ארכיון יומי: 5 באוקטובר 2016


דך אלבו – שלושה סיפורי נסים על הצדיק הקדוש ר׳ עמרם בן דיוואן

דך אלבו

שלושה סיפורי נסים על הצדיק הקדוש ר׳ עמרם בן דיוואןדן אלבו

  • רבי עמרם בך דיוואן והאילם היהודי.

דוברי אמת שמעו מרבי משה ביבאס זצ״ל, ראש דייניה של קהילת וואזן שכיהן בתפקידו מעל לחמישים שנים [מניסן תקפ״ה 1825 ועד הסתלקותו מהעולם הזה בסוכות תרל״ח 1878], את הסיפור הבא:

פעם אחת נשאל רבי משה ביבאס על ידי איש דת מוסלמי מפאס שבא לבקר את הזאוויה  של וואזן – המחבר : אחווה, מסדר דתי.וואזן נחשבת כעיר קדושה לאיסלאם, בוואזן שוכנת הזאוויא וואזאניה. – , אם רבי עמרם בן דיוואן יכול להתגלות בעולם הזה וללבוש דמות אדם, ענה לו ר' משה ביבאס:

"איני יודע! תפקידי הוא להנהיג את קהילתי ואיני עוסק בענייני העולמות העליונים!" אותו איש דת מוסלמי-סופי – תורת הנסתר של האסלאם – המשיך להציק לרב:

"אתם מאמינים שהיסייד –   "קדוש " בערבית מוגרבית –  (אדונכם הצדיק) שלכם רב כוח וגיבור גדול, אוכיח לך שאתם מתפללים להבל וריק."

"כיצד תעשה זאת אדוני?" שאל רבי משה ביבאס בנימוס. האיש הצביע על שער הסמטה שהייתה מולם ואמר:

"אעליל עלילת שווא על היהודי העשירי שיצא מהסמטה הזו. אומר שהוא קילל את הנביא מוחמד ואדרוש להוציאו להורג, במו עיניך תראה כי יוצא להורג! במו עיניך תראה שלמרות שהוא חף מפשע הסייד שלכם לא יוכל להצילו!"

"ראה אדוני, אני לא מציע לך לעשות מעשה פשע רק כדי להוכיח לי שהעולם הזה פגום ושאין בו צדק! אני ואתה יודעים שכל זמן שלא בא המשיח, אין שלמות אין שלום ואין שלוות נפש." "אתם מתפללים לצדיק וטוענים שהוא מחולל נפלאות נראה אותו מציל את היהודי העשירי שיחלוף על פנינו באקראי."

"ראה אדוני, אדם נבון שוקל את מעשיו בקפידה, שווה בנפשך שהצדיק שלנו רבי עמרם בן דיוואן יפתיע אותך ויופיע בכל זאת! שווה בנפשך מה תהא תגובתו, הוא לא יחוס על מי שנכון לעולל כדבר הזה, עונשך יהיה כבד מנשוא!" נסה להניאו ממעשהו רבי משה ביבאס. בעודם מדברים חלפו על פניהם יהודים וערבים, לפתע הגיע זקן גבה קומה, צנום בעל שיער מאפיר ופנים כחושות. זה היה יונה פריינטה. הוא קרב וחלף על פניהם, לפתע עצר אותו איש הדת המוסלמי, דחף אותו, הפיל אותו ארצה ופתח בצעקות: "שמעוני אנשים, היהודי הזה קילל את הנביא! היהודי הזה קילל את הנביא!" הוא הניח את כף רגלו על גבו של יונה פריינטה וכאחוז דיבוק חזר על דבריו שוב ושוב סקרנים. נקבצו ובתוך רגעים הגיע מספרם לעשרות רבות. נאקותיו וגניחותיו של יונה פריינטה שהיה כל אותם רגעים שרוע על הקרקע על בטנו זעזעו את הרב. תחילה חשב רבי משה ביבאס להסתלק כדי להזעיק לעזרתו את הנגיד רבי יעקב אזולאי שמתפקידו לטפל בעניינים ממין זה, אך בהרהור שני, חשב כי לאור מעשיו הנואלים של הישמעאלי, מוטב שישגיח על מה שקורה ויישאר עם יונה פריינטה עד שיילקח על ידי השוטרים ויושם במעצר תחת הגנתו של הפאשה. שני שוטרים הגיעו למקום ולקחו לבית המעצר מבלי אומר ודברים את יונה פריינטה שכל פניו זבו דם מהנפילה. בשלב זה, ידע רבי משה ביבאס שרבי עמרם בן דיוואן כבר התגלה, שהרי אותו יונה פריינטה שהואשם בביזיון הנביא, אילם היה. ובכל זאת לא עצר בעד עצמו לשאול את הישמעאלי. "הרשה נא לי אדוני לשאול אותך: למה אתה שונא יהודים? מה רע עשו לך? האם איש נכבד ורם יחס כמוך יטען שנפגע פגיעה כלשהי ולו הקלה ביותר מצד יהודי כלשהו, כאן או במקום אחר, עתה או לפני שנים?"

"אף יהודי לא עשה לי כל רע, ההיפך הוא הנכון, אני פגעתי ביהודים יותר מפעם אחת, ולא קרה לי דבר! עשיתי מעשי נבלה, גנבתי את כספם ועשקתי אותם, סחטתי את ממונם, פסקתי להם עונשי מלקות ללא הצדקה, פסקתי כל מספר מלקות שחפצתי, כמידת רשעותי בזמן המעשה. עשיתי מעשים מחפירים ונפשעים ולא באתי על עונשי! דווקא משום כך אני שונא אותם, כי הם מוכיחים לי בניגוד לאמונתנו שאין צדק, אין מידת מוסר, הכל מותר, ואם אין צדק אני בספק אם יש חיי נצח, ואם אין חיי נצח, אין גן עדן ואין גיהינום אזי הכל תוהו ומהו." "אם כבר הגעת למסקנה שהכל תוהו ובוהו אדוני, אז מה יועיל לך אם היהודי הזה יומת, כיצד מותו יכול להועיל לך להבנת טיבו של היש והאין?" תמה ר' משה ביבאס. "אני רוצה הוכחה גלויה וניצחת לכך שיש אלמוות ויש עולמות עליונים ויש גן עדן ויש גיהינום. על כן שאלתי היכן ה'סייד, הכי גדול של היהודים, אמרו לי בוואזן, באתי לכאן כדי לתבוע את התגלותו, אם יתגלה, אולי ייפסקו סוף סוף חטאיי, ספקותיי וייסוריי ואמצא מנוח לנפשי. אני מחפש ראיה, בדל הוכחה, סיבה כדי להאמין בנצחיותה של הנשמה. טרחתי ובאתי מפאס לכאן כדי לקבל את ההוכחה שלא קבלתי בשום מקום! אני מודיע לך בזה שאם תאמר דבר וחצי דבר מחלופי הדברים בינינו, או שתעיד לטובת היהודי סופך לא יהיה טוב משלו. אעליל גם עליך שדברת סרה בדתנו." סיים באיום.

יונה פריינטה היה מוכר היטב בוואזן, בקרב יהודים וישמעאלים כאחד בגלל עיסוקו ומסירותו בעבודה. הוא היה תופר מזרונים בעל מוניטין. ה׳שורפה' של וואזן העריכו את מקצועיותו ולפיכך הזמינו אותו לעתים קרובות, לבתי הפאר שלהם לפרום ולתפור מחדש את מזרוני הצמר הרכים שכה הטיב ליצור. אילמותו לא העלתה ולא הורידה, בעיני כולם הוא נחשב לתופר המזרונים הטוב ביותר, ידיו מלאו עבודה. יהודים כלא יהודים חיזרו אחר שירותיו. ואולי אילמותו הייתה אחת הסיבות לכך ששיחרו לפתחו, משום שלא בזבז זמנו בשיחות נימוסין ובדברי סרק. מרגע שהגיע לעבודה בבוקר לא הרים עיניו ממלאכתו וידיו לא משו מערמות הצמר, החוטים והמחטים. למחרת, על פי תביעתו של איש הדת מפאס, הובא יונה פריינטה למשפט לפני הפאשה. ר' משה ביבאס ביקש מהפאשה רשות כניסה לאולם המשפט הן מתוקף מעמדו כרב הקהילה והן כמי שהיה עד לאירוע.

"יאמר נא כבודו, במה תאשים את היהודי?" שאל הפאשה את איש הדת המוסלמי מפאס. "היהודי השפל הזה היושב לפנינו, ענה בהצביעו על יונה פריינטה הנדהם, אמר דברי נאצה נגד הנביא ואני תובע כי דינו ייגזר למוות עוד היום, ושההוצאה להורג תבוצע בפומבי ברחבת השוק לפני אנשי העיר, כדי שכל המאמינים והכופרים, כאן ובכל מקום ישמעו, יראו ויראו!" "האם תסכים שהחכם שלהם ימסור עדות על האירוע ?" שאל הפאשה. "אין לי התנגדות!" ענה בביטחון והניח בעזות את עיניו יוקדות השנאה על ר' משה ביבאס.

הפאשה המהם, לא הסגיר מיד את עובדת אילמותו של משה פריינטה, ושאל: ״באיזו שפה קלל את הנביא?" "בערבית, כמובן!"

"האם כבודו דובר שפות נוספות?" שאל הפאשה בצחקוק מלא לעג.

לשמע השאלה הבלתי צפויה והצחקוק המוזר שהתלווה אליה, נפל שקט באולם. המוחאזניין- השוטרים שעבדו בשירות הפאשה, התקבצו ובאו לראות כיצד ייפול דבר, הביטו באדונם והחרישו. כל הנוכחים, למעט איש הדת המוסלמי בטרבוש האדום והגאלביה הלבנה והמהודרת ידעו כי עוד רגע קט יתגלה הכזב, כולם המתינו.

חלפו כמה רגעים של שתיקה מדאיגה ומעצבנת, הפאשה עבר ממצב רוח של זחיחות וצחקוקים נטולי פשר לידי זעם. באותו רגע נראה לרב ביבאם כאילו השטן המשטין על ישראל בא להתוודות על כל פשעיו ברגע זה לפני ריבונו של עולם, או כאילו לידתו של יונה פריינטה כאילם, לא באה אלא לטובת הרגע המסוים הזה, כדי לחצות את העולם באופן מובהק בין אור וחושך בין צדיקים ורשעים. איש הדת מפאס שביקש על ידי מעשהו הנפשע לכפות על רבי עמרם להתגלות בעולם הזה, לא ידע מה שכולם ידעו: שהוא כבר התגלה.

כדי להציל את איש הדת המוסלמי מביזיון, קנם ומאסר, שאל אותו הפאשה בנדיבות יתרה: "האם תרצה לחזור בך מהאשמה אדוני?"

"וכי למה אחזור בי מאשמה חמורה כל כך, כיצד אוכל לצדד באויב הנביא ובמי שקללו?" "אם כך, הסכת ושמע ואסביר לך למה: כי כל אנשי העיר הזו, יודעים שהנאשם שלפנינו, מעולם לא אמר מלה רעה על איש, לא קילל ולא חרף איש, לא גידף ולא צעק! ואני רוצה להיות הגון אתך ולומר לך אדוני בכנות גמורה, שכל איש בעיר הזו יודע שהנאשם היושב לפנינו, מעולם לא אמר מילה טובה על איש ומעולם לא ברך, לא החמיא, לא שר, ומעולם לא אמר דבר ולא חצי דבר כי האיש שהנך טוען שקלל את הנביא, אילם הוא! מרגע שיצא לאוויר העולם!" המאשים חש לפתע כמי שנלכד בצבת ברזל. עיניו קפאו, עתה הבין מה שניסה להסביר לו יום קודם ר' משה ביבאס בנועם ובפה רך, שרבי עמרם בן דיוואן לעולם אינו מכזיב וסופו להציל את היהודי התמים מגזר דין מוות. לאחר שתיקה המשיך הפאשה

"אוי לנו ואוי למוחמד שכאלה הם מאמיניו, עלילות כזב כאלה דינן להתבטל מאליהן אצלנו ובכל מקום אחר, ואוי למי שיתן לשטן מקום מושב בעירו או בנפשו." הפאשה חייך מתוך התמוגגות, הרכין ראשו לשמע דבריו שלו עצמו והצהיר: "שחררו את היהודי לביתו! וקחו את השטן החצוף הזה לנקות את תעלות הביוב של העיר, עד שנגזור את דינו."

אחר כך הפטיר לעבר המאשים שהפך באחת לנאשם: "האדמה הקדושה של עירנו לא הייתה סולחת לי לעולם אילו פסקתי אחרת." הפאשה שהיה ידוע כרודף בצע ושלמונים, שענש, עשק וגזל יהודים ללא רחם, קם בסיום דבריו, כשעל פניו חיוך דק של הקלה… זו הייתה הפעם הראשונה בחייו שעשה משפט צדק. למחרת סיפר הפאשה לרבי משה ביבאס זצ״ל על הרגעים שעברו עליו לפני שגזר את הדין"סייד עמרן בן דיוואן התגלה אלי בחלום, בלבי רתחו המלים, שמעתי את קולו של סייד עמרן אומר לי "לעולם לא תוכל להעלות על לבך את יפי גן העדן, לעולם לא תוכל לעשות משהו טוב מזה, בזה תלויה ישועתך, מה שתפסוק הוא שיחרוץ את גורלך לגן עדן או לגיהינום. חשתי התרוממות רוח, למרות שמונים שנותיי חשתי דחף בלתי מוסבר לצחוק כמו ילד, בתוך תוכי התפקעתי משמחה, לראשונה בחיי ידעתי בוודאות שמשגיחים משמים על מעשיי. הפעם היה לי ברור שאני עומד לעשות את המעשה הנכון, בלי שוחד, בלי כופר, בלי תחנונים. יונה ואני בני גיל אחד, בהיותנו ילדים בני שש- שבע שיחקנו באותו רחוב, ביחד, ואילמותו עמדה תמיד לזכותו, כי הוא לא פגע באף ילד!"

"אילמותו עמדה לזכותו במרומים כי האיש הצח והתמים הזה מעולם לא חטא בלשון הרע." המשיך ר' משה ביבאם את קו מחשבתו של הפאשה. לאחר שכשלה העלילה והכזב יצא לאור, חש רבי משה ביבאם ששום דיבור נוסף לא יוכל להפיג את הנס. שני נסים נעשו. פעם כאשר היהודי העשירי שיצא מן הסמטה היה לא אחר, מאשר האילם האחד והיחיד בקהילה ופעם כאשר הפאשה הרשע נהג שלא כמנהגו ושפט משפט צדק. שׂוֹש נשׂישׂ כי אלהים מושיב יחידים ביתה מוציא אסירים, בכושרות; זכות רבי עמרם בן דיוואן תגן עלינו ועל כל ישראל, אמן" סיים רבי משה ביבאס את סיפורו.

יוצאי ספרד באימפריה העות'מנית במאות ה -15-18- יוסף הקר

 

%d7%94%d7%a4%d7%96%d7%95%d7%a8%d7%94-%d7%94%d7%99%d7%94%d7%95%d7%93%d7%99%d7%aa

והנה אם לאורך כל המאה ה-16 ברוב מקומות מושבותיהם של היהודים הקו המרכזי של הכיוון הדתי והאינטלקטואלי הוא המשך הדפוסים המקובלים עליהם מספר, דהיינו – לימודן של הלכה ואגדה בצד הפילוסופיה והמדעים, הרי לפחות בצפת יש סטייה ברורה מקו זה, ומתחילה התרכזות בקבלה ונטישת הפילוסופיה והמדע.

מצפת יוצאת המגמה להפוך את הקבלה מתורה אזוטרית של יחידי סגולה לתורה היאה לציבור כולו. בצפת צומחת ספרות המוסר הקבלית בחוגו של רבי משה קורדובירו, ספרות העתידה להציף את העולם היהודי במאות ה-17 וה-18 ומשם נפוצה קבלת האר"י ז"ל – רי יצחק לוריא אשכנזי, באמצעות כתבי תלמידיו רבי חיים ויטאל, רבי יוסף אבן טובול ורבי ישראל סרוק.

ספרות זו וספרות הנהגות דתית, כמו גם חיבורים ליטורגים שונים וספרי הדרכה דתיים מנהגיים, הם שהופכים להיות הספרים הפופולאריים של המחצית השנייה של המאה ה-17. בצפת נכתב וממנה נפוץ ספר " ראשית חכמה " לרבי אליהו די וידאש, ובעקבותיו כל ספרי הקיצורים וההרחבות הנכתבים על פיו, ספר תולדות האר"י ושבחי האר"י ועוד.

ממנה מתפשטים הפיוטים הדתיים שלרבי שלמה אלקבץ,  האר"י – רבי יצחק לוריא אשכנזי, ואחרים. זו הספרות המכשירה את הלבבות של המוני העם לקבלה ולאורחותיה, ולאחר מכם לשבתאות ולספיחיה ולספרים כמו " ספר חמדת ימים " על עיבודיו המרובים.

המאות ה-17 וה-18 בכללותן הן תקופה שבה עולות האנתולוגיות למיניהן ומפעלי הכינוס – הן בתחום ההלכה והן בתחום המוסר והקבלה. יצירות כמו הספר המונומטלי " הכנסת הגדולה " לרבי חיים בנבישתי, וחיבורי רבי אליהו הכהן מאיזמיר או ספר " מעם לועז " לרבי יעקב כולי – הן עדויות לכך.

ניתן להכליל ולומר, שבתקופה הנסקרת כאן מתחוללים כמה תהליכים תרבותיים עיוניים מרכזיים.

1 – עלייתה של הקבלה וירידתם של הפילוסופיה ושל המדעים. תופעה זו הביאה לשינויים מרחיקי לכת באופיה הדתי והחברתי של החברה היהודית.  במאה ה-127 הולכת קבלת האר"י וכובשת את הלבבות והיא מעצבת מחדש את דמותו הדתית של האדם היהודי. מודגשת יותר ויותר החוויה הדתית ופחות הגישה השכלתנית. גוברת ההתבדלות הרוחנית והחברתית ומתמעטת הפתיחות לסביבה הלא יהודית בקרב שכבות המשכילים והמלומדים.

2 – לאורך כל התקופה הנסקרת משתמרים יסודות ספרדיים בתרבותם של יוצאי ספרד ופורטוגל – בשפת דיבורם, בספרותם, וביצירתם ההלכתית. הביטוי הבולט להשפעה זו היא יצירתם בשפת הלדינו, הכתובה באותיות עבריות. יסוד זה של תרבותם בולט בעיקר בשכבות העממיות ופחות בשכבות האינטלקטואליות הגבוהות ובממסד הדתי.

3 – ככל שאנו מתקדמים בזמן, גוברת ההשפעה המוסלמית העות'מנית. השפעה זו ניכרת באימוץ דפוסי חיים ( כגון יצירת וָואקְפיִם יהודיים ), במעבר לדיבור בשפה התורכית, באימוץ סגנון החיים והטעם המקומי ( בריהוט, במזון, במוזיקה, בשירה, בדפוסי בילוי ), ואף בכתיבה בתורכית באותיות עבריות – תרגום התורה לתורכית, כתיבת היסטוריה עות'מנית בתורכית באותיות עבריות ועוד – במאה ה-17.

4 – פריחתה של ההלכה נמשכת. אף כי היצירה ההלכתית עוברת שינויים. העיסוק המרכזי בתחום זה במאות ה-16 -17 הוא בפסיקה, אם בספרי פסיקה, ואם בשאלות ותשובות, ואילו בפרשנות והחידושים מודגשים פחות

לעומת זאת, מן האמצע של המאה ה-17 מודגשים יותר ויותר הפירושים והחידושים על הבבלי, פלפול סוגיות, חידושים של הרמב"ם והשולחן ערוך, ועוד.  אף צורת הדרשה עוברת מהפיכה, והדרשות הופכות מעיוניות פילוסופיות לפלפולי הלכה או לדרשות קבליות.

בסיכום ניתן לומר, שכמאה שנה לאחר הגירוש עדיין מחזיקים יוצאי ספרד בעקשנות ובדבקות בעיקרי מורשתם, כאשר השינויים החלים בתפיסותיהם ובגישותיהם המרכזיות אינם עמוקים, ובסופו של דהר הם פיתוחי ניואנסים על בסיס העבר. לעתים אף הנושאים המטרידים אום הם עדיין אותם נושאים שהעסיקום בדור הראשון לבואם. מן העשור האחרון למאה ה-16 ניכרים שינויים מהותיים בכמה מתחומי התודעה והחיים, אך גם שינויים אלה אין בהם ניתוק מן העבר, אלא המשכיות תוך כדי מהפיכה בכמה סוגיות יסוד.

מכאן ועד לעלייתה של השבתאות מסתגרת החברה היהודית יותר ויותר מסביבתה ומאבדת במידה ניכרת את פתיחותה להשכלה ולמדע של זמנה. כמה גורמים לתהליך זה. ישיבתם בארץ ובממלכה שהן בשולי ההתפתחות והקידמה של זמנם. הזמן הרב שעבר מאז יציאתם מספרד גורם הינתקות מן הקשר החי אל מורשת התרבות והיצירה הספרדית. היווצרות זיקה נפשית חיובית אל מקום מושבם החדש וראייה בו מולדת חדשה, מולדת שסיפקה מפלט בעת צרה. תהליכים בתוך החברה היהודית שהביאו להקצנת הגישה אל החברה הסובבת ולהסתגרות דתית ותרבותית.

עם התפרצותה של השבתאות נוצרה מציאות חדשה, היוצרת רקע בתוך הציבור היהודי באימפריה העות'מאנית. קרע זה לא אוחה לאחר מאמצים מרובים ושנים ארוכות, והוא העמיק את המשבר בחברה היהודית באימפריה העות'מאנית, אף כי חיוניותה של זו הייתה רבה, והיא המשיכה להתקיים וליצור גם אחרי המשבר. בשנות השלושים של המאה ה-18 נפגעים יהודים קשות גם מן המאבק של השלטון המרכזי בניצ'רים, המסתיים במפלתם הגמורה של האחרונים. היהודים, שהיו קשורים ביניצ'רים וזכו להשפעה ניכרת המסדרונות השלטון עקב קשרים עימם, מאבדים גם מאחז פוליטי כלכלי זה.

יהודי האימפריה הגיעו להישגים נכבדים בתחומי החברה, הכלכלה והרוח גם במאות ה-17 וה-18, אף כי כמדומה נופלים הישגים אלה מן ההישגים של בני המאה ה-16 וראשית המאה ה-17, אשר עיצבו את דמותו הדתית והתרבותית של כל העם היהודי באותה תקופה.

פיוטי רבי יעקב אבן-צור-בנימין בר-תקוה

%d7%a4%d7%99%d7%95%d7%98%d7%99-%d7%a8%d7%91%d7%99-%d7%99%d7%a2%d7%a7%d7%91-%d7%90%d7%91%d7%9f-%d7%a6%d7%95%d7%a8

במדור הפיוטים לפורים תשעה פיוטים, מבחינת הז׳אנר הספרותי בולטים הפיוטים למי כמוך ולקריאת מגילה. יש לזכור כי פיוט ׳מי כמוך׳ של יעב״ץ נועד להאמר קודם המלים ׳כל עצמותי תאמרנה, ה׳ מי כמוך, מציל עני מחזק ממנו, ועני ואביון מגוזלו׳, הנאמרות בתפילת ׳נשמת כל חיי. כנגד זאת הפיוט ימי כמוך׳ הספרדי נועד כידוע, להאמר לפני הפסוק ׳מי כמוכה באלים ה״, בסוף ברכת הגאולה שלפני י״ח דשחרית. אך בצפון אפריקה, שבה כאמור לא רצו להפסיק בפיוטים בקריאת שמע וברכותיה, ובתפילת העמידה, העבירו את הפיוט קודם לברכו, אל מקום בו תיתכן השתלבות ׳טבעית׳ של הפיוט לתיבות ׳מי כמוך׳. דהיינו, פיוט הימי כמוך׳ הוכנס אל תוך תפילת נשמת תוך שימור הזיקה המילולית למלים ׳מי כמוך׳. במדור הפורים שלושה פיוטים מסוג זה וכולם לשבת פרשת זכור(אחד ׳תשלום׳). כמו כן, במדורנו פיוט לישתבח, פיוט לקדיש, ושני פיוטים לקריאת המגילה, אחד לערב והשני לבוקר, כן כתב הפייטן שני פיוטים לברכת המזון של סעודת המצווה בפורים. אחד הפיוטים כתוב ארמית, והוא ׳יומי פוריא הני יומי׳(דף לו עמי ב), ובכתובת שעל גביו נאמר, שהוא בלשון ארמי ׳על דרך משל הדיוט, שאומרים לשכור, שבלשון תרגום הוא מדבר׳. יש להעיר, כי פיוט זה נכתב בעקבות הפיוט הקדום של ר׳ יצחק אבן־גיאת, ׳יום פוריא יומא דנן כל בר לפגר ממלתיה׳. מבחינה ז׳אנרית יש לציין את העדר המשקל הכמותי מפיוטי מדורנו. ואף על־פי־כן, הד מסורת ספרד נשמע במדורנו. כך למשל, ניתן להבחין בפיוט ׳מי כמוך מה רב טובך׳(דף לה עמי ב) בהד עמום הבא מן הדגם הספרדי.

קבוצת הפיוטים לפסח הינה גדולה יחסית, וכוללת שישה עשר פיוטים. לבד מן ההתגוונות התבניתית והז׳אנרית כמקובל בפיוטי יעב״ץ, יש לציין את הופעת הכתובת הארוכה לפני הפיוט ׳שמעו ניסי אל חי׳(דף מא עמי א). בכתובת זו מתגלה מגמתו של יעב״ץ לפייט בעקבות מדרשי חז״ל, ולהבהיר על פיהם סוגיות מוקשות. למשל, בנושא קריעת ים סוף, מובהרים לנו באמצעות שלושה פיוטים, מה היו עשרת הניסים שנעשו לישראל על הים, ומה היו עשר המכות שהוכו בהם המצרים על הים, כמובא באבות ה ד. מבחינת עריכת הקובץ יש לנו אולי עדות לכך, שמיקומו של הפיוט לנשמת ׳שמעו נסי אל חי׳, נקבע לאחר הפיוטים לקדיש, בשל ה׳איחור׳ בזמן כתיבתו, כמוסבר בראש הכתובת הארוכה שלפני פיוט זה. כמו כן יש לשים לב ששירת הים בהיותה ׳עליה׳ נכבדה עד מאוד, הריהי מזכה את בעליה בפיוט רב רושם בעל פרשנות מעמיקה הנוגעת לסוגיה מוקשה במסכת אבות.

חג השבועות זכה לעשרים וארבעה פיוטים, שלושה לנשמת, ארבעה לקדיש, ושלושה עשר להוצאת ספר תורה, שלושה לעליה החשובה לעשרת הדברות ואחד לאחר קריאת המשנה. הפיוט הנזכר לאחרונה לקריאת המשנה, נועד ככל הנראה להאמר לאחר אמירת המשניות בתקון ליל שבועות. הופעת פיוט לתורה שבעל פה, לצד פיוטים לתורה שבכתב, מובנת לנו ביום חג מתן תורה, לפי שאין אומתנו אומה אלא בתורותיה, זו שבכתב וזו שבעל פה. כידוע שימש חג השבועות מוקד מרכזי להדגשת חשיבות תורה שבעל פה, בעיקר מימי ר׳ סעדיה גאון באזהרותיו המפורסמות, בהן ביקש לשלב תורה שבכתב עם זו שבעל פה, כנגד דעתם של הקראים. ריבויים של הפיוטים להוצאת ספר תורה, יובן אולי, מתוך היוקרה לה זכתה הכתובה לשבועות של ר׳ ישראל נג׳ארה ׳ירד דודי לגנו׳(י־3797), שנאמרת כידוע בשעת הוצאת ספד תורה,1. נמצאנו למדים, כי יעב״ץ נאחז במנהגים השונים שנוספו לחג השבועות עם הופעת המקובלים, המוסיפים לחג זה צביון מיוחד בקרב חגי ישראל. החגיגיות העממית בפיוטי הוצאת ספר תורה מתבטאת לא רק בתוכנם, אלא גם בתבניתם, שכן תבנית אהובה היא זו של פיוט מעין אזורי פשוט עם מדריך, וכך זוכה חגנו לשיתוף הקהל בשמחה.

שלישי מבין הרגלים הוא חג הסוכות שפיוטיו מופיעים לאחר פיוטי חג השבועות. בהתאם למצויין לעיל, נפקד מקום הימים הנוראים בפיוטי יעב״ץ, לפי שכבר נתקדשו פיוטי הקדמונים בימים הנוראים, ואין להוסיף עוד עליהם או לגרוע מהם. יש לציין, שבפיוטי חג הסוכות ושמיני עצרת, מצוי מספר רב יחסית של פיוטים הדנים בהלכות החג. פיוטי מדור שמחת תורה שייכים אף הם לכאן, וכבכל מדורי החגים יש לציין את המספר הרב(יחסית) של פיוטים ארוכים, רבי סטרופות ומדריך בראשם. דבר זה המאפשר ׳פיתוח מנגינתי׳ כדרך מנהג ישראל לשיר ולזמר ביתר שאת בימי המועד.

מיד לאחר הפיוטים לשמחת תורה, באים פיוטים ׳לחנוכת ספר תורה׳, לאמור, להכנסת ספר תורה. ולאחריהם פיוטי ׳כבוד לתורה׳, ופיוטים ל׳מעלת התורה׳ (=לעולה לתורה). לאמור, מן החג הלאומי הכללי לשמחת תורה, אנו עוברים לחגו הפרטי של כל יחיד מישראל השמח בתורה, אם בשעת חנוכת ספר תורה, אם בשעת לימוד התורה, ואם בשעת העליה לתורה. פיוטים במדור לחינוך (=לחנוכת) ספר תורה נועדו לישתבח, או לקדיש, ביום שחנכו בו את הקריאה בספר התורה החדש. הפיוטים הבאים במדור ׳כבוד לתורה׳ אין עליהם כל ציון שייכות לאחת מן התפילות, ומכאן שנועדו כנראה לתהלוכת ספר התורה, כמו גם להזדמנויות נוספות בהן נותנים כבוד לתורה ולעוסקיה. מבין התבניות, יש לציין, שהן במדור הפיוטים להוצאת ספר תורה שבחג שבועות, והן במדור הפיוטים ׳כבוד לתורה׳, מופיעה צורת הוויאנציקו שנסקרה בפרק הקודם ומכל מקום היא מעידה על החגיגיות העממית שבה משתתף כל הקהל בחגה של התורה.

הפיוטים לעולים לתורה זכו לפיתוח אופייני בקרב משוררי המגרב. פיוטים אלו מיועדים לכהן, ללוי או לסתם אדם מישראל, לנגיד, לחכם או לשד״ר, ולכל אורח חשוב ונכבד. יצוינו במיוחד שני פיוטים הקשורים בשמו של הפייטן, הלא הם שמות יעקב ושם אביו ראובן. ואולם מכל מקום, מאחר שאין המשורר חפץ לשבח עצמו, ואין בכוונתו לברך עצמו, הרי הוא כותב פיוטים שהינם חידות, ובצורה מתוחכמת הוא מגיש לנו פיוטים הסובבים את שמו. פיוטים אלו אינם מובנים כל צרכם, לפי שהם עשויים כאמור במתכונת החידה, ועל כן נתן הפייטן פירוש לפיוטים. פיוטים רבים פותחים במילת פתיחה המבטאת יחס אוהד לעולה לתורה, היא המילה ׳ידידי׳, פיוטים אחרים הינם כאמור בעלי נמען ששמו נקבע בשיר, וכגון שכל צלעית אחרונה שבו, חותמת בשמו,1. מדור אחרון מבין הפיוטים לכבוד התורה, הוא מדור הפיוטים לסיום מסכתא, גם הוא מלמד על חיבת התורה, ובו דגש על סגולותיו של התלמוד על כל מעלותיו ומעלות מפרשיו והעוסקים בו. פיוט אחד במדור זה נכתב בארמית, היא לשון התלמוד הבבלי.

ספרד, פלמה דה מיורקה סיפורן של חמש עשרה משפחות אנוסים-מיורקה-צואטוס

ספרד, פלמה דה מיורקה%d7%a1%d7%95%d7%93-%d7%94%d7%a4%d7%9e%d7%95%d7%98

סיפורן של חמש עשרה משפחות

מחבר: אליהו בירנבוים

מתוך: המדור יהודי עולמי ב"מקור ראשון"

תקציר: באי תיירותי לחופי ספרד חיים צאצאי אנוסים, שדווקא בידולם והשפלתם שמרו עליהם כקהילה. היום זה כבר כבוד להיות צ'ואטס

מילות מפתח: קהילות יהודיות, פלמה די מיורקה

ספרד, פלמה דה מיורקה

 

פלמה דה מיורקה, בירת האיים הבליאריים השייכים לספרד, היא אחת הערים היפות בעולם: יש בה נופים טבעיים והיסטוריה עתיקת יומין, חוף ים וארמונות עתיקים מהמאה ה-13. אולם גם השילוב המיוחד ומשכר החושים אינו מצליח להשכיח את אשר עבר על יהודי המקום מתקופת האינקוויזיציה ועד לפני שנים מעטות ממש.
 
ראשיתה של הקהילה היהודית באיים הבליאריים היא ככל הנראה בשנת 70 לספירה, מיד אחרי חורבן הבית השני. הקהילה שגשגה, ובין בניה המוכרים ביותר נמצאים הקרטוגרף  יהודה קרשקש ורבי שמעון בן צמח דוראן, התשב"ץ.
 
כיום חיה במיורקה קהילה יהודית קטנה בת כ-150 משפחות, שהתקבצו מרחבי העולם בשל נופיו היפים של המקום ופריחתו הכלכלית. בנוסף לכך הפכה מיורקה למעין "פלורידה" שפנסיונרים רבים מבקשים לחיות בה בשקט ובשלווה את שארית ימיהם. לקהילה יש בית כנסת קטן; הרב שלה הוא שאול פריברג, בוגר 'שטראוס-עמיאל' אשר נשלח כשליח 'שבי ישראל'.
 
לעומת שאר חלקי ספרד, במיורקה הוכרחו היהודים להמיר את דתם כבר ב-1435, שנים רבות לפני יהודי חצי-האי האיברי עצמו. החל משנה זו לא היו עוד יהודים גלויים במיורקה, והיות שלא ניתן להם להגר הם המשיכו להאמין ולקיים בסתר את תורת משה במשך דורות.
 
אולם הכנסייה והאינקוויזיציה לא שכחו את היהודים אשר הפכו ל"נוצרים חדשים" והמירו את דתם מיהדות לנצרות. הן המשיכו לרדוף אותם ולבדוק את נאמנותם לדת החדשה, אף בשלהי המאה ה-17. מי שהתגלה כחוזר אל יהדותו נענש בחומרה. אטוס דה פה – טקסי העלאה על המוקד – התקיימו במיורקה עד 1691, אז נשרף חי גם הרב רפאל וולס, המנהיג הרוחני של הקהילה המקומית שלא הסכים לקבל את האמונה הקתולית. לאחרונה נפתח באי על ידי 'שבי ישראל' בית מדרש על שם הרב וולס, שהיה אחרון הנשרפים על קידוש ה'. קול התורה נשמע שוב בפלמה דה מיורקה. אגב, רק בשנת 1834 בוטלו חוקי האינקוויזיציה בספרד באופן משפטי וסופי. אנגולה שבאפריקה ומדינות מסוימות בדרום אמריקה המשיכו ברדיפות הדת עד סוף המאה ה-19. על כן, אין לראות את האינקוויזיציה כאירוע חד פעמי אלא כתהליך היסטורי בן מאות שנים.
 
סטיגמה נצחית
לצאצאי העולים על המוקד ניתן שם שדבק בהם כסטיגמה נצחית: צ'ואטס (CHUETAS או בקטלונית XUETAS). הם אמנם הפכו ל"נוצרים חדשים", שחיו כקתולים לכל דבר והקפידו לבקר בכל יום ראשון בכנסייה, אבל היהדות השתמרה בליבם, בביתם, במשפחתם פנימה. האפיון החיצוני היחיד שנותר להם היה שמות המשפחה: לקראת האוטו דה פה הולבשו הנידונים בבגד מיוחד, שנתלה אחר כך על קירות הכנסייה למען יראו וייראו, ובגדי אנוסים ועליהם 15 שמות משפחה נותרו תלויים שם עד שנת 1813. השמות פורסמו גם על לוחות המודעות של הכנסיות וכך הפכו נושאיהם בעל-כורחם ל"צ'ואטס" ובעלי מעמד חברתי נחות.
 
השם "צ'ואטה", בדומה לשם "מאראנוס" שניתן לאנוסים במקומות אחרים בספרד, מקורו ככל הנראה במילה "חזיר". בכך רצו בני המקום ללעוג לאנוסים על שהם נמנעים מאכילת בשר חזיר. ברור שמושג זה שימש גם כשם גנאי לציבור זה. "צ'ואטס" הוא כינוי ייחודי לאנוסי פלמה דה מיורקה.
 
עד לפי כחמישים שנה, הצ'ואטס נישאו רק בינם לבין עצמם והיו קורבנות של אפליה חברתית. השכנים הנוצרים מעולם לא קיבלו אותם לחברה שלהם, והתייחסו אליהם בבוז ולעג. דורות של צ'ואטס לא הורשו להתחתן עם הנוצרים "האמיתיים" בני המקום, היה אסור להם לקבל תפקידים ציבוריים, ללמוד או לשמש כמרים. גם לענוד תכשיטים או לרכוב על סוס ברחובה של עיר נאסר עליהם, כסימן למעמדם הנמוך.
 
הצאצאים שנשאו את 15 שמות המשפחה המפורסמים היו רשאים להתחתן רק עם בן או בת זוג שנשא/ה אחד משמות משפחה אלו. אין זו היסטוריה רחוקה: עד ראשית המאה ה-20 איסור זה היה בתוקף מבחינה חוקית, וכמובן ברמה החברתית.
 
אולם גם לאחר ביטול החוקים נגד הצ'ואטס בשנת 1921, עדיין קיימת הפליה סמויה וחלקית. במחקר שנערך על ידי האוניברסיטה המקומית בפלמה דה מיורקה בשנת 2001, 30% מבני האי אישרו שלא היו רוצים להתחתן עם צ'ואטס, ו-5% אף טענו שלא היו רוצים להיות בחברת צ'ואטס. 
 
ילדי הצ'ואטס לא התקבלו לבתי הספר הממלכתיים עד שנת 1873. צעירים שהיו בנים לצ'ואטס גם לא התקבלו לסמינרים לכמורה נוצרית, למרות שההורים היו קתולים. אפילו כמרים שבאו ממשפחות של צ'ואטס זכו להפליה קשה. לא נתנו להם להדריך את התפילות בכנסיות המקום, והיו מקרים שלאחר דרשות על ידי כמרים שהיו צאצאי צ'ואטס דאגו המאמינים לשרוף את הדוכן. רק במחצית המאה ה-20 השתנה מצב זה.
 
בשנת 1942 פנו הנאצים לבישוף של פלמה דה מיורקה וביקשו לקבל את רשימת השמות של הצ'ואטס, כחלק מתהליך "טיהור הדם" שביקשו לקיים באירופה. לפני הידוע, הבישוף דחה פנייה זו.
 
כמובן שהמצב גרם לפחד מתמיד ולתחושת רדיפה אצל הצ'ואטס, שבמקרים רבים לא פסקו עד היום. רק בעשורים האחרונים מתמעטת השנאה והאפליה כלפי הצ'ואטס, עקב פתיחת שערי האי לתיירות בין-לאומית וההתרחקות מהדת הקתולית בספרד.
 
אישור כשרות מהכנסיה
המצב בו צאצאי היהודים התחתנו אך ורק בינם לבין עצמם מביא אותנו למסקנה פשוטה שיש כיום במיורקה אלפי יהודים כהלכה – בנים, נכדים וצאצאי צאצאים לאמהות יהודיות (כמובן שעל גדולי הפוסקים לתת את דעתם לנושא נכבד זה).
 
כל החתונות באי התקיימו בכנסייה. בכל כנסייה יש רישום של החתונות שנעשו בה במשך מאות בשנים. במסמכים שנשמרו נכתב לדוגמא שהחתן ממשפחות פוסטר-קורטז התחתן עם הכלה לבית מירו-פומר. החתן והכלה היו יהודים מארבעת הצדדים, והמשיכו את הקו האימהי מדור לדור. וכך, במהתלה של ההיסטוריה, ההוכחה ליהדותם של הצ'ואטס במשך הדורות ועד היום נמצאת בארכיונים של הכנסיות. לאחרונה נפתחו ארכיונים רבים של הכנסיות והאינקוויזיציה לציבור, והדבר מאפשר לצ'ואטס רבים לחקור את מוצאם ואת הסוד שנשמר במשך דורות במשפחות.
 
אחת הדוגמאות החיות ליהדות המתגלה הוא מר יוסף אגילו, צ'ואטה על פי 4 שמות המשפחה, מצד אביו ואמו. הנ"ל הרגיש צורך להוכיח שהוא "יהודי עם ניירות", ולכן במשך שנים הכין אילן יוחסין של משפחתו על פי רישומי הנישואין ותעודות הלידה שבכנסיות. אגילו הצליח לבנות את אילן היוחסין 15 דורות אחורה, עד שנת 1626.
 
איך הצליחו הצ'ואטס לשמור על זהותם לאורך יותר משלוש מאות שנים? בדרך כלל זהות מועברת מהורים לילדיהם בדרכים שונות של יצירת משמעות ושייכות, אולם אצל הצ'ואטס ההורים הרי דאגו – מתוך פחד – להסתיר את היותם שונים? הצ'ואטס הם בני יהדות הדממה, יהדות שעברה מדור לדור במחתרת. לא על ידי חינוך ומילים, אלא על ידי הזיכרון, על ידי השקט, על ידי מסרים סמויים שציינו את היותם יהודים בסתר. זו ייחודה של הזהות של הצ'ואטס, שאיננה אופיינית לקהילות אחרות בעם ישראל. בשיחותי עמם הם מציינים שהרגישו בביתם "משהו שונה", "מתח", "אובססיה לא לדבר על נושאים מסוימים", "תחושה של הכחשה והסתרה". דווקא אלה תרמו לשמירת זהותם.
 
נקניק בירושה
הצ'ואטס התאפיינו בכך ששמרו על מנהגי יהדות בתוך ביתם, אבל כלפי חוץ היו "יותר דתיים מהאפיפיור". לטענת פרנסק מירו, אמו לימדה אותו להצטלב בפומבי בהזדמנויות שונות, אבל לעולם לא הצטלבו בתוך הבית. אמו של אחר הקפידה לנקות את הבית לקראת שבת ואפילו במשך השבת, וכן להשאיר נר שמן דולק במשך כל השבוע, בטענה שהנר נועד "לעילוי נשמה"; לאמיתו של דבר היה זה "נר שבת" אשר דלק במשך כל השבוע, כדי לא לעורר חשד מצד השכנים הקתולים (יש לציין שאין מנהג של הדלקת נרות בבתים לעילוי נשמה בדת הנוצרית). גברים, נשים וילדים נהגו ללבוש את בגדיהם היפים ביותר לכבוד שבת. בשבת אכלו רק ארוחות דגים ללא בשר, ובמשך כל השנה נמנעו מלאכול בשר חזיר. סיפור ידוע בין משפחות הצ'ואטס מספר שאצל משפחת פורטזה היה תלוי במרכז הבית נקניק מעושן של חזיר. תפקיד הנקניק היה להטעות את המבקרים, והוא עבר במשפחה בירושה מדור לדור…
 
הצ'ואטס הקפידו לצום ביום כיפור במשך יממה שלמה, ועוד יותר הקפידו על צום של שלושה ימים בתענית אסתר. אסתר הפכה אצל האנוסים לסמל של חיים בסתר, כיהודיה בבית אחשוורוש, והיא נחשבת ל"אנוסה הראשונה". אולם הדבר שהסב לצ'ואטס את הצער הרב ביותר היה חוסר האפשרות לקיים את מצוות ברית המילה, שכן הם ניסו לחיות כיהודים אבל להיראות כנוצרים.
 
למרות שמטרת האינקוויזיציה היתה למחוק את היהודים ואת דתם על ידי שילובם בחברה הנוצרית, באופן פרדוקסלי היא השיגה את ההפך. היא דאגה לשמירת שמות המשפחה היהודים כנפרדים, ואלה שמרו על הזיכרון של המשפחות היהודיות. העברת הסוד של הצ'ואטס בקרב המשפחות, והיחס החברתי של הכנסייה כלפיהם, היו הגורמים המרכזיים ששמרו על קיומם.
 
אחת הדמויות הצבעוניות והמרתקות המספרת על ההיסטוריה של האנוסים במיורקה ועל התמודדותם כיום, הוא הסופר והעיתונאי מייקל סגורה. מייקל מתעקש בנאמנות ובנחרצות לצאת להגנת מדינת ישראל בכל מאמריו וכתביו. במדינה שבה התקשורת איננה ידועה באהדתה לישראל, סגורה מהווה קול חריג היודע להגן על עמדת ישראל בפיקחות ובראייה מקצועית.
 
כאשר פגשתי לראשונה את סגורה (אשר שם משפחתו הוא כמובן אחד מתוך 15 השמות של צ'ואטס) הוא קיבל אותי בהססנות וחשדנות. היתה לו תחושה שבאתי לראות מקרוב את הצ'ואטס כ"זן ההולך ונכחד". רק לאחר שיחות ממושכות הצלחנו ליצור ידידות ארוכת שנים ולהיפתח האחד לרגשות רעהו.
 
בשנת 1994 פרסם סגורה את סיפור משפחתו ואת היותו צ'ואטה גאה בספרו "זיכרון צ'ואטה". פרסום הספר גרם לדיונים רבים ביחס למעמדם של הצ'ואטס וכן עזר לאנוסים רבים "לצאת מהארון". רק לפני מספר חודשים פרסם אותו סופר ספר עב כרס בשם: "שורשים של צ'ואטס וכנפיים של יהודים", שלב ב' של תהליך התקרבותו לעם ישראל ומסורת ישראל סבא.
 
פסיכוזה של פחד
למרות שיש המגדירים את הצ'ואטס כ"ענף המת של העם היהודי", נדמה שההיסטוריה עדיין לא הספידה אותם. הם נמצאים כיום בתהליך מעניין של בירור זהותם וגיבושה. לדעתי יש בפלמה דה מיורקה עשרות אלפי יהודים על פי ההלכה, גם אם אינם מכירים את היהדות או מזדהים עמה, למרות שיש קושי לערוך סקר דמוגרפי של צאצאי האנוסים במיורקה בפרט וברחבי העולם בכלל. הקושי המרכזי נעוץ בכך שרבים מהם אינם מודעים לשורשיהם היהודיים, ואלה שיודעים את הסוד עדיין מבקשים לשמור עליו באופן כמוס.
 
ובכל זאת, אם בעבר צ'ואטה היה שם גנאי, הרי שכיום הוא הפך לביטוי של גאווה יהודית של אנוסים אשר גילו את שורשם ומקורם ומבקשים להגדיר מחדש את זהותם ולשוב לדת אבותיהם. יש לכך שני גורמים עיקריים: התייצבות הדמוקרטיה בספרד ובפורטוגל, והתפתחות האינטרנט על כל ענפיו, אשר איפשר לאנוסים ולצ'ואטס ליצור קהילות וירטואליות של אנוסים ללא חשש ופחד. אבל כבר לפני כשישים שנה סיפר הרב מנחם יהודה הלוי אושפיזאי במאמר שכתב בנושא האנוסים:
 
כאשר קמה מדינת ישראל באה אישה אחת מארץ ספרד והציגה עצמה שהיא מהאנוסים מאיי מיורקה, וכאשר ביררו העניין קיבלוה בחמימות והחזירוה לחיק היהדות וטבלה מטומאת עכו"ם ליהדות לדעה הזאת שצריכים טבילת טהרה. היא חזרה לארץ מולדתה לספרד לעורר האנוסים שיחזרו לחיק היהדות. שמענו שתשובתה נתקלה בעוינות בשלטונות ואף שלחוה לבית חולים לחולי רוח. כנראה שהאנוסים היודעים מוצאם היהודי חיים עוד בפסיכוזה של פחד מהזמנים ההם…
 
שמה של אישה זו היה אלישבע מואונהז. אביה היה קצין בצבאו של פרנקו ואמה היתה מצאצאי האנוסים באי. כאשר אביה נטה למות קרא לבתו ואמר לה: "זכרי שאת יהודייה. היות שקמה מדינת ישראל לתחייה אין לך סיבה להמשיך את חייך כקתולית, עלייך לנסוע למדינת ישראל ולחזור לדת אבותייך". וכך עשתה.
 
מנהרות האנוסים
למעשה אין כיום זכר לחיים היהודים שהיו בפלמה דה מיורקה, מלבד סימנים מסוימים שנותרו בבתיו העתיקים של הגטו היהודי. בבתיהם של האנוסים לא היו מזוזות, ולהבדיל היו צלבים חקוקים בקיר החיצוני של הבית, כדי להכריז קבל עם ועדה: "כאן גר נוצרי טוב". אבל כפי שאמר לי אחד השכנים שגר כיום בסביבה זו, הצלב היה רק סמל חיצוני, ובתוך הבית היה בדיוק ההפך. צלבים אלו קיימים עד היום בשערי הבתים שהיו שייכים ליהודים ברובע היהודי. באחד הבתים בגטו היהודי הוזמנתי לרדת ל"מנהרות האנוסים". לאחד ירידה של מספר מדרגות, הגעתי לחצר קטנה שממנה יוצאת מנהרה תת-קרקעית צרה המחברת בין הבתים שהיו שייכים ליהודים ובסופו של דבר מגיעה עד הים. במנהרות אלו הבריחו את היהודים כאשר באו אנשי האינקוויזיציה לתופשם.
 
אחד הסימנים של החיים היהודיים באי הוא הכנסייה המתרוממת במרכזו של הגטו היהודי אשר שמה "שערי ציון". נדמה שלא הרבה כנסיות זכו לשם דומה לזה של כנסייה זו, אשר נבנתה על חורבות בית כנסת. בצידה החיצוני ניתן לזהות מספר אבנים גדולות, אשר לפי המסורת המקובלת אצל הצ'ואטס היו אבני היסוד של בית הכנסת. מנהג רווח בקרב האנוסים לאורך הדורות היה להעביר את האצבעות על אבני הכותל שהיו שייכות לבית כנסת ולנשק אותן בצנעה כדי לזכור את מקורה של הכנסייה ואת זיקתם של האנוסים לדת ישראל (ראה תמונה).
 
היו צ'ואטס אשר הקפידו בימי ראשון ללכת להתפלל דווקא בכנסיות ששימשו בעבר בתי כנסת, ויש מספר כאלה באי. אין עליהן שלטים המזכירים את "ייחוסן", ובכלל אין בעיר לוחות זיכרון להיסטוריה היהודית של המקום. רק שמו של "רחוב בתי-הספר" מציין ככל הנראה את הרחוב שבו נמצאו בתי המדרש לפני שנות האינקוויזיציה.

דך אלבו – שלושה סיפורי נסים על הצדיק הקדוש ר׳ עמרם בן דיוואן

דך אלבו

שלושה סיפורי נסים על הצדיק הקדוש ר׳ עמרם בן דיוואן%d7%91%d7%a8%d7%99%d7%aa-%d7%9e%d7%a1%d7%a4%d7%a8-25

  • רבי עמרם בך דיוואן והאילם היהודי.

דוברי אמת שמעו מרבי משה ביבאס זצ״ל, ראש דייניה של קהילת וואזן שכיהן בתפקידו מעל לחמישים שנים [מניסן תקפ״ה 1825 ועד הסתלקותו מהעולם הזה בסוכות תרל״ח 1878], את הסיפור הבא:

פעם אחת נשאל רבי משה ביבאס על ידי איש דת מוסלמי מפאס שבא לבקר את הזאוויה  של וואזן – המחבר : אחווה, מסדר דתי.וואזן נחשבת כעיר קדושה לאיסלאם, בוואזן שוכנת הזאוויא וואזאניה. – , אם רבי עמרם בן דיוואן יכול להתגלות בעולם הזה וללבוש דמות אדם, ענה לו ר' משה ביבאס:

"איני יודע! תפקידי הוא להנהיג את קהילתי ואיני עוסק בענייני העולמות העליונים!" אותו איש דת מוסלמי-סופי – תורת הנסתר של האסלאם – המשיך להציק לרב:

"אתם מאמינים שהיסייד –   "קדוש " בערבית מוגרבית –  (אדונכם הצדיק) שלכם רב כוח וגיבור גדול, אוכיח לך שאתם מתפללים להבל וריק."

"כיצד תעשה זאת אדוני?" שאל רבי משה ביבאס בנימוס. האיש הצביע על שער הסמטה שהייתה מולם ואמר:

"אעליל עלילת שווא על היהודי העשירי שיצא מהסמטה הזו. אומר שהוא קילל את הנביא מוחמד ואדרוש להוציאו להורג, במו עיניך תראה כי יוצא להורג! במו עיניך תראה שלמרות שהוא חף מפשע הסייד שלכם לא יוכל להצילו!"

"ראה אדוני, אני לא מציע לך לעשות מעשה פשע רק כדי להוכיח לי שהעולם הזה פגום ושאין בו צדק! אני ואתה יודעים שכל זמן שלא בא המשיח, אין שלמות אין שלום ואין שלוות נפש." "אתם מתפללים לצדיק וטוענים שהוא מחולל נפלאות נראה אותו מציל את היהודי העשירי שיחלוף על פנינו באקראי."

"ראה אדוני, אדם נבון שוקל את מעשיו בקפידה, שווה בנפשך שהצדיק שלנו רבי עמרם בן דיוואן יפתיע אותך ויופיע בכל זאת! שווה בנפשך מה תהא תגובתו, הוא לא יחוס על מי שנכון לעולל כדבר הזה, עונשך יהיה כבד מנשוא!" נסה להניאו ממעשהו רבי משה ביבאס. בעודם מדברים חלפו על פניהם יהודים וערבים, לפתע הגיע זקן גבה קומה, צנום בעל שיער מאפיר ופנים כחושות. זה היה יונה פריינטה. הוא קרב וחלף על פניהם, לפתע עצר אותו איש הדת המוסלמי, דחף אותו, הפיל אותו ארצה ופתח בצעקות: "שמעוני אנשים, היהודי הזה קילל את הנביא! היהודי הזה קילל את הנביא!" הוא הניח את כף רגלו על גבו של יונה פריינטה וכאחוז דיבוק חזר על דבריו שוב ושוב סקרנים. נקבצו ובתוך רגעים הגיע מספרם לעשרות רבות. נאקותיו וגניחותיו של יונה פריינטה שהיה כל אותם רגעים שרוע על הקרקע על בטנו זעזעו את הרב. תחילה חשב רבי משה ביבאס להסתלק כדי להזעיק לעזרתו את הנגיד רבי יעקב אזולאי שמתפקידו לטפל בעניינים ממין זה, אך בהרהור שני, חשב כי לאור מעשיו הנואלים של הישמעאלי, מוטב שישגיח על מה שקורה ויישאר עם יונה פריינטה עד שיילקח על ידי השוטרים ויושם במעצר תחת הגנתו של הפאשה. שני שוטרים הגיעו למקום ולקחו לבית המעצר מבלי אומר ודברים את יונה פריינטה שכל פניו זבו דם מהנפילה. בשלב זה, ידע רבי משה ביבאס שרבי עמרם בן דיוואן כבר התגלה, שהרי אותו יונה פריינטה שהואשם בביזיון הנביא, אילם היה. ובכל זאת לא עצר בעד עצמו לשאול את הישמעאלי. "הרשה נא לי אדוני לשאול אותך: למה אתה שונא יהודים? מה רע עשו לך? האם איש נכבד ורם יחס כמוך יטען שנפגע פגיעה כלשהי ולו הקלה ביותר מצד יהודי כלשהו, כאן או במקום אחר, עתה או לפני שנים?"

"אף יהודי לא עשה לי כל רע, ההיפך הוא הנכון, אני פגעתי ביהודים יותר מפעם אחת, ולא קרה לי דבר! עשיתי מעשי נבלה, גנבתי את כספם ועשקתי אותם, סחטתי את ממונם, פסקתי להם עונשי מלקות ללא הצדקה, פסקתי כל מספר מלקות שחפצתי, כמידת רשעותי בזמן המעשה. עשיתי מעשים מחפירים ונפשעים ולא באתי על עונשי! דווקא משום כך אני שונא אותם, כי הם מוכיחים לי בניגוד לאמונתנו שאין צדק, אין מידת מוסר, הכל מותר, ואם אין צדק אני בספק אם יש חיי נצח, ואם אין חיי נצח, אין גן עדן ואין גיהינום אזי הכל תוהו ומהו." "אם כבר הגעת למסקנה שהכל תוהו ובוהו אדוני, אז מה יועיל לך אם היהודי הזה יומת, כיצד מותו יכול להועיל לך להבנת טיבו של היש והאין?" תמה ר' משה ביבאס. "אני רוצה הוכחה גלויה וניצחת לכך שיש אלמוות ויש עולמות עליונים ויש גן עדן ויש גיהינום. על כן שאלתי היכן ה'סייד, הכי גדול של היהודים, אמרו לי בוואזן, באתי לכאן כדי לתבוע את התגלותו, אם יתגלה, אולי ייפסקו סוף סוף חטאיי, ספקותיי וייסוריי ואמצא מנוח לנפשי. אני מחפש ראיה, בדל הוכחה, סיבה כדי להאמין בנצחיותה של הנשמה. טרחתי ובאתי מפאס לכאן כדי לקבל את ההוכחה שלא קבלתי בשום מקום! אני מודיע לך בזה שאם תאמר דבר וחצי דבר מחלופי הדברים בינינו, או שתעיד לטובת היהודי סופך לא יהיה טוב משלו. אעליל גם עליך שדברת סרה בדתנו." סיים באיום.

יונה פריינטה היה מוכר היטב בוואזן, בקרב יהודים וישמעאלים כאחד בגלל עיסוקו ומסירותו בעבודה. הוא היה תופר מזרונים בעל מוניטין. ה׳שורפה' של וואזן העריכו את מקצועיותו ולפיכך הזמינו אותו לעתים קרובות, לבתי הפאר שלהם לפרום ולתפור מחדש את מזרוני הצמר הרכים שכה הטיב ליצור. אילמותו לא העלתה ולא הורידה, בעיני כולם הוא נחשב לתופר המזרונים הטוב ביותר, ידיו מלאו עבודה. יהודים כלא יהודים חיזרו אחר שירותיו. ואולי אילמותו הייתה אחת הסיבות לכך ששיחרו לפתחו, משום שלא בזבז זמנו בשיחות נימוסין ובדברי סרק. מרגע שהגיע לעבודה בבוקר לא הרים עיניו ממלאכתו וידיו לא משו מערמות הצמר, החוטים והמחטים. למחרת, על פי תביעתו של איש הדת מפאס, הובא יונה פריינטה למשפט לפני הפאשה. ר' משה ביבאס ביקש מהפאשה רשות כניסה לאולם המשפט הן מתוקף מעמדו כרב הקהילה והן כמי שהיה עד לאירוע.

"יאמר נא כבודו, במה תאשים את היהודי?" שאל הפאשה את איש הדת המוסלמי מפאס. "היהודי השפל הזה היושב לפנינו, ענה בהצביעו על יונה פריינטה הנדהם, אמר דברי נאצה נגד הנביא ואני תובע כי דינו ייגזר למוות עוד היום, ושההוצאה להורג תבוצע בפומבי ברחבת השוק לפני אנשי העיר, כדי שכל המאמינים והכופרים, כאן ובכל מקום ישמעו, יראו ויראו!" "האם תסכים שהחכם שלהם ימסור עדות על האירוע ?" שאל הפאשה. "אין לי התנגדות!" ענה בביטחון והניח בעזות את עיניו יוקדות השנאה על ר' משה ביבאס.

הפאשה המהם, לא הסגיר מיד את עובדת אילמותו של משה פריינטה, ושאל: ״באיזו שפה קלל את הנביא?" "בערבית, כמובן!"

"האם כבודו דובר שפות נוספות?" שאל הפאשה בצחקוק מלא לעג.

לשמע השאלה הבלתי צפויה והצחקוק המוזר שהתלווה אליה, נפל שקט באולם. המוחאזניין- השוטרים שעבדו בשירות הפאשה, התקבצו ובאו לראות כיצד ייפול דבר, הביטו באדונם והחרישו. כל הנוכחים, למעט איש הדת המוסלמי בטרבוש האדום והגאלביה הלבנה והמהודרת ידעו כי עוד רגע קט יתגלה הכזב, כולם המתינו.

חלפו כמה רגעים של שתיקה מדאיגה ומעצבנת, הפאשה עבר ממצב רוח של זחיחות וצחקוקים נטולי פשר לידי זעם. באותו רגע נראה לרב ביבאם כאילו השטן המשטין על ישראל בא להתוודות על כל פשעיו ברגע זה לפני ריבונו של עולם, או כאילו לידתו של יונה פריינטה כאילם, לא באה אלא לטובת הרגע המסוים הזה, כדי לחצות את העולם באופן מובהק בין אור וחושך בין צדיקים ורשעים. איש הדת מפאס שביקש על ידי מעשהו הנפשע לכפות על רבי עמרם להתגלות בעולם הזה, לא ידע מה שכולם ידעו: שהוא כבר התגלה.

כדי להציל את איש הדת המוסלמי מביזיון, קנם ומאסר, שאל אותו הפאשה בנדיבות יתרה: "האם תרצה לחזור בך מהאשמה אדוני?"

"וכי למה אחזור בי מאשמה חמורה כל כך, כיצד אוכל לצדד באויב הנביא ובמי שקללו?" "אם כך, הסכת ושמע ואסביר לך למה: כי כל אנשי העיר הזו, יודעים שהנאשם שלפנינו, מעולם לא אמר מלה רעה על איש, לא קילל ולא חרף איש, לא גידף ולא צעק! ואני רוצה להיות הגון אתך ולומר לך אדוני בכנות גמורה, שכל איש בעיר הזו יודע שהנאשם היושב לפנינו, מעולם לא אמר מילה טובה על איש ומעולם לא ברך, לא החמיא, לא שר, ומעולם לא אמר דבר ולא חצי דבר כי האיש שהנך טוען שקלל את הנביא, אילם הוא! מרגע שיצא לאוויר העולם!" המאשים חש לפתע כמי שנלכד בצבת ברזל. עיניו קפאו, עתה הבין מה שניסה להסביר לו יום קודם ר' משה ביבאס בנועם ובפה רך, שרבי עמרם בן דיוואן לעולם אינו מכזיב וסופו להציל את היהודי התמים מגזר דין מוות. לאחר שתיקה המשיך הפאשה

"אוי לנו ואוי למוחמד שכאלה הם מאמיניו, עלילות כזב כאלה דינן להתבטל מאליהן אצלנו ובכל מקום אחר, ואוי למי שיתן לשטן מקום מושב בעירו או בנפשו." הפאשה חייך מתוך התמוגגות, הרכין ראשו לשמע דבריו שלו עצמו והצהיר: "שחררו את היהודי לביתו! וקחו את השטן החצוף הזה לנקות את תעלות הביוב של העיר, עד שנגזור את דינו."

אחר כך הפטיר לעבר המאשים שהפך באחת לנאשם: "האדמה הקדושה של עירנו לא הייתה סולחת לי לעולם אילו פסקתי אחרת." הפאשה שהיה ידוע כרודף בצע ושלמונים, שענש, עשק וגזל יהודים ללא רחם, קם בסיום דבריו, כשעל פניו חיוך דק של הקלה… זו הייתה הפעם הראשונה בחייו שעשה משפט צדק. למחרת סיפר הפאשה לרבי משה ביבאס זצ״ל על הרגעים שעברו עליו לפני שגזר את הדין"סייד עמרן בן דיוואן התגלה אלי בחלום, בלבי רתחו המלים, שמעתי את קולו של סייד עמרן אומר לי "לעולם לא תוכל להעלות על לבך את יפי גן העדן, לעולם לא תוכל לעשות משהו טוב מזה, בזה תלויה ישועתך, מה שתפסוק הוא שיחרוץ את גורלך לגן עדן או לגיהינום. חשתי התרוממות רוח, למרות שמונים שנותיי חשתי דחף בלתי מוסבר לצחוק כמו ילד, בתוך תוכי התפקעתי משמחה, לראשונה בחיי ידעתי בוודאות שמשגיחים משמים על מעשיי. הפעם היה לי ברור שאני עומד לעשות את המעשה הנכון, בלי שוחד, בלי כופר, בלי תחנונים. יונה ואני בני גיל אחד, בהיותנו ילדים בני שש- שבע שיחקנו באותו רחוב, ביחד, ואילמותו עמדה תמיד לזכותו, כי הוא לא פגע באף ילד!"

"אילמותו עמדה לזכותו במרומים כי האיש הצח והתמים הזה מעולם לא חטא בלשון הרע." המשיך ר' משה ביבאם את קו מחשבתו של הפאשה. לאחר שכשלה העלילה והכזב יצא לאור, חש רבי משה ביבאם ששום דיבור נוסף לא יוכל להפיג את הנס. שני נסים נעשו. פעם כאשר היהודי העשירי שיצא מן הסמטה היה לא אחר, מאשר האילם האחד והיחיד בקהילה ופעם כאשר הפאשה הרשע נהג שלא כמנהגו ושפט משפט צדק. שׂוֹש נשׂישׂ כי אלהים מושיב יחידים ביתה מוציא אסירים, בכושרות; זכות רבי עמרם בן דיוואן תגן עלינו ועל כל ישראל, אמן" סיים רבי משה ביבאס את סיפורו.

Un homme d'action – Emile Sebban

Samuel David LevyUn homme d'action

Emile Sebban

Très cher M. Lévy,

Le voyageur a regagné le port, celui qu'il avait quitté il y a près d'un siècle pour s'engager sur les flots mouvementés de l'existence.

" Une bonne renommée est préférable à l'huile parfumée et le jour de la mort est préférable à celui de la naissance ".

Rendons honneur au pèlerin qui a traversé les tourmentes, qui a su résister aux assauts des vents et des vagues et qui a regagné le rivage paisible. Ce n'est pas à l'homme commençant sa carrière que peuvent aller nos louanges : savons-nous s'il saura affronter avec bonheur les ouragans des mers lointaines, s'il ne succombera pas sous les fatigues accumulées, sous les désillusions et les ingratitudes ?

" Le jour de la mort est préférable au jour de la naissance ", car alors l'homme a traversé les tempêtes de la vie pour arriver de nouveau à son point d'attache : sa terre natale.

Il est rare de trouver illustration aussi éclatante de cette sagesse biblique que celle de la vie de notre patriarche que nous honorons tous en ce jour de 10 Nissan, veille du Chabbat Hagadol qui nous relie à la sortie de Mitzraïm. La leçon rayonnante de service à la communauté, de dévouement inlassable, de bonté souriante est celle des grands êtres qui tirent l'humanité vers le haut et la dirigent vers sa vocation infinie.

Il me souvient de son accueil toujours tonifiant, de sa disponibilité constante, de ce bureau de la rue Coli ou nous allions puiser à la source du dynamisme social et du la solidarité réconfortante. Chaque époque réclame ses pionniers et ses visionnaires. L'après guerre travaillée par les courants profonds des grandes mutations a trouvé en M. S. D. Lévy l'un de ces créateurs capables d'accorder l'homme et l'événement, et de poser les bases d'une action à long terme : celle qui marquera une communauté, un pays, une histoire. Il s'agissait d'aider dans l'immédiat une population d'enfants et d'adultes ayant faim, de pain et d'affection; il s'agissait en même temps de former des générations de jeunes à servir de guides, d'enseignants et de cadres. Ainsi, sous son impulsion naissaient ou se renforçaient les organismes d'entraide sociale et médicale, ainsi se greffaient des œuvres scolaires et d'éducation. Les unes et les autres étaient portées dans ce large cœur qui battait à l'unisson de ses contemporains, mais pour cet ancien directeur d'école de l'A.I.U. les problèmes pédagogiques et d'avenir éducatif restaient prioritaires comme des gages de la continuité. C'est pourquoi il manifestait un tel intérêt pour notre Ecole normale où il voyait grandir les pousses; c'est pourquoi il a tellement œuvré pour la voir se développer à partir du petit noyau de Maghen David jusqu'à sa floraison à l'Oasis. Et il restait toujours soucieux même du fond de sa calme retraite, de la vie el des progrès de tous nos mouvements de jeunesse du D.E.J.J.

Et c'est cette continuité qu'il assumait dans ses gestes, dans ses pensées, dans son rayonnement. Quelle merveilleuse chose pour nos générations qui s'interrogent, pour nos jeunes ballotés par les événements déconcertants, que ce pont jeté entre deux siècles, que cette voie magistrale qui relie deux veilles de guerres et deux lendemains de guerres, et qui a traversé les bouleversements mondiaux des naissances des peuples.

" À présent je suis assis, me disait-il dernièrement, et c'est la vie qui passe devant moi ".

Heureux le navire qui accoste à son dernier quai ayant fait provision de richesses abondantes, et heureux les temoins qui sauront retrouver la voie de son sillage.

Dans notre hommage suprême à notre grand précurseur on sent la vibration profonde des cœurs : celui des pères vers celui des enfants, et celui des enfants vers celui de leurs pères. Soyez remercié, très cher Monsieur Lévy, pour cet accord harmonieux dont vous avez toujours rêvé pour la terre des hommes, et dont les résonances de paix s'accordent à la mélodie éternelle.

Allocution prononcée par Monsieur Emile Sebban Directeur de l'Ecole Normale Hébraïque et Président du D.E.J.J. -Maroc Casablanca, le 17 avril 1970

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 124 מנויים נוספים

אוקטובר 2016
א ב ג ד ה ו ש
« ספט   נוב »
 1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
3031  

רשימת הנושאים באתר