מורשת יהדות מרוקו

עם אלה שיצאו נשכרים במיוחד מנדיבותו נמנו הנסיכים לבית בראגאנצה. אמרו על הדוכס של בראגאנצה, שבשעת מותו של אלפונסו V היו בבעלותו חמישים ערים וטירות וכשליש מאדמות פורטוגל; ואת העוצמה המדינית והצבאית, שיכול היה לגייס באמצעות העושר הזה, חיזקו העמדות שתפסו שלושת אחיו. אחד מהם, ז׳ואן, המרקיז של מונטמור, היה שר הצבא של הממלכה – כלומר, המפקח על צבא המלכות. לאח אחר, הרוזן של אוֹליוֶנְסָה, הוענק התואר של נגיד הממלכה: והשלישי, אלפונסו, הרוזן של פארו, היה חצרן פעיל ורב השפעה. כנסיכים הללו ראה ז׳ואן את חומסי עושרה וכוחה של המלוכה ואת המכשול הגדול ביותר לשאיפותיו האבסולוטיסטיות. חיסולם של אצילים אלה נעשה יעדו הראשון.

על הסיבות הללו, שהיו כרוכות במדיניותו הכללית, נתווסף גורם אישי חזק, שבגללו היה ז׳ואן להוט במיוחד לפגוע במעמדה של משפחת בראגאנצה. תססו בו איבה אישית עזה ותשוקת נקם שלא באה על סיפוקה, כיוון שהיה נכדו של דון פדרו – העוצר, שנפל קורבן לתככיו של אלפונסו, הדוכס הראשון ומייסדו של בית בראגאנצה. יתר על כן: אמו, שהיתה בתו של פדרו, הורעלה, לפי הדעה שהיתה מקובלת בעם, בפקודתו של אותו דוכס. מילדותו רחש ז׳ואן איבה לבית בראגאנצה. מצפה היה רק לשעת כושר.

מצבה של המדינה אחר מותו של אלפונסו היה נוח לביצוע השינויים שהגה בהם. פצעי התבוסה שנחלה פורטוגל במלחמתה עם קסטיליה עדיין היו טריים; הבריות התרוששו בגלל המיסים הכבדים שהצריכו מלחמותיו החוזרות ונשנות של אלפונסו, והתביעה לתיקונים היתה כללית. ז׳ואן II הופיע כלוחם לזכויות העם, וכך עלה בידו לנקוט אמצעים שכוונו לצמצום כוחם של האצילים על־ידי שלילת זכויותיהם המשפטיות והכלכליות. הוא העמיד את כל מערכות־ המשפט תחת מרותו הישירה של הכתר, וכפה על כל מושלי הערים והעיירות להישבע לו אמונים במישרים. נוסף על כך הוציא ב־15 בדצמבר 1481 צו, שחייב את המחזיקים באדמות ובאחוזות, שהיו שייכות בעבר לכתר, להגיש לבדיקה את המסמכים שעליהם נתבססו זכויותיהם על נכסיהם.

אמצעים אלה, שנשתמעה מהם מהפכה בכל המשטר הפיאודלי, העלו את חמתה של האצולה והחרידוה. בריאיון עם המלך הביע הדוכס של בראגאנצה בלשון ברורה את טענות האצילים נגד פקודתו. בתגובתו נזף בו המלך קשות על שהוא מעז להטיח ביקורת בצו מלכותי. מעולם לא דיברו אל הדוכס של בראגאנצה בלשון כזו; אולם

אחיו, המרקיז של מונטמור, נעלב עוד יותר כשגזר עליו המלך גלות זמנית בשל עבירה של מה בכך. כך גבר המתח בין המלך לנסיכי בראגאנצה, ושני הצדדים התכוננו בזהירות להתמודדות הסופית.

עד מהרה השתקף הסיכסוך בין המלך והאצולה באופן הרה אסון בחייו של אברבנאל. ממדיניותו הכללית, ומן הצורך שלו לקנות את לבו של המון העם, כבר אפשר היה להסיק שז׳ואן II לא ינקוט עמדה פרו־יהודית כל עיקר, אלא יגביל את זכויותיהם של היהודים ויצמצם את השפעתם בארץ. מתוך כמה מן השירים שנתפרסמו בקובץ הפיוטים (ה־Cancioneiro), של המשורר הפורטוגלי גרסיה דה רסנדה, ששירת את ז׳ואן מילדותו, יכולים אנו לעמוד על עוצמת השנאה ליהודים ששררה בחצרו של דואן. אחד מבני משפחת יחיא רבת הכוח, שחש מן הסתם במגמה המדינית החדשה, עזב באותם הימים את הארץ. אך אברבנאל לא מש ממקומו, ועתיד היה לסבול לא רק מחמת יהדותו, אלא גם – וקודם כול – מחמת יחסיו הקרובים עם בני משפחת בראגאנצה.

באווירת המאבק שהתפתחה באותו זמן לא היה ז׳ואן עשוי להאיר לו פנים, אך ככל הנראה הוסיף אברבנאל לשרת את המלך, אם מפני שהדוכס, שעדיין היה בעל השפעה, ביקש ממנו לנהוג כך ואם מפני שהמלך לא היה מוכן לוותר על שירותיו. אברבנאל, מכל מקום, ודאי שרוי היה בימים ההם בדאגה מתמדת. עד מהרה בא יחסו של המלך לאברבנאל לידי ביטוי באיבה שגילו כלפיו כמה מן החצרנים החדשים, שנעשו אנשי סודו ויועציו של ז׳ואן II.

יהיה זה מאיר עיניים אם נבדוק כעת את היחידים שאינם תואמים את הדפוס שתיארתי, כלומר דרום־תוניסאים אשר הוסיפו לקיים את המנהגים הנדונים. אכן שני האנשים שנהגו מנהג נפילת אפיים היו מיוחדים. האחד, הרב שושן כהן זצ׳׳ל, היה נצר למשפחת הכוהנים המיוחסת והנכבדה ביותר בג׳רבה, ובחו״ל הוא היה במרכז החיים הדתיים והחברתיים. בארץ שימש הרב שושן ברבנות, מקובל היה כזקן העדה והצטיין בקנאות וזקיפות־קומה דתית רבה. האיש האחר, גם הוא ממשפחת כוהנים מיוחסת, הוא מנהיג מוסרי גאה במושב של יוצאי ג׳רבה, שאנשיו היו מעורבים בחיכוכים עם מוסדות חיצוניים (לפירוט המניעים הדתיים שבחיכוכים אלה ראה דשן, תשל״ב). לשני החכמים האלה לא היתה סיבה לחוש כשלון או פחיתות־ערך דתית. שניהם נהגו כאישים חזקים, שעמדו בנסיונם לפקח ולשלוט על נסיבות קיומם, ולא נסחפו עם הזרם. מכאן בטחונם העצמי והאומץ שבו קיימו את מנהג נפילת אפיים.

מהו היחס שבין ביטול שלושת הסמלים, שתוארו לעיל, על־ידי יהודי דרום־ תוניסיה לבין התופעה של ׳חיסול׳ ביטוי דתי? בפרק הרביעי טענתי, שתופעה כמו ירידת האמונה בכישוף אצל אפריקאים שנתפסו לתרבות מערבית מהווה הפרדה בין אמונה בכישוף לבין הניסיון הקיומי של חרדות (שאותן מקשרים אפריקאים מסורתיים לתוקפו של הכישוף). הפרדה זו מחסלת בפועל את הכישוף כמערכת סמלים. לתופעה מיוחדת זו מתכוונים הסוציולוגים של הדת כשהם באים לכרוך חיסול בחילון. גם הסמלים הדרוס־תוניסאיים שבהם דנתי מתייחסים לניסיון קיומי.

מוגדר, דהיינו לתחושתו של אדם שהוא זכאי, צדיק וירא־שמים. קשר זה בין התחושה והסמלים אינו קיים יותר בצפונית: לפיכך הסמלים נעלמים. עם זאת קיים הבדל יסודי בין שתי הדוגמאות הללו. במקרה האפריקאי מתחסל הכישוף כתוצאה משינויים באופן הטיפול בחרדות, אולי אפילו בעצם התחושה בסוגים שונים של חרדות: התהליך קשור בשינויים תרבותיים מפליגים. במקרה של צפונית השינוי הקיומי אצל האדם הוא שטחי, הוא חל רק בתחושת האדם את מעמדו הדתי, אך לא בבסיס אמונתו הדתית. ניתן לטעון, שביטול הסמלים המתייחסים למעמד דתי גבוה במקרה צפונית תואם את הדבקות הנמשכת בערכים הדתיים, שאליהם מתייחסים סמלים אלה. דווקא הנטישה היא עדות ליחס הער שבין אנשי צפונית לבין סמליהם הדתיים.

הערת המחבר :  משפחות ידועות מדרום־תוניסיה מטפחות לפעמים מנהגים ומעשים דתיים מסוימים. מכאן אפשר אולי לטעון, שהיחידים הנדונים כאן למעשה דבקים במסורת משפחה. לכן כדאי לציין, שהאחים של אחד האנשים האלה שהכרתי אינם נוהגים מנהג נפילת אפיים

אין הג׳רבאים של צפונית נוטשים את כל סמליהם הדתיים. למה אפוא ניטש דווקא מנהג נפילת אפיים מבין כל מנהגי בית־הכנסת? אין לבטל שאלה זו בפשטנות מתוך הנחה, שאנו עומדים נוכח תהליך של חיסול מקרי. מבקש אני לחשוף את החוקיות שבתהליך החיסול בצפונית, ובהקשר זה הריני מציע לדון בנפרד בביטול סמלים המתייחסים למעמד דתי גבוה ובביטול סמלים מסוגים אחרים. יש טעם בהבחנה זו, כל עוד נשאר המצב החברתי שבו פועלים האנשים כמות שתיארתי אותו, אולם אפשר שבמשך הזמן תתפתח בקרב יוצאי תוניסיה הנדונים מערכת־רעיונות עקיבה חדשה, אשר תעניק הכשר לחילוניות ולחוסר דת.  אנשים אשר נטשו את הדרכים הישנות יפסיקו אז מלראות עצמם בחוטאים, כלומר, לראות עצמם כאנשים בעלי מעמד דתי נחות. כיוון שכך נצטרך לנתח נתונים מהסוג הנדון במונחים אחרים, אולי במונחים של חיסול וחילון. אוסיף ואומר, כי לולא נטשו הג׳רבאים את המעשים הסמליים המתוארים המבטאים מעמד דתי גבוה, אלא היו מוסיפים לדבוק בהם גם בתנאים החדשים שבמקום, היינו אמנם עומדים נוכח תופעה של חילון. יש להניח שהתמדה בדבקות כזאת היתה מכילה בחובה תפנית חדה במשמעות שהאנשים היו מייחסים לסמלים, או בתפיסת האנשים את טיבו של סטאטוס דתי בכלל. יש אפוא להבחין בין שני סוגים של חיסול סמלים דתיים, או אם נדבר מנקודת־מבט פנומנולוגיה: בין שני סוגים של הפרדת סמלים מהניסיון הקיומי. הסוג האחד של הפרדת סמלים נעוץ בזעזועים עמוקים בתרבות ובהשקפות־עולם: לגבי סוג זה אני בוחר לייחד את המונח המודגש ׳חיסול׳. סוג שני של הפרדת סמלים מניסיון קיומי מקורו בנסיבות מוגבלות יותר של שינוי חברתי, שאינו פוגע בערכי־יסוד. לגבי האחרון מוטב להשתמש בביטוי רופף יותר: נטישה. אכן ׳נטישה׳ ו׳חיסול׳ הן תופעות של סוגים סוציולוגיים שונים מאוד. 

ניתוח התופעה של נטישת הסמלים הדתיים בקרב יוצאי ג׳רבה שבצפונית עולה בקנה אחד עם ניתוח תופעה טקסית אפריקאית מוזרה ומפתיעה(דאגלס, 1956 : פרק 10). יש שאנו מוצאים בלב טקסים מקודשים ביותר בחברות שונות מעשים, המביעים בוז וזלזול כלפי חפץ האמונה או מושא־הדבקות הדתית הרגיל. כך, למשל, נוהגים אנשי שבט הבמבה(היושבים בזמביה) להשחית באופן טקסי תבניות ודמויות אלילים אחרי שהשקיעו בבנייתן מירב הכשרונות והמאמצים (ריצ׳רדס, 1956 : 138). מעשים דומים נהוגים בקרב הניאקוסה (בטנזניה) והללה (בזאיר). בכמה מקרים קיצוניים המעשים הם הרסניים ועקובי־דם ממש, כגון בטקסי הדינקה (בסודאן) והללה (בזאיר). על אף השוני שבעוצמת הביטוי בחברות שונות, נשארת התופעה זהה ביסודה. אביא מניחוחה של דאגלס את טקס שבט הללה. תרבות הללה ממוקדת בניגוד עקרוני של הפרדה בין בני־אדם לבין בעלי־חיים. תכונות תרבותיות שונות, פיסיות, מוסריות וטקסיות(כגון טהרה וטומאה), מיוחסות לשתי קטיגוריות־ יסוד אלה של יצורים בעולם הללה. בהתאם לדבקותם של בני אדם בתכונות המיוחסות לקטיגוריה האנושית, הם מצליחים או נכשלים בחיים. היבט אחד של הניגוד העקרוני לפי תרבות הללה הוא תיעוב בעלי־החיים הנחשבים לבלתי־רגילים, ואשר להם קלסתר שאינו מתאים להגדרה התרבותית של בעלי־חיים, או של סוג מסוים של בעלי־חיים. והנה, האירוע המרכזי באחד הטקסים החשובים של הללה, הוא האכילה החגיגית והטקסית של הפאנגולין(אוכל הנמלים המשוריין הענקי), מפלצת אנדרוגינית שבה משמשות בעירבוביה הקטיגוריות התרבותיות של הללה. הפאנגולין בהווייתו מעמיד בסימן־שאלה את האמונה של חברת הללה בדבר ניגודי־היסוד של יצורים חיים. וכך כותבת דאגלס:

פולחן הפאנגולין אינו אלא דוגמה אחת מדוגמות רבות של פולחנים, המזמינים את חסידיהם לעמוד פנים אל פנים מול הקטיגוריות, שעליהן נבנתה כל התרבות המקיפה אותם… הם עומדים פנים אל פנים מול חוסר בהירות בצורתה הקיצונית והמרוכזת. הם מעיזים לתפוס את הפאנגולין ולהשתמש בו באורח טקסי, בהכריזם כי יש בו יותר עוצמה מאשר בכל הטקסים האחרים. כך מסוגל פולחן הפאנגולין לעורר מחשבה עמוקה על טיב הטוהר והטומאה ועל מיגבלת ההגות האנושית על ההוויה (1966: 170-169).

ואמנם, דווקא הדגשת מצבן המעורפל והמבולבל של הקטיגוריות השיגרתיות, כפי שהן מופיעות בחיי היומיום של הללה, היא המהווה את עיקר הטקס. במהלך פולחנם מתנסים הללה בחולשת תרבותם, יתרה מזו: בחולשת מושגי אנוש בכלל. הם מציצים לתוך תוהו ובוהו. בהקשר של חברה מסורתית, אשר אינה מעריכה שינוי ואינה רוצה להשתנות, הרי זו חוויה עזה ומרשימה. היא מעלה את תוקפם של מושגים שנתקבלו במסורת, ואשר מתוך ניסיון יומיומי רגיל הכירו בכושרם באירגון החיים. המאמין, בבואו לארגן לעצמו את התנסויותיו, מתרשם מחוסר־האונים שלו לעומת מה שהוא רואה כתכתיב תרבותי.

קיימת הקבלה בין סוג הנטישה של סמלים שאנו מוצאים בטקסים אפריקאיים ארכאיים אלה לבין סוג הנטישה שראינו בקרב יוצאי ג׳רבה הצפונית. בשני המקרים ניטשים סמלים בתנאים מיוחדים, אך הם חוזרים ומתאשרים בתנאים השוררים כרגיל. כך בדוגמה האפריקאית ניטשים סמלים זמנית, מתוך ציות לצורכי טקסים דתיים מיוחדים. במקרה של צפונית ניטשים סמלים המאשרים מעמד דתי גבוה, בעוד עקרון המעמד הדתי כשלעצמו מוסיף להיתפס בהתאם למושגים המסורתיים, ולא חל בו שינוי. קיימים, כמובן, הבדלי־תוכן בולטים בין דוגמאות הללה וצפונית. טקס הפאנגולין הוא מרכזי בדת הללה, בעוד שמנהג נפילת אפיים ושאר הנהגים שנדונו חשיבותם פחותה בתכלית ביהדות. גם הנתונים של טקסי הללה נלקחו ממצבים החוזרים על עצמם, בעוד נתוני צפונית נלקחו ממצב זמני נתון, בנסיבות של תמורה חברתית. ואולם מבחינת הניתוח דומים הנסיונות הקיומיים המתלווים לשני סוגי המקרים. בשניהם זהה התחושה שסמלים מסוימים אינם עולים בקנה אחד עם המצב, כפי שאדם מתנסה בו, בעוד שהשקפת־העולם הקיימת ומושגי התרבות לא הועמדו כלל בסימן שאלה.

اذا دخل الفقرمن الباب طار الحب من الشباك

אזא דח׳ל(א)לפקו מן(א)לבאב, טאר(א)לחב מן(אל)שבאכ.

אם העוני נכנס דרך הדלת, בורחת האהבה דרך החלון.

 ׳בבוא העוני בדלת בורחת האהבה״ (פתגם אנגלי).

اللي بحب بعرفش يكره

אלי בחב בעדפש יכרה.

מי שאוהב אינו יודע לשנוא.

اللي ما بغارـ حمار

אלי מא בע׳אר־ חמאר.

מי שלא מקנא- חמור.

״קנאת סופרים תרבה חכמה״ (בבא בתרא כא).

״אלמלא קנאה, אין העולה עומד״( מדרש תהילים פ, לז).

ابو الف بحسد ابو ميه

אבו אלף בחסד אבו מיה.

בעל האלף עינו צרה בבעל המאה.

העשיר, למרות עושרו ואמצעיו, מקנא בזה שיש לו מעט.

اذا صاحبك عسل تلحسوش كله

אזא צאחבכ עסל, תלחסוש כלו.

אם ידידך דבש, אל תלקקנו כלו.

״אם חברך מדבש, אל תלחך אותו כלחוך השור״(מספרות ימי הביניים).