ארכיון יומי: 24 בינואר 2013


פגיעות בחיי הדת אצל יהודי מרוקו-א.בשן-בדמנאת נהרסו בתי כנסת. 

בדמנאת נהרסו בתי כנסת

בששואן כחמישים קילומטרים דרומית מזרחית לתיטואן, חולל בית הכנסת בשנת 1889 על ידי אנשי הריף, נקרעו גווילים של ספרי תורה, שפכו עליהם שמן וחול, ודרכו עליהם. יהודים התלוננו בפני המשנה למושל, ששלח למושל תיטואן הממונה עליו לקבל הנחיות.

שני פורעים נאסרו, אבל שוחררו מיד על ידי ההמון. לאחר מכן תקפו המונים במקלות ובאבנים. עשרים יהודים הצליחו לברוח בלילה לתיטואן, מהלך יום וחצי. הם פנו למושל לקבלת הגנה, אבל המתנפליפ לא אותרו.

כוח צבאי יצא לששואן. ביקורן של הסולטאן חסן הראשון בתיטואן, נוצל על ידי יהדוים כדי להגיש לו תלונה באמצעות שגריר איטליה CANTAGALLI . לאחר מספר ימים קיבל השגריר צו מלכותי בשלון זו :

" אנו פוקדים על המושל לנהוג בצדק ובאדיבות ביהודי ששואן, ולשים לב לכך שאיש לא יציק להם. באשר היהודים הם תחת חסותי, ומי שינהג בעוול כלפיהם חוטא ומגונה על ידי דתנו. מסור זאת לידי היהודים בששואן ".

בעיירות בסביבת מראכש נשדדו בתי כנסת באותה שנה. כך היה באיזמיז, ובעיירה בשם Tamslooht, ונשרפו ספרי התורה. יהודים ברחו למראכש וביקשו עזרת הקהילה.

 1894 : חילופי השלטון בין מותו של הסולטאן עד מינויו של סולטאן חדש היו ימי אנרכיה ומועדים לפורענות, והיהודים היו הקורבנות. כך אירע במראכש לאחר פטירתו של חסן הראשון ב – 9 ביוני שנת 1894.

במכתב שנכתב ב – 4 בספטמבר 1894 לשגריר בריטניה בטנג'יר מר סאטוב על השוד של העיירה דמנאת, נאמר בין השאר כי נשים וילדים נמכרו לעבדות. עיירות בסביבה נבזזו ספרי התורה וכלי קודש נוספים. אלא הובאו על ידי הבוזזים המאורים למראכש, ונמכרו לכל המרבה במחיר.

במכתבו של אבנצור התורגמן של שגרירות בריטניה בטנג'יר ב – 4 בספטמבר 1894, לחבר הפרלמנט הבריטי שמואל מונטגיו, הוא כתב על ההתנפלות של שבטים על דמנאת ועת מקומות אחרים בסביבת מראכש, ועל המללאחים שנשדדו.

נבזז כל מה ששייך ליהודים, וטבחו בגברים, נשים וילדים. כל הבנות הצעירות נלקחו לשווקים ונמכרו במכירה פומבית כשפחות, במחירים של חמש עד שבעה דולר כל אחת ( דולר ספרדי ).

ספרי התורה הובאו על ידי המאורים למראכש ונמכרו. הממשל המקומי אינו אוסר את הפורעים. הדבר אירע בדמנאת, ובן במקום הנקרא ראחל, ובמקומות אחרים בסביבת מראכש. המהומות הן על רקע חילופי השלטון לאחר מותו של חסן הראשון. הסולטאן החדש הנער עבד אלעזיז הרביעי חלש מכדי להשתלט על השבטים. 

בספטמבר אותה שנה פורסם בשבועון היהודי בלונדון, כי בהתנפלויות של שבטים קבילים בסביבת מראכש, נבזזו ספרי תורה, סידורים וחומשים מבתי כנסת בכפרים בסביבה, ואלה נמכרו במראכש .  

במרד זה נשרפו גם בתי הכנסת בעיירה דמנאת ובכפרים בסביבתה. אבל לאחר שעלה על כסא הסולטנות הנער עבד אלעזיז הרביעי 1894 – 1908 שיכנעוהו השגרירים האירופאים שיממן את שיקומם של בתי הכנסת שנהרסו בעת המהומות.

לפי מידע משנת 1899 נהרב בית הכנסת בכפר אימיזמיז בסביבת מראכש, והמללאח נשדד. בשוד המללאח באופראן במחוז סוס, על ידי שבט שכן בשנת 1903, חולל בית הכנסת, ונשרפו שישה ספרי תורה, בשנת 1906 כשנשדדה העיירה תאזה, ויהודים מהמקום ברחו לפאס, נפגעו בתי כנסת.

בקזבלנקה בשנת 1907 כאשר קבילים וערבי העיר ערכו מהומות נגש הצרפתים, ונגד האירופאים בכלל, נפגעו גם יהודים. המללאח וכל בתי הכנסת נשדדו, חוץ משניים קטנים שניצלו. גם ההיכל נפגע וחולל. ספרי התוה ניצלו בעוד מועד על ידי היהודים במקום.

יהודי הקהילה פנו לרב וידאל הצרפתי 1862 – 1921 שכיהן בתור הרב הראשי בפאס, שיתערב למענם. החכם התקשו לוזיר לענייני חוץ שהתייעץ עם הסולטאן, ונשלחה פקודה למושל ואזאן לשמור על היהודים.

הייתה זו השנה האחרונה למלכותו של עבד אלעזיז בן חסן, שהחל למלוך בשנת 1894. ימי מלכותו הצטיינו בחוסר יציבות, ובמעורבות של מדינות אירופה במצבה של מרוקו לקראת החסות.

לאחר שמלואי עבד אלחאפט' הוכרז כסולטאן בשנת 1908, שלט עד שנת 1912, היו מהמות במקומות שונים במרוקו. בין השאר התנפלו על היהודים בעיר ואזאן בצפון מערבה של מרוקו. המוני ערבים פרצו למללאח שדדו וחיללו את בית הכנסת ותכולתו.

השליכו את ספרי התורה לרחוב. כל כתב ב – 21 ביוני 1908 מר בן שמחון מנהל בית הספר של כל ישראל חברים בלאראש לכל ישראל חברים. ב-12 ביולי 1908 כתבו מנהיגי קהילות ואזאן לחברת כל ישראל חברים בפריס, על שורה של הגבלות והתנכלויות שסבלו מהן, ביניהן ביזת בתיהם, מאסר בני הקהילה, ועל הריסת בית הכנסת שלהם. 

על בית כנסת שנהפך למסגד, לאחר שמרוקו שקבלה את עצמאותה, ראה בן שמחון תשל"ז עמוד 33.

צדיקי מרוקו ונפלאותיהם – יששכר בן עמי

ר׳ אברהם מכלוף בן-יחייא (מיסור)

נודע כצדיק גדול ובעל ניסים. מהאיזור כולו היו נוהרים לקברו. ההילולה על-יד הקבר נערכה במוצאי חג הפסח ובמימונה. נערץ גם על-ידי המוסלמים.

הרבה שנים היתה רק אבן על מקום קבורתו. אבן שהשחירה מרוב נרות שדלקו עליה. בשנות העשרים החליטו יהודי האיזור לבנות לו מציבה ולכך התנגדו המוסלמים בטענם שהמקום שייך להם. אנשי המקום פנו למושל הצרפתי וטענו שבאותו מקום קבור קדוש יהודי ושהאיזור כולו הוא בית-קברות יהודי עתיק. המושל קבע שהיהודים יחפרו שם ואם יימצאו עצמות יוכלו לבנות מציבה לקדוש. היהודים חפרו ומצאו עצמות. אני נכחתי כשזה קרה.

מה שאני יודע על הצדיק הוא שאנשים נהגו להשתטח על קברו כל ערב ר״ח וליל שבת. פעם אחת, בליל שבת, הלכו שתי זקנות להדליק נרות על-יד הקבר של הצדיק. פתחו את הדלת ופתאום הן רואות אדם זקן מתפלל מנחה. פחדו להיכנס מפחד להפריע לו בתפילתו. חיכו הרבה זמן אבל היות שזה היה ערב שבת וזמן ההדלקה קרב, אמרה שכנה אחת לשנייה: בואי ניכנס, נדליק ויקרה מה שיקרה. נכנסו ולא מצאו אף אחד.

חותן שלי היה הפקיד והשמש של הקדוש. בהתחלה היה קבר לא מוכר בתוך בית-קברות. לא ידעו אם ערבי או יהודי. וכך היה: הוא התגלה הצדיק הזה, עליו השלום. התגלה ואמר שהוא ר׳ אברהם בן-מכלוף, כמו שהתגלה כאן הצדיק הזה, עליו השלום, [הסיפור סופר בהילולה של ר׳ דוד ומשה בצפת] – כך הוא התגלה ואמר שהוא ר׳ אברהם בן-מכלוף וחייבים לבקר בו ולטפל בו. אז בנו קבר. בהתחלה היה משהו מאבנים. השומר היה ערבי. מי שהיה בא, היה מביא סעודה ונותן למוסלמי. כל מי שבא שחט תרנגול ונתן לערבי. אחרי זה הערבי היה מטפל באנשים. באו אנשים וזרקו נרות. פעם גנב הערבי שני נרות. שם אותם בכובעו. הגיע הביתה. שם את ידו בכובע ומצא שני נחשים. חזר לצדיק, הכניס את ידו ומצא שני נרות

בא לפקיד של ועד הקהילה ואמר: אני ערבי, אני גנב. לא טוב. אני לא מוכן להמשיך לשמור. אמרו לו שזה לא נורא. אמר להם שהוא לא יכול. בא, ביקש סליחה מהצדיק ועזב. בא חותני ז״ל, יהודי חסיד, יוסף בן שושן, והיה שומר שלו. בא בבוקר להדליק לו נרות. פעם בבוקר בא כרגיל להדליק והוא ראה את הצדיק מתפלל עם ציצית ותפילין. היהודי היה חסיד והיה צם בהפסקות. הוא ישב בחוץ עד שגמר הצדיק את התפילה. לאחר מכן נכנס ולא מצא אף אחד. לאחר מכן באו אנשים מאוראן ומכל הסביבה ובנו מעליו בניין לא רגיל, בית ­כנסת יפה. עשו לו סעודה כמו לצדיקים פה.

קהלת צפרו – רבי דוד עובדיה ז"ל

. תעודה מספר 114

התר"ך – 1860

בהיות אמת וצדק כי לעת בזאת כאשר חלפו הלכו להם רוב בעלי דיעה חכמים ומנהיגים סעו המה למנוחות ונשארו קהל עדתינו כאוניה בלי חובל ואין מי שישגיח ויפקח על עסקי צבור ובכל עתצ שיהיה איזנ מעמד לדרוש ולתור באיזה עסק מצרכי הקהל פרטי או כללי אין איש שם על לב.

וכל אחד פנה לדרכו פנה ובהתאסף ראשי עם הם הבית דין צדק והנגיד המעולה החכם החשוב כבוד הרב יעקב אדהאן י"ץ ושולח שלוחיו לקרוא עשירי עם עד אפילו מאה שלוחים כל אחד ואחד מבקש למצוא עליה להפטר מלבוא את הקדש כי כן דרכם וכן בכל ענין הן על השררה הן של צרכים אחרין ואין דורש ואין מבקש.

וכמעט נשארנו כצאן אשר אין להם רועה, והן היום העיר ה' את רוח הנגיד הנזכר ואסף איש טהור את כל יחידי קהלינו עם כל הבת דין ישמרם אל לבית הכנסת הי"ג ויקרא באוזניהם את כל הדברים האלה לפרוץ גדר. מהיום הזה והלאה לתקן בקיעי עירנו כי כן חובה מוטלת על מי שישי ספק בידו לעשות ככל יכולתו ולא תוכל להתעלם כתיב.

ואחר הרבות אמרים לראות אופן המועיל לתועלת כללות ופרטות הקהליה הקדשוה י"א עלתה הסכמתם שיבחרו להם מיחיד הקהל שלשה עשר אנשים להיות כל ענייני העיר וצורכי צבור נחתכים על ידם ועל פיהם יהיה כל ריב וכל נגע.

הלא המה פלוני ופלוני יובן בכל פרט מפרטי צרכי התבור ישלח אחריהם הנגיד י"ץ וישאו ויתנו בדבר במועצות ודעת עד יגמר הדבר בכי טוב ולהיות שקשה הדבר לשמוע שבכל זמן ובכל ענין יצטרך הנגיד לאסוף את כל י"ג האנשים הנזכרים לכן בחרו להם מהי"ג הנזכרים חמשה אנשים הלא המה פלוני ופלוני.

יובם שכל הדבר הקש/ה שהוא לצורך כללות הקהל יהיה במושב זקנים ובהתאסף כל הי"ג אנשים הנזכרים וכל הדבר הקטון שהוא לצורך איזה פרט מהקהל הן לאיזה תפיסהבר מינן הן לאיזה עניין אחר ישלח הנגיד אחרי החמשה אנשים הנזכרים אשר נקבו בשמות.

וכאשר תעלה הסכמתם כן יקום אם יהיה איזה דבר שצריכים לשתף בו הדיבור עם השר עז"א חיובא רמייא על החמשה אנשים ללכת עם הנגיד י"ץ באשר ילך ובכן הסכימו רוטב הקהל י"ץ במעמד הבית דין צדק לאשר ולקיים ההסכמה הנזכרת בל תמוט עולם ועד וקבלו עליהם להיות הי"ג אנשים הנזכרים מפקחים על כל ענייניהם וצורכיהם דבר קטון וגדול ואחרי דבריהם לא ישנו.

וכל איש אשר ימרה את פיהם לבלתי שמוע אל ההזכמה הנזכרת ויקום לערער על איזה פרט מהפרטים אשר יסכימו עליו הי"ג אנשים הנזכרים או החמשה אנשים הנזכרים מעתה ומעכשיו הרשות נתונה ביד הנגיד הנזכר והאנשים הנזכרים ליסרו ולהענישו יסורי הגוף ועונש ממון כפי ראות עיניהם.

גם הואילו לבאר שאם בר מינן אירע לאנשים הנזכרים איזה הפסד ודררא דממונא מחמת עסקם בצורכי צבור על כללות הצבור ליהדר דלא לימטנהו כי אם ריוח והצלחה מרובה, וכל הפורץ גדר הסמה הנזכרת מלבד עי ענוש יענש כאשר ישיתו עליו הבית דין צדק.

והנגיד ויחידי הקהל י"ץ ונוסף גם הוא כי הור בכלל ופורץ גדר ישכנו נחש ושמע לנו ישכון בטח ושאנן מפחד רעה ונגע לא יקרב באהלו כן יהי רצון ולראיה שכן עלתה הסכמתם י"ץ חתומים פה בסדר וידבר משה אל ראשי המטות לבני ישראל ובשנת ישיש עלךיך אלהיך לפ"ק וקיים.

העידונו על עניין עניין בקניין שלם מעכשיו במנא דכשר למקנייא ביה ושבועה חמורה כי אם למה שיועיל פלוני ופלוני ופלוני ובכוח הקנין ושבועה חמורה הודו הודאה גמורה וחייבו עצמם חיוב גמור מעתה ומעכשיו שבכל עת שישלח אחריהם הנגיד הנזכר על איזה פרט מצורכי צבוא קטון וגדול חייבים לבוא אצלו למעמד ההוא .

וכל איש אשר לא יבוא מהם לעממד בלכת אליו השליח מעתה ומעכשיו חייב עצמו לפרוע חיד הנגיד הנזכר לזכות השר עו"א סל עשרה מתקאלים כסף טוב קנס שלא כדין זולת אם יהיה לשום אחד מהם איזה אונס הניכר אזי פטור הוא מהקנס הנזכר ונגמר הכל בקנים שלם ושבוע חמורה מיד האנשים הנזכרים ולראיה על הכל חתומים פה בזמן הנ"ל והכל שריר ובריר וקיים.

כן נמצא כתוב בכתב ידו של הרב רפאל משה אלבאז ז"ל

סוף תעודה מספר 114

קורות היהודים באפר"הצ – א. שוראקי- מבוא

מבוא

בספר מסוג זה, שביקשתי לפרסם, צפויה הייתה לי לאו דווקא סכנה של ערפול מחשבה אלא הסכנה שאסתבך בחיבור נרחב מדי המבקש להקיף קרוב לשלושת אלפים שנה, בלי שאוכל להתסייע די הצורך במחקי יסוד.

מן הדין שמלכתחילה יימצא שפע של מחקרי יסוד לכל אחת מתקופותיה של היסטוריה זו, אלא שהללו חסרים עד היום הזה. עם זאת, החומר מרובה ויש בו כדי לרתק את החוקר, ההיסטוריון, הסוציולוג, הבלשן, אוהב הנושנות.

כמה אלפי כתבי יד עודם מחכים למלומדים, שיעמדו להם הסבלנות וכוח הרצון הדרושים לפענוחם. כתבי יד אלה, רובם מן התקופה המוסלמית או מן התקופה המקבילה בהיסטוריה היהודית של צפון אפריקה, פזורים על פני צפון אפריקה לאורה ולרוחבה, בישראל ובארצות הברית, בבריטניה הגדולה ובצרפת, מקום שם ניתן לי לעיין באחדים מהם.

ראוי היה לקבץ את כתבי היד האלה בירושלים, להרחיב את המלאכה, שכבר נעשתה בידי מלומדים דגולים, ולהעמיד צוותים של חוקרים, שיתמסרו לניתוחה ולניצולה של מורשת רוחנית עצומה זו. עד שיושלם המאמץ הכביר הזה של חקירה מדעית, מוכן הייתי לחזור ולהסתכן ולהתחיל בחיבור כוללני רחב יריעה.

אף כי ידעתי, שעדיין לא הוכשר הקרקע לכך במחקרי יסוד, שאולי היו מאפשרים לי להגיע ליצירה פגומה פחות, בשטח קשה כל כך. סכנה זו מוכן הייתי לקבל עלי מתוך אהבה להיסטוריה של קיבוץ יהודי זה של צפון אפריקה ובשאיפה לקרב את בעיותיו המיוחדות לידיעת הרבים, וזאת דווקא בשעה שהוא עצמו קרוב לעבור – למה נכחד ? – מתחום לימודי ההיסטוריה לתחומם של לימודי הארכיאולוגיה.

קדמו לפרסומו של חיבור זה שנים של חקירות ושל מסעות מרובים בכל רחבי צפון אפריקה, מכפר לכפר, מחבל לחבל, מצפון לדרום וממזרח למערב, מלפטיס מאגנה עד קרת חדשת  ועד וולוביליס, מחוֹמס עד טריפולי, מרבת עד אלג'יר ועד תוניס, מטטטואן ועש קזבלנקה, קונסטאנטין, סוס וספאקץ, ממראכש עד גרדאיה וג'רבה.

לפטיס מגנה (לטינית  Leptis Magna; ערבית لبدة الكبرى – "לבתה אלקבירי") שנודעה גם בשמות לקטיס מגנה (Lectis Magna) או לפקיס מגנה (Lepcis Magna) הייתה עיר פניקית,  ברברית ורומית בחופה של צפון אפריקה.  העיר קמה בשפכו של ואדי לבדה אל הים התיכון, והיא שוכנת כיום בפאתיה המזרחיים של העיראל ח'ומס (ألخمس), בירת מחוז אל-ח'ומס שבלוב, כ-130 ק"מ מזרחית לעיר טריפולי

בכל המקומות האלה ניתן לי להשלים את ניסיוני האפריקאי שלי, בהסתכלות בכּלי ראשון, כמו גם במקורות ועובדות, שבהם ניסיתי להסתייע בחיבורי זה. מסעות נוספים, שערכתי על פני הסאהרה, אף גם בקהילות יהודיות בעולם כולו – באמריקה,] באירופה ובאסיה – אולי הרחיבו את שדה מחקרי, ובכך הקלו עלי לשבץ את קורותיהם של צפון אפריקה בהקשר הכולל של דברי ימי היהודים.

רוב החומר הסטטיסטי שניצלתי בחקירותי הוא מן השנים האחרונות לנוכחות הצרפתית בצפון אפריקה. ניתוחי החומר הסטטיסטי הזה ערכּם שמור עמהם לפי שהם מתארים את הקהילות היהודיות של צפון אפריקה בהיותן בשיא פריחתן והתפתחותן, בסיומה של התפתחות, שהחלה באלג'יריה בשנת 1830, בתוניסיה ב- 1881, ובמרוקו בשנת 1912.

על הרוב הרי אלה הנתונים הסטטיסטיים האחרונים, שנאספו ונתפרסמו. לאחר מכן פרץ הסכסוןך, שהעמיד את צרפת כנגד כל אחת משלוש הטריטוריות האלה של צפון אפריקה. משך תקופת המעבר אי אפשר היה לפרסם שום תעודת חדשה, ובתום המעבר באה מהפכה גמורה בדמוגרפיה של יהודי צפון אפריקה.

בעוד אשר בסוף מלחמת העולם השנייה היו כמעט כל יהודי צפון אפריקה מרוכזים בגבולות מרוקו, אלג'יריה ותוניסיה, הנה כיום רובם של יהודי צפון אפריקה, רוב הגדל והולך מיום ליום, נמצא במדינת ישראל.

גם בצרפת עולה מספרם של יהודי צפון אפריקה, ובשעה שאני כותב את השורות האלו נמשכת הגירתם של יהודי צפון אפריקה הן לצרפת והן לישראל, ואילו בתוניסיה, אלג'יריה ומרוקו לא נותר אלא קומץ מהם.

קומץ זה מצטמק מיום ליום וצפוי לו גורלן של עדות יהודיות בשאר ארצות האסלאם, שבלחץ המאורעות נעלמו כמעט כליל.

הכותב את קורות המאבק לעצמאות בתוניסיה, אלג'יריה ומרוקו כותב, אפוא את קורות אחריתה של יהדות צפון אפריקה. על פרק זה מתווסף פרק של תחייה המספר על התחדשותם של יהודי צפון אפריקה אגב השתרשותם באדמת ישראל.

מי שכותב את תולדות היהדות בצפון אפריקה כותב, אפוא, גם טרגדיה – או, מוטב לומר, דרמה – שתחילתה ביציאת היהודים, יושבי ממלכת יהודה או ישראל בימי קרת חדשת, המשכה בתהלוכה הארוכה של דורות הגלות, דורות של יגון ושעבוד, שזעיר פה זעיר שם פילחום קרניים של אור נעלה יותר, וסיומה הפתאומי ביציאה המונית, שלא תחדל וודאי אלא אחרי שישא האחרון בהם פעמיו, בדרך העולה ירושלמה.

שיבת ציון מציינת את התחיה המשולשת של ארץ ישראל, של עם ישראל, של לשונו – בשׂורה חדשה, שאותה כבר מבשרת ישראל לעולם. כך חוזות עינינו על סף התקופה האטומית בהתגשם חלום בדרך מסתורין, החלום שחלמו גולי ציון בימי נבוכדנצאר וטיטוס : מקץ אלפיים שנה, לאחר שהצילו את שיוּריה ואת שרשיה של התרבות העברית, חוזרים בניהם אל ארצם לשוב לתחייה יחד עמה, על אדמתם הנגאלת.

לפני כעשרים שנה, בהקדמה לאחד החיבורים הראשונים שהקדשתי ליהודי צפון אפריקה, כתבתי את הדברים הבאים :

בזו הלשון לימד א. פ. גוטייה זכות על היצירה המופלאה הן בהברקותיה והן בצד המדעי שלה, שאותה הקדיש לעבר של צפון אפריקה : " אין אדם יכול לסגור את הספר הקטן הזה בלי לומר עד כמה הוא חש בחסרונו העיקרי. לפי הרגלי המחשבה שלנו הרי ספר המתיימר להעלות תקופה ארוכה של כמה וכמה דורות אין להעלותו על הדעת אלא אם כן הוא ממַצה הרבה מחקרים בפרטים.

ההיסטוריה של ימי הביניים המוגרביים יתומה מכל מונוגרפיה והריהי כשדה שאין עודר בו. לפיכך צפוי אתה שיטיחו כנגדך כי הקדמת את העגלה לסוסים. לא הייתי יכול לעשות אחרת אלא אם כן החרשתי, כמובן ; ואז כפי הנראה הייתי מטיב לעשות .. עבודה שאָפיה הזמני ניכר בעליל ".

חכמה זו, הוספתי אני ואמרתי, תידרש לנו כפליים בגלל הנתונים הנחוצים לטיפול בנושא, שהקיפו עצום כל כך והזנחתו גמורה כל כך. לפיכך לא ננסה להצדיק את העזתנו אלא בתקוותנו שיתן דחיפה למחקרים רבים יותר "

תקוותי לא נכזבה. בעשרים השנים האחרונות פרסמו מלומדים דגולים וחוקרים מוסמכים בנושא זה עבודות מרובות יותר, מכל שהניבו מאתיים השנים האחרונות. נזכיר כאן את שמותיהם של ח. ז. הירשברג, ז\ורז' ואידה, דוריס בן שימון דונת, דוד קורקוס, פול סבאג ורוברט עטאל, י. ד. עבו, חץ אלקקיים, פול פלאמסאן\ חיים זעפראני, א. זגורי, יששכר בן עמי ורבים אחרים, שכל אחד מהם תרם תרומות יקרות ערך בתחום הנרחב של חקר יהדות צפון אפריקה.

כתום המאמץ הקיבוצי הכביר הזה, לאחר המהפכה המחזירה את יהודי צפון אפריקה של צור מחצבתם על אדמת ישראל, חוזר ספר זה ומגיש שוב סיכום של מה שידוע לנו כיום.

סוף המבוא אנדריי שוראקי 

Recent Posts


הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 138 מנויים נוספים

ינואר 2013
א ב ג ד ה ו ש
« דצמ   פבר »
 12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
2728293031  

רשימת הנושאים באתר