ארכיון יומי: 28 ביוני 2017


שלוש תעודות מרבני צפת משנת תתקי״ח-אוצר גנזים-ר' יעקב משה טולדאנו

טז• שלוש תעודות מרבני צפת משנת תתקי״ח

הרב יעקב משה טולידאנו

הרב יעקב משה טולידאנו

שלוש התעודות שלהלן, מצאתי בכתב־יד שנכתב בצפת. וכנראה .זה היה נוסח מתזקן ומסודר לשלוח לתורמים הקבועים בראשיד שבמצרים ובקושטא. השם אליהו אגימאן בבר ידוע, מגדולי היהודים בקושטא אז. גם רבי משה בן עטר נזכר ב״אדמת קודש״, ב, חשן משפט, סימן, ט, וב׳״משאת משה " חלק ג, סימן כד, בנדון הצוואה, שהקדיש את הונו לישיבת צפת ויצאו עוררים על זה. הרבנים אישרו את הצוואה ואנו רואים בתעודה זו׳ שפירות העזבון ההוא נשלחו שנה־שנה לצפת, כרצון המצווה ר׳ משה בן עטר בצוואתו המובאת בתשובת הרבנים. ועי׳ בקורות היהודים בתורקיה לרוזאניס׳ חלק ה, על אליהו אגימאן ועל האחים וונאנה הנז׳ כאן, ובירחון ״סיני״, כרך כח (תשי״א), עמי שנט.

בתעודה השנית יש לראות, שרבני צפת קיבלו לפעמים מן העולים החדשים סכום מסויים ועל ידי זה היו פוטרים אותם מכל מיני מסים במשך עשר שנים״' כנראה עשו זה העולים, שלא ידרשו מהם סכומים בכל שנה ולא יכבידו עליהם עול המם.

א

" מודים אנחנו הח״מ חכמי ותופשי התורה בישיבות הקדושות אשר פעה״ק הודאה גמורה שרירא וקיימת היות אמת וצדק שקבלנו מאת פ׳ ופי סך פ׳ יפים וטובים והם צדקת צדיקים הגבירים החכמים ,הרמים שרים וטפסרים אחים נשואים הגביר יעקב וונאנה הי״ו וכמה״ר ברוך נר״ו וגם, מיד האשה רבת המעלות המעטירה אם המלכים הנז׳ סך פ׳ מחג׳ המ' השר והטפסר כמהר״ד אליה אגימן נר״ו הכל כאשר לכל לחלק לפום רבנן ותלמידיהון ותכף לת״ח ברכה המשולשת בתורה לכלם בשם נקרא ישלם; ה׳ פעלכם הטוב ולהיות האמת נהדרת ח״ש.

ב

" מודים אנחנו הח״מ חכמי ותופשי התורה בישיבות הקדושות אשר'פע״ק צפת ת״ו הודאה גמורה שרירא וקיימת היות אמת וצדק שקבלנו מיד הרבנים הפקידים המפוארים פ׳ ופ' סך פ׳ יפים וטובים והם אשר שלחם על ידיהם הח׳ פ׳ ממתא רשיד יע״א דרך ארץ מצרים יע״א ע״י הפקידים הרמים אשד שם הראשון אדם הרב פ׳ והג' הה׳ המ' כמה״ר פ׳ הן הנה מפרי צדקת הישיבה הקדושה הידועה ולשם המנוח הגביר כה״ר משה בן עטר נ״ע נקראה בשם אהל משה בעדי שנה תמימה נמנית ומתחלת מר״ח טבת התקי״ו עד ר״ח טבת התקי״ז ונטל וקבל כל איש ממנו חלקו הנוגע לו משלם. ומקבלה ואילך אנחנו בשם ה׳ אלקינו נזכיר לזכדון לפני ה׳ למען ינוח נשמת הגביר המקדיש הנז׳ במנוחות שאננות נפשו בטוב תלין אל המנוחה ואל הנחלה בלי מצרים בעדן גם אלהים לעולם שכולו טוב בי גזא דרחמנא אכי״ר. גם ברכות יעטה למחזיקים בה ותומכיה למען הקים ד״א של הלכה במקום הקודש יתן ה׳ להם החיים והשלום גם עושר גם כבוד בחצריהם ובטירותם יבלו בטוב ימיהם ושנותיהם בנעימים גם עד זקנה ישיבה עוד כל ימי הארץ נס״ו ולמען תהיה זאת לעדה ומכתיב לחזקיהו ׳כתבנו וחי׳ש פעה״ק צפת את״ל וקיים.

ג

בהו״ו

מודים אנחנו הח״מ חכמי ומשגיחי ומנהיגי ופקידי עה״ק צפת ת״ו הודאה גמורה שרירא וקיימת היות אמת ויציב שנתפשרנו עם הר׳ פ׳ שיבא לשכון כבוד בארצנו ההר הטוב הזה והוא יתן מדי שנה בשנה בעד המם שלו סך פ׳ ובעד הסך הנז׳ אשר יתן בכל שנה מעתה ומעכשיו פטרנו אותו מכל מין מם וארנון ומודה, בלו והלך לא שליט למהוי עלוהי נהוג ובלתי נהוג מן הכל יהיה פטור בין בדרך מס והטלה בין בדרך .., פטיר ועטיר הר׳ פ׳ מכל מין ערעור ונוגש לא יקרב אל פתח ביתו לקחת ממנו אפילו פ״ק בשום צד ואופן שבעולם זולת הסך פ׳ הנז׳ והיתה הפשירה הזאת בינינו ובין הר׳ פ׳ הנז' מהיום עד משך עשר שנים רצופים ונתחייבנו וחייבנו לכל הבאים אחרינו לשרת בקדש לאשר ולקיים את כל הנז״ל בלי שום שנוי ותמורה ובלי שום מרמה וערמה ותחבולה כלל דלא להשטאה ודלא להשנאה ודלא למיהדר מינח לעלם כלל והכל דלא וכוי בביטול וכו׳ ובפיסול וכו׳ ע״ד הרשב״יא זלה״ה ועד״א ח״ש פעה״ק .יבש׳ התקי״דג

[1] אין להחליף ר"מ בן עטר זה בר"מ בן עטר, אביו של ר"ח בן עטר, עי' למעלה, ס׳ ט"ו. הנזכר כאן הוא ממצרים מעיר ראשיד ואביו של ר"ח בן־עטר חי בסאלי שבמארוקו.

כיבוי אורות החשמל בשבת, במכנאס-יהדות המגרב-רפאל בן שמחון

כיבוי אורות החשמל בשבת, במכנאסיהדות המגרב-רפאל בן שמחון

אף כי יהדות העיר מכנאס הייתה ברובה נמנית על שומרי מסורת ומצוות, וגם נקראה בפי ההמון ״עיר של חכמים וסופרים״, אף על־פי־כן, לא נעדרו ממנה גם מנהגים שלא היו לרוחם של רבניה ופרנסיה. אחד המנהגים המוזרים שהיה במכנאס ובעוד קהילות נוספות במרוקו, הוא מנהג ״כיבוי החשמל בשבת״ על ידי גוי (אמירה לגוי).

בליל שבת אחרי שהיהודי המרוקאי קיים את מצוות אכילת דגים וכל הסעודה כהלכתה, מילא את חובתו לבוראו בתפילות, שירים וזמירות שבקעו גם מכל בית יהודי, עלה אחר־כך על יצועו לתענוג האחרון־השינה, לקיים: שינה בשבת תענוג , אולם לפני כן, יש לכבות את האורות, ומאחר וזה אסור, אז גם כאן לא נעדר מקומם של אילוצים לקרוא לגוי לכבות את האורות. (שעון חשמל לא היה אז בשנות השלושים והארבעים).

בלילות שבת, הסתובבו ב־מללאח, עשרות נערים ערביים ייכאץ" טרארחא " (שוליות נחתום) והכריזו בקולי־קולות בכל רחוב ובכל מבוא: " אדפיוו א-דאוו א-רומי " (כעין הצעה ליהודים לכבות להם את החשמל). כל יהודי שנזקק לשירותיו של הטרראח קרא לו, הכניסו לביתו, וזה כיבא את האורות שבבית. בתמורה, קיבל הגוי פרוסת לחם או שיורי אוכל שנשארו. מאחר וה־טרארחא (בריבוי) האלו היו זאטוטים קטנים בני עשר בערך, לכן ברוב המקרים, על מנת שילד כזה יגיע למונה החשמל שהיה די גבוה, היה צורך להרים אותו מעלה מעלה עד המונה. גם את ״הטובה״ הזאת עשה אותה היהודי עם הגוי וברצון. מאידך רואים אנו הסתירה־כיבוי אורות (חילול שבת) אחרי קיום מצוות סעודת השבת כהלכתה, וכאן אפשר לומר שזה מצביע דווקא על כוחה של מסורת והשתרשותה בקרב היהודי המרוקאי. קשה אם כן להגדיר את היהודי המוגרבי כאיש חילוני וגם קשה להגדירו כדתי מובהק (חרדי), שכן כולם היו דתיים מסורתיים, סובלנים ולא מחמירים, והמקרה דנן מעיד ומאשר זאת.

אף על־פי־כן, הרבנים עשו רבות למניעת ״ההתבוללות הזאת״ שהתחילה בזמנו, להגיע לשכונה היהודית ועשו כל שביכולתם על־מנת שהנוער לא יעבור את ״הקווים האדומים״ ואין פלא שעד היום מצוי ציבור יהודי כה דבק במסורת אבות ובאותו הזמן גם סובלני בענייני הדת, כייהודי המגרב, וזוהי אחת התופעות המעניינות ביותר המצוייה ביהדות המגרב, היא המסורת אשר היא חלק אינטגראלי מחיי יומיום של היהודי המוגרבי, הוא סופג אותה בבית, או בבית־הכנסת, מיום בואו לעולם ועד יומו האחרון והיא כה שורשית אצלו, עד כי אין הוא חושש מעירעור מעמדה על־ידי הליכה בגלוי־ראש, או כיבוי חשמל בשבת על־ידי אמירה לגוי. עם זאת, יש להדגיש שהיהודי המרוקאי, גם החופשי ביותר בדעותיו ובאורח חיים שלו, לא יוותר על ערכים דתיים מקודשים כמו השבת, החגים וכן הטכסים הדתיים המשפחתיים למיניהם, גם הצעירים הזונחים לפעמים ערכים אלה חוזרים אליהם אחרי טעיה של תקופת מה, ורואים את זה היום גם בארץ.

מיחם המים של השבת

כל עקרת־בית נהגה להכין לה לפני קבלת השבת, מיחם מלא מים רותחים, אשר שימשו להכנת התה בשבת ומהם גם הוסיפה לתבשילים הרבים המונחים על הכירה " א-נאפאך "  כשאלה התחילו להתייבש על האש. גם כאן התחילו פרצות בחומת הדת. עקרות הבית שלא הספיקו להכין את מיחם המים של שבת, החלו לשלוח את ילדיהם לתנור הציבורי שבשכונה " אל פרראן "  והמנוהל על־ידי גוי, ותמורת פרוסת לחם או חתיכת סוכר, סיפק הגוי הממונה במקום, מים חמים לכל דורש. . . ושוב הרבנים התחילו להתריע באגרות שהיו נשלחות בשבתות לכל בתי־כנסת, אך כאשר המצב החמיר והאנשים לא נרתעו, פנו ראשי הקהל לראש הרבנים בעיר, במכתב בו נתבקש ליתן את דעתו על נושא זה הקשור בחילול השבת ועל עוד דברים אשר שומעם לא הגיע אליו:

מפי השמועה למדנו, שיש הרבה הדיוטות, שמביאים בכל שבת בבוקר ובערב, מים חמין מהתנורים, שבשלו הגוים בשבת רק בשביל ישראל, כי אין ברחובותינו רק ישראל, ואין זר אתנו, גם משלמים בעדם, יש חתיכות סוקאר, ויש חתיכות פת, ויש בורים שמשלמים להם כסף מלא, ובכל אופן אסור.

תפילת שחרית של שבת

בשבת בבוקר, משכים ראש המשפחה לקום ראשון במידה ולא השכים קום ל״בקשות ליל שבת״ (אם זה חורף), מעיר את בני הבית ולאחר ששותים קפה או תה עם נענע, יוצא הוא עם בניו לבית הכנסת. גם השכונה היהודית הומה כולה. האנשים נחפזים ללכת עם ילדיהם לתפילת שחרית.

בית־כנסת מלא מתפללים ורגש של קדושה תוסס בקרבם, ממש הכל חגיגי. ביום השבת גם העני שבעניים לובש צורה אחרת, צורה חגיגית וכאילו פנים חדשות, נשמה יתרה נכנסת בכל אחד מהם ומשפיעה עליהם מקדושתה. ליד כל הורה יושבים בניו הקטנים. אין משפחה שאין בה שמונה ותשע נפשות כן־ירבו, ומה יפה ונחמד לראות כרובים קטנים אלו ליד כל הורה, כשבידיהם סידורי תפילה וכולם יודעים להתפלל. תפילת השבת היא כולה חגיגית ונאמרת בניחותא. קטעים רבים ממנה נאמרים בצוותא ובלחנים מיוחדים כמו: הודו להיקראו בשמו, ה' מלך, ברוך שאמר, שירת הים, היוצר והקדושה , כל אלו נאמרים בהטעמה ובלחן מיוחדים. אם יש שמחה בבית־ הכנסת: ברית מילה, בר מצווה, או חתונה, מפסיקים לפני ״ברוך שאמר״ והפייטן מנעים את התפילה והאוירה בשירי קודש מיוחדים לכל מאורע. לפני שקמים ל׳׳ברוך שאמר״ כל הקהל שר בצוותא את הפיוט ״יגדל אלהים חי״ אחר־כך אחד המתפללים הממלא תפקיד של ״מסדר״, הוא מסדר את רוב קטעי התפילה, במיוחד הזמירות והיוצר.

אלימלך וסטרייך – תקנות מגורשי קסטיליה בפאס למניעת עיגון במצבי ייבום

אלימלך וסטרייךאלף שנות יצירה

תקנות מגורשי קסטיליה בפאס למניעת עיגון במצבי ייבום

Elimelech (Melech) Westreich is professor of Law in the Faculty of Law of the Tel Aviv University and has been a visiting professor at the University of Chicago Law School (spring 2001, Autumn 2005, Autumn 2008). He was ordained as a rabbi by the Rabbis of Kerem Be’Yavneh Yeshiva and served as a Rabbi of a brigade in the I.D.F. He obtained the LL.B. from Bar Ilan University, the LL.M.

מוקדש לזכרם המבורך של נינה ושמעון אוחנה ז״ל בני מראקיש ובוני ארץ ישראל

א. מבוא

עניינו של מאמר זה הוא דרך פעולתם המשפטית של מגורשי ספרד שהגיעו לפאס מיד לאחר הגירוש כדי למנוע מצבים של עיגון בשל זיקת ייבום.

מצוות הייבום קושרת קשר של אישות המכונה ״זיקת ייבום״ בין אלמנה שבעלה נפטר ללא צאצאים ובין אחי בעלה באופן בלתי תלוי בהסכמת האלמנה. בפני הצדדים עומדות שתי אפשרויות: האחת, לממש את הקשר ובכך האלמנה תהיה אשתו הנשואה של הגיס, והאחרת, לנתק את זיקת הייבום באמצעות טקס החליצה המתבצע אישית בידי האלמנה ואחי בעלה. קשיים עלולים להתעורר אם אין הסכמה בין הצדדים לגבי מימוש הייבום או כשקיים סכסוך כספי בין האלמנה לגיסה. ואולם קשיים מיוחדים עלולים להתעורר בשל אי־האפשרות לממש את אחת משתי האפשרויות, וכתוצאה מכך לאלמנה סטטוס של ״זיקת ייבום״ מבלי יכולת ליצור קשר עם גבר אחר.

מצב זה שבו אין בידי האישה לממש קשר של אישות הוא המצב הקלסי של עיגון, והרבו לעסוק בו חכמי הלכה לדורותיהם בעיקר לגבי אישה נשואה שבעלה נעלם ולא נודעו עקבותיו. גם יבמה עלולה להיקלע למצב של עגינות אם נעלם הגיס ולא נודעו עקבותיו או שלא ניתן לגשר על פער המקום, וכתוצאה מכך אין אפשרות לבצע את מעשה החליצה.

 הערת המחבר : אישה עלולה להיקלע למצב של עגינות כפולה, למשל, אם בעלה נעלם ולא היו לו ילדים וגם אחיו נעלם ולא נודעו עקבותיו. במקרה כזה האישה היא עגונה רגילה, שכן לא ידוע אם בעלה חי, אך גם אם ייוודע שבעלה נפטר עדיין תיוותר עגונה בשל זיקת הייבום.

 בעקבות משבר גדול דוגמת זה של גירוש ספרר נוצרו מצבים רבים שהיו קרקע רחבה של עגינות בשל היעלמם של בעלים או גיסים שעקבותיהם לא נודעו. יש להניח שהתופעה גברה בשל עזיבת ספרד בדרך הים, והיו מקרים רבים של טביעה בים או נפילה בשבי של שודדי ים.

נוסף על מצבים הרגילים נוצרו בעקבות הגירוש מצבים אחרים שיצרו עגינות ליבמות. בעיה אחת היא בעיית היבמים המשומדים שעברו לדת הנוצרית בלב שלם והתנתקו מכל זיקה וקשר לדת ישראל. בעיה זו אינה חדשה בתולדות ישראל ונפוצה בספרד לאחר גזרות קנ״א- 1391 אבל הגירוש בשנת רנ״ב-1492 העצים אותה עוד יותר. אם עד אז היה אפשר לנסות לפתות יבם משומד לחלוץ ולו תמורת כסף, בשל עזיבת היהודים את ספרד נוצר קושי רב ביצירת קשר פיזי עם היבם. הוא הדין לבעיית האנוסים, שמספרם היה רב לאחר גזרות קנ״א, ובמהלך המאה החמש עשרה, הם התרבו עוד בעקבות הגירוש. אם עד הגירוש ניתן היה ליצור עמם קשר פיזי ואולי אף להבטיח מתן חליצה במידה גדולה יותר מאשר במקרה של משומד, למן הגירוש נבצרה אפשרות החליצה בשל הניתוק הפיזי. אך גם אם נותר אחי הבעל ביהדותו ועזב את ספרד אלא שבחר להגר ליעד שונה מזה של אחיו, הרי שלאחר מות האח נותרה האלמנה עגונה מבלי יכולת פיזית לבצע חליצה.

המגורשים מספרד בשנת רנ״ב(1492), שדבקו בדת אבותיהם נדדו ברובם לרחבי אגן הים התיכון, וכמה עשרות אלפים מהם הגיעו למרוקו. אחת הערים שקלטה מספר רב של מגורשים הייתה העיר פאס ואליה הגיעו רבים מיוצאי קסטיליה. עד מהרה התארגנו המגורשים ופנו להתמודד עם הבעיות המורכבות שנגרמו עקב הגירוש ההמוני ותלאות הדרך שפקדו אותם, בייחוד בתחום המשפחה. האמצעי המשפטי שבחרו לקידום פתרונות לבעיותיהם היה החקיקה והיוזמה הראשונה כבר שנתיים לאחר הגירוש בשנת רנ״ד (1494). קורפוס התקנות הכיל ארבעה-עשר סעיפים ועסק בנושאים שונים רובם מתחום המשפחה. הסעיף האחרון בקובץ עניינו ייבום, והוא יעמוד במרכזו של מאמר זה.

הספרייה הפרטית של אלי פילו-השירה היהודית העממית – יעקב לסרי

השירה היהודית העממית – יעקב לסריהשירה העממית

תוכן העניינים מחולק הוא לחמישה חלקים שכלאחד דן בנושא אחר, והם, החלק הראשון דן בשירי יולדת, תינוק ומיילדת, שירי חתונה וטכסים. החלק השני דן בשירי אהבה וקילוסין, תשוקה ושבחים ליופי, שירי עונג והתמוגגות.החלק השלישי בשירי יגון וצער, שירי בדידות והשתפכות הנפש, שירי התנצחות וגידופים. החלק הרביעי בקינות על חורבן ירושלים ובית המקדש. החלק החמישי בשירי שבח והודיה, שירי מוסר, תפילה, אמונה וגאולה.

מידי פעם נשלב בכפוף לנושא הנדון או למאורע כלשהו, אם אישי או כללי, לאו דווקא לפי הסדר המופיע בספר. זהו מסמך נדיר, ממליץ לנסות לרכוש את הספר, רק בחנויות לספרים משומשים, או לצלמו באחת מאוניברסיטאות השונות, לבטח בבר אילן יש עותק שלספר זה.

מן המפורסמות הוא כי השירה היהודית עממית במרוקו היא שירה מגוונת וענפה. על אף הטלטלות העזות מאז העבר הרחוק ועד עתה, לא שקעה מורשת זו במעמקי הנשיה, שכן היא השימוש בה יומיומי ורצוף. יצירות אלה מזומנות ומהדהדות, עד עצם היום הזה, בכל מקום אשר שם נשארו הן עניין של מנהג ופרק של נוסטלגיה.

כוחן לא תש ולא נס ליחן, משום שלא נמצא להן עד כה תחליף, לא מבחינת סוגן ולא מבחינת עוצמתן, תחליף שיהיה נמרץ בביטויו ועז ביופיו, וימלא את מקומו, אם לנוחם בשעות מצוקה, ואם לתוספת בשעת שמחה.

יהדות מרוקו שבעה במשך שנים רבות אכזבות, חתחתים וייאוש, אך ידעה גם שנים של פריחה ושגשוג. הרעות והטובות הפרו אלו את אלו אהדדי, והבשילו את היצירות למיניהן. בלעדיהן אין לך לא שמחה נוסח הנובעת מן הלב ונכנסת ללב, ולא ביטוי נאות לצער, אם של היחיד ואם של הציבור.

ואכן בסוגי השירה על חלקיה ואפיוניה נמצא בבואה לדברי ימיה של יהדות מרוקו המפוארת, לנפתולי גלותה ולכוח סבלה ועמידתה במשך דורות האופל רבים. נמצא בה חותם רצף הקיום ששמר על תכנים חברתיים תרבותיים שורשיים.

שירים אלה שלשונם הלשון הערבית מוגרבית, המדוברת על להגיה השונים, משקפים את אי ההשלמה עם הגולה. החיים עמדו בסימן " כי לישועתך קיוויתי היום " אך ההוויה נעה בין קוטב העצבון לבין קוטב התקווה והציפיה לגאולה. היהודי עתים עיניו עמומות ודלוחות השל תלאותיו, ועתים נוצצות ומפיקות נחת בזכות ימים של השקט ובטחה במקומו, ובזכות תקוות העתיד המאירה לו.

כפרט הוא חש עצמו מזדהה עם הכלל וגורלו, ועם זאת ראה עצמו מוגן בקרב הכלל, מפני הסביבה העוינת, אם מוסלמים או נוצרים. אותן נאמנות והזדהות וזיקה הדדית שבין הפרט ובין הכלל הטביעו את רישומן בשירה היהודית העממית במרוקו.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 134 מנויים נוספים

יוני 2017
א ב ג ד ה ו ש
« מאי   יול »
 123
45678910
11121314151617
18192021222324
252627282930  

רשימת הנושאים באתר