ארכיון יומי: 4 בנובמבר 2017


המרכיב העברי בערבית הכתובה של יהודי מרוקו-יעקב בהט

 

  1. רישום ראשי תיבות: אותן דרכי רישום נוהגות גם בראשי התיבות ובמקביליהם. כאשר ראשי התיבות הם הכתיב היחיד המצוי בפועל, הם רשומים בתור ערך ראשי, ומקומם נקבע על פי הסדר הפנימי של אותיות הא״ב. למשל: נ״ע — נוחו עדן; א״ל – אם לאו¡ ח״ו — חס ושלום / חס וחלילה. אולם כאשר ראשי התיבות ממומשים במלואם, הם רשומים כערך העיקרי. ¡לא אליכם: 1) מאתו פלגיררא לא אליכם ־ מתו במלחמה לא אליכם (ע׳ 241). 2) מאתלהא בנהא ל"א= מת לה בנה ל״א (מ״נ 2); |ל״א — ראה לא אליכם.
  2. |בת קול: 1) כרזת בת קול מן שמא = יצאה בת קול מן השמים / כ״י 1372, דף 93ב. 2) כרזת באת קול [דקדוק 59] ־ יצאה בת קול (כ״י 2836, דף 25א). 3) נזבד באת אול [דקדוק 59, 40] = יצאה [מילולית: יצא] בת קול [ואמרה](כ״י 2836, דף 25א). 4) שמע ב״ק מן שמא ־ שמע בת קול משמים (כ״י 1372, דף 60א); |באת קול – ראה בת קול¡ |באת אול – ראה בת קול; |ב״ק – ראה בת קול.

כשיש קריאות אפשריות שונות לראשי התיבות הן באות לידי ביטוי בדוגמות. |ימ״ש: 1) פדאר זונה ימ״ש = בבית הזונה יימח שמה (ש״צ ב 2). 2) למעאוודא די בלעם ימ״ש = הסיפור על בלעם יימח שמו(ש״צ א 1). 3) ננאש כאמלין ימ״ש = האנשים כולם יימח שמם (ש״צ א 26). 4) פואחד דזנקא דזונות ימ״ש = בסמטת הזונות יימח שמן(ש״צ ב 8).

  1. ברישום הצירופים השמניים יש הבחנה בין צירופים כבולים ואידיומטיים או צירופים קבועים הרווחים בפי הדובר לבין צירופים חופשיים.
    • צירופים קבועים וביטויים רשומים כערכים ראשיים על פי התיבה הראשונה של הצירוף. הגבולות בין הצירוף הכבול או הצירוף הקבוע לבין הביטוי אינם קבועים וברורים, אבל לצורך הרישום בגלוסר די לקבוע שהביטוי הוא יחידה העומדת בפני עצמה כדי לרשום אותו כערך ראשי על פי המילה הראשונה של הביטוי: גבורת אנשים — כוח גברא: האד לעשיר מא ענדוס גבורת אנשים = העשיר הזה אין לו גבורת אנשים [ולא ייתכן שיהיו לו ילדים] (ש״ח 59). |אור גדול — עילוי: יצא ממך [דהיינו יוולד לך] אור גדול [=תלמיד חכם גדול] (ש״ח 8). |בשר ודם: ואכא הווא בשר ודם ־ אעפ״י שהוא בשר ודם [הוא יכול להגיע לקדושה](ש״צ ב 3). במקרים שהערך הגרוד מצוי בפועל, הצירוף מובא כערך משנה: ארבע כנפות הארץ — העולם כולו — מובא כערך משנה של הערך ארבע. בהמה בצורת אדם – ערך משנה של בהמה. כבוד אדם רצונו – ערך משנה של כבוד.
    • גם צירופים קבועים הבנויים על פי חוקי הדקדוק הערבי רשומים כערכים ראשיים או כערכים משניים, אלא שהם מסומנים בכוכבית, בדומה לשיטת רישום המילה הבודדת: [בדוק לחאמיץ — בדיקת החמץ: פלילת בדוק לחאמיץ ־ בליל בדיקת החמץ (ש״צ ד 2). הצירוף *סעודה די יצחק אבינו(ש״ח 2) – רשום כערך משנה של הערך סעודה.
  1. צירופים חופשיים הם צירופים שאינם יוצרים יחידת משמעות אחת, כגון עשיר ומוהל, ממון גדול. צירופים אלה לא נרשמו כערכים נפרדים אלא בדוגמות של גרעין הצירוף

;ממון: 1) ענדו ממון כתיר = יש לו ממון רב (ש״צ א 2). 2) זמע מאמון גדול ־ אסף ממון גדול [דהיינו ממון רב](כ״י 2836, דף 33א).

  • הוא הדין בכל הצירופים שבהם אות או מילת יחס ערבית חוצצת בין מרכיבי הצירוף, או בצירופים מעורבים (ראה דקדוק, §107) — הצירוף מובא כדוגמה בתוך הערך. |עוון: 1) אס מן עון עמלתי ־ איזה עוון עשית (ש״ח 50). 2) אידא כתתר פלעונות… ־ אם הרבה בעוונות… (ש״צ א 10). 3) טמא ראצו בעון אשת איש = טימא את עצמו בעוון אשת איש (ש״צ א 7). 4) קדדאס הווא לעון די אשת איש ־ כמה [חמור] הוא עוון אשת איש (ש״צ ב 20).
  • צירופי יחס קבועים, כשהערך הגרוד אינו מצוי בפועל, הצירוף מובא כערך עצמאי ללא אזכור נוסף: באופן, בבת אחת, בהקיץ, ביחוד = במיוחד, במקום (מילת יחס), כאמור, כיאות, לגמרי. במקרים האחרים הוא מובא כערך משנה: [לעולם – לתמיד: האדאך טביך… חראם עליה לעולם ־ אותו תבשיל [שנעשה בשבת במזיד] אסור עליו לעולם (ק״מ יד, יב); ויש לו אזכור נוסף כערך עצמאי: לעולם — ראה עולם.

אולם צירופי יחס חופשיים, כשהערך הגרוד מצוי בפועל, מובאים בגרעין הצירוף. עם זאת, כדי להקל את השימוש בגלוסר, העדפתי בצירופי יחס רבים את שיטת הרישום הכפול גם הפניה מערך לערך. למשל: [באורך – באריכות¡ ראה אורך. [בדוחק — בדלות¡ ראה דוחק. [לדורות — לנצח¡ ראה דור.

  • 7 צירופים הכוללים שמות פרטיים: שמות פרטיים משובצים בתוך צירופי סמיכות קבועים הרווחים בתודעת הדובר ובמסורת היהודית, ובהם שם העצם הכללי מציין מעמד או תואר כבוד, והשם הפרטי הוא גרעין או תמורה לשם העצם. הצירופים עשויים להיות עבריים או מעורבים, כגון: אברהם אבינו, משה רבנו, יוסף הצדיק, המן הרשע¡ למלאך גבייאל, למלאך רפאל. כולם נרשמו באות שמנה בדוגמות של שם העצם שבצירוף: |אב — תואר כבוד המצטרף לשמותיהם של אבות האומה: 1) פחאל דאר די אברהם אבינו = מצא דלתות פתוחות] כמו הבית של אברהם אבינו (ש״ח 2). 2) יעקב אבינו זווז זוז כוואתת ־ יעקב אבינו נשא שתי אחיות (כ״י 2836, דף 48ב). |מלאך — תואר המצטרף לשמש של המלאכים גבריאל, מיכאל ורפאל: סאפאד למלאך גבריאל = שלח את המלאך גבריאל (כ׳׳י 1372, עמי 59). הוא הדין כאשר אות או מילת יחס ערבית חוצצת בין מרכיבי ־צירוף: סעודה די דוד המלך.

Le château de Cambous-L’installation en Israël

Histoire contemporaine du chateau de Cambous

(Viols-en-Laval, Herault)

 De l'Aliyah des jeunes a nos jours1950-2010

EXTRAITS SANS ILLUSTRATION

transmis a M. Yigal Bin-Nun periode 1950-1972

Christian PIOCH

L’installation en Israël

Après notre arrivée à Haïfa, on nous a emmenés dans un troisième camp de transit, après ceux de Casablanca, au Maroc, et Cambous, en France, qui s’appelait Ramat Hadassah, situé à Kiryat Tivon, à côté d'Haïfa. Le village pour jeunes Ramat Hadassah Sald avait été créé en 1949 en mémoire d’Henriette Sald (Szold), une leader sioniste, fondatrice de l’association des femmes de la Hadassah et de l'Allyat Hanoar (Allya des jeunes) de l’Agence juive. Durant les premières années, le village servait de foyer d’accueil provisoire pour les enfants rescapés des camps de concentration, et durant les années qui suivirent, le villagea ccepta des enfants de l’Allyat Hanoar venus d’autres pays avant d'être ensuite transférés dans d’autres institutions en Israël. Je me souviens que nous sommes arrivés pendant les festivités de Shavouot, la fête des récoltes agricoles . Nous y vîmes des chariots attelés aux tracteurs, chargés des produits agricoles de cette institution.

A Ramat Hadassah, j’ai rencontré un ami qui venait de ma ville natale, Meir Zenati. Lor sde notre première rencontre, il testa mon hébreu. Je me souviens que nous sommes arrivés du Maroc avec un bon niveau d'hébreu. Nous avions ainsi le niveau en vocabulaire pour pouvoir distinguer entre gazon et simple ou mauvaise herbe. Les deux amis que j’ai rencontrés au cours de mon départ pour Israël, Shlomo Gabay, de Casablanca, et Meir Zenati, de ma ville natale, étaient particulièrement intelligents et jevoudrai les rencontrer afin de voir si eux aussi ont connu la même saga que j'ai vécue en Israël au moment de mon intégration et par la suite.

Après un mois passé à Ramat Hadassah, j’ai été transféré à Yakir, une institution située àcôté de Kfar Haroe, près de Hadera.

Une des images de mes premiers jours en Israël, profondément gravée dans ma mémoire,est celle des éducateurs et des personnes qui prenaient soins de moi. Les hommes avaient des pantalons courts, des chaussures de travail ou des sandales, et un chapeau rond en cloche. Les femmes avaient de longues robes et des chaussures hautes, semble-t-il de style russe ou d’Europe de l’Est. Tous avaient des numéros tatoués sur leur avant-bras,indiquant leur passage dans des camps de concentration durant la deuxième guerre mondiale.

Après tous ces préparatifs et le passage par trois camps de transit, j'espérais arriver enfin dans un lieu plus organisé, avec un programme scolaire cohérent et un service de soutien et d’orientation des élèves pouvant garantir leur développement, leur succès et leur avenir. Il se trouva que je me trompais complètement. Il semblait en effet que le but de l’allya était bien défini et plutôt restreint, consistant à déraciner les jeunes enfants de leur premier lieu natal pour juste les transférer en Israël, et ainsi surmonter l'hésitationde leurs parents pour qu'ils viennent ensuite les rejoindre dans la terre promise. Ce qui pouvait se passer avec eux par la suite n’avait aucune importance. Cela était leur problème. Et ce fut donc mon problème dans tous les sens du terme.

Je suis reste à Yakir pendant un an, en cinquième classe d'école primaire.  

En fin d’année on me transféra dans une autre école, du fait qu’il n’y avait pas de classe supérieure àYakir. J’ai donc été transféré dans une école du nom de Sejera, à côté de Tibériade. Là aussi, la même histoire se produisit,

j’étudiais deux ans en classes de 6e et 7e   et à l’issue de celles-ci il n’y avait pas non plus de classes supérieures dans cette école. Les élèves furent donc orientés vers des écoles professionnelles.

Jusqu’à aujourd’hui, je ne comprends pas comment, à l’âge de 14 ans, j’ai eu le bon sens et le courage, dans mon initiative, d’aller voir le directeur de l’école, Yitshak Wider. Je me souviens très bien de son visage comme si je l’avais rencontré hier, avec une barbe et une kippa sur la tête. C’était pendant la période de Pessah (la Pâque juive), période durant laquelle débutaient les préparatifs de l’année scolaire à venir. Je lui ai demandéd’autoriser mon passage au lycée général. Je me souviens qu’il me répondit alors, enricanant : Comment veux-tu passer au lycée sans avoir terminé la huitième classe et sans certificat de fin d’école primaire ? Je l'ai assuré de ne point devoir s’inquiéter et je lui proposais de m’envoyer passer les examens d’entrée. Si je les réussissais, je serais transféré au lycée pour poursuivre mes études en école secondaire. Si j’échouais, je resterais avec eux en école professionnelle. Je réussis à le convaincre de m’y envoyer afin de passer les examens que j’ai réussis avec succès et je fus donc transféré au lycée agricole religieux Kfar Hanoar Hadati, situé à côté d’un village, Kfar Hassidim, près de Haïfa, afin de poursuivre des études secondaires générales. Dans ce village pour jeunes religieux, et ceci comme dans d’autres institutions, nous effectuions une demi-journée des travaux agricoles et l’autre demi-journée était consacrée aux études générales et agricoles. Il est intéressant de constater que dans cette école l’histoire que j’avais déjà vécue se reproduisit à nouveau, comme dans écoles précédentes. Après trois années d’études, on m'annonçait ainsi que je ne pouvais pas rester pour la quatrième et dernière année de l'école secondaire, sous prétexte que jen’étais pas assez religieux pour terminer la dernière année d’études dans cette même école. J’ai donc été dans l’obligation de me chercher une autre école afin de compléter le programme du lycée, bien entendu une école religieuse, du fait que le programme d’études pour le baccalauréat dans les écoles laïques était différent dans certaines matières. J’ai donc terminé ma scolarité au lycée Mikve Israel, près de Holon et Tel Aviv,dans la section religieuse.

Apres le lycée, j’ai suivi le parcours normal : l’armée et ensuite l’université. En 1967, j’ai débuté mes études à la faculté des sciences naturelles de l’université hébraïque de Jérusalem. Les études ont toutefois été interrompues lorsque la guerre des Six jours éclata avec l’appel des réservistes au front.

Après la guerre, j’ai décidé de changer de direction et de continuer mes études à Bruxelles, en Belgique, à la faculté de médecine. À mon arrivée à Bruxelles, je neconnaissais personne. J’ai dû me débrouiller seul. Malgré la difficulté des études de médecine, j’ai réussi à trouver ma place et par la suite je suis devenu le tuteur de nouveaux étudiants israéliens qui venaient étudier à Bruxelles. À la fin de mes études à Bruxelles, j’ai passé les examens d’entrée pour médecins étrangers, afin de travailler dans les hôpitaux aux Etats-Unis. Par la suite, on me proposa aussi de travailler dans un hôpital juif de New York. Cependant, ma femme, Rachel, que j’épousais deux ans avant en Israël, préféra retourner en Israël.

Aujourd’hui, à l’âge de 71 ans, malgré le fait que je pratique encore la médecine, spécialiste dans trois spécialisations de celle-ci, et donc très occupé, je me sens encore avoir un surplus d’énergie et un potentiel qui n’a pas encore été bien exploité. Je ne peux résumer ce chapitre sans prendre en compte l’influence française au début de mon parcours et par la suite sa consolidation avec les études académiques. Cela en dépit de la courte période vécue sous protectorat français, onze ans au total, dont cinq ans àl'école de l’Alliance française. C’est ainsi que j’ai un rapport particulier à la langue française (je continue à compter en français) et au pays. Pendant les vacances de ski, je préfère les Alpes françaises aux Alpes italiennes ou autrichiennes, et quand j’arrive à Paris, bien que j’ai visité cette ville de nombreuses fois dans ma vie, je suis toujours heureux d’y retourner. Alors, je garde en moi un petit coin chaleureux pour cette langue et ce pays ».

Ce témoignage ne nous apportera rien de bien précis en ce qui concerne le château et le camp de transit de Cambous en 1956, mais est néanmoins intéressant en ce qui concernait le cadre religieux de naissance et les motivations de l’aliyah  pour l’intéressé, ainsi que pour certaines difficultés rencontrées ensuite en Israël.

יוצרת ויוצרים בשירה העברית במרוקו-השיר החדש של פריחא-פריחא בת רבי אברהם

  1. השיר החדש של פריחא

כאמור, פריחא כתבה שיר זה כנראה לאחר צאתה ממרוקו. זהו שיר גאולה הממזג, כמו כל שירת יהודי צפון־אפריקה, את ענייני הפרט וענייני הכלל. ציון הרדיפות בטור השני מכוון כנראה אל תלאות המשפחה במרוקו, שאילצוה לנדוד לתוניס, ולא למצוקות הגלות של כלל ישראל בלבד. בטורים הראשון, השלישי והרביעי המשוררת נושאת תפילה נרגשת לבורא שיביא את הגאולה ויעלה אותה לארץ ישראל, המסומלת על ידי ״הר גלילי״(טור שלישי), וגם יעשה נקמה בגויים הצוררים. היא משלבת לשונות ציווי של זירוז ותחינה (״הרימה פעמי״, ״חיש הובילני״, ״ושלח בם עברה״) עם גוף ראשון של עתיד מוארך (״אלכה״, ״אמותה״) או רגיל (״אראה״, ״אחבוש״, ״אומר״) לציון התוצאות הרצויות לה, או המצב שהיא מקבלת על עצמה כתוצאה מחוויית הגאולה. מן השיר שלפנינו, כמו מן הבקשה ״פנה אלינו ברחמים״, עולה אהבה עזה לארץ ישראל וכמיהה לחיות בה, עד כי היא מביעה את נכונותה למות לאחר שתחווה את הגאולה והעלייה לארץ (טור רביעי).

כמו ברוב השירה העברית של יהודי צפון־אפריקה וכמו בשיר הראשון של פריחא הגוף הראשון של המבעים בשיר שלפנינו מייצג את קולו של ״האני השר״ ואת קולה של המשוררת כפרט, ובו בזמן גם את קולה של הקהילה ואף את קולו של העם כולו, הנמק בגלות והמייחל לגאולה. אולם ריבוי הפעלים בגוף ראשון בשיר שלפנינו מרחיב את המשמעות הפרטית של גוף ראשון זה ומגביר את הנימה הלירית, המגיעה לשיאה במבע האחרון של השיר – ״אזי אומר: אמותה הפעם״. מבע זה סוגר את השיר ואת מסכת כמיהותיה של המשוררת ומעלה משאלה מותנית, המקבלת את מלוא משמעותה נוכח סופה הטרגי של פריחא, שנעלמה בדמי ימיה. אשר לתבנית השיר, זהו שיר חרוזי קצר בן ארבעה טורים דו־צלעיים, החורזים בצֶזוּרה ובסיום בחריזה מברחת שונה: אב אב אב אב. השיר מסתיים בפואנטה בצורת שיבוץ ״אמותה הפעם״, וכמוהו נכתבו בידי פרג׳י שוואט ומשוררים רבים נוספים בצפון־אפריקה במאה ה־.17 בשירים אלה מספר בתי השיר הוא לרוב על פי מניין האותיות של שמות המחברים. שיבוץ סיומי זה גם מעלה לדרגה גבוהה את שאיפת המשוררת לעלות לארץ ישראל, ומסכם בכך את מסכת מאווייה שהיא פרסה בטורים המעטים של השיר.

האקרוסטיכון כאן הוא פרחא, בלא האות יו״ד, ואילו בבקשה ״פנה אלינו ברחמים״ הוא פריחא, כולל האות יו״ד. אין לדעת, כל עוד לא יתגלו נסחים נוספים של השיר, אם החסר כאן נובע משיבוש במסירת השיר או מייצג נאמנה את הגרסה המקורית. השיר שלפנינו שקול במשקל ההברות הפונטי. בכל ארבעת הטורים צלעית הדלת כוללת 10 הברות וצלעית הסוגר 8 עד 10 הברות.

כמו בבקשה ״פנה אלינו ברחמים״ חלק גדול מלשונות השיר מקורם בספר תהלים, וראוי לציין את השימוש בתיבה מלשון התפילה – כלילי במובן של כתר, עטרה (טור רביעי).

25 על שירי שוואט ראה חזן, פרג׳י שוואט, עמי 146, 179, 180 ועוד. אשר למשוררים אחרים, ראה למשל את שיריהם הרבים והקצרים של המשוררים בשם יצחק ויהודה בקובצי הפיוטים השונים של יהודי מרוקו ואלג׳יריה.

פְּעָמַי הָרִימָה, יָהּ מַצִּילִי, / אֵלְכָה אֶל אַרְצִי בְּטוּב טַעַם.

רְדָפַנִי אוֹיֵב גּוֹי אֱוִילִי / וַיִגְעַר בִּי בְקוֹל רַעַם.

חִיש הוֹבִילֵנִי אֶל הַר גְּלִילִי / וְשַׁלַּח בָּם עֶבְרָה וָזַעַם.

 אֶרְאֶה שָׁם אוֹרְךָ, אֶחְבּוֹשׁ כְּלִילִי, / אֲזַי אוֹמַר: אָמוּתָה הַפַּעַם.

 

מקורות וביאורים

1          פעמי הרימה: על פי תהלים עד, ג: כאן במובן הוליכני; יה מצילי: על פי שופטים ח, לד: אלכה אל ארצי: על פי במדבר י, ל; בטוב טעם: על פי תהלים קיט, סו. כאן במובן בנעימות, בנועם.

2          רדפני: אולי רמז לגזרות ולמהומות שמפניהן ברחה המשוררת עם אביה ואחיה ממרוקו לתוניס; אוילי: חסר דעת, צורת התואר על פי זכריה יא, טי; בקול רעם: על פי תהלים עז, יט¡ קד, ז.

3          אל הר גלילי: מטונימיה לארץ ישראל. השווה עם שירה ״פנה אלינו ברחמים״, טורים 8-7: ״מהר קבץ קהלתך אל הר גלילי״. גם בשירי פרג׳י שוואט נפוצה מטונימיה זו(ראה חזן, פרג׳י שוואט, עמי 36) ושלח בם עברה העם: על פי תהלים עח, מט וההגדה של פסח.

4          אראה שם אורך: על פי תהלים לו, י; הכוונה לאור הגאולה; אחבוש כלילי: אחבוש עטרתי. מלשון התפילה. הכוונה לחיי עצמאות בארץ ישראל. בשירה ״פנה אלינו ברחמים״, טור 32, נאמר ״ואקטיר כלילי״ במובן המקראי של ״כליל״ – קרבן עולה; אמותה הפעם: על פי המסורת של שירים חרוזיים קצרים, אלא גם לציון קבלת הדין האפשרי של מיתה בעבור הגאולה והעלייה של המשוררת לארץ ישראל.

מֵטוֹנִימְיָה

ל (נ') [מיוונית: meta שינויonyma + שֵׁם] אֶחָד מִן הָאֶמְצָעִים שֶׁל הַסִּגְנוֹן הַסִּפְרוּתִי: הַחְלָפַת מִלָּה בְּמִלָּה אַחֶרֶת עַל סְמַךְ קִרְבָה אוֹ קֶשֶׁר מְצִיאוּתִי אוֹ מֻשְׁאָל בֵּין הַמֻּשָּׂגִים, כְּגוֹן הַחְלָפַת חֵפֶץ עַל יְדֵי הַחֹמֶר שֶׁמִּמֶּנּוּ הוּא עָשׂוּי ("שָׁנִי" בִּמְקוֹם "בִּגְדֵי שָׁנִי") אוֹ שֶׁהַחֵפֶץ הוּא חֵלֶק מִמֻּשָּׂג (אוֹ מִתּוֹפָעָה) וּמְיַצֵּג אוֹ מְסַמֵּל אוֹתוֹ. ("חֶרֶב" כִּמְסַמֶּלֶת "מִלְחָמָה", "שַׁרְבִיט" בִּמְקוֹם "מְלוּכָה").

La persecution anti-juive au Maroc sous le regime de vichy 1940-1943 Joseph Toledano

Une application ambiguë

Si dans la vie quotidienne – mises à part la détérioration de la situation économique et les difficultés de ravitaillement communes à toutes les couches de la population – l'application de ce Statut eut à ce premier stade relativement peu de conséquences pratiques pour la majorité de la population juive, c'est que l'essentiel de ses mesures visait prioritairement les élites occidentalisées encore fort réduites, touchant peu la masse traditionnaliste encore peu impliquée dans le processus de modernisation. Il ne fait pas de doute que le souci de la Résidence de ne pas désorganiser la vie économique du pays et les efforts du sultan et du Makhzen pour en atténuer les conséquences, y contribua grandement.

En bon observateur, le professeur Dutheil, dans le même cours aux futurs Contrôleurs Civils notait:

… Entre temps les juifs ont adressé au sultan des messages de fidélité renouvelée auxquels on a dû joindre quelques  précieux cadeaux, et la vie continue mon Dieu, à peu près comme avant..

Je suis intimement persuadé d'ailleurs que le sultan et le Makhzen central ont regretté la rigueur des décisions prises et cherchent par divers moyens à en atténuer les conséquences..

Raisonnons maintenant de façon parfaitement égoïste: est-ce de notre intérêt de briser systématiquement la communauté Israélite? Déjà l'application des textes; pourtant si opportunément tempérée, apporte une gêne sérieuse à la marche de la vie courante de la cité… Le juif marocain n'ira pas grossir les rangs des colons de Palestine, car il n'y aura pas tant que nous y serons, de persécutions au Maroc. Ils n 'y tiennent pas, les musulmans ne le souhaitent pas et le sultan tient à conserver cette minorité d'utiles sujets..

Le gouvernement du Protectorat, ainsi que le Makhzen, ont fait preuve de sagesse dans la recherche de solutions à apporter au problème juif marocain, l'un et l'autre ont su les rigueurs d'une loi imposée aux nécessités de l'heure, aux contingences locales, et personnelles. L'un consultant l'autre, et en plein accord ils ont su trouver la formule.

 Toutefois pour complaire à Vichy qui l'avait maintenu à son poste, malgré le péché originel de sa nomination par le Front Populaire, passant outre aux protestations et aux pressions des milieux extrémistes, le général Noguès devait parfois faire de l'excès de zèle dans les domaines relevant de sa seule compétence. En particulier dans le domaine de l'épuration de l'administration résidentielle et l'application la plus stricte du Statut aux juifs non- marocains ne relevant pas du sultan. C'est ainsi qu'au 1er janvier 1941,435 fonctionnaires juifs avaient été licenciés sans indemnités, alors qu'ils n'exerçaient par ailleurs que des postes subalternes, 142 au Service des Postes, 81 dans le service de l'Education, 59 dans les Transports.

Lors du second procès du Résident en 1956 (après son retour d'exil au Portugal), le Procureur fut formel sur ce point, même si dans d'autres domaines où il n'avait pas de compétence exclusive, il estima que son comportement avait été ambigu:

Si le général fut réservé sur l'application des mesures d'épuration contre les israélites et les francs-maçons, il présida par contre à la formation de groupes politiques ou paramilitaires et à la propagande contre les Alliés. Il fut presque toujours ondoyant et divers, multipliant par exemple les faveurs aux commerçants israélites et à un certain nombre d'israélites, réservant sa rigueur aux fonctionnaires israélites, ce qui ne veut pas dire qu'il ne comprenait pas l'intérêt qu'il y avait de même à leur égard des discriminations- à condition qu'elles fussent discrètes et invisibles de Vichy à l'œil nu. C'est pourquoi l'épuration ne fut pas un mythe au Maroc: Près de 500 israélites furent exclus de l'administration et plus de 200 autres connurent à divers titres, le même sort. Il faut bien offrir les victimes en holocauste au Moloch qui sévissait à Vichy et qui montait bonne garde autour des nouveaux principes posés par la Révolution Nationale

Quant aux milliers de réfugiés d'Europe, demeurés provisoirement sur place faute de visas pour des pays d'accueil et incapables de subvenir financièrement à leurs besoins, ils furent internés dans un ancien camp militaire désaffecté, ne disposant d'aucune commodité, de Sidi el Ayachi au sud de Casablanca. Les autres, disposant de ressources jugées suffisantes, furent assignés à résidence surveillée à Marrakech, Safi et Mogador où ils reçurent le soutien moral et matériel des communautés juives locales. Les ressources du Comité bénévole épuisées, Maitre Benattar fit appel au bureau européen de Lisbonne de l'American Joint Distribution Commitee, qui par ses transferts lui permet de continuer de poursuivre son œuvre, sans obstacle financier majeur, grâce au soutien discret de certains cercles la Résidence, mais en butte à l'hostilité de plus en plus manifeste de nombre de hauts fonctionnaires de l'administration, partisans dévoués de la politique antisémite de Vichy qui trouvent bon de réquisitionner les bureaux de l'Alliance de la rue Lacépède. Malgré la dissolution officielle du Comité d'Assistance aux réfugiés étrangers, Hélène Benattar continua à leur apporter efficacement son aide, en bénéficiant de complicités dans les rangs subalternes de l'administration coloniale et le soutien de la Joint dont elle devient le délégué pour l'Afrique du Nord.

Pour les éléments jugés suspects ou hostiles – juifs et non-juifs – une douzaine de camps de travail, véritables bagnes, sont créés dans des zones excentriques comme Bou Dnib dans l'est et au Sahara.

Les juifs marocains naturalisés anglais sont placés sous résidence surveillé en dehors de Casablanca ou interdits de séjour dans les villes du littoral.

La consolation était que malgré l'institutionnalisation de l'antisémitisme, la sécurité des personnes était strictement préservée. On pouvait en effet redouter qu'encouragés par l'antisémitisme officiel, les si nombreux militants de La Légion Française des Combattants et ses sbires du Service d'Ordre Légionnaire, le SOL, ne se livrent à des pogromes et ne provoquent des incidents de rue. C'était bien souvent leurs plans et ils s'efforçaient de mobiliser à leurs côtés dans ce but leurs soudains "frères" musulmans, auxquels ils faisaient miroiter que l'heure était propice de "régler leur compte aux juifs". Au cours de l'hiver 1940, il y eut bien quelques incidents à Fès et à Marrakech.

Redoutant qu'en cette période troublée tout désordre puisse donner aux nationalistes l'occasion de manifestations, les autorités du protectorat étouffèrent dans l'œuf les risques de débordement de l'extrême-droite. Dans l'idéologie de la Révolution Nationale, l'antisémitisme était affaire d'Etat et non "d'épiderme", de passion populaire. C'est ainsi que de remuants militants du Parti Populaire Français ayant détruit les devantures de magasins juifs à Casablanca dans la nuit du 12 septembre, le Résident prit des mesures énergiques dont il informa ainsi Vichy:

La nuit dernière, quelques jeunes gens ont cassé avec des galets portant l'inscription P.P.F. les devantures de cinq magasins juifs de Casablanca, fermés d'ailleurs depuis peu par l'autorité administrative qui avait ainsi sanctionné des hausses de prix illicites sur certaines de leurs marchandises. Ils ont par ailleurs apposé des papillons avec les mots "vive Pétain" "vive Doriot". Je n'ai pas besoin de souligner le danger de faits qui apparaissent comme de véritables provocations, et dont la répétition risquerait d'entraîner des désordres graves. J'ai en tout cas dès ce matin, prescrit au Chef de la Région de convoquer le chef du P.P.F. et de signifier à ce dernier qu'au cas où de nouvelles manifestations de cette nature viendraient à se produire, je le tiendrai pour personnellement responsable de l'atteinte portée aux intérêts les plus évidents du protectorat.

Quelques jours plus tard, un incident plus grave survint à Fès, des tirailleurs sénégalais et des légionnaires en état d'ivresse, provoquant une bagarre au mellah comme le rapportait le Contrôleur Civil:

Un sous-officier de la Légion détaché à l'infirmerie de la garnison de Fès et quelques tirailleurs et légionnaires pris de boisson, on provoqué le 20 septembre, vers 20h30, une bagarre dans le quartier juif de la ville. Un Israélite a été tué et six autres blessés. L'incident auquel 'l'intervention de la police et des patrouilles réglementaires a mis très rapidement fin, n'a eu aucune répercussion sur la population musulmane. Les coupables ont été arrêtés sur les lieux de l'incident. L'affaire se limite à un acte d'indiscipline de quelques militaires appartenant à des corps différents. Je fais cependant pousser l'enquête pour vérifier s'il n'y a pas eu préméditation, et si le sous-officier responsable aurait ou non des rapports avec certains éléments français qui se sont signalés tout dernièrement par des manifestations antisémites.

En février 1941, à Meknès bastion de l'antisémitisme européen, des commerçants français affichèrent sur leurs magasins la francisque gallique – la hache à deux fers, emblème du régime de Vichy – pour se distinguer des commerces juifs à boycotter. Sur ordre de la Résidence, le Chef des Services Municipaux leur ordonna de les faire disparaître sans tarder.

Mais si la sécurité physique était préservée, sur le plan psychologique l'angoisse restait permanente dans la crainte de mesures encore plus draconiennes qui n'allaient effectivement pas tarder.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 94 מנויים נוספים

רשימת הנושאים באתר

נובמבר 2017
א ב ג ד ה ו ש
« אוק    
 1234
567891011
12131415161718
19202122232425
2627282930