ארכיון יומי: 15 באוקטובר 2017


סיפורי עם משלומי – סיפורי מס' 2 – עליזה שנהר -חיה בר יצחק

סיפורי עם משלומי – סיפורי מס' 2 – עליזה שנהר -חיה בר יצחק

ימנה דיין מספרת

ימנה דיין

הספר הזה הודפס בשנת 1982

נולדה לפני כ־70 שנה בקלעה שבמחוז מראקש במרוקו לאביה מסעוד ולאמה זהרה.

בהיותה בת שש חלתה ימנה במחלת עיניים, והרופאים שניסו לרפאה הרעו את מצבה עד שנתעוורה כליל. למרות עוורונה למדה תפירה ורקמה של בגדים מסורתיים, הקרויים פאראז׳יה, עד כי יש טוענים שהיא עושה את מלאכתה טוב יותר מן הפכחים.

עלתה ארצה בשנת 1955 והיא מתגוררת בשלומי אצל בן־אחיה, הוא ואשתו מטפלים במסירות בה ובאמו החולה.

ימנה לא למדה מעולם לימודים מסודרים, אך זכתה ללמוד הרבה מן הסיפורים ששמעה במקום הולדתה מפי בני־משפחתה, חברים והרב המקומי. גם כיום היא שומעת סיפורים בבית בימי־חול ובחגים, וכן בטקסים כגון ברית־מילה, חתונה וניחום אבלים. גם היא נוהגת לספר סיפורים כל אימת שבאים לבקרה בביתה, וכן בעת מפגשי נשים ובטקסים, בחגים ובבואה לביקור חולים.

ימנה דיין

אלמכּתוב פ־(אל)שּמא מא יתמחא

כּאן רב וּגאלש פ־(א)לישיבה תא־יקרא טול (א)ל(א)ייאם ועמל רבעין תלמיד תא־יקרריהום. מראתו מא כאנת־ש תא־תולד, משכּינה, עאגרה.

ימנה דיין

הכתוב בשמים לא יימחה

היה רב שהיה יושב בישיבה כל הימים. היו לו ארבעים תלמידים שאותם היה מלמד. אשתו לא ילדה:

עקרה, המסכנה.

פרק אחד עשר – קורות המאה החמישי, החצי הראשון של המאה החמישית.

פרק אחד עשר – קורות המאה החמישי, החצי הראשון של המאה החמישית.

ארבעים שנות הבלבול ואי סדר במשטר המלכותי בתחלת המאה הה'. אהרן בן משעאל מושל יהודי במבצר תאזה. גזירות בשנת ת"ו מטעם הנציב בו-בכיר בפאס ובתיטואן ואלקצאר. הריסות בתי כנסיות ובמ"ד וביטול תלמוד תורה. צמיחת ממשלת העלאוויין מתאפילאלת.

מולאי ארשיד הכובש. ראשית כיבושו בתאזא. הריגת המושל היהודי אהרן. שנת תכ"ח גירוש יהודי אזאוויא במספר י"ג מאות בעלי בתים והתיישבותם בפאס ובצפרו, תנועת שבתי צבי במרוקו. התפלגותם של יהודי מרוקו לכתות שונות. גירוש יהודי הכפרים הפליטים במחוז תאדלא וגזירות מראכש בפקודת מולאי ארשיד.

מות מולאי ארשיד בשנת תל"ב והמושל החדש מולאי ישמעאל אחיו הנציב במכנאס. יחוסו הטוב בראשונה אל היהודים וביחוד ליהודי העיר מכנאס. התעלות המשפחות טולידאנו ומאימראן בחוג ממשלת מולאי ישמעאל. רבי דניאל טולידאנו ובניו יוסף וחיים יועצי המלך וסגניו.

חיים ואברהם טולידאנו בני אחיו של רבי דניאל סוכני מכונות בחצר המלכות. ירידת האיש אברהם טולידאנו ומאסרו. בני משפחת מאימראן. הנגידם יוסף ואברהם בנו, וקרוביהם. מות הנגיד יועץ המלך אברהם. אחיו שמואל נתפס במאסר. ויצחק בן שמואל נהרג.

המאה החמישית וכן גם המאה שאחריה, הששית, הם היו כמעט יותר מכל מאות השנים החולפות, מצוינות ברדיפות המיוחדות כלפי היהודים במרוקו, אם מקנאת הדת, או משאיפת המושלים להון היהודים ורכושם. מלבד זה לא חסרו – כנהוג – גם צרות מדינה מפני בלבול מלחמות וריב אחים ויוקר ורעב וכדומה, ואלה מזה ואלה מזה, צרות המדינה והמקרים הרעים, עם הרדיפות נגד היהודים, המיטו אסון נורא על יהודי מרוקו אז, ושוד ושבר באו כתומם עליהם במאה הזאת ושאחריה. עוד בתחלת המאה הזאת, החמישית, שררו במרוקו ימי אי סדר ומהומות רבות בהמשטר הממלכותי. הימים ההם שארכו כארבעים שנה, נודעים בספרות הערביים לקורות מרוקו בשם " ארבעין סנא די לפתנא " לאמר " ארבעים שנות הבלבול, משפחה ברברית  אחת שישבה בנפת שאווייא סמוך לתאדלא משבט אדילאיין, כבשה לה לראשונה את המלוכה, אכן מפני אי ידיעתה לעצור ברוח העם ולהנהיג את שלטונה ברחבי המדינה, התקוממו פה ושם מורדים שונים אשר איש במקומו משלו בזרוע, בפאס לבדה היו בה ארבעה מושלים שכל אחד לקח לו חלק מיוחד מהעיר, וביניהם נמצא גם בר כוחו של המושל אדילאיי, בו בכיר, ויהיו מתגרים זה בזה, בנוף סוס משל איש אחד, אדמימי, במראכיש משאר למושל מולאי מוחמד בנו של מולאי זידאן, בהמבצר תאזא וסביבותיה משל איש יהודי גיבור חיל שמו אהרן בן משעאל, כה שרר מצב של אי שלטון כללי בכל מרוקו אז בראשית המאה הזאת משך זמן ארבעים שנה בערך.

ובהמצב של של לא סדרים הזה, כמובן הגיע גם ליהודים סבל ותלאות ומצוקות. בשנת ת"ו – 1646 שלח המושל הדיאלאיי שהיה קנאי דתי מאוד, פקודה לבו בכיר פקידו בפאס, לנתוש ולנתוץ את כל בתי תלמודי תורה כנסיות ומדרשות אשר ליהודי פאס, וכן הרס השר בו בכיר ההוא, ראשונה, את בית הכנסת של היהודים התושבים, ואחרי כן ביום כ"ג אלול של השנה הזאת נהרס בית הכנסת של המגורשים, ואחריו בית הכנסת של " אתאזי ". וביום ג' בתשרי שנת ת"ז נהרס בית הכנסת שבו היה גם התלמוד תורה הגדול, בערב יום הכיפורים נהרסו שני בתי מדרשות הישן והחדש, ובכ"ד בתשרי בית הכנסת של חכם אחד רבי יצחק אבירג'יל, ולא נשארו כי אם שני בתי כנסיות, האחת על שם רבי סעדיה רביח, והשנית שעל שם הנגיד יעקב רותי, שניצולו על ידי שוחדות, כן גזר עליהם לבטל לימוד תינוקות של בית רבן, וכמעשהו בפאס כן עשה גם בתיטואן להרוס עד היסוד את כל בתי כנסיותיה, וכן בעיר אלקצר וכל סביבותם מקום שיד המושל אדילאיי שולטת, בתיטואן נהרגו עוד שלשה יהודים על קידוש השם, ותלו לאשה אחת היא ובנה על עץ.

וגם נטל על הקהל לשלם סכום גדול, כן גם אחרי כן כאשר רבו המתקוממים על המושל האדילאיי ההוא, רבו עוד יותר הצרות על היהודים, והננו מסיימים דברי הקורות האלה כפי שכתבם אחד מרבני הדור רבי שמואל בן רבי שאול אבן דנאן, בלשונו בעצם 

"ובימיו (של המושל אדילאיי ההוא) היו המושלים מורדים בכל המדינות ובפאס אזדיד, החדש, היה המושל מוחמד אדרידי…והיו נלחמים זה עם זה וצרות היהודים והמסים רבו לאין קץ וידל ישראל עד חדש תשרי( בשנת ת….?) שקם אחד ממשפחת בני עאמר והרג אחיו של הדילאיי שהיה שקול כמו מלך ושמו סידי למשנאווי…ומאותה שנה ירד ממעלתו ובכל זאת היהודים בצער וליוצא ולבא אין שלום מן השר בו בכיר שהיה מושל עוד בפאס והיה מחזיק עדיין באמונת אדילאיי הנזכר, ואנשי פאס אלבלי היו בהסכמה אחת עם המורדים, ואחר כך שלחו אחר שריף אחד מתאפילאלת שמו מולאי מוחמד והמליכוהו עליהם, והיו שערי פאס אזדיד סגורים חמשים יום ובראש חדש תמוז בא מולאי מוחמד מתאפילאלת ופתחו לו שערי העיר ונתפס השר הצורר ההוא (בו בכיר) ואסרוהו באזיקים והמלך הלך והנה פצ'אר אזאווייא ויבאו כל בני פאס אלבלי לקראתו, ועשו לו כבוד גדול, ובחמשה לאב הוציאו את השר בו בכיר הנזכר ונקבו שני עקיביו וגיררוהו עד למרמס ואויב אחד תקע לו חרב בבטנו כן יאבדו כל אויביך ה'.

נשות חיל יהודיות במרוקו – אליעזר בשן

אסור לבעל למכור את מכונת התפירה של אשתו.

בתשובות רבי משה מלכה מסופר על אירוע בבני מלאל : בשנת תשי"ג – 1953 קנה יהודי מכונת תפירה לאשתו. בשלב מסוים רצה למכור את המכונה, שכן דרוש היה לו כסף לצורכי ריפוי. האישה סירבה וטענה, שתשיג את הכסף באמצעות הלוואה מקורביה. החכם הצדיק את האישה.

מכונת התפירה נחשבה רכוש, שעשוי להביא הכנסות. הרב משה עטייא לדוגמה דן במעשה המעיד על כך : בן ביקש מאביו שיטפל באשתו המעוברת ואם לאו, שייתן לו מכונת התפירה שלו.

אישה שרוצה לתפור אך בעלה אינו רוצה שתעבוד.

היו נשים בעלות יוזמה, שגילו עצמאות ורצו לעבוד כדי לסייע בפרנסת המשפחה. אולם לא כל הבעלים הייתה דעתם נוחה מכך. עצמאות האישה פגעה לעתים בחובותיה בניהול משק הבית. הרב שמעון דיין דן במעשה הבא : " אישה שביקשה מבעלה שיקנה לה מכונת תפירה לעבוד בה בביתה, והבעל טוען שהוא אינו רוצה שאשתו תעבוד ודי לה בעבודת הבית " . החכם הגיע למסקנה, " שאינו יכול לכופה, אבל אם ירצה לשכור לה משרתת לעזור בעבודת הבית והיא תעבוד בתפירה אפשר שהדין עמו.

אישה התופרת יריעות של ספר תורה.

הרב משה מרציאנו נשאל, האם מותר לאישה לתפור יריעות של ספר התורה. לאחר שהביא דעות האוסרות על כך לימד החכם זכות על הנשים העוסקות בכך תוך ציטוט מדברי חז"ל בשבח הנשים, ואגב כך הביע את דעתו על חובת הגברים כלפי הנשים :

" אלא דראיתי להלִיץ טוב בעד המנהג שנהגו הנשים לתפור הספר תורה, דכוונתם לשמים ורק חבובי מחבב תורתנו…וקופצים בראש הכסף ובשווה כסף. כי זה דרכם ויבאו הנשים על הנשים, ודרז"ל הנשים הביאו נדבתם תחילה, עם היות עניין טבעי בנשים להשתעשע ולשמוח בתכשיטיהן, עם כל זה בזבזו אותם לנדבת המשכן, במקום השראת השכינה המונחת בארון. וזה יורה חבובי קא מחבבי מצוה, וחובה עלינו לקרב אותם ולהמשיך את לבם לדברים רוחניים. כמו שאמרו חז"ל, במאמר כה תאמר לבית יעקב ותגד לבני ישראל. בית יעקב אלו הנשים וזה לשון רבנו בחיי, צוה לדבר על הנשים תחילה ללמדן תורה ודרך ארץ ".

כיוון שתמך בכך שהנשים תתפורנה את היריעות ובכך שאין לשנות את המנהג, חשוב לדעתו רק להזהיר, שהתפירה הראשונה, האחרונה ובאמצע תעשנה על ידי סופר ואחר כך יינתן לנשים לתפור. הוא סיים את תשובתו שהבעת חיבתו לנשים, המחנכות את בניהן לתורה : " אין להקל בכבודם ולדחות אותם בשתי ידיים אלא אדרבא מצווה לקרב אותם ולהמשיך את רוחם לדת אלקים ולחבבה בעיניהם, בשביל שידעו כמה גדול מעלתה ויוקרה, לחנך בניהם הצעירים, ולגדלם על דרכי התורה והמצווה ".

עשיית תכשיטים.

רבי פתחיה בירדוגו ממכנאס דן במעשה הבא : " ראובן הרחיק נדוד והניח אשתו נודדת ללחם ". עזובה ושכוחה ולה בן קטן כבן שנה. והאישה הנזכרת הייתה עושה ואוכלת וזנה ומפרנסת לבנה ועשתה קצת תכשיטין ממעשה ידיה והן היום זה כעשר שנים שהרחיק נדוד הבעל נודע שמת ולא נודע אימתי ". הנושא התעורר בהקשר לתביעת קרובי הבעל לקבל חלק מכספה. והיא צועקת " כי מלבד שעזבה בעלה ושכחה אלא שתוסיף לתת משלה ליורשי בעלה? ( בירדוגו, תרצ"ח, אהע"ז, סימן מד )

במצבים מסוימים עבדה האישה לאו דווקא בשל מצוקת הבעל אלא משום שלא רצתה להיות תלויה בו. על מקרה כזה במצב של נישואין שניים דו רבי רפאל בירדוגו :

" רבי סעדיה קאבליירו כשנשא אשתו השנייה יען שהיא נושאת ונותנת והיו לה רווחים הרבה ממקום אחר והוא היה קב רשו ואין כל מאומה כמו שהכל ידוע ומפורסם התנית עמו שיסלק עצמו ממעשה ידיה כראוי…לעשות בו חפצה ורצונה וכן התנהגו כל הימים שכל מה שהייתה מרווחת היה ברשותה ותחת ידה לעשות בו מה שיראה בעיניה מצורכי הבית וקמצה ועשתה תכשיטין ונדוניא לבתה.

עשיית כלים.

רבי יוסף בירדוגו כתב על " אישה שהלך בעלה למדינת הים ועשתה האישה כלי אחד במלאכת ידיה ". לא נאמר מה היה הכלי.

חריזת פנינים.

רבי שלמה אבן דנאן כתב בשנים תרפ"א ורתפ"ב 1921 ו-1922 על אישה במכנאס, שמלאכתה " לעקאד " ( חריזת פנינים ) ועל שתי נשים אחרות שעסקו באותו מקצוע.

נשים מסיידות בתים.

בזכרונות של מנהגי היהודים במכנאס פורסם, שהנשים נהגו לסייד לקראת חג הפסח את החצרות ואת הבתים, אך מי שהשיגה ידו נהג לשכור סייד. בין הסיידים שהשכירו עצמם למלאכה זו היו שתי נשים. במשך השנה עסקו המלאכות אחרות : אחת מהן בכביסה והאחרת – מגדת עתידות ומגרשת שדים בחולים.

רבי יוסף משאש כתב, שלפני חנוכה נהגו הנשים לסייד את החדרים ולערוך כעין ניקיון פסח בזעיר אנפין ( אוצר המכתבים סימן תרעה ).

נשים מסייעות לבעליהן במלאכתם.

הנשים היהודיות בכפרים נהגו לעזור לבעליהן במלאכות כגון חייטות וסנדלרות, וכן בעבודות המשק : בטיפול בבעלי החיים, בשדה, בקציר ובדיש, ובכל מלאכה הקשורה בחיים בכפר. נוסף על כך היו אורגות, כאמור לעיל. הנשים נהגו לעבוד גם במהלך חודשי ההיריון עד הלידה. זו הייתה המציאות עד שנות ה-50 של המאה ה-20, כפי שהעידו שליחי העלייה.

התיישבות העולים שעלו בשנים 1948 – 1953 לפי ארצות המוצא – באלפים

טבלה 11 : התיישבות העולים שעלו בשנים 1948 – 1953 לפי ארצות המוצא – באלפים

 

                     תימן    עיראק     מרוקו, תוניסיה וטנג'יר       פולין     רומניה   בולגריה, יוון ויוגוסלביה

ירושלים          3.9      12.2             8.5                          3.9         4.8           3.8

הצפון              6.1      14.7            10.0                         7.6         16.5          2.9

חיפה               2.9      11.3             8.5                          24.0       35.2         5.4

המרכז             20.6     31.0             10.8                      26.3         25.5         11.1

תל אביב           5.6       30.7           3.7                          46.4       29.0          20.8

הדרום             3.4       7.3              5.3                          2.1          6.3           0.5

לא ידוע            3.1       8.9              4.9                         5.9           6.7           3.2

סך הכל            45.8    11631          51.7                       116.2       124.0        47.6

 

העלייה מן המערב

יהודי המערב – ארצות מערב אירופה ויבשת אמריקה – לא התלהבו לעלות ארצה, שכן מצבם החברתי, הכלכלי והפוליטי היה טוב. מצדן עשו ממשלת ישראל והנהלת הסוכנות כל שביכולתן לעודד יהודים אלה לעלות, משום חיוניותם למדינת ישראל שזה עתה קמה.

במאי 1952 התבטא חבר הכנסת אליעזר לבנה – מפא"י :

העלייה המערבית תכונותיה שונות מתכונות העלייה שזרמה אלינו בארבע השנים האחרונות. מועמדיה – בעלי ברירה, בעלי מקצועות, בעלי יוזמה טכנולוגית ועסקית, בעלי רקע דמוקרטי, ורובם בעלי אמצעים עצמיים גדולים או קטנים…..עיקר תועלתה – האיכות, לשון אחרת : כדי שהעלייה המזרחית והאוריינטאלית הגדולה מאוד תיקלט קליטה חברתית ומשקית דרושה לנו עלייה מערבית.

בשנת 1953 בחנה ועדה משותפת של הממשלה והנהלת הסוכנות את האפשרות לתת הטבות לעולי המערב, ובין היתר " שחרור משירות צבאי, מתן עדיפות לשיכון נאות והבטחת משכורת לשלושה חודשים.

בן גוריון תקף את הנהלת הסוכנות שאינה עושה די להעלות את יהודי המערב, שר הפנים, רוקח, וחבר הנהלת הסוכנות, מ' גרוסמן, היו הפעילים בקרב ההנהגה למתן הטבות ליהודי מערב אירופה ואמריקה.

ראש מחלקת ההסברה, זלמן שזר, טען כי תפקיד הציונות להכניס את יהודי המערב למעגל העלייה והוסיף : " האם היישוב בישראל – יוכל להתקיים – בלי תוספת אירופי ואנגלו סכסי, יהודים משלנו ".

למרות כל ההטבות הללו לא נהרו יהודי מערב אירופה ואמריקה לארץ. היטיב לבטא מצב זה ראש מחלקת העלייה, יצחק רפאל : " כל החינוך הציוני שהיה במערב במשך 30 שנה, לא עמד בשעת מבחן. היהודים ומנהיגיהם לא רוצים לעלות ארצה.

בכל שלוש השנים 1952 – 1954 עלו מיבשת אמריקה רק 2981, ומארצות מערב אירופה – 2613 יהודים בלבד.

העלייה מאירופה ומאמריקה בשנים 1952 – 1954

מערב אירופה ואמריקה – 5594 – מזרח אירופה – 6781 – כלל העלייה 54.065

אחוז עליית היהודים מהארצות השלוות במערב אירופה ואמריקה היה כ-10 אחוז עליית היהודים מכל ארצות אירופה ואמריקה היה כ-23 בלבד. אילו לא בלמו ממשלת ישראל והנהלת הסוכנות את עליית יהודי צפון אפריקה – המקור היחיד לעלייה המונית בשנים אלה – היה מתבצע בארץ שינוי דמוגרפי, אך לכך כידוע לא היו מוכנות.

באוגוסט 1955 הקצו הממשלה והסוכנות 9 מיליון לירות לקליטת 1.000 משפחות מן המערב. כדאי להשוות : לקליטת 1.000 משפחות מצפון אפריקה נדרשו 3 מיליון לירות בלבד, ובעוד גודל משפחה ממוצעת מצפון אפריקה עמד על 5.6 נפשות למשפחה – זו מאירופה עמדה 3.5 נפשות.

תוכניות הסוכנות לעליית יהודים מן המערב כללה :

1 – בניית שיכונים של 70 מטר רבועים – לעומת 40 מטר שיכון לעולה רגיל

2 – בניית הוסטלים עבור הצעירים – רווקים ורווקות.

3 – מתן הלוואות לבעלי מלאכה צעירים

4 – מתן חנות או בית מלאכה ללא תשלום לעצמאים

5 הלוואה תקציבית – מענק – של 15 אלף לירות לאלה שיילכו להתיישבות

ראש מחלקת העלייה, ש"ז שרגאי, הציע לתת הטבות אלה גם לעולי צפון אפריקה בעלי מעמד חברתי כלכלי איתן – אך הצעתו נדחתה. חבר הנהלת הסוכנות מניו יורק, צבי לוריא, דרש להתנות מתן הטבות אלה לבעלי מקצועות נדרשים בלבד מקרב עולי אירופה – אך דרישתו נדחתה.

בסיכומו של דבר היה אפוא הקריטריון היחיד לקבלת הטבות אלה : היות העולה מארצות המערב.

אלא שגם הטבות אלה לא גרמו ליהודי המערב לעלות ארצה : בשנים 1955 – 1956 עלו מארצות מערב אירופה ויבשת אמריקה 2.222 יהודים בלבד.

ובאותה עת מתנהלת לה הסלקציה ביחס למאגר האנושי האדיר – והיחיד – בצפון אפריקה !…..היא באה לידי ביטוי בגיל העולים יוצאי צפון אפריקה – לעומת גיל העולים מאירופה ומאמריקה.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 94 מנויים נוספים

רשימת הנושאים באתר

אוקטובר 2017
א ב ג ד ה ו ש
« ספט   נוב »
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
293031