ארכיון יומי: 9 באוקטובר 2017


פרק שני של הסיפור…. חביבה דיין מספרת אל־מראה א(ל)סּבּארא

פרק שני של הסיפור….

חביבה דיין מספרת

חביבה דיין

נולדה לפני כ־80 שנה בעיר מראקש במרוקו לאביה דוד ולאמה סעדה (האם נפטרה בארץ בגיל תשעים שנה). עלתה ארצה עם משפחתה בשנת 1954. תחילה התיישבה במשואה שליד הרטוב, משם עברה לנועם ולבסוף השתקעה בשלומי. כאן היא מתגוררת כ־17 שנה, כיום עם בנה, אשר, ועם משפחתו.

בעלה נפטר לפגי 45 שנים, כשבתה הקטנה הייתה בת שלושה חודשים. הוא השאיר לה כסף למחייתה, אך היה עליה לעבוד בכל עבודה למען פרנסת ילדיה. מתוך 13 הילדים שילדה חיים כיום שלושה. מצער במיוחד היה מות בתה, שנפטרה אחרי שילדה בן. הבת ציפתה לבן זה בכליון־עיניים, שכן לפניו ילדה חמש בנות, אך גם הוא מת לאחר מות אמו. על בתה זו מספרת חביבה כי הייתה צדקת, יראת ה׳ וקפדנית בענייני טהרה.

בחוץ־לארץ עסקה חביבה בתפירה, וגם כיום היא נוהגת לתפור ציפויי בדים מרהיבים משאריות בדים.

בילדותה היתה חביבה שומעת סיפורי־עם מפי בני־המשפחה, הן בימי חול בהזדמנויות שונות והן בחגיגות ברית־מילה ובעת שימור היולדת. כיום אין היא זוכה כבר לשמוע סיפורים, אך היא עדיין נוהגת לספרם באירועים שונים במשך היום וכן בשבתות. לפי עדותה, הנאספים מעוניינים למדי להאזין לסיפוריה.

חביבה דיין

אל־מראה א(ל)סּבּארא

משאו ג׳ייתו ל(הא)דאכּ לי ת־יכטבּ ז'א. קאל־לו: ״א־כאי, מא (א)נמשי־ש נכטבּהא־לכּ. (א)בוהא תשרעא עלייא ת־יקול לי: ׳(א)לי מא זאב תלאתה ד־(א)לקנאטר ד־(א)למאל וקאל־לכּ ענדו ויעטיהום מא תזיני, וּלא מא ז׳יבתי־לי־ש מא עמרכּ מא תזייני״. קאל־לו: ״אנא (א)נעטיהא רבעה ד־(א)לקנאטר ד־(א)למאל, ג'יר יאללה״.

הלכו, קראו לזה ש״מבקש ידיים״; הוא בא. אמר לו: ״לך בקש את יד הנערה ההיא.״

אמר לו: ״לא, הוי אחי, לא אלך ואבקש את ידה עבורך. אביה הזהיר אותי ואמר לי: ימי שלא יביא שלושה קונטר ממון, אף שיאמר שהממון בידו ויתן אותו בידך, אל תבוא אלי. אם לא תביא את הממון, אל תבוא אלי לעולם׳.״

אמר לו: ״אני אתן לו ארבעה קונטר ממון, רק לך ובקש את ידה

 

משא כטבהא־לו. קאל־לו: ״״ואחד(א)ליהודי ז'א מן ואחד(א)לבלאד וענדו(א)לפלוש כתאר ותאזר״. קאל לו: ״יעטיני תלאתה ד־(א)לקנאטר ד־(א)למאל ?״ קאל לו: ״יעטיהום לכּ״. קאל לו:

״פאש תלאתה ד־(א)לקנאטר ד־(א)למאל ?

 ״(הא)דאכּ (א)ליהודי. קאל־לו: ״קנטאר ד־(אל)שעאר וקנטאר ד(אל)זין וקנטאר ד־(אל)סבר״.

 קאל לו: ״ואככה״ קאל לו:״ ב(א)לחק (א)נעמל מעאכּ ואחד(א)לחאז'ה״; האד (אל)שי די פ־(א)ל־בואלז (א)נחשבהום־לכּ ו(א)לי כסני לתלאתה ד־(א)לקנאטר ד־(א)למאל, (א)נרג׳ע ללבלאד דיאלי ו(א)נזיב (א)לביע ו(אל)שרא דיאלי ללהנא, מא)נשרי הרי (וא)נשרי דאר ו(א)נשכּן הנא ו(א)נעמל ערש. ודאבה, מן דאבא ז'מעתאין (א)נזי״. קאל־לו: ״שיר״

.״ אמר לאביה: ״יהודי אחד בא מעיר אחרת ויש לו כסף רב, והוא עשיר גדול.״ אמר לו: ״האם יתן לי שלושה קונטר ממון?״ אמר לו: ״יתן לך.״

שאל הבחור: ״עבור מה שלושה קונטר ממון?״

אמר לו: ״קונטר עבור יופי, קונטר עבור שיער, וקונטר עבור סבלנות.״

אמר לו: ״טוב, אבל אעשה אתך הסכם: מה שיש לי במזוודות אספור בידך, ובשביל החסר לשלושה קונטר ממון אשוב לעירי ואביא את מסחרי לכאן, אקנה חנות ואקנה בית ואגור כאן, ואערוך חתונה מהיום בעוד שבועיים.״

אמר לו: ״לך.״

 

משא באע כל־שי. אלג'אלי ב(אל)ררכיס. ז'אב(א)לפלוש ז'אב(א)לקש ז'אב(אל)ררחיל ז'אב (אל)טוביס. איוא ז'א זווז׳ (הא)דיכ (א)לבנת, עבאהא רווחהא עמל ואחד (א)לערש כביר ולא כביר ג'יר אללה. זווז'הא.

הלך, מכר הכל, את היקר מכר בזול, הביא כסף, הביא רהיטים, הביא אוטובוס, הביא, הביא…

טוב, התחתן עם הנערה, ערך חתונה גדולה, ולא גדול אלא אלוהים.

 

איוא, חנא האכּדא, איוא זוז'הא. ת־יכזר פיהא שופה במיא. הייא ג'יר ת־תלבש או־תחלק ותנז'באד הייא וייאה, ת־דור ותלאלי. רפ(ד)ת ת־תולד. ולדת ולייד.

טוב, כשהתחתן אתה, כאשר היה מביט בה מבט אחד ראה מאה דיוקנאות. הייתה מתלבשת ומתגנדרת והיו יוצאים להסתובב ולטייל.

נכנסה להריון, ילדה בן.

 

שיר האדאכּ (א)לולייד, (א)לעאם(אל)לּולי, (א)לעאם (אל)תאני, הייא גאלשה והווא ז'א מן(א)להרי, ת־ידק. קאלת לו: ״שכון?״

קאל־להא: ״חל, חל, חל ת־נמות. (הא)דאכּ (אל)שי לי וסל עלייה פ־(א)להרי חב יקתלו״.

״הא ידוורוהא, הא יחיירוהא, הא יכּפרוהא יצדקוהא, (הא)דאכּ (אל)שי(א)לי פיהא די ידיהא, (הא)דאכּ (אל)ש (א)לי פיה ידיהא, (הא)דאכּ (אל)שי״.חלּת (אל)דאר, דכל. קאלת־לו: ״ולאש ז'יתיני אנא ? שיר לענד (אל)טביב״ קאלת־לו: ״(א)נמשי מעאכּ ענד (אל)טביב ? ״ קאל־להא: ״לא, לא, מא תמשי שאי מעאיא לענד (אל)טביב״

ובכן, הילד הזה עברה שנתו הראשונה. בשנתו השנייה היא יושבת ובעלה בא מן החנות. דופק בדלת.

אמרה לו: ״מי?״

אמר לה: ״פתחי, פתחי, פתחי, אני עומד למות. הכאב שתקף אותי בחנות יהרוג אותי.״

  • ״אני כפרתך, אני חליפתך, אני תמורתך. מה שבא עליך שיבוא עלי.״ פתחה את הדלת, נכנס.

אמרה לו: ״ולמה באת אלי לכאן? לך לרופא. האבוא אתך לרופא?״ אמר לה: ״לא, לא, אל תבואי אתי אל הרופא.״

 

משא עאוד גלש מעא סחאבו ת־ילעב ויד׳חכּ ויפרח חתא כמלת נס שאעא והווא יז'י קאלת־לו: ״משיתי ללטביב?״ קאל־להא: ״משית״. קאלת־לו: ״ואש קאל־לכּ?״ קאל־לי: ״אילא ענדי שי ולד או שי בנת, (א)נקבדהא (א)נדבחהא ו(א)נשרב (אל)דם דיאלהא ו(א)נברא״ קאלת־לו: ״הא הווא מדוור מקררב עליכּ״.

הלך, ישב עם חבריו, משחק וצוחק ושמח עד שחלפה חצי שעה. אז חזר. אמרה לו: ״הלכת לרופא?״ אמרלה: ״הלכתי.״ אמרה לו: ״ומה אמר לך?״

  • ״אמר לי, שאם יש לי איזה בן או איזו בת, שאשחט אותו ואשתה את דמו ואמרח אותו ואהלים.״ אמרה לו: ״הנה הוא מסובב ומוקרב תמורתך.״*

הערת המחבר : המילה מסובב רומזת אל מנהג הכפרות של יום הכיפורים ולכך שהילד יכפר על אביו.

 

(הא)דאכּ (אל)ולד(א)לי כלאק־להא ופא עאמאין. חכמתו ג'שלת־לו ולבשת־לו (אל)סואבן או־באשתו ועטאתהו־לו עבאה. עבאה פ־חאל מא תקול דאבא, חנא דאבא הנא ומשאו לנהריה, ענד ואחד (א)למורה די ת־יקררי (אל)דרארי ד־(אל)תּזּ'אר, ג'יית־להא קאל־להא: ״א־בנתי, (א)לולד חכּמו ענדכּ ו(א)לי חשבתי עלייא כּאמל (א)נעטיהו־לכּ, אוכלו מאכלת (אל)תז'אר או־לבש־לו (אל)לבאש (אל)תז'אר וקרריה פ־(אל)סכוולאת ד־(אל)תז'אר, ו(הא)דאכּ (אל)שי(א)לי חשבתי עלייא כאמל (א)נעטיהו־לכּ״.

לקחה את הילד שנולד לה ואשר מלאו לו שנתיים, רחצה אותו, הלבישה אותו בגדים, נשקה אותו ונתנה לו אותו.

לקח אותו. לקח לאן? נאמר מרחק משלומי לנהריה, אל מורה אחת, שמלמדת את ילדי העשירים. קרא לה ואמר לה: ״הוי בתי, החזיקי את הילד הזה אצלך וכל הוצאותיו עלי. האכילי אותו מאכלי עשירים, והלבישי אותו בגדי עשירים וכל הוצאותיו אתן לך.״

 

איוא. באש (אל)לולייד והנאהּ ענדהּא. קאל־להא: ״האכּ אלף לירה הא הייא אלף ריאל, אלף ריאל הא הייא; (א)שרי לו (הא)דאכּ (אל)שי (א)לּי כסּו ו(א)שרי לו (הא)דאכ (אל)שי לי חבּ. ו(הא)דאכּ (אל)שי (א)לי חשבתי עלייא פ־(אל)שּהר (א)נעטיהו־לכּ״.

טוב, נישק את הילד והשאיר אותו אצלה. אמר לה: ״קחי אלף לירות, הנה הם, אלף ריאל הנה הם, קני לו את אשר חסר לו וקני לו כל אשר הוא רוצה, וכמה שיעלה בחודש אתן לך.״

Guy Knafo L'Alliance de Casablanca

Guy Knafo

L'Alliance de Casablanca

Je n'ai fréquenté l'Alliance à Casablanca que pendant deux périodes ; en 1933 (j'avais 6 ou 7 ans) et pendant quelques mois seulement. Mon père étant fonctionnaire aux services municipaux, il a pu me faire entrer au lycée, où je suis resté jusqu'en 1942. Vichy nous a fichus à la porte !

Mes quelques mois dans les petites classes m'ont laissé des de profonds souvenirs. Le directeur de l'école était une femme de petite taille, un peu épaisse, avec une voix qui retentissait d'un bout à l'autre de l'école ! Elle avait une réputation affreuse ! Tout le monde la craignait ; c'était Mme Tadjouri. Son mari était aussi directeur avec un titre assez important. Aussitôt la rentrée des classes annoncée par la cloche, tous les élèves s'alignaient devant leur classe. En attendant l'inspection par Mme Tadjouri. Elle inspectait toutes les classes, élève après élève ! Et si quelque chose ne lui convenait pas, on pouvait entendre ses cris de loin. L'inspection comportait les ongles, la tête, le tablier et les chaussures ! Quelle corvée ! Malheur à ceux qui ne répondaient pas à ses critères ! C'était une claque sur la joue ! Personne n'y échappait ! Il va sans dire que nous avions une peur bleue, d'elle. Comme tout le monde, il a fallu que je me rase la tête ! L'Inspection le voulait.

Etre en retard était un risque ; car Mme Tadjouri était toujours aux aguets ! J'avais trouvé le moyen d'échapper à ce problème ; quand j'étais en retard, je demandais à ma mère de me donner un poisson, ou quelques légumes ! Et affronté par l'institutrice, je lui disais que j'avais perdu du temps en cherchant quelque chose pour la "leçon de choses" ! C'est ainsi que j'échappais aux remontrances de l'administration.

Nous avions un instituteur qui s'appelait-me semble-t-il- Monsieur Bensabbat, il enseignait l'hébreu ; et chaque jour il nous faisa:: répéter un passage qui ressemblait à une incantation. Ce passage que je ne comprenais pas, puisqu'il n'y avait pas de traduction. Ce passage je l'entends encore (maintenant que j'ai une base de Judaïsme assez maigre je l'avoue, je me souviens du texte : « Dieu a parlé à Moise… »).

Ce M. Bensabbat enseignait une autre matière (je ne me souviens plus de laquelle) et il avait l'habitude de donner des coups de bâton sur les mains et sur les pieds à quiconque créait des problèmes.

Voilà pour ma première rencontre avec l'École de l'Alliance.

Et voici mon expérience, 10 ans après, lorsque Vichy nous a forcés à retourner à l'Alliance.

Expérience merveilleuse qui m'a permis de rencontrer des amis superbes et d'apprendre à travailler.

J'ai plusieurs commentaires à faire à propos de mes professeurs : (Sutton en littérature et Arabe classique ; Sabetay en sciences, mathématiques, histoire juive ; Benarroya en musique et art, et Mme Ohio (mariée à un catholique) en histoire et géographie.

Tous professeurs extraordinaires, chacun avec ses dadas.

Mon dernier passage à l'Alliance (1942-43) a duré un an. J'en ai des

souvenirs très agréables : professeurs extraordinaires, élèves d'un niveau supérieur ; une année spéciale dans des conditions difficiles.

Nous arrivâmes à l'Alliance (la moitié de la classe) après avoir été exclus de nos lycées.

Arrivés à l'Alliance, nous sommes reçus avec beaucoup de dédain par les professeurs ! Ils nous faisaient sentir que nous étions inférieurs ; Ils ont même essayé de nous maintenir une année de plus au même niveau d'où nous venions !

Pour une raison que j'ignore, tout s'est arrangé. Donc nous voilà dans un système différent usant de méthodes différentes.

La classe est divisée en deux groupes : ceux qui venaient des lycées et ceux de l'Alliance. Durant des mois on nous le fit sentir.

Nos professeurs étaient tous de l'Alliance, à part Mme Ohio qui venait probablement d'un lycée de filles.

Monsieur Sutton, hautain, très imbu de ses connaissances littéraires. Il s'était marié avec l'une de ses élèves.

Nous étudiions à fond toutes les pièces de Racine. Il insistait pour que nous retenions par cœur vingt vers par jour, même les jours où n'avions pas littérature au programme ! Cent vers par semaine ! Et lors des contrôles trimestriels, il nous demandait de réciter quelques-uns des 1200 vers que nous étions supposés connaître par cœur !

Un fait amusant : dix ans après, je le rencontre à Paris. Et comme je ne suis plus son élève (j'ai choisi la carrière d'ingénieur), je lui demande la raison pour laquelle il nous forçait à apprendre par cœur une si grande quantité de vers ! Il a été indigné par ma question !

J'étais pourtant son meilleur élève en arabe classique. J'avais une concurrente en arabe ; une élève du nom de Dorfshneder, une bonne amie. Mais je la devançais d'un demi-point à chaque examen ! Au dernier examen, la même chose ! Elle se mit à pleurer ! Alors M. Sutton lui augmenta sa note pour qu'elle puisse me devancer. Un homme très lettré, poète. Mais difficile à digérer.

  1. Sabetay avait une expression favorite : « Je vous casserais la tête contre le mur ! ». Au cas où nous ne faisions pas de problèmes extra !

Il était très fort en mathématiques, et il insistait pour que nous fassions tous les exercices du chapitre !

Pour toutes les autres matières qu'il enseignait, il se contentait de lire mot à mot dans les livres, et nous étions sensés le suivre. C'était une mauvaise méthode d'enseignement, mais malheur à nous si le lendemain nous ne connaissions pas à fond le sujet.

Malgré ses méthodes, il a réussi à nous inculquer les sujets qu'il enseignait. Un dimanche, après avoir étudié toute la journée, quatre de mes amis de classe et moi étions sortis pour une promenade. Pour notre malheur, nous apercevons au loin M. Sabetay, marchant dans notre direction. Instinctivement nous fîmes un détour pour l'éviter. Le lendemain, pendant le cours de math, vers la fin de la leçon, il s'adressa à nous, d'une voix pleine d'indignation.

« Comment avez- vous eu l'audace de vous cacher ! »

Il avait une manière d'enseigner que je n'appréciais pas ; pourtant les résultats prouvaient que sa méthode et ses menaces donnaient finalement de bons résultats.

Mme Ohio ne venait pas du même milieu. Très belle femme, élégante, sévère. Très éprise de l'histoire de France ; elle nous faisait apprendre tous les événements de la Révolution française ; toutes les dates ; toutes les guerres de Napoléon ! Les examens que nous subissions tous les trois mois, étaient souvent surprenants.

Un jour, quelques élèves avaient su que le sujet d'examen était sur son bureau et avaient réussi à le lire. Mme Ohio s'en était rendu compte. Elle était très vexée, et pendant des semaines elle entrait en classe en nous tournant le dos !

Il a fallu longtemps pour que les relations redeviennent normales. Evidemment, ses efforts ont donné des résultats extraordinaires lors de l'examen du brevet : toute notre classe a réussi et nous étions les mieux classés. Et cela grâce à tous ces professeurs que nous craignions tellement ! Il y avait encore M. Benarroya qui enseignait la musique et l'art. Je lui dois de pouvoir faire de la peinture sans trop de don il est vrai. Il y avait enfin Mademoiselle Afriat en anglais. Je n'arrivais jamais à comprendre ses dictées !

Un jour, à Long Island, j'attendais qu'un ami me rejoigne. Et…qui arrive devant moi sur une bicyclette ? Mademoiselle Afriat ! Je ne l'ai pas arrêtée !

Voilà quelques anecdotes de mon court passage à l'Alliance, avec des bons souvenirs de mes compagnons de classe et de mes professeurs, même si je n'étais pas toujours d'accord avec leurs méthodes.

מרדכי אלקיים-40 שנות ישוב יהודי בעזה-עדת הנוצרים בעזה

עדת הנוצרים בעזה

אם היתה זו אנטישמיות בעת ההיא, או שנאה עיוורת ליהודים, מכל מקום, הפצת שנאה נגד היהודים היתה נחלת הנוצרים בכל הארץ, למרות שהם עצמם היו שנואים על הערבים. הם עשו זאת בסתר ובעורמה וניסו להפנות את שנאת הערבים מעליהם ליהודים .

הניסיון להקים ישובים יהודיים בערים ערביות לא הפריע לערבים ולא עורר אצלם כל התנגדות לאומית. אדרבה, עשרות ערבים חיפשו ידידות עם היהודים העשירים והתחרו זה בזה בהצעת אדמה ליהודים, להחליף אדמתם המתה בכסף חי. כך עשו גם הנוצרים. אך למוסדות היהודיים לא היו המשאבים כדי לקנות את האדמות המוצעות. רוב רובם של הערבים שהציעו למכור אדמה ליהודים היו מחוגי האפנדים ואנשי הדת, שהיו גם המנהיגים בעלי ההשפעה על האוכלוסייה הערבית.

המנטליות של היהודים דמתה בכל לזו של הערבים, על כן לא עוררו אצל הערבים חשדות כלשהם. היה להם שם טוב כאנשים ישרים והגונים במסחר ובעניני כספים, יותר מהנוצרים, והיה מקובל וידוע כי אין שותפות טובה מהשותפות עם היהודים.

גורם נוסף שמנע את גלי השנאה המוסלמית נגד היהודים, היתה הקנאות הדתית המושרשת נגד הנוצרים מימים ימימה. קנאות זו היתה נרדמת ומתעוררת חליפות, כמו מחלה כרונית, והדבר הביא לכך שהנוצרים הסתופפו בשכונה מיוחדת כמו גיטו, ולא התערבו במוסלמים.

התישבות היהודים בעזה ובדרום העניקה הזדמנות לנוצרים לחרחר ריב בין היהודים והמוסלמים, בדרך המקובלת. מצד אחד התיידדו עם היהודים, ומצד שני הם הסיתו והלשינו באוזני הערבים על-ידידיהם היהודים, כי אלה באים לנשל את הערבים, והם עשו זאת על-אף שהיהודים התגוררו בבתיהם בשכירות.

בתי הנוצרים היו גדולים יותר ורוב היהודים בעזה שכרו בתים מהנוצרים. חרף טובת ההנאה שהיתה לנוצרים מהיהודים, הם חתרו נגדם. אולם, כל עוד לא נוסף רקע לאומני לחתירת הנוצרים לא היה קשה ליהודים להדוף אותה. היהודים היו אהודים על המוסלמים הדתיים, כיוון שהאמינו באלוהים ולא בצלב-העץ.

בכל זאת נהגו היהודים ב״כבדהו וחשדהו", ואימרות אזהרה מיוחדות היו שגורות אז בפי היהודים ובתודעתם, כגון: "אין אמונה בגוי אפילו ארבעים שנה בקבר"; "כבדהו וחשדהו"; "אל תעירו ואל תעוררו", ועוד כאלה מוסכמות שלכל אחת הקיצור שלה. והם חזרו עליהן מדי פעם, ושיננו אותן לבניהם.

כאשר מישהו התלהב מעיסקה שעמד לעשות עם ערבי, הזהירו אותו ב״אין אמונה". כאשר מישהו התלהב מאישיות של סוחר ערבי כלשהו, הזהירו אותו ב"כבדהו"; וכאשר נוצרה התמרמרות בציבור ורצון להתלונן על הערבים אצל השלטונות, הזהירו ב״אל תעירו" או ב״ישראל בטח ב-ה'.

חכם נסים היה מסביר לציבור, כי השנאה והקנאה הם לחם חוקם של הערבים והנוצרים, מאחר שאין בתורת הערבים ו"אהבת". הוא היה מזהיר שאם חס וחלילה יסיתו אותם לא יכיר שכן את שכנו, קרוב את קרובו ואפילו אח את אחיו. הם אינם יודעים לאהוב, היה אומר, גם אינם מחנכים לאהבה. בשום מקום בקוראן אין "ואהבת". מטבעם הם אפופי שנאה גם בינם לבין עצמם, ויותר מזה לזרים.

אמנם יש בתוכם גם מתאפקים המפגינים פחות שנאה לנוצרים וליהודים. אולם יש גם שנדלקים מהר, לכן"אין אמונה", ובעיקר"אל תעירו".

היהודים היו מסבירים, בכל הזדמנות, בהיותם מיעוט בעזה, בבאר-שבע וברוחמה, שהערבים דומים לחבית אבק שריפה. גפרור קטן ידליק אותם. והגפרור בידינו.

הנוצרים, שהכירו את הערבים יותר מהיהודים, חשבו אחרת. הם לא יכלו להפסיק את פולחנם ואת תהלוכתם הדתית עם צלב-העץ, אבל לאחר-מכן ניסו לפייס אותם בדברי כניעה וחנופה. מדי שנה ניסו להפנות את שנאתם אל היהודים. הם עוררו את קנאת הסוחר הערבי בסוחר היהודי, והסיתו את בעל המלאכה הערבי בבעל המלאכה היהודי כגוזל פרנסתו. למרבה המזל לא תמיד הצליחו, ולא פעם הפילו את עצמם לבור שכרו ליהודים. המוסלמים לא האמינו לנוצרים ואמרו: "אלה הם נחשים ארסיים שזוחלים מתחת לתבן, אם לא תרגיש בהם הם יקישו אותך".

יהודי עזה לא השלו את עצמם ולא סמכו, לא על אלה ולא על אלה. הם נהגו על-פי העקרון של "לא מדובשם ולא מעוקצם".

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 85 מנויים נוספים

רשימת הנושאים באתר

אוקטובר 2017
א ב ג ד ה ו ש
« ספט    
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
293031