ארכיון יומי: 21 באוקטובר 2016


II y eut des Juifs armés dans les zones non citadines-David Bensoussan

david bensoussanII y eut des Juifs armés dans les zones non citadines

Si fait ! Dans son ouvrage De l'Afrique datant de 1556, Léon l'Africain rapporte à propos des Juifs du Sud marocain : « Il s'y trouve beaucoup de Juifs, qui sont volontaires pour exposer leur personne aux hasardeux combats, et prendre la querelle en faveur de leurs maîtres, qui sont les habitants de cette montagne.» L'existence de Juifs combattants à la lisière du Sahara est confirmée en 1527-1528 par une lettre du souverain saadien adressée à David Haréouvéni, lequel impressionna les grands de son temps, le pape y compris, en annonçant qu'il était délégué par le roi Joseph d'Éthiopie dont l'armée juive de 300 000 soldats du roi comptait restaurer la souveraineté juive en Terre promise. Le voyageur John Davidson écrivit à propos des Juifs berbères en 1839 : « À la différence des Juifs résidant parmi les Maures, qui sont soumis à la loi musulmane, ils ne vivent pas dans le même état d'avilissement ou de servitude; ils développent des relations de type patron/client (avec leurs voisins), tous ont les mêmes privilèges, et le Berbère est tenu de défendre la cause du juif en cas d'urgence. Ils disposent d'armes, et servent leurs patrons à tour de rôle.» Davidson témoigne avoir également vu une région du Sud de l'Atlas où « les Juifs vivent en toute liberté, et pratiquent tous les métiers; ils possèdent des mines et des carrières qu'ils exploitent, ont de grands jardins et d'immenses vignobles, et cultivent plus de maïs qu'ils ne peuvent consommer; ils disposent de leur propre forme de gouvernement, et possèdent leurs terres depuis l'époque du roi Salomon. » Par ailleurs, ces Juifs « possèdent toutes les caractéristiques des montagnards… ils portent le même costume qu'eux, et on ne peut pas les distinguer de leurs voisins musulmans.»

Dans l'ouvrage Voyage au Maroc publié en 1903, le marquis de Ségonzac rapporte : « Chez les Ait Izdeg, sous l'oued Outlat, les Juifs assez nombreux construisirent leur Mellah, un tirment (village fortifié). On les y a attaqués, ils ne se sont pas contentés de fermer leurs portes, ils ont riposté à coup de fusil et rendu coup sur coup, et depuis lors, ils traitent avec les Musulmans de puissance à puissance.» Le rabbin Maurice Eisenbeth rapporta dans son essai Les Juifs du Maroc daté de 1936, que les Juifs du Sous prenaient à l'occasion une part active aux guerres entre tribus, au même titre que leurs concitoyens musulmans.

Un témoignage fort intéressant fut rapporté par l'historien Zéev Hirshberg qui visita les villages juifs berbères du Sud marocain après l'indépendance d'Israël : « Je m'enquis de la sécurité des Juifs (berbères). Selon eux, il n'ya eu aucun méfait et ils n'ont entendu parler d'aucun méfait. Après une longue enquête dans la région, j'ai pu identifier un meurtre qui s'est produit dans leur temps.»

De ce qui précède, il est possible d'avancer que la situation des Juifs dépendait grandement des caïds locaux, allant de la soumission la plus totale à la permission de porter les armes. Il est possible que le témoignage de Zéev Hisrshberg puisse être expliqué du fait que la présence française avait ramené l'ordre public et que les crimes ne demeuraient plus impunis. Néanmoins, entre 1954 et 1956, le terrorisme s'amplifiant et la faiblesse des Français grandissant, les Juifs berbères insistèrent pour être évacués en Israël au plus tôt.

Dans son ouvrage The Aït Atta of Southern Morocco publié en 1984, David Hart rapporte que les Juifs donnaient à leurs protecteurs le nom de « Mon Seigneur.» Ces derniers les appelaient « leurs Juifs » et avaient coutume de se les vendre entre eux. Autre fait historique intéressant en regard du statut de protection accordé aux Juifs par les Berbères : Il arriva qu'un Berbère assassinât un pacha qui avait emprisonné « son » Juif dans la ville de Sefrou, l’empêchant d'assister à la circoncision de son fils.

Il y eut des régions juives autonomes?

Il y a eu d'autres développements surprenants en milieu berbère : au milieu du XVIIe siècle, il y eut un Juif très riche et très puissant, Aaron Ibn Mechâal, installé dans la kasbah d'Ibn Mechâal dans la région de Taza. Il était considéré comme souverain par les Berbères de la région. Profitant de son hospitalité, le sultan Moulay Rachid (1664-1671) l'aurait fait tuer dans un guet-apens un jour de shabbat pour le déposséder de ses richesses. Ceci ne rallia pas pour autant les Berbères au sultan. La place forte de Dar Mechâal fut détruite par le souverain Moulay Ismaïl qui succéda à Moulay Rachid et ses habitants juifs s'exilèrent à Debdou. Il existe plusieurs versions de cet épisode qui ont été étudiées par Pierre de Cenival dans l'article La légende du Juif lbn Mechal et la fête du sultan des tolbas de Fès paru dans la collection Hesperis en 1925. Bien d'autres chercheurs en ont conclu par la suite qu'il s'agissait d'un mythe. Instituée après la défaite d'Ibn Mechal, la fête des Tolbas est un carnaval annuel des étudiants qui mettent aux enchères la couronne, le gagnant prétendant être pendant une semaine un sultan entouré d'une cour fictive. Ceci n'est pas sans rappeler un ancien rite espagnol similaire d'enfants et d'étudiants se déguisant en évêques. Nahoum Slouchz rapporte dans son Voyage d'études en Afrique l'existence d'un autre fief juif pendant plusieurs générations dans la région de Dadès et de Tiliit dans le sud Marocain. Plus encore : Le chef berbère Bayreuk fut favorable au XIXe siècle à l'établissement d'un pays juif dans le Sud marocain. La France était alors complaisante à ce projet mais l'Angleterre s'y était opposée ! En 1894, L'Alliance française proposa aux Juifs de Mogador de coloniser le Sénégal, réunit à cette fin dix jeunes célibataires, mais le projet ne décolla pas. Ce fut l'Alliance Israélite Universelle qui considéra trois ans plus tard de créer une colonie de Juifs au Fouta Djalon en Guinée. Or, les trois premiers immigrants se heurtèrent à l'animosité des colons français – cela se passait à l'époque de l'Affaire Dreyfus – et durent abandonner leur projet.

Ce furent des exceptions surprenantes mais néanmoins corroborées par l'histoire. Ces exceptions n'infirment pas cependant l'indignité du lot de l'écrasante majorité de la population juive au Maroc.

קהלות צפרו – מקורות ותעודות ר'ד.עובדיה

תעודה מספר 7רבי דוד עובדיה 2 -בגיל הבינה

התקכ"ח – 1768.

בהיות אמת כי האלטאבע של הכסף של העיר צפרו יע"א היה קנוי ביד סייגי העיר הלזו והיה פקיד עליו המשכיל והנבון והחשוב הרב מרדכי אלבאז י"א והיה מתנהג עם עושי המלאכה בחסד וברחמים ועל מבועי הרצון היה מנהלם כאשר הגידו הסייגים בפיהם ובשנה שעברה מפי השמועה למדנו שקנה האלטאבע הנזכר היקר יצחק בטאן ועל ידי זה הפסיד הר"מ הנזכר ושותפו בי' משה בן נחמני והי' משה בכהה"ר הנזכר אלבאז והי" משה בכהה"ר הרב יוסף אדהאן והי' משה אצייאג מה שהפסידו כידוע לבני עירנו. זאת ימלא ה' חסרונם ונשאר האלטבאע הנזכר ביד יצחק הנזכר וכעת נתגלגל הדבר וזכה בו הרב מרדכי הנזכר כי קנה קנהו מהשר עז"א, וכשמוע בני המלאכה כי חזר ליד הרב מרדכי הנזכר נקבצו יחד נגשו לאיש הרב מרדכי הנזכר ויענו ויאמרו אליו אחינו אתה, נשיא אלוהים אתה בתוכנו, ולמה תבגוד בנו.

והייתה לנו כאיש זר ולמה לקחת מקח זה לעצמך מבקשים אנחנו ממך להחזיר האלטאבע הנזכר לזכות בני עירנו אשר בשם סייגים יקראו ואתה תהיה אב לכולנו על פיך נצא ועל פיך נבוא כמשפט הראשון ועל פיך ישק כל אשר בשם סייג יכונה מעת צאת האלטאבע מידך ממתקה נסענו חנינו במרה.

ויען ויאמר להם חלילה לי מעשות כדבר הזה כי הרבה דמים שפכתי אני וחברי בצאתו מיידי ואין איש מכם חולה בעדי, ועוזר אין לי ומאן דתני עוזב אית לי לא משתבש ומכם יצא הבגד ראשונה ומן הראוי היה לכם לעוזרני ואף על פי שיש לי שטר על קצת מהסייגים שכל הפסד הבא מחמת האלטאבע עלי דידהו ליהדר. אני כבשתי פני ממנו והרי הוא קאי בהסתר פנים ולא באתי עמכם בדבר המשפט לעת כזאת, ובראותי בחזותי בהביטי כי אין איש שם על לב טרחתי וקניתי האלטאבע הנזכר, אולי תהיה תרופה ותעלה ארוכה להפסד הנזכר, עד כאן הייתה תשובה. ורבו כמה רבו בינותם דברים קשים כגידים ואמרים רבים זו וצריך לומר זו ואחרי כל זאת פייסוהו הם ואתם עמם קצת רודפי צדק ומתווכחי השלום ופייסוהו ואפייס על זה הדרך שהעדנו על ענין בקנין שלם מעכשיו ובשבועה חמורה כראוי למען תוסיף תת כחה הרב מרדכי הנזכר.

 ובכוח הקנין ושבועה חמורה הודה הודאה גמורה שבעד סך מאה ועשרים אוקיות מכסף טוב קדמון שנטל וקיבל מכללות ברוכי ה' סייגי העיר הלזו גמר וסלק עצמו ושעבודו וזכותו מעל האלטאבע הנזכר והרי הוא לכלות סייגי העיר הלזו העדינו ויד כולם שוה בו והוא גם הוא כאחד מהם יחשב.

גם סלק עצמו מהתביעה הנזכרת שיש לו בשטר הנזכר שכתוב על קצת מהסייגים כאשר בא זכרונו לעיל ומעתה ומעכשיו סלק כל זכותו ושעבוד שיש לו על הסייגים ומחל להם אף אם יראה ויגלה שיש לו שום זכות שיזכה בדין לגבות ההפסד מהסייגים הנזכרים הרי ידו מסולקת מהם חוץ מהי" יצחק בטאן שעוד ידו נטויה עליו לידון עמו ומה שיגבה ממנו יהיה לו לעצמו כללא דמילתא מחל לסייגים הנזכרים חוץ מיצחק הנזכר מחילה גמורה שרירא וקיימא כדת וכהלכה תקיפא ואלימא דלעלמין לא תתחבל מחילה דלא ליהדר מינא לעלמין ודלא להשנאה מינה לדרי דרין .

ולא נשאר לו עליהם שום תביעה וערעור ושטנה בעולם וכל אשר לו הוו סהדי עלי שמחלתי מחילה גמורה לכל אשר בשם סייג נקרא לבד מהי' יצחק הנזכר דלא נכלל במחילה ועוד אני עומד לנגדו לראות איזה עת יכשר לעמוד עמו למשפט ולא מחלתי לו ולא אמחול גם האנשים הי' משה בן נחמני והי' משה אצייאג והי' משה בכבוד הרב יוסף אדהאן נקט קנין שלם מעכשיו בדל"ב ובשבועה חמורה למען תוסיף תת כחה שבעד מה שיתן להם הי' מרדכי הנזכר גמרו ומחלו לכל הסייגים מחילה גמורה שרירת וקיימא כדת וכהלכה חתוכה וחלוטה דלא למיהדר מינה לעלמין ודלא להשנאה מינה לדרי דרין חוץ מיצחק הנזכר שלא מחלו לו גם הם.

והעידונו על ענין בקנין שלם מעכשיו ובשבועה חמורה למען תוסיף תת כחה היקרים והנכבדים הרב עמור בן יתאח והרב מסעוד אחיו והרב סלימאן אלקובי והרב יוסף אחיו והי' אברהם בן יהודה בן סיסו והי' אברהם אצייאג והי' יוסף בן מכלוף בן סלאם בן חמו ובכוח הקנין ושבוע חמורה הודה הודאה גמורה שאם חלילה ישמע הסך הנזכר לשר עז"א על ידי שום אדם או על ידי שום מוסר שיעמדו כולם ויאמרו לשר שלא נתנו להרב מרדכי הנזכר או יאמרו לשר שום דבר אחר שיוסכמו עליו המה.

והר במרדכי הנזכר ואם לא יעמדו ויאמרו לשר שלא נתנו או דבר אחר אשר יוסכמו עליו כנזכר כל הפסד ודררא דממונא דימטע להרב מרדכי הנזכר בשביל שמיעת הסך הנזכר עלי דידהו ליהדר והו' שטר זה מוחזק ומקויים כחשובדי"א וכתחז"ל – וכתקנת חכמים זכונם לברכה –  דלא כאס' ודלא כטור באחריות גמורה וכו…

ונגמר הכל בקנין שלם מעכשיו ובשובעה גמור כראוי למען תוסיף תת כחה והי"ז באייר חודש זו בשנת חמשת אלפים וחמש מאות ועשרים ושנה ליצירה והכל שריר ובריר ונהיר וצהיר ויציב ונכון וקיים.

מסעוד בר מכלוף בן הרוש ס"ט – שלום בן מאמאן.

קורות היהודים בספרד המוסלמית – א.אשתור

ספרד 001

המדינה הגדולה שאליה פלשו המוסלמים היתה לכאורה חזקה ועשירה, מאוחדת וביד ממשלה תקיפה, אבל זה היה הרושם החיצוני בלבד, דוגמת השקט שבו היתה שרויה הארץ מעבר לצוק באותם הלילות שבהם חנו טארק ואנשיו על הר גיבראל־טאר. רוגעת כלפי חוץ, אך תוססת מבפנים. מלכות הויזיגוטים ששלטו זה מאות שנים על חצי האי האיברי היתה שסועה וקרועה. הניגודים המרובים בתוך אוכלוסי המדינה היו בבחינת בקיעים ופרצים שהלכו ועצמו עד שאיימו למוטט את הבנין כלו. אמנם השליטים הגרמניים השתדלו במרוצת הזמן לאחות את הקרע שבינם ובין נתיניהם ילידי הארץ שקיבלו עליהם את התרבות הרומית. הונהג משפט אחד לגבי הויזיגוטים והאיברו־רומנים, הוקל נטל המסים שרבץ על ילידי הארץ והם החלו לתפוס מקום נכבד באספות הכמרים אשר תקנותיהן נהיו, לאחר אישור המלך, חוקי המדינה.

אולם חמור מן הקרע הלאומי היה הקרע המעמדי שפילג את תושבי המדינה והפך אותם למחנות אויבים. שכבת האצילים והכמרים, בני בריתם׳ ניצלו את המוני האכרים והעבדים ניצול מחפיר. הם גזלו כבשת הרש פשוטו כמשמעו. מכאן שלהמונים אלה לא היה שום ענין בקיום השלטון הרודני הזה, ומאידך, בפרוע פרעות, נקראו אף המה לשרת בצבא והיו חיבים להלחם למען אדוניהם. בנסיבות אלה היתה מלכות הויזיגוטים עלולה להתמוטט כל אימת שניחתה עליה מכה חזקה. מלכות זו היתה רקובה מבפנים וכאשר התדפק אויב עז ונועז על שעריה לא עמד לה כוחה. רצה שר ההיסטוריה ובעצם הימים ההם הגיעה האימפריה הערבית־מוסלמית לשיא כוחה והתפשטתה לממדים שלא ידעו כמוהם מלפנים. מן גדות האינדוס ועד האוקיאנוס האטלנטי השתרעה הכיליפות וההתלהבות של הדת החדשה, יצר השלטון ושאיפת הבצע דירבנו את צבאותיה למסעי כיבוש נוספים. מלכות הויזיגוטים היתה בבחינת פרי שבשל ליפול לידיהם. הרי על הקרע הלאומי והמעמדי שפילגו את תושבי הממלכה נוספו הסיכסוכים בקרב השכבה השלטת עצמה. בשנת 633 הוחלט שהמלכות הויזיגוטית תהיה מלכות של בחירה, היינו שלאחר מות המלך יקבע יורשו בדרך בחירות, אך כרגיל עשו מלכי ספרד הויזיגוטים כמיטב יכלתם להבטיח את כתר המלכות לבניהם ולשארי בשר שלהם וכך נתעוררו מריבות ומרידות שמוטטו את אשיות המלכות. סיכסוכים אלה הגיעו לשיאם אחרי מות המלך ויטיצה בשנת 709.

מלך זה השאיר שלושה בנים שתבעו לביתם את כסא המלוכה. אולם גדולי המלכות ובפרט נסיכי הכנסייה שטמו את בית ויטיצה ולכן הצטרכה אלמנתו עם שני בנים לברוח מן העיר טולידו, בירת הממלכה, ולמצוא לה מקלט בצפון הארץ. אז נבחר ר רודריג, הדוכס של הפרובינציה בטיקה, למלך ספרד. הוא היה ידוע כשר צבא מעולה ונאמני השלטון הויזיגוטי וחוגי הכמורה תלו בו תקוות גדולות. אכילה. בנו בכורו של ויטיצה שהיה נציב פרובינציה גדולה בצפון הממלכה, ניסה להתנגד לרודריג בכוח הנשק, אבל צבאו הובס. מרודריג עצמו לא נעלם שבכך לא סגי והוא רצה למשוך לצדו את מצדדי בית ויטיצה בדרכים שונות. הוא נתן להם משרות פיקוד בצבא שלו ומשרות מושלים בפרובינציות, אך מאמציו היו לשוא. השנאה בין שתי הסיעות היתה גדולה מדי. שוב קרה אותו מקרה מדומה הממלא לכאורה תפקיד כה חשוב בקורות העמים. בעיני הסיעה של בית ויטיצה היה כל אמצעי כשר והיא היתה מוכנה לבוא בדברים עם כל צד שהוא על מנת לזכות בכסא השלטון. הם פנו אל הפרנקים שליטי גאליה וביקשו מהם להתערב וכן באו בדברים עם המוסלמים, שליטי אפריקה הצפונית, וקראו אותם לעזרה. אכילה עצמו עבר את הים והתיצב לפני מושלי מרוקו הערביים והתחנן לפניהם שיושיבו אותו על כסא המלוכה בספרד. איש הביניים שקשר את נסיכי בית ויטיצה והמושלים הערביים היה כמובן יוליאן, הנציב של סבטה. הם שכנעו את הערביים שבשעה שיפלשו לספרד יקומו בכל אתר ואתר תומכי ביתם ויעשו יד אחת אתם. כך התעתדו טארק ואנשיו בלב סמוך לבאות.

תולדות היהודים בארצות האסלאם

מצריים%d7%aa%d7%95%d7%9c%d7%93%d7%95%d7%aa-%d7%94%d7%99%d7%94%d7%95%d7%93%d7%99%d7%9d-%d7%91%d7%90%d7%a8%d7%a6%d7%95%d7%aa-%d7%94%d7%90%d7%a1%d7%9c%d7%90%d7%9d-%d7%90

גם במצריים התחולל מאבק על השלטון במאות ה־17 —18, וגם שם הותיר המאבק אותותיו ביהודי המקום. אומנם, המקורות העומדים לרשותנו על יהודי מצריים בתקופה זו דלים מכדי להעלות תמונה כוללת ורצופה: אף־על־פי־כן, ניתן לתת דוגמאות אחדות על מצב היהודים במצריים, ובמיוחד לגבי תקופת שלטונו של עלי ביי אל כביר בשנות ה־60 וראשית שנות ה־70 של המאה ה־18.

אף כי הדברים הללו נוגעים יותר למעמדם של היהודים שעבדו בשירות השלטון המוסלמי — סוגיה שאנו מייחדים לה בסוף מקום מיוחד — הרי שבשל השפעת מאורעות תקופה זו על מצב יהודי מצריים בכלל ובשל התמורות הכלכליות שגרמו בקירבם הללו, הקדמנו עניין זה לכאן:

אנו למדים שהמוכסים היהודיים במצריים והסוחרים הגדולים, שתרמו תרומה נכבדה משך' מאות שנים לכלכלה המצרית וניהלו את הדיוואנים (בתי־המכס) והמיטבעות הממלכתיות, איבדו כמעט כליל את תפקידם בתקופת עלי ביי. תמורה זו באה בראש ובראשונה בגלל מדיניותו הכללית של עלי ביי, שכל דרך היתה כשרה בעיניו למימון מלחמותיו נגד העותמאנים בחיג׳אז, בסוריה ובארץ־ישראל, לביסוס שליטתו במצריים מבפנים ולהקמת בנייני־פאר. משום כך סחט מן האוכלוסיה, ללא יוצא מן הכלל, סכומים גדולים מאוד. יתרה מזאת, סמוך לאמצע המאה ה־18 הגיעה למצריים קבוצת נוצרים מסוריה, שביקשה להשתלב במיסחר הענף שהתנהל אז עם ארצות אירופה. קבוצה זו זכתה להעדפה ניכרת בימי עלי ביי. היא הצליחה, בהנהגתו של מיכאיל פכר, לרקום קנוניה נגד פקידי המכס היהודיים באלכסנדריה ובקהיר, והאשימה אותם כי הם מנצלים את תפקידם לצבירת הון ולפגיעה בסוחרים הנוצריים. בתקופה זו, שבה היה כל המרבה במתן שוחד זוכה באמונם של אנשי החצר, לא קשה היה להסית את עלי ביי. ואכן התוצאה לא איחרה לבוא: יוסף הלוי אסכנדרי, החוכר היהודי של בית־המכס באלכסנדריה, נקרא לקהיר ושם עונה עד שמת ורכושו הוחרם. כך גם היה גורלם של כמה יהודים אמידים בקהיר, והקהילה היהודית כולה נאלצה כחצי תריסר פעמים לשלם לאוצר של עלי ביי קנסות כבדים בשנים 1769 — 1771. יתכן שגם רצונו של עלי ביי לפתח את קשריו עם מעצמות אירופה — אנגליה, צרפת, רוסיה ועוד — גרם להעדפתם של הנוצרים, בעוד שהסוחרים היהודיים היו קשורים באותה תקופה עם ונציה, שידה היתה על התחתונה במאבקה עם צרפת על הבכורה במיסחר. על כל פנים, לא נראה שמדיניותו של עלי ביי נבעה משינאת יהודים דווקא. ואולם, תהא הסיבה אשר תהא — המוכסים היהודיים איבדו את המונופולין שהיה להם על ניהול בתי־המכס של מצריים, מונופולין שבו החזיקו לאורך כל התקופה העותמאנית.

מאידך גיסא, יש לציין שלעתים דאג עלי ביי לבטחונם של היהודים. מתעודות בנות־הזמן אנו למדים שהיהודים היו נוהגים לשלם תשלום מיוחד לשומרים מוסלמיים, שיאבטחו אותם בעת עריכת הלוויות בדרך לבית הקברות בבסאתין שבפוסטאט העתיקה — אף שהדבר לא מנע משומרים אלה עצמם מלשסות את האספסוף ביהודים פעמים ספורות. מתוך מכתב רשמי שכתב אחד מפקידי עלי ביי לאדונו, לומדים אנו שזה נתן הוראה לדאוג כהלכה לשלומם של היהודים. הוראה זו הלמה גם את מגמתו של עלי ביי להילחם מלחמת חורמה בשודדי דרכים. אך בדרך־ כלל היה מצבם של יהודי מצריים עד שלהי המאה ה־18 נתון לתנודות מקצה אל קצה, ושיפור של ממש במצבם חל רק בתקופת שלטונו של מוחמר עלי, במחצית הראשונה של המאה ה־19 . בכלל יש לציין, שתקופה זו — שבאה אחרי פרק זמן קצר של כיבוש צרפתי (1798 —1802) והענקת שוויוךזכויות ליהודי מצריים ברוח המהפכה הצרפתית — מסמנת עידן חדש בתולדות יהודי מצריים. אומנם להלכה חזר מעמדם החוקי למצב שקדם לזמנו של נפוליאון, כלומר, השוויון לא נתקיים, והיו עדיין מיקרים לא מעטים של מאסר יהודים ושיחרורם רק אחרי תשלום מס גבוה — אך באופן כללי התייצב מעמדם החברתי ומצבם הבטחוני של היהודים.

Recent Posts


הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
אוקטובר 2016
א ב ג ד ה ו ש
 1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
3031  

רשימת הנושאים באתר