ארכיון יומי: 19 באוקטובר 2016


יהודי מרוקו -תקופת מוחמד ה-5

 %d7%99%d7%94%d7%95%d7%93%d7%99-%d7%9e%d7%a8%d7%95%d7%a7%d7%95-%d7%aa%d7%a7%d7%95%d7%a4%d7%aa-%d7%94%d7%9e%d7%9c%d7%9a-%d7%9e%d7%95%d7%97%d7%9e%d7%93-%d7%94-5

אכן, השנים הראשונות שלאחר העצמאות עמדו בסימן התרחבותם של כל המוסדות היהודיים – בין חינוכיים בין חברתיים ובין מקצועיים. ב־1958 היו 95% מילדי היהודים כלולים ברשתות החינוך, רובם בבתי־ספר של חברת ״כל ישראל חברים״ (כי״ח), 90% קיבלו טיפול רפואי סדיר באמצעות אוז״ע־מארוקו, ואילו אור״ט סיפק הכשרה מקצועית איכותית לכל נער יהודי שרצה בכך, בו בזמן ששום מוסד מארוקאי לא יכול היה להבטיח הכשרה דומה לצעירי המוסלמים.

אולם מצב־הדברים הזה סופו שהעלה את חמתם של אי־אלה חוגים מוסלמיים מן האופוזיציה כמו גם של עתוני המפלגה הלאומנית אסתקלאל, שהחל ב־1958 החלו לתבוע את הלאמת המוסדות הסוציאליים היהודיים, או לפחות את המארוקניזציה של אותם מוסדות ופתיחתם בפני המוסלמים.

הנה כך הולאמו באוקטובר 1960 שליש ממוסדות כי״ח, ואילו שני השלישים הנותרים נשארו בפיקוחה של משלחת כי״ח בקאזאבלנקה, שמאותה שעה היא קרויה אתיחאד ומאז והלאה חייבים אזרחים מארוקאים בלבד לנהל את פעילותה. בתי־הספר של כי״ח, שלשוןן הלימוד בהם היתה, בעיקרו של דבר, צרפתית, נאלצו גם להקדיש יותר מקום להקניית הלשון הערבית. דבר זה כשלעצמו אין בו כל פסול, כמובן, אלא שרבים מיהודי מארוקו ראו, בד בבד עם כניסתה של מארוקו לליגה הערבית והפסקת קשרי־הדואר בין מארוקו לישראל, במדיניות זו של סיערוב בחוזק־יד אות המבשר תקופה חדשה ומדיניות חדשה כלפי יהודי הארץ. ביקורו של הקולונל נאצר בקאזאבלנקה בינואר 1961, וטביעתה של הספינה אגוז ובה 44 יהודים מארוקאים (בהם 24 ילדים) שהפליגו במחתרת לישראל, בדרך גיברלטר, אך הדגישו אצל היהודים את הרושם השלילי הזה. בחודש שלאחר־כך, ביתר דיוק ב־28 בפברואר 1961, הודיע הנסיך מאולי חסן על פטירתו של מוחמר החמישי, ומיד עלה לכס־המלוכה וירש את מקומו.

באורח נוגע ללב מתאר רובר אסרף, בדפים האחרונים של ספרו, איך הגיבו יהודי מארוקו על הידיעה המצערת הזאת: בכאב בלי מצרים המהול בגודש של חרדה. אלא שעד מהרה פגה אותה חרדה, משהתברר להם כי המלך החדש, חסן השני, ממשיך במפעלו של אביו, ולא במובן אחד בלבד. בקשר לזה אוהבים יהודי מארוקו לספר שקודם מותו ציווה מוחמד החמישי כביכול לבנו לשמור על שלומם של נתיניו היהודים…

רובר אסרף, שקרוב היה יותר ויותר לגדירה, מילא, מ־1961 והלאה, בתורת ראש־הלשכה של שר־הפנים וממונה מטעם לשכת המלכות, את המשימה הכבדה של אירגון משאל־העם על התחוקה ב־1962, שלאחריו באו הבחירות הראשונות בימי מלכותו של חסן השני, שהביאו לכינון פרלמנט חדש של שני בתים, וכעבור זמן מה לארגון ״הקידום הלאומי״ כפי שהצטייר בחזונו של חסן השני.

בסוף 1974 בעת המלחמה בין מארוקו ואלג׳יריה על הסהרה לקח אותו גרירה למשרד החוץ כסגן מנהל לשכתו, הממונה על תיק הגבולות בפני הארגון לאחדות אפריקה והקהילה האירופית. משעזב את הדרגים הגבוהים של המנהל הציבורי עקב התפטרות ידידו גדירה, באוגוסט 1964, נעשה יועץ משפטי לנשיא בית־היועצים (הסנאט) עד לפיזור הפרלמנט על־ידי המלך באוקטובר 1966.

בתוך פרק־זמן זה גברה יציאתם של יהודי מארוקו ולבשה ממדים שלא נודעו כמותם מעולם לשעבר: מ־ 1961 עד 1964 עזבו את מארוקו קרוב ל־80,000 יהודים – כלומר 50% מכלל היהודים שנותרו עד אז במארוקו. התהליך לבש ממדים נרחבים עוד יותר ממחרת מלחמת ששת הימים, ששימשה עילה למסע־הסתה חריף נגד היהודים בעתוני הארץ. בין 1967 ל־ 1971 פחת אפוא יישובה היהודי של מארוקו מ־60,000 ל־35,000 נפש. גם בשנים שלאחר כך הוסיף מספרם לרדת.

בשים לב ליחסם החיובי במהותו של שליטי מארוקו כלפי הקיבוץ היהודי – ואם נדחה את ההסברים הפשטניים וחסרי־השחר של ״קנוניה ציונית״ – עדיין מתקשים אנו לדעת מפני מה כה זריזים היו יהודי מארוקו לעזוב ארץ שאליה נשארו קשורים קשר אמיץ כל־כך. בנידון זה עלינו להבחין בין סיבות נקודתיות או מקריות, השפעתו של מאורע זה או אחר דווקא, לבין שיקולים אישיים שהיו רעיוניים, דתיים, או אף אישיים בטיבם. מצד שני, יש להביא בחשבון גורמים היסטוריים ארוכי טווח שמקורותיהם בתמורות הקיצוניות, במישור החברתי, התרבותי והרוחני, שעיצבו את דמותה של יהדות המגרב זה למעלה ממאה שנה. מחוץ לזעזועים שחוללה הנוכחות הקולוניאלית, עלינו למנות בכלל הגורמים האלה את הופעתן של נקודות־התייחסות חדשות ודפוסים חדשים של הזדהות תרבותית, לאומית ודתית, את חיזוק הקשרים עם קיבוצים יהודיים ברחבי העולם, את הקליטה המהירה של רעיונות, אופנות, חדשות ו… פחדים שצפו ועלו מפינותיו הנידחות ביותר של העולם היהודי. ולבסוף עלינו לציין, במארוקו עצמה, שברונם של איזונים סוציו כלכליים שבעבר הבטיחו מידה ידועה של חפיפה ביחסים בין יהודים למוסלמים.

הספרייה הפרטית של אלי פילו-Communautes juives des marges sahariennes du Maghreb Edite par M. Abitbol

Communautes juives des marges sahariennes du Maghren

communautes-juivesEdite par M. Abitbol

Institut Ben zvi pour la recherche sur les communautes juives d'Orient

Yad Itshak Ben-Zvi et l'Univesite Hebraique de Jerusalem

Le recueil d'articles que nous présentons constitue l'essentiel des Actes du Colloque sur les communautés juives des marges saharien­nes du Maghreb, tenu en mars 1980 à Jérusalem, à l'initiative du Centre de Recherches sur les Juifs d'Afrique du Nord (Jérusalem) et de l'Institut de Recherches Méditerranéennes (Aix-en-Provence).

Tout comme lors des précédentes rencontres, organisateurs et partici­pants ne prétendent guère donner un tableau complet de l'évolution de ces communautés dont les origines remontent probablement aux débuts de la présence juive en Afrique du Nord et dont l'extrême dispersion géographique — de l'Anti-Atlas aux confins de la Cyré- naïque — les rendent aussi omniprésentes qu'insaisissables.

Omniprésentes — ces communautés le sont tout d'abord dans la mémoire collective ou dans l'imagination des Juifs maghrébins qui firent du Dra' marocain, le berceau d'un "royaume" juif du Haut Moyen-Age, de Tamentit au Touat, — ravagé au XVIe siècle par les appels au Jihad d'al-Maghili — une "nouvelle Jérusalem" et de Djerba, l'île-refuge des Cohanim chassés de Palestine après la des­truction du Temple.

מיהו מוחמד – נביאו או מייסד תנועה לוחמת-דורון חכימי

%d7%9e%d7%99%d7%94%d7%95-%d7%9e%d7%95%d7%97%d7%9e%d7%93

על פי חוקי האיסלאם כל מי שאינו מקבל על עצמו את דת האיסלאם הנו נחשב לכופר ודינו מוות אולם בתקופת הכיבושים שינה החליפה עומר את הגזרה וכינה את היהודים והנוצרים אהל דימה דהיינו אנשי חסות הזכאים לחיות תחת השלטון המוסלמי בתנאי שישלמו את המיסים ג׳זיה וארדיה.

תשלומי המס שולמו לאוצר האיסלאם בית אל מאל בתנאים משפילים כגון זחילה בראש מורכן עד לגובה המס.

בפתח הכניסה לגובה המס עמד בריון שהיכה בשוט את הבאים לפדות את חובם והציע להם להתאסלם ולהכיר במוחמד כנביא וכשליח ה׳.

רבים מהיהודים שחיו תחת השלטון המוסלמי התאסלמו בעל כורחם כתוצאה ממצוקה כלכלית וחוסר יכולת להמשיך ולשלם את המיסים הגבוהים.

לא תמיד היהודים שהמרו את דתם האמינו בדת האיסלאם כדת עדיפה וכל יהודי שהואשם ברמייה הוצא להורג.

שנאת העם היהודי מתבטאת בספר הקוראן בוואריאציות שונות ומשונות לדוגמא, מצטט: ״שכיום אינם מאמינים באללה וביום האחרון״.

  • מיהו בר הסמכא ועל איזו עובדות הסתמך הכותב בקובעו נחרצות שהיהודים אינם מאמינים באלוהים?
  • מאין הכירו עורכי הקוראן את האלוהים אם לא דרך היהודים?

השנאה התהומית של עורכי הקוראן כלפי היהודים נבעה מהסיבה שהעם היהודי לא האמין בשליחותו של מוחמד כנביא.

  • איך אפשר לכנות אדם שתקף ורצח חפים מפשע כשליח ה׳? רוב פסוקי הקוראן מלווים בקטרוג ובצווים מגוחכים בשם ה׳ כגון,

מצטט: ״הילחמו באלה שניתן להם הספר לפניכם״ סוף ציטוט. מסר רצחני הבא להצדיק בדיעבד את מלחמותיו של מוחמד נגד השבטים היהודים שגורשו ונרצחו כביכול על פי הוראות ה׳.

המסר הלוחמני בסורה9 פסוק 29 בבשורת החסינות מתפרש לשני פנים, מחד הדרישה להמשיך במלחמה כפי שמוחמד נהג נגד היהודים ומאידך אם לא רצחתם אותם והשארתם אותם בחיים אז שיחיו בהשפלה וישלמו מיסים כבדים לשליטיהם המוסלמים.

המסקנה היחידה המוסקת מפסוקי הקוראן היא שאין מקום להשוות את ספר הקוראן לספר קדוש בעיקר מחמת הטפותיו ושידוליו לרצח חפים מפשע ועל העוינות העיוורת המוקדשת בספר נגד העם היהודי ללא הבחנה.

האם יתכן שאלוהים יכנה את עם הבחירה כופרים וימליץ למוסלמים להילחם בהם ולהשפיל אותם עד עפר?

" המאמינים מה לכם כי כאשר מצווים עליכם להיחלץ למלחמה למען אללאה, אתם כאילו צונחים בכבדות לארץ . המבכרים אתם את חיי העולם הזה על חיי העולם הבא ?

אחד הנושאים החשובים והמומלצים למאמיני האיסלאם מתמקד בהקרבת חייהם בעולם הזה למען חיי העולם הבא. אידיאולוגיה המבוססת על תורת הפגנים שהאמינו שחללי המלחמה השהידים יעלו במותם לגן עדן ויזכו בשבעים ושתיים נערות בתולות שתקדמנה את פניהם. מוחמד בתחילת דרכו דחה את תורת ה׳שוהדה׳ אולם עם חלוף הזמן אימץ את הרעיון לצרכיו הצבאיים ולבסוף אף הוסיף אותה כחוק אלוהי לדת האיסלאם. דברי הבל אלו נטעו בלבבות הלוחמים הנאיביים את התקווה שלנפילתם במלחמות הקודש יש תועלת.

מאמיני האיסלאם מעולם לא שאלו מדוע המלחמות לכיבושים והכנעת עמים בחרב מכונות מלחמות קודש ומאין ההבטחה שהשהידים יזכו בשבעים ושתיים בתולות בעולם הבא?

כיבושי האיסלאם כונו בפי מנהיגי האיסלאם ״מלחמות קודש״ למען אללה כדי להחדיר מוטיבציה לרוחות הלוחמים שנצטוו להיחלץ למלחמה וחששו באמת ובתמים מאובדן חייהם במלחמה.

עורכי הקוראן היתלו וניצלו את תמימותם של המאמינים והחדירו לתת הכרתם לבכר את חיי העולם הבא על חיי העולם הזה בניגוד לצו האלוהי המורה לכל אדם – ושמרתם לנפשותיכם.

  • למען מה ברא אלוהים את האדם כדי שימסור את נפשו לבורא בטרם עת?
  • האם כל פושע וכל רוצח אכזר שחטא כל ימי חייו יהיה זכאי בנופלו במלחמה להגיע לגן העדן ולזכות באותן שבעים ושתיים בתולות?
  • האם גן העדן נועד אך ורק לתענוגות עם בתולות כמתואר בקוראן?

אלו דברי בלע ואחיזת עיניים הרחוקים מהמציאות ומרצון האל.

* ג׳זיה היא מונח מוסלמי לתשלום מם שפירושו ״מס גולגולת״ המס חל על היהודים והנוצרים שחיו תחת שלטון האיסלאם, הם הוכרחו לשלם בנוסף גם מס על אדמותיהם שכונה ״ארדיה״ או ״חארג׳״.

הסכמת הרבנים במרוקו לחינוך ממוסד של בנות.- מחקרי אליעזר – אליעזר בשן

הסכמת הרבנים במרוקו לחינוך ממוסד של בנות.%d7%9e%d7%97%d7%a7%d7%a8%d7%99-%d7%90%d7%9c%d7%99%d7%a2%d7%96%d7%a8-%d7%a1%d7%a4%d7%a8

בחברה המסורתית תפקיד החינוך הוא להכשיר את הבנים להשתתפות בתפילות, בקריאה בתורה ולימודיה. כיוון שבת אינה מצווה ללמוד תורה ואינה שותפה בחיי בית הכנסת, לא קיבלה הבת במרוקו חינוך בבית הספר אלא במסגרת המשפחה, מאמה מסבתה כדי שתוכל לנהל משק בית, ותדע את המצוות והמנהגים המוטלים עליה בתור רעיה ואם .

כמו בשאר ארצות האסלאם, המנהיגות היהודית במרוקו לא דאגה לחינוך הבנות. הרבנים נטו לדעתו של רבי אליעזר " שכל המלמד בתו תורה, כאילו לימדה תפלות " ( משנה סוטה ). בניגוד לדעתו של בן עזאי שאמר " חייב אדם ללמד את בתו תורה ". עמדתו של רבי אליעזר התקבלה גם על ידי חכמי הדורות הבאים, ביניהם רבי נסים בן יעקב מקירואן הכותב : " לפי דעת התלמוד יביא דבר זה אותה לשחיתות ורוב תחבולות ועורמה.

שמואל רומאנילי איש מנטובה שביקר במרוקו בשנים 1787 – 1790 כתב על הנשים שפגש :

" הנשים יפות מראה…רק נמשלו כבהמות נדמו ולא חלק להנה בחכמה ובתבונה ובדעת. אינו מכירות לדבר לקרוא או לכתוב יהודית ערבית או ספרדית…אף לא מתפללות עם כי הוטל עליהן מחכמי המשנה ( ברכות פרק ג ) כל המלמד בתו תורה כאילו מלמדה תפלות ".

תיירים אירופאים שביקרו במרוקו במאות הי"ח והי"ט ציינו שהנשים היהודיות בורות, אינן הולכות לבית הכנסת, ואף היהודים העשירים אינם מלמדים את בנותיהם קריאה וכתיבה. יש המשווים בורותן עם זו של המוסלמיות. ממקורות אחרים ניתן להסיק כי היו יהודים עשירים שבנותיהן למדו באמצעות מורים או מורות פרטיים.

ביתי ספר לבנות יהודיות נפתחו במרוקו החל בשנות השישים של המאה ה-19 ואילך. בית הספר הראשון נפתח בשנת 1862 בתיטואן על ידי חברת " כל ישאל חברים " בסיוען של " אגודת אחים " ( האגודה המקבילה באנגליה לכי"ח, ושל ועד שליחי הקהילות באנגליה. מספר התלמידות עלה משנה לשנה.

בשנת 1872 למדו 120 תלמידות ובשנת 1907 – 332. בשנת 1863 ביקר משה מונטיפיורי בטנג'יר ותרם 300 לי"ש למען חינוך הבנות לזכר רעייתו יהודית.. ואמנם בית הספר נפתח בעיר זו בשנת 1865. בערים הפנימיות היותר שמרניות החלו בנות ללמוד יותר מאוחר. בפאס רק בשנת 1899.

בשנת 1942 היו בתי ספר לבנות ב-12 ערים במרוקו. מה היו הסיבות להסכמת הרבנים ורבים מההורים שהתייחסו בחשדנות לחינוך ממוסד של הבנות ? אחת מהן כי לימוד מלאכות כמו תפירה, אריגה וסריגה עשויה להועיל לצריכה עצמית וכמקור הכנסה לפרנסת המשפחה. אולם דימני שזו אינה הסיבה היחידה.

סיבה נוספת ומכרעת היא הפעילות של המיסיונרים במרוקו והסכנות שנשקפו לבנות שלא קיבלו חינוך יהודי ממוסד והן יהיו טרף לחינוך הנוצרי.מנזר פרציסקני נפתח בתיטואן לאחר מלחמת ספרד מרוקו בשנת 1860. בקזבלנקה בשנת 1868 במזאגאן בשנת 1869 בסאפי בשנת 1888 וברבאט בשנת 1890.

גורם מיסיונרי פעיל ביותר מאשר הקתולים היו האנגליקנים שפיתחו מערכת חינוך מסועפת. האגודה הראשונה ששלחה שליח למרוקו הייתה British and foreign Bible Society שנוסדה בשנת 1804, ונציגה ג. בורואי פעל בטנג'יר, בתיטואן ובמוגאדור. עוזרו היה חיים בן עטר הנזכר בשנת 1839 כמי שמכר עותקים של " הברית החדשה ". חלה הפסקה בפעילותה שחודשה רק בשנת 1882. בין האנגליקנים האגודה הפעילה ביותר בתחום החינוך של הנערות במרוקו, הייתה הלונדונית בשם : London society for promoting christianity amongst the jews שנוסדה בשנת 1809. היא החלה בפעילות מיסיונרית למרוקו בשנות ה-40 של המאה ה-19, כולם משומדים, אלכסנדר לוי ביון 1843 – 1847, ח"א מרקהיים 1852 – 1854. מ-1875 ואילך נפתח מרכז קבוע במוגאדור בראשותו של ג'ימס ברנט גינצבורג, ורשתה הייתה פרושה על פני ערים אחרות ברחבי מרוקו. בשנים הבאות הגיעו אנשי הצוות גם לעיירות ולכפרים בדרום באזור הרי האטלס ובעמקים שבין ההרים.

אין זה מקרה שהבסיס המרכזי במרוקו היה במוגאדור. בה הייתה במחציתה השנייה של המאה ה-19 קהילה יהודית בת כ-10 עד 12 אלף יהודים, וחשיבותה נבעה בעיקר בגלל היותה מרכז מסחרי של דרום מרוקו, נמל היצוא למוצרים שנשלחו מאזור זה לארצות אירופה, והיהודים השתלבו במערכת זו. הייתה בה קהילה של סוחרים אנגלים, שדתם אנגליקנית ושהיו עשויים לשמש עורף חיובי לפעילות של המיסיון האנגליקני. משנת 1875 עד סוף המאה פעלו 9 אגודות פרוטסטנטיות במרוקו, רובן מאנגליה, אבל הבכורה מבחינת ההיקף הגיאוגרפי והאנטיסיביות באופי הפעולות הייתה כאמור הלונדונית, ומירב הפרטים ידועים על אגודה זו ופעולותיה. מערכת החינוך שלה הייתה הגדולה ביותר במרוקו, לעומת אגודות אחרות.

בראש המשלחת במוגאדור משנת 1875 עד 1866 עמד ג"ב גיננצבורג, יהודי יליד רוסיה שעבר לאנגליה ב-1846, הוטבל לאחר שנה, ב-1849 התקבל ללימודים תיאולוגים בקולג' אנגליקני בה למד שלוש שנים, וב-1853 הצטרף לאגודה הלונדונית. נשלח למולה אוזן ( באלזאס ), לאלג'יריה מ-1864 עד 1875. מכאן ביקר במרוקו בשנים 1864, 1870 ו-1873.

בשנת 1886 נשלח לקושטא בה נפטר בשנת 1898 הוא היה מיסיונר מסור לשליחותו, ופיתח מערכת חינוך והסברה.

(Musique Judeo-Arabe – Lellah Yal Ghadi Lessahra (de Lili Labassi

Musique Judeo-Arabe – Lellah Yal Ghadi Lessahra (de Lili Labassi)

Lili Labassi, (de son vrai nom Elie Moyal) est un compositeur chanteur de chansons légères qui influenceront le répertoire francarabe algérien des années 1950.

משפחת היחס – שלשלת היחס – דברי הימים של פאס-מאיר בניהו

%d7%93%d7%91%d7%a8%d7%99-%d7%94%d7%99%d7%9e%d7%99%d7%9d-%d7%a9%d7%9c-%d7%a4%d7%90%d7%a1-%d7%9e%d7%90%d7%99%d7%a8-%d7%91%d7%a0%d7%99%d7%94%d7%95

הבן השלישי, רבי שלמה הראשון, השתתף גם הוא בכתיבת המאורעות ההיסטוריים בזמנו ונמצאים בידינו קטעים אחדים משנים שנ"ג – שנ"ה,שכתב בעברית ובערבית. עליו כותב רבי שמואל המלקט, היה חכם גדול גם כן בקי בחכמת הרפואה וחכמת השרטוט. הוא היה מלמד בישיבה הלכות טרפות. במקום אחד הוא כותב : [הנראה לעניות דעתי] אני הצעיר שלמה אבן דנאן זה כמה בלימודי לתלמידים הלכות טרפות.

ייתכן שהיה גם חבר בית הדין. בכתובי יד נמצאו ממנו פסקים משנת שפ"ו ושצ"ח. ונראה שהוא מחבר השיר לחג הסוכות " שחרי נפשי ורוני עורי לעבודת קוני, סידור אהבת הקדמונים.

לפני שנבוא אל בניו של רבי שמואל אבן דנאן עלינו להזכיר את רבי סעדיה ב"ר יעקב אבן דנאן, פייטן ומשורר בעל שיעור קומה. הוא חיבר פיוט שקול " אבוא ביתך למחנה שכינה ", שהיו רגילים לשוררו בפאס בבית הכנסת של התושבים בכל בוקר לפני התפילה. בכתובי יד באוקספורד נמצאים כמה שירים מרבי סעדיה אבן דנאן, אחד מהם הוש"ע ( שפ"א ) וכנראה שהם לרבי סעדיה זה.

לרבי שמואל השלישי היו שני בנים : סעדיה ואברהם.

רבי סעדיה השלישי ב"ר שמואל אבן דנאן, היה דיין וחבר המעמד. חתום על תקנות פאס מן השנים 1647 ואילך. משנפטר רבי שאול סירירו בשנת 1655, נתמנה רבי סעדיה לאב בית הדין ובתקנות משנים אלו הוא חתום ראשון, בהסכמה משנת 1649, שנעשתה כדי לחזק את עמדתו של הנגיד רבי יצחק הצרפתי, חתום בשמו ראשון. הוא האריך ימים הרבה ונפטר בחודש אב ת"מ- 1680.

מחיבוריו נשאר בכתובי יד ספר פסקי דינים. כמה מפסקיו הועתקו לספר התקנות של פאס. וכן יש מפסקיו ב " פרפראות לחכמה " . כשהיה רבי יעקב ששפורטאש רב בסאלי החליפו ביניהם שאלות ותשובות בשנת 1642. באוסף ששון בלונדון, נמצא פירושו לתורה. במקום אחר נמצא התאריך ת"ד – 1644.

אחיו רבי אברהם נמנה גם הוא עם חכמי פאס, והוא כנראה החכם בשם זה, שאישר את ההסכמות שנעשו בשנת ש"ם. רבי אברהם היה גם דרשן. בסוף ספר הפסיקתא, נצא בכתב ידו הקטע הבא : בסימן טוב התחלתי לדרוש בבית הכנסת של התושבים, ה' ירחיב גבולו, בחברא אור ד' לשבוע בחודש אני לדודי ודוי לי אך טוב לישראל.

הנושא שלי היה כל המצוה אשר אנוכי מצריך היום תשמרון לעשות למען תחיון ורביתם שנה אראינו ביש"ע ( שפ"ב ) אלהים. אני הצעיר בתלמידים עבד רחמן וחנן אברהם אבן דנאן ס"ט.

לרבי אברהם היה בן בשם רבי סעדיה הרביעי, וגם הוא עסק בכתיבת המאורעות, והגיעו לידינו רשימותיו שמן השנים שפ"ד, שצ"ו ( שער רביעי ).

לרבי סעדיה השלישי היו שני בנים : שאול ויהודה.

רבי שאול אבן דנאן נמנה עם חכמי פאס החשובים בדורו. הוא היה מוהל ובנו שמואל מזכיר ברשימה שלו בשנת תכ"ח, את פנקס המלות שלו. היה חבר בית דינו של רבי יהודה עוזיאל. הוא חתום יחד עמו על פסק דין משנת תמ"ו – 1686. וכן הוא מסכים יחד עם חכמי העיר, ולא ראשי הקהל, על תקנה בפאס משנת תמ"ח. נפטר בשבעה באלול תמ"ט – 1689. והתיר אחריו ארבעה בנים, סעדיה, אברהם, שמואל ויעקב.

רבי יהודה, תקופה מסוימת בחייו עשה בתיטואן ושם נשא אשה ונולד בנו. רבי יהודה נזכר בפסק הדין משנת תע"ה בעניין החזקה על בית הכנסת התושבים בפאס.

רבי יונה נולד וגדל בתיטואן, ואחרי שנשא אשה ונולדו לו בנים ובנות החזירו אביו רבי יהודה לפאס. היה למדן מופלג, וכל תלמידי החכמים  של המדינה היו נקבצים עמו לשמוע עיוניו. הוא עסק גם בחכמת והיו לו – לפי עדותו של כרוניקן רבי שמואל אבן דנאן – ידיעות רבות בפילוסופיה ובדקדוק והיה גם משורר. נפטר צעיר לימים מאוד, בדבר, בסיון ת"מ – 1680. חידושים משמו הביא רבי אלעזר בהלול בספרו מראה עיניים.

לרבי יהודה היה גם בן שני בשם סעדיה, הוא מחבר הקטע משנת תנ"ט שבכרוניקה החמישית. נשא את בתו של רבי שאול אבן דנאן.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
אוקטובר 2016
א ב ג ד ה ו ש
 1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
3031  

רשימת הנושאים באתר