מורשת יהדות מרוקו

עולות מצפון אפריקה במאה התשע-עשרה.

 מיכל בן יעקב

נשים פעלו במסגרות בלתי פורמליות כיחידים ובקבוצות, אספו תרומות ומצרכים למען נזקקים וביקרו חולים וסייעו להם. בלוב, למשל, הרחיבו נשים את המסגרות המסורתיות לביקור חולים ובשנת 1895 ייסדו את חברת ״עזרת נשים״. אמנם מייסדותיה באו מהשכבות העליונות של החברה, אך הן בעצמן ביקרו את החולים ואת הנזקקים וסעדו אותם, והן הקימו מרפאה, העסיקו רופאים ושילמו לביקורי הרופאים.

נשים גם בלטו בהשתתפותן בהילולות ובתפילות על קברי צדיקים. במהלך המאה התשע־עשרה הלכה והתרחבה התופעה של הערצת קדושים בקרב יהודי המגרב בכלל ואצל יהודי מרוקו בפרט. נשים, כמו גברים ואף יותר, השתתפו בהילולות ציבוריות, האמינו בכוחם של צדיקים ושל צדיקות, ובחלקו של היחיד בתהליך של קירוב הגאולה. מסעות אל קברי קדושים התקיימו על פי הצורך האישי ובעתים מזומנות, והם קיבלו אופי של עלייה לרגל. היחיד התנתק באופן זמני ממקום מגוריו ומשגרת חייו, ויצא לדרך כדי לחוות באופן בלתי אמצעי את חוויית הקדושה שבמפגש עם מקום הקבר. הדרך אל מקום הקבר והפולחן סביבו העניקו ליהודי חוויה אישית וחברתית גם יחד. הם הביאו לגיבוש חברתי ולהתרוממות רוחנית, ולאו דווקא למילוי מצוות מסוימות. באתרים אלה הייתה נוכחותן של נשים בולטת, ואף שולטת בקרב המתפללים.

פעילות שהחלה כמעשה פרטי ואינטימי בבית, כנדר בשעת מצוקה, הוליכה נשים אל מחוץ לביתן לקיים את נדריהן בעלייה לרגל לקבר או לקברים של קדושים. למרות הסתייגויותיהם של רבנים אחדים מנוהג זה, ״חייבו [את הבעל] להוליכה [להוליך את אשתו] להשתטח על קברי הצדיקים בעיר אחרת, ואף דווקא בעיר הקרובה״.המסגרת החוץ־ממסדית של המסע ושל הטקסים אפשרה לנשים גמישות בפעילותן והעניקה להן חופש יתר במרחב ניידותן.

לשתי הדוגמאות שהובאו לעיל, של מצוות ביקור חולים ושל ביקורים בקברי קדושים מאפיינים משותפים: מצוות אלו מבטאות פעילות דתית של הנשים שפרטיה אינם מוגדרים בהלכה: פעילות זו הייתה מקובלת על פי מוסכמות החברה ומותרת מבחינה הלכתית; פעולות אלו התנהלו מחוץ למסגרת הארגונית הרשמית של הקהילה ומחוץ לסמכויות של מנהיגי הקהילה הגבריים; ונשים הן ששלטו בתוכנן באופן מלא או כמעט מלא.

נשים רבות בצפון אפריקה חיפשו דרכים לבטא את זיקתן העמוקה לארץ ישראל ואת רצונן לעלות בקודש. הנשים על פי רוב ביטאו את מאווייהן הדתיים במסגרת הבית: בהכנות לשבת ולחגים, בגידול הילדים וחינוכם, ובעשיית מעשי חסד. עם זאת נשים גם עודדו ואף יזמו עלייה משפחתית לארץ ישראל, ונשים רבות בחרו לעלות כאשר הן עמדו ברשות עצמן, כאלמנות וכגרושות. כך עולה, למשל, מתשובות בית הדין של ר׳ רפאל משה אלבאז (1896-1823) בצפרו שבמרוקו, בעניין נשים שביקשו לעלות שלא ברצון בעליהן, או כשהתגרשו מבעליהן. מפסק דין משנת תרי״ח/1858 אין ספק שרשאית אשה המבקשת לעלות ארצה לזכות בכתובתה(מזונות או ירושה). עם זאת, שאלת זכותה לעלות עם ילדיה איננה קלה. כאן התערבו שיקולים נוספים, כגון גיל הילדים וטובתם.

כמו הגברים, גם הנשים האמינו בסגולותיה של ארץ הקודש, וביתרונות שזוכים בהם היושבים בה, אך לרשות הגברים עמדו דרכים להתחזק במעמדם הרוחני, להתקרב לקדושה ולבטא את עצמם, דרכי פעולה במקומות מגוריהם ובמסגרת הרשמית של הקהילה: בתפילה, בדרשות ובלימוד תורה בבתי המדרש. הם יצרו קשר ישיר עם ארץ הקודש באמצעות תרומות שתרמו לקופות ארץ ישראל, בקבלת פניהם של שד״רים שבאו מהארץ, ובפיוטים ששרו על געגועיהם לגאולה. אף כי היו נשים שהשתתפו בפעילויות אלה, הן נמצאו בשוליים, ולרוב נדחקו אל מחוצה להם.

העלייה לארץ ישראל בעבור נשים הייתה פעולה שתכליתה ביטוי דתי עצמי, אם כי קיצונית יותר מאלה שהזכרנו, והשתתפותן של נשים בפעולה זו הייתה ניכרת. עלייה, בדומה ליציאות מחוץ לבית לצורך מצוות, כגון ביקור חולים, איסוף תרומות ועוד, ובדומה ליציאה למסע אל קברי הקדושים, אפשרה לנשים, ובמיוחד לאלמנות, לא רק להגשים את חלומותיהן ואת רצונן לעלות בקודש, אלא גם לפרוץ את המרחב הפיזי והחברתי של המשפחה והקהילה שבו הן חיו, לצאת למרחבים, ואף על פי פן, להישאר בתוך המסגרת הקיימת של המוסכמות החברתיות. העלייה, בדומה לפעולות האחרות, הייתה פעולה מבורכת, אך לא מוגדרת בהלכה מבחינת פרטי ביצוען, וגם לא הייתה מאורגנות על ידי הקהילה.

בית הכנסת העתיק 'צאלת אלעזמא' (צילום: אהרון קליגר)

אחרון החכמים הנזכרים בקורא הדורות, הוא רבי יעקב חיונה, שבשנת תק"ט – 1749, העתיק את " לקט שושנים " שנתחבר בידי ראשי הישיבה הנזכרת, והוא מוזכר בברכת המתים. על פי כל אלה יש יסוד לדחות את תיאורו של קורא הדורות כספר קדמון ולצמצם את תאריך כתיבתו לפרק זמן שבין שנת תק"ט לתקל"ה, היא השנה שבה הוראה החיבור לרבי יששכר אזינקוט במראכש.

מרחק הזמן שבין כתיבת החיבור ובין המאורע הראשון המסופר בו, בואם של מגורשי ספרד למראכש, וריבוי ההעתקות בדרך מהמקור הנקרא " קורא הדורות " אל התעודה שלפנינו מעוררים את הספק במהימנות התעודה שלפנינו ובידיעות המסורות בה.

מקורות החיבור אף הם לוטים בערפל. אפשר שהוא נכתב על פי חיבור קדמון שהיה לפניו ואפשר שנכתב על פי מסורות משפחתיות או סיפורי עם שהתהלכו בקהילה. אין בידינו לאשש או לדחות השערות אלה. נביא אפוא את התעודה בלשונה ונדון בכתוב בה עד כמה שידנו מגעת.

על בוא המגורשים למראכש אין לנו לעת עתה אלא עדויות מעטות על עיסוקיהם, ודברים שהסיק דוד קורקוס מעדות הקונסול מ' דה שֵנְיֶה – CHENIER  על קיומו של " רובע האנדלוסים " בתוך הז'ודריה הוא רובע היהודים בעיר זאת.

קורקוס לא קיבל את הסברו של הקונסול, כ הכוונה לרובע של אצילים ספרדיים, וסבר כי הכוונה לרובע שבו התגוררו יהודים מגורשי ספרד. סיוע להסברו הוא הביא מן העובדה שבית הכנסת היה בזודיריה עד הזמן האחרון שנקרא " צלאת לעזאמא ", כלומר הזרים  ( הלועזים ) דוברי קאסטיליאנית.

על פי הדברים האלה כתב קורקוס : " נמצאנו למדים, שבתקופה ארוכה, בעיקר במאה הט"ז, המגורשים במראכיש חיו מרצונם בנפרד, ולא עם אחיהם התושבים. דברים אלה מתאימים לדברי מחבר " קורא הדורות ", המספר על בוא המגורשים למראכש, על הלשנת התושבים עליהם למלך, מולא עבד אללאה אל גאליב ביללאה. על משאם ומתנם של חכמי המגורשים עם המלך לסיכול ההלשנה ועל בקשתם המיוחדת מהמלך : " עוד שאלו מהמלך שיתן להם רשות ומקום לבנות בית כנסת להם ולבניהם לבדם ונתן להם, והיא עד היום, שהיו קורים " צלאת אלעזאמא. במראכש התפללו אפוא המגורשים לבדם והתושבים לבדם, כמו הקהלים הנפרדים שהיו בעיר האימפריה העות'מנאנית.

הערת המחבר – בקצה מראכש , קרוב מאוד לארמון, מצוי רובע מוקף חומה שאורכה שני מילין, הקרוי רובע היהודים. במקום זה גרים היהודים תחת שמירתו של קאיד כדי לסכל אפשרות של פגיעה בהם. באותו מקום היו גרים בעבר אצילים וספרדים, שמחמת איש ביעות רצונם או מסיבות אחרות עברו לשרת את מלכי מרוקו, וכן מצוי עוד רובע הקרוי של האנדלוסים, ורובע זה התאכלס אחר כך על ידי שלשת אלפי משפחות יהודים, כפי שאפשר ללמוד משרידים של בתים ובתי כנסת – עד כאן הערת המחבר.

היחסים בין התושבים ובין המגורשים במראכש, כפי שהם משתקפים ב קורא הדורות, שונית תכלית שינוי מהיחסים בין התושבים למגורשים בקהילת פאס. בפאס נחלקו המגורשים עם התושבים על מנהגי השחיטה, המחלוקת הידועה על הנפיחה, וכן ל 'מנהגי נישואין, גירושין וירושה.

המחלוקת המתוארת לפרטיה האחרונים בספר " נר המערב " לרבי מיעקב משה טולידאנו, גרמה לא מעט מתיחות בין התושבים והמגורשים עד שלבסוף קיבלו עליהם התושבים את דינם של המגורשים, שידם הייתה על העליונה למן בואם מספרד.

המחלוקת נבעה מחילוקי ההלכות להבדלי המנהגים שבין שני הקהלים, ולא חרגה מתחומים אלה. גם במראכש, לפי קורא הדורות, התגלעה מחלוקת בין המגורשים לתושבים מנימוקים אלה : אמרו עליהם כשבאו לעיר מארויקוס לא היו הרבנים הנזכרים אוכלים משחיטת חכמי מאוריקוס וכמה דינים דהיו חלוקים עמהם ".

אך גם נימוקים אחרים היו לה " כל אלה הרבנים רובם באו מקאשטילייא מגורשים הם ונשיהם ובניהם במלבוש האלפלאמינגוס, ונתקנאו בהם שהיו עשירים גדולים שהביאו עמהם ממון רב. קנאת התושבים במגורשים בגלל עושרם היא תופעה שלא מצאנוה בקהילת פאס.

המגורשים שהתיישבו בפאס לא היו עשירים, אדרבא הם הגיעו אליה חסרי כל, כמסופר בכרוניקות הידועות שנכתבו בה. אין לדעת אם אכן המגורשים שהתיישבו במראכש הביאו עמהם ממון רב, ובכך שונים היו – במצבם הכלכלי, בערי מוצאם או בתנאי מסעם אל מראכש – מהמגורשים שבפאס, או אם הייתה זאת הרגשתם האישית בלבד של היהודים במקומיים במראכש.

ובכך היו שונים – במצבם הכלכלי או בעמדתם הנפשית – מהמקומיים שבפאס. טיטס המחלוקת במראכש, שנתווספו לה נימוקים כלכליים, גרם להתרחבותה את מעבר לתחומי הקהילה – להשלשנה אל המלך, תופעה שלא היכרנו מקהילת פאס. הלכו קהל מאריקוס אצל המלך שהיה באותה עת ואמרו לו עליהם לשון רעה. חכמי המגורשים סיכלו את ההלשנה ואף שאלו את מהמלך שלא יעשה שום היזק לאותם היהודים שהלשינו עליהם.

הערות המחבר לפרק זה –  

את סיפורו של בעל 'קורא הדורות' אפשר לפרש כעדות היסטורית על נסיבות ייסודו של בית-

הכנסת 'סלאת אלעזאמה' במראכש או כסיפור מאוחר שבא להסביר את שמו של בית-הכנסת,

ואין בידינו להכריע.

המחלוקת בהרחבה – ראה : גאגין, וכן דברי מ' עמאר, במבוא, שם, עמ' 22- 16 . קיצור תולדות

המחלוקת בהסתמך על חיבור זה – ראה : טולידאנו, עמ' 68-58 . ראה עוד : קורקוס, עמ' קג.

מובנה של מלה זאת אינו ברור כל צורכו. יתכן שהכוונה לשם בד מסוים או לשם של בגד מסוים,

ויתכן שהכוונה לבד או בגד שיוצר בארצות-השפלה הנקראות אל-פלמינקו. יתכן שיהודי

מארוקו בעת חיבור התעודה קראו לספרד על שם ארצות-השפלה, שהרי הקשרים בין ארצות-

השפלה למארוקו במאה ה 17- היו ענפים, והיהודים תפסו בהם מקום מרכזי. ראה : הירשברג,

כרך ב, עמ' 271 -268 ,243-228 . תודתי למר א' הטל ולמר ד' שוקרון מספריית מכון בן-צבי,

שהעלו בפניי את האפשרות השנייה להסבר מלה זאת.

ראה : טולידאנו, עמ' 59-49 ; הירשברג, כרך א, עמ' 301 -298 ; גאגין, מבוא, עמ' 16- 15 , דברי מ'

עמאר. לדבריו )שם, עמ' 15 ( , ג'ין גרבר כותבת בספרה, כי המגורשים שהגיעו לפאס נתקלו כיחס

) עוין מצד התושבים, והוא חולק על דבריה. עיינתי בספרה במקום המצוין )ראה : גרבר, עמ' 47

ולא מצאתי דברים אלה. היא כותבת שהמגורשים סבלו מקור, רעב ומגפות בפאס, אך אינה

כותבת על סבלם מיחס התושבים אליהם. ליחס העוין של התושבים במראכש אל המגורשים

שהגיעו אליה, על-פי דברי קורא הדורות, לא מצאתי מקבילה בשאר קהילות מארוקו.

בכ״ז אייר של אותה שנה — תר׳׳ן־(1890) היה רבי רפאל אהרן שוב עד ראיה ונוכח באסון מזעזע שקרה בעיר צפרו הסמוכה לפאס. סופת גשם וברד גרמה לשטפון גדול, עקב כך נהר צפרו עלה על כל גדותיו והציף את כל העיר. יהודים רבים נספו ורבי רפאל אהרן ניצל אך בנס. את המאורע המחריד הזה תיאר רבי רפאל אהרן בפרוטרוט בהקדמתו לספר ״עת לכל חפץ״, וכך הם דבריו ותיאורו המלא:

כאשר חזרנו מללות את כבוד הרב שי׳ בשובו אל נוהו, נכנסנו לפתה מקום משכן היהודים הנק׳ בשם אלמלאח. ונשב להנפש בחנות הגזברים וממוני הקהל אשר על יד השער. וכרגע נהפך לבי לאיש אחר. והודי למשחית. אימה חשכה נפלה עלי. היגון הקיף את כל חדרי משכיות לבבי פנימה. העולם נדמה בעיני כשאול התפתה, מבלי ידעתי על מה זה קרה לי ככה. גם לעת האוכל נקראתי לבית אכסניא ולא הלכתי, כי לא ערב אל לבי כל דבר. וכמעט הייתי למשא על אוהבי ורעי היושבים לפני, בהיותי ביניהם ערימת יגון מבלי סיבה וטעם. ידידי הח״ר שלמה יצ״ו היה לבו דוה בראותו אותי צולל בנבכי ים האנחה על לא דבר.

ועכ״ז לא זז מחברתי כל היום ההוא. ולבקשתו נעתרתי עוד להוחיל עוד ע״י השער עד שוב הנוסעים, כי הרבה מאנשי העיר יסעו אחרי הפסח למכור מרכולתם ולעשות מלאכתם בהכפרים, ועתה כי קרוב יום חג מתן תורתינו התחילו לשוב איש לביתו, ודרך השער הזה יעבורו כי אין איש זולתו. (אוי מי ידע זאת מראש כי האומללים האלה רגליהם ערבים בעדם להביאם אל מקום ההפכה להיות הם תחלה לברות למי הזדונים אשר שמו קץ לחייתם בלילה ההוא לדאבון לבב בעוה״ר). כנטות היום השמים התקדרו בעבים ועננים כבדים ושחורים יפיקו זוועה ובלהות וחרדת מות. והגשם החל לרדת בכח עצום נורא. ונאלצנו לשוב הביתה להקביל פני השבת קדש ולהחליף שמלותינו כדת!

אך כאשר דרכה כף רגלי על סף הבית, היגון הוסיף להציק לי מאד מאד ויכביד עלי אכפו באופן נורא. ומבלי לב פתחתי את המלתחה להוציא בגדי ממנה. וכרגע רוח על פני יחלוף ואמאן להחליף שמלותי, ואסגור את המלתחה ואשיבנה למקומה, לתמהון לב ידידי הח״ר שלמה יצ״ו אשר זרו לו דרכי ביום הזה. ואומר אליו רק יען כי היום רד מאד אין עת להתפלל מנחה וערבית ע׳׳כ חדלתי מלהחליף שמלותי. עוד הוסיפה מצוקת לבי להוליכני שולל, כי עמדתי על דעתי ללכת להתפלל בבית הכנסת הלילה הזה, תחת אשר מיום בואינו אל בית האכסניא ידידינו ס׳ שמואל יצ״ו בכל לילה יקבץ מנין יו״ד משכניו להתפלל שם תפלת מנחה וערבית, כי זה הוא חק הכבוד אצלם לאיש נכבד בעיניהם ובפרט היותו שד״ר מאה׳׳ק תו׳׳ב. ועם כי הגשם יורד בזעם אפו, ופני השמים יפילו חרדה על לב היותר אמיץ, לא נתנני לבי לסוג אחור מדעתי.

לשוא התחנן ידידי בעל אכסניא וידי׳׳ן חברי הטוב הח״ר שלמה יצ״ו כי נשאר בבית ויקבצו מנין כנהוג, וכי בושה היא לצאת לרחוב העיר בעת גשם כזה טורד וזועף. כ״ז ללא הועיל. כפרה סוררה נתקתי מוסרות דרכי האנושיות ואעש רק מה שלבי גוזר ולא אשוב מפני כל. הגם כי הייתי מרגיש כי מעשי היום המה סרי טעם, אכן לא היה לאל ידי לכבוש את לבי אשר משל עלי ממשלה חזקה. ידי״ן הח״ר שלמה יצ״ו גם הוא גמר אומר להתפלל אתי בבית הכנסת ויתן אלי את ידו בדבר הזה, ונאלץ גם בעל האכסניא לבוא אתנו לבית הכנסת של כבוד הרב מארי דאתרא כבוד מע׳ הרב המופלא וכבוד ה׳ מלא, המשורר היפה ונשגב, הדו״מ אהובינו הנאמן כמוהר״ר רפאל משה אלבאז יצ׳׳ו.

במלא חפנים עמל עברנו הדרך מביתינו לבית הכנסת כי הגשם היה כנחל שוטף. ובגדינו רוטבו ממים כרגע. ונבואה לבית ה׳. בקושי השגנו מנין ונתפלל. כל עת התפלה היה לבנו מלא מורא ופחד, ועל פני כולנו נראו אותות חרדה ובהלה איומה, כי קול צנורי הגגות המקלחים מימיהם ארצה היה כקול רעם בגלגל. כנהמת ים עת ירומו משברי גליו ויתנו חתתם בלב שומע, ככה הפיל קול הגשם חרדת מות על לבנו.

ברוב הגגות התלכדו הצנורות יחד הרחוקים זה מזה מקצה הגג לקצהו, ויתוועדו לזרם אחד כביר וחזק. כחיתו טרף עת יתוועדו לארוב דם, ככה היה דמיון קילוח צנורי הגגות, כי התוועדו להביא על העיר שואה ומשואה. אחר תפלת ערבית התמהמהנו רגעים אחדים להתעלס באהבת כבוד הרב ר׳ רפאל משה יצ״ו כדרכנו(אל נא תקוץ נפש הקורא נעים בסיפורי פרטי כל דברים העוברים, כי בכל אחת מאלה היתה נסיבה מאדון הנפלאות להגדיל חסדיו אתנו להציל נפשינו מן ההפכה והאבדון המעותדים לבוא בלילה האיומה ההיא אחרי רגעים ספורים, כאשר יבין הקורא נעים מסיפורינו הלאה).

ובעודנו משוחחים זה עם זה — ולפתע פתאום הצווחה הקיפה את העיר. הו הו נשמע מכל פנה. צעקת שבר ויליל רוח מכל עבר. ובכל רחובותיה קול העם ברעה תרועת מות ותהי לחרדת אלדים. כי הנהר הסובב את העיר שטף ועבר תוך העיר ויטביע במצולות מימיו בתים רבים ונפש אדם. עיר צפרו היא בנוייה לרגלי ההר, ואורכה משתרע צפונה ונגבה, והנחל הולך סביבה משתרע מצפון לדרום, אכן הוא בוקע תוך העיר ויחלקה לשתים, והולך סובב לצד מזרחה ועושה דרכו הלאה עד התלכדו עם הנחלים הגדולים אשר בארץ.

ולריבוי הגשם שהיה ביום הזה בשצף קצף, נתקבצו מימיו בין רוכסי ההרים העליונים העוטרים את העיר צפונה. וכאשר גאו המים מאד וברדתם בכח נורא ממורד ההרים פרצו בעים רוחם על פני העיר ויכסו את הבתים והחצרות אשר בחלק התחתון מהעיר. ויגברו המים יותר מגובה שמונה מטר צרפתי. גם חשכת הליל הוסיף להותם, כי לא זאת שאין נרות להאיר חשכת ליל בכל רחובות העיר בכל ערי המארוקו, גם אור הירח קדר כי הוא סוף החדש ועם חשך העננים הכבדים היה חשך כפול ומכופל, ובכל הרחוב איש לא ראה תמונת רעהו רק שומע קול אנחתו. ומרגע לרגע הוסיף קול הצעקה להתגדל הלוך ורב עד כי דמתה העיר למקום קשר מספד. ואיש אין בפיהו מענה להגיד פשר דבר אל נכון.

שירתו האישית והחברתית־היסטורית של ר׳ שלמה חלואה (מכנאס, המאה הי״ח) ומסורת השיח השירי־עברי במרוקו*

יוסף שיטרית

מבין עשרות ואולי מאות המשוררים שחיברו שירים עבריים במרוקו בארבע־ מאות השנים האחרונות בולט ר׳ שלמה הלואה בעושר שירתו ובמגוון הנושאים והסוגים שבהם הוא נגע בכתיבתו השירית. הוא גם בין המשוררים הבודדים במרוקו בפרט ובצפון־אפריקה בכלל שזבו והשאירו את הדיוואנים האוטוגרפיים שלהם לדורות הבאים, וזיכו אותנו בהם. אולם, למרות שיריו הרבים וכתיבתו הראויה לעיון לא זכה עדיין ר׳ שלמה חלואה שתיחשף שירתו ושתיחקר או תתפרסם יצירתו, אף לא בחלקה הקטן, וזאת מאתיים שנה כמעט לאחר שהוא חתם אותה. מחקר ראשון זה מטרתו היא אם בך קודם לכול להציג שירה ענפה זאת על מגוון סוגיה ומוקדיה תוך התייחסות מיוחדת לשיריו האישיים, החברתיים וההיסטוריים. עד לעת החדשה הוא היה המשורר העברי היחיד בצפון־אפריקה שהקדיש לסוגים ולסוגות אלה מקום כה נרחב וכה משמעותי במכלול שירתו.

בבואנו להאיר כאן לראשונה את יצירתו לא נוכל בוודאי להקיף את מכלול הסוגיות התרבותיות, הפואטיות והלשוניות הקובעות את מקומו ואת ייחודו של ר׳ שלמה חלואה(להלן רש״ח) ברצף השירה העברית בצפוךאפריקה של ארבע־מאות או חמש־מאות השנים האחרונות. לשם בך יידרש מחקר נרחב וארוך־טווח, שאת יסודותיו הראשונים אנו מקווים שהנחנו כאן. במחקר שלפנינו אנו מנסים לתהות בעיקר על הגורמים האישיים־ביוגרפיים שכיוונו את יצירתו של רש״ח ועל אחדים מהמוקדים הפואטיים המרכזיים שהנחו את כתיבתו השירית. דרך הצגת אירועים ועקרונות אלה ייתכן שנבין טוב יותר את השירים הספורים שנפרסם כאן ואת תכונותיהם הפואטיות, וייפתח צוהר להבנת יצירתו כולה. אלא שחקירתנו זאת מבוססת כל כולה על הדיוואנים של רש״ח בלבד, שכן לא נתגלה לנו עד כה כל מקור אחר המתייחס לרש״ח או לשירתו.

ארבעה אוטוגרפים עומדים ביום לרשות החוקר לעיון בשירתו של רש״ח. שלושה מהם אצורים בספרייה של בית־המדרש לרבנים בניו־יורק(להלן JTS) ואחד בבית־הספרים הלאומי והאוניברסיטאי בירושלים(ביסל״א). את פרטיהם ותוכנם נמסור בהרחבה בהמשך דברינו. כאן נסתפק בציון סימניהם ושנות עריכתם.

א.         כ״י מם׳ 1835 באוסף אדלר שבניו־יורק(להלן ו JTS). זהו הדיוואן הראשון של ר׳ שלמה חלואה, ובו 62 ו דפים. הוא ערך אותו בין השנים ו787-178ו. מס׳ המיקרופילם שלו במכון לתצלומי כתבי־יד עבריים בביסל׳׳א 25603, ובמכון בן־צבי 1808.

ב.         כ״י מם׳ 614/739 באוסף Enelow שבניו־יורק(להלן 2 JTS) : הדיוואן השני של רש״ח. כונס בין השנים 1794-1793, והוא כולל 162 דפים, עם כתיבה פגומה לרוב המקשה מאוד על פענוח השירים, ולעתים אף מונעת זאת. מס׳ התצלום שלו בביסל״א 28159, ובמכון בן־צבי 1789.

ג.          ב״י מם׳ 13131 של ספריית ביהמ״ד לרבנים בניו־יורק(להלן 3 jts). זוהי אסופה המכילה 17 דפים, ובה קינות שרובן מתייחסות למאורעות תק״ן(1790). רש״ח ערך את האסופה כנראה ב־1791, לפני תום המאורעות הטראגיים ב־1792. מם׳ התצלום בביסל״א 28241, ובמכון בן־צבי 1777.

ד.         כ״י מם׳ 5415 28° .Heb בביסל׳׳א (להלן 5415): אסופה של שירי שבח והודיה בעיקר, שנערכה כנראה בידי רש׳׳ח ב־1794 או ב־1795. היא כוללת 19 דפים.