ/ או ה׳רחוק׳? לפי הפרשנות המקובלת באסלאם, העבד המוזכר בפסוק זה הוא מוחמד; המסגד ה׳אסור׳ הוא המסגד בעיר מכה – הכעבה; המסגד ה׳רחוק׳ הוא מקום הר הבית בירושלים; ׳האותות׳ הם המחזות שראה מוחמד בדרכו לירושלים, בהר הבית ובעלייתו השמימה, הפגישה עם הנביאים הגדולים וקבלת המשימה האלוהית לבשר את דת האסלאם.

גם פירוש זה של המוסלמים, בדומה לפירושם בעניין מפגשו של מוחמד עם המלאך גבריאל, אינו מתקבל על הדעת. כפי שכבר הבאנו לעיל, מוכח מהקוראן עצמו, שבהיותו במכה לא התכוון מוחמד לברוא דת חדשה. יתר על כן; אם אומנם עוסק הפסוק בהיווצרות דת חדשה, הלוא מדובר במאורע הרה-גורל בעל תמורות והשלכות מרחיקות לכת על כלל האנושות ! ואם כן, כיצד בעניין כה חשוב מקמץ הקוראן במילותיו וסותם את כוונתו? זאת ועוד, אם נכון ההסבר שמדובר במוחמד העולה לשמים להביא דת חדשה, אין שום קשר בין עניין המסע להמשך הפסוק ולפסוק שלאחריו:

״הוא [בורא העולם] שומע ומבחין. נתנו למשה את הכתב ועשינו אותו מקור הדרכה לבני ישראל_; אל תסמכו על אחרים זולתי״(יז, א-ב).

על־כן נראה פירוש הפסוק הזה כמו שביארו חנא זאכריאס. לא מדובר כאן במוחמד ובמכה, אלא זהו תיאור נוסף של מתן תורה לעם ישראל על־ידי משה בהר סיני. הבה ונסביר אותו, ונשתמש בידיעת השתלשלות הדברים כפי שעולה מפסוקי התורה. בזמן שעם ישראל קיבל את התורה, היה הר סיני בוער באש וענן כבד מסבבו, ובכל האזור שלט חושך. משה עלה לבדו, ולבני ישראל נאסר להתקרב להר:

״והגבלת את העם סביב לאמר השמת לכם עלות בהר ונגוע בקצהו כל הנוגע מות ימות״(שמות יח, יב)

העם עמד מרחוק ושם השתחווה:

״וירא העם וינועו ויעמדו מרחוק״_; ״ויעמוד העם מרחוק״_; ״והשתחויתם מרחוק״_; ״ותקרבון ותעמדון תחת ההר, וההר בוער באש עד לב השמים חושך ענן וערפל״_; ״ויהי כשמעכם את הקול מתוך החושך וההר בוער באש ותקרבון אלי כל ראשי שבטיכם וזקניכם״ (שמות כ, סו_; שם כ, יח_; שם כד, א_; דברים ד, יא_; דברים ה, ב).

משה מבקש לראות את בורא עולם; ה׳ לא נעתר לכך, אבל הוא מסכים שמשה ייכנס

למערה וה׳ יעבור לפניו. משה רואה מחזה נפלא ונורא. הוא שומע את 13 מידות

הרחמים ומשתחווה שם על ההר:

״ויאמר: הראני נא את כבודך. ויאמר: אני אעביר כל טובי על פניך וקראתי בשם השם לפניך, וחנותי את אשר אחון ורחמתי את אשר ארחם. ויאמר: לא תוכל לראת את פני… ויאמר הי: הנה מקום אתי ונצבת על הצור… וראית את אחורי… וימהר משה, ויקוד ארצה וישתחו״(שמות לג, יח-לד, ח).

טרם רדתו מן ההר מצווהו ה׳ שיצווה את בני ישראל כי לא יעבדו אלוה אחר מבלעדיו: ״ויאמר השם אל משה: כה תאמר אל בני ישראל: אתם ראיתם כי מן השמים דברתי עמכם. לא תעשון אתי אלהי כסף ואלהי זהב לא תעשו לכם״(שמות כ, יט-כ).

אחר כך ה׳ נותן לו את הלוחות:

״ויאמר ה׳ אל משה: עלה אלי ההרה והיה שם, ואתנה לך את לוחות האבן והתורה והמצוה אשר כתבתי להורותם״.¹⁴⁷

תמצית הדברים מובאת באופן דומה גם בקוראן:

״כאשר בא משה במועד שקבענו, וריבונו דיבר עמו, אמר: ריבוני, הראני ואתבונן בך. אמר: לא תוכל לראותני, ואולם הבט אל ההר. אם ייוותר שלם במקומו, כי אז תראני. כאשר הופיע ריבונו לנגד ההר, כתשו עד דק, ומשה נפל מתעלף״.

ולפי כל זה יתחוור היטב פירוש הפסוק בקוראן:

״ישתבח שמו של המסיע את עבדו בלילה מן המסגד הקדוש אל המסגד הקיצון אשר נתנו ברכתנו על סביבתו, למען נראה לו את אותותינו״(יז, א).

העבד המוזכר כאן הוא משה, כפי שהוא מכונה בחומש: ״לא כן עבדי משה״; ״וימת

שם משה עבד ה״. משה היה במסגד – מקום בו סוגדים לה׳ ־ על הר סיני, ושם

השתחווה לו. הקוראן קורא למקום הזה ׳אל-חראם׳, כיוון שהיה חרם – איסור – לבני ישראל להתקרב אליו. אחר כך חזר משה למסגד הקיצוץ, הוא המקום שבו השתחוו בני ישראל, והוא נקרא ׳אל-אקצא׳, רחוק, כיוון שהעם עמד והשתחווה מרחוק. הדבר התרחש בלילה, כיוון שהכול היה חשוך. משה ראה אז נפלאות גדולות ומחזה נהדר – ה׳ עבר לפניו והוא השמיע את 13 מידות הרחמים. ומעתה יובן עניינו של המשך התיאור: ״הוא [בורא העולם] שומע ומבחין. נתנו למשה את הספר ועשינו אותו מקור הדרכה לבני ישראל_; אל תסמכו על אחרים זולתי״(יז, א־ב).

משה חוזר ממסעו בהר, מביא לעם ישראל את הלוחות ומצווה להזהיר את בני ישראל לבל ייקחו אלוה מבלעדי הי. לפי הפירוש הזה מובן למה שני הפסוקים קצרים כל כך, כי הלא אץ בהם חידוש שמהפך עולמות. מדובר רק בעוד פרטים שבסיפור קבלת התורה בהר סיני.

עולים במשורה

מדיניות ישראל כלפי עלייתם של יהודי צפון אפריקה, 1951-1956

אבי פיקאר

באדיבותו ובאישורו של המחבר, אבי פיקאר

מכון בן גוריון לחקר ישראל והציונות- קריית שדה בוקר

אוניברסיטת בן גוריון בנגב

תשע"ג – 2013 

היחס ליהודי ארצות האסלאם.

השסע העדתי הוא אחד הביטויים של מערכת יחסים ודרכי חשיבה שאינם ייחודיים לחברה הישראלית ושלא נוצרו בשנות החמישים. זהו הלך רוח שקדם להקמת המדינה והתקיים עוד בטרם נוסדה התנועה הציונית ומקורו ביחסים לא־שוויוניים שהתקיימו בעולם בין בני אירופה וצאצאיהם לבין ילידי הארצות שבני אירופה השתלטו עליהן בעת החדשה – ׳ילידים׳ במינוח שרווח בתקופת השלטון הקולוניאלי. מבנה יחסים זה הוליד הלך מחשבה ותפיסת עולם בדבר חלוקה דיכוטומית של האנושות ל׳אירופאים׳(ולצורך העניין מדובר כמובן גם בלבנים באמריקה ובאוסטרליה) ול׳ילידים׳(אינדיאנים, אפריקנים, אסיאתים).

החשיבה הקולוניאלית טיפחה הבחנה משפטית, חברתית ותודעתית, כמו גם עליונות תרבותית (ובניסוחים מסוימים אף גנטית) של האירופאים וסרטטה קו חיץ ברור שסטראוטיפים שליליים חיזקו אותו. המורשת הקולוניאלית והיחס הקולוניאלי הגדירו הבדלים בין אירופאים ל׳ילידים׳ כהבדלים ׳טבעיים׳ ועודדו את כינונו של סדר היררכי מוגדר וברור. יש המכנים את היחס הזה ׳אוריינטליזם׳ בעקבות אדוארד סעיד,אולם מונח זה ממקד את נקודת המבט ביחסם של אירופאים למזרח התיכון, בעוד המונח ׳מורשת קולוניאלית׳ מציג יחס זה באופן רחב יותר ומאפשר להכניס לשיח גם את תיאור היחסים בין סוגים שונים של תושבי אירופה ובין סוגים שונים של ׳ילידים׳. אכן, בהקשר זה חשוב לציין שההיררכיה התקיימה לא רק בין אירופאים ל׳ילידים׳. גם בתוך כל קבוצה התקיימה היררכיה פנימית על בסיס אותו קריטריון – קרבה ושייכות לתרבות האירופאית, ל׳נאורות׳. אפשר למשל לאתר בשיח המסתייג על יהודים באירופה התבססות על הטיעון שהיהודים הם אוריינטלים ואינם שייכים לאירופה. השיח המסתייג של יהודי מרכז אירופה על יהודי מזרח אירופה התבסס גם הוא על דימויים דומים. גם בקרב הנתינים הקולוניאלים, ה׳ילידים/ התקיימה היררכיה. חלקים לא מבוטלים של ה׳ילידים׳, בעיקר אלה שנחשפו לתרבות המערב, הפנימו את נחיתותה של ה׳ילידיות׳ ושאפו לעבור טרנספורמציה ולהגיע ל׳נאורות׳. לאחר שעברו או הניחו שעברו טרנספורמציה כזו הם אימצו את דפוס היחסים ההיררכיים כלפי אחיהם שנותרו לדעתם במצב ה׳ילידי׳. היררכיה, שהציבה את האירופאים בראש ואת ה׳ילידים׳ בתחתית, הייתה קשיחה ביותר ועוגנה לא רק בדימויים אלא גם במציאות משפטית.

בשונה מעימותים היסטוריים אחרים (כמו למשל העימות הממושך בין מוסלמים לנוצרים בימי הביניים) שכל צד בהם היה משוכנע בעליונותו שלו, בעידן הקולוניאליזם הצליחו בני אירופה לנטוע את ערכיהם ואת תפיסת העולם שלהם גם בקרב אלה שהוצבו בתחתית הסולם ההיררכי. העדיפות הטכנולוגית והצבאית של האירופאים הייתה כה ברורה וחד־משמעית שבעימות שנוצר הייתה תבוסתם של ה׳ילידים׳ בלתי נמנעת, ובמהרה התקבעה ההיררכיה. העדיפות האירופית הביאה ׳ילידים׳ ששאפו לטפס בהיררכיה לאמץ תרבות זו לפחות בחלקה ובכך להודות בעליונותה. לא רק יחידים עברו תהליך זה אלא גם משטרים. היפנים למשל אימצו את הטכנולוגיה המערבית והאימפריה העות׳מאנית ניסתה במהלך המאה התשע עשרה לאמץ שיטות ארגון וממשל אירופיים.

יחסם של יהודים אירופאים לבני אסיה ואפריקה, גם אם מדובר באחיהם לאמונה, לא היה מנותק מצורת החשיבה של המורשת הקולוניאלית ומהשפעתה. התנועה הציונית הורתה ולידתה באירופה של המאה התשע עשרה. כמו יהודים אירופאים אחרים גם הציונים האירופאים הושפעו מהמורשת הקולוניאלית. השפעה זו באה להם לא מתוקף היותם ציונים אלא מתוקף היותם אירופאים. הרכיב האירופי בזהותם גרם להסתייגות מיהודי אסיה ואפריקה, קרי היהודים ה׳ילידים׳, ואילו הרכיב הציוני בזהותם קירב אותם אל מי שנתפסו כבניה של אותה אומה, שכן למרות השפעתה הרבה של המורשת הקולוניאלית היה גורם נוסף בעל השפעה רבה על תודעתם של בני התקופה ובייחוד על היהודים הציונים: הלאומיות המודרנית והלך החשיבה שהיא יצרה – האתוס הלאומי. אתוס זה הוביל ודחף לשוויון או לפחות לשיח של שוויון בין קבוצות שונות המשתייכות לאותה אומה. הכוונה איננה לשוויון אוניברסלי בגרסה הסוציאליסטית אלא לשוויון בין בני האומה.