ארכיון יומי: 31 בינואר 2013


מחקרים בתרבות יהודי צפון אפריקה

 

החיבורים ״תענוג ושמחה״ ו״בית החכמה״ לרבי יהודה אלעסרי מהכפר קצר אשוק במרוקומשה בר-אשר

משה בר־אשר

האוניברסיטה העברית בירושלים

נפש

לבני משפחתי

דודיי יצחק דוד ויעקב בן־הרוש ודודותיי עזיזה כלפון ועישה דרעי ודודי מסעוד עטיה וילדיו, חנה ואברהם ופריחא ויחיא ומשה מנוחת כולם כבוד

משיחותיי עם כולם למדתי הרבה על להגי קצר אשוק

דברי רקע

בעיסוקי רב השנים בחקר מסורות הלשון של יהודי המגרב בכלל ושל יהודי מרוקו בפרט ובבירור של פרקים אחרים בתרבותם היה היבט מתסכל בעובדה שמעטות הנה התעודות שנכתבו בקהילות צפון מחוז תאפילאלת, וראש לכולן קהילת קצר אשוק Ksar Es Souk  שבאזור מטגרא,

            מעט אחרי עלותו של חסן השני למלוכה בשנת 1961, הוא הסב את שם העיירה וקראה אראשידייה על שם מולאי אראשיד, המייסד האמתי של שושלת המלוכה העלאווית, המושלת במרוקו מאז 1666.

            כך נהגו הצרפתים לכתוב את שם המקום. ככל הנראה המקום נתכנה בשם זה על שם השוק הגדול שהיה סמוך לו ושירת את כל כפרי האזור.

 הנמצאת כמאה קילומטרים מצפון למלאח העתיק של תאפילאלת (זה היה סמוך לעיירה Rissaniאזכיר שתי דוגמות מהתעודות המועטות מקצר אשוק שראיתי: (א) בנסיעתי הראשונה למרוקו בחודש אייר של שנת תשמ׳׳ד (1984), שלושים ושלוש שנה אחרי שעזבתי אותה כילד בתמוז תשי״א (יולי 1951), ביקרתי בבית העלמין הישן של קצר אשוק. בית העלמין הזה נמצא סמוך לכפרים " קצירת איית מוחא או-עלי וקצר אלחראטן – הנקרא היום זרו. שניהם מצויים כשישה קילומטרים צפונה לעיירה החדשה " אראשידייה.

 בחלקה סמוכה למתחם הקבורה של הצדיק המקומי, רבי יחייא לחלו, ראיתי כמה אבני מצבות ועליהן חרוטות כתובות מלפני מאות בשנים. באחת מהן מצוי הנוסח הזה: ״נפטר ר׳ מכלוף ן׳ [=בן] יעקוב שנת תט"ל – 1679 (ב) לפני שנים ראיתי חיבור קצר בהלכה, המסכם את הלכות ״אורח חיים״ לרבי יוסף קארו, שהעתיק (וגם חיבר?) רבי אלעזר עטיה בקצר אשוק בראשית המאה התשע־עשרה. ברור היה לי שמדובר בחכם ממשפחת הרבנים עטיה, שגם במאה העשרים היו בה כמה תלמידי חכמים. באמצע המאה העשרים כאשר הקהילה הייתה עוד קהילה גדולה בלטו במשפחה זו רבי אברהם עטיה (המכונה לחזאן הנו) ורבי יחיא בן משה עטיה המכונה יחיא משה). ראוי לציין שהשם אלעזר היה שם פרטי שנהג (רק?) במשפחה הזאת עד הדור האחרון.

על פי מסורת שהילכה במקום, הוא הגיע כשד״ר מארץ ישראל באמצע המאה השמונה־עשרה, חלה ונפטר במלאח קצר אשוק ונקבר בתוך מערה קטנה בבית העלמין המקומי הישן (מעט דברים עליו מצויים בספרו של רבי יוסף בן נאים, מלכי רבנן, ירושלים תרצ״א, דף סב ע׳׳א וע״ב). בשנת 1983 יזמה יאקות שיטרית לבית עבו(מאחרוני היהודים במקום) בנייה של קבר על פתח המערה שבה נקבר רבי יחייא לחלו ושל קברותיהם של שני הצדיקים הקבורים בסמוך לו – מול סדרא / Mul S-Sedra (=בעל הסירה הקוצנית), ומול תרייא / Mul T-Triya (=בעל המנורה). היא אף דאגה להקמת חומה מסביב למתחם קבורתם של שלושת הצדיקים הללו.

יש להחזיק טובה מרובה לרבי משה עמאר, שהביא ארצה את האבן הזאת משנת תט״ל (1679). אציין כי הגעתי אל המצבות על פי הדרכה מדויקת שנתן לי אדוני אבי תמ״ך לפני צאתי לביקור ההוא. הוא סיפר לי שראה את המצבות סמוך לבואו לקצר אשוק בחורף של שנת תר״ץ (1930), בסיור שערך בבית העלמין ההוא עם רבי יעקב אלעסרי – המכונה באבא יגו חזאן – בנו של רבי יהודה, שחיבוריו עומדים במרכז העיון הזה. רבי יעקב הביא את אבא אל הקברות העתיקים, ושניהם קראו את הכתוב על גבי המצבות. כשקראתי את הכתובות הללו בשנת תשמ״ד לא הופתעתי להיווכח שהנוסח שאבא ראה בשנת תר״ץ נשאר חרות בזיכרונו חמישים וארבע שנה בלא שנעלם ממנו פרט אחד, לפי שידעתי שזכרן מופלג היה.

הראה לי את כתב היד ר׳ אליהו מרציאנו, איש ירושלים, שהוא בקי וידען בענייני יהדות המגרב. ברשותו מצויים כתבי יד אחדים מארצות צפון אפריקה.

בדור האחרון לשבת היהודים בעיירה המשפחה כונתה איית חאקי יהודה (=בני [או משפחת] יצחק בן יהודה) על שם אחד מאבותיהם של שני החכמים המוזכרים כאן בהמשך איית –  ayt (=בנים, בני) היא מילה ברברית! זו צורת הרבים של או/ U(=בן), ששימשה בפי יהודים גם במשמעות ׳משפחה׳ וגם במשמעות מורחבת יותר: ׳בית אב׳ או ׳שבט׳ (הוראה זו רווחה בכינויים של שבטי ברברים, כגון השבט איית מרגאד, הנודע לשמצה כמי שהחריב את המלאח הישן של קצר אשוק בט׳ בטבת תרס״ח).

העיירה החדשה נבנתה בידי הצרפתים ברבע הראשון של המאה העשרים. ב־1950 ישבו בה כאלף וחמש־מאות יהודים, שהגיעו אליה ברבע השני של המאה העשרים מכפרי האזור (במיוחד מהכפרים הסמוכים למלאח החרב של קצר אשוק – קצירת איית מוחא או־עלי ומוסקלאל) ומכפרים אחרים במחוז תאפילאלת. והיו בה גם מעט יהודים מערי הצפון: מכנאס, פאס וצפרו.

  1. ברור אפוא שגילוים של חיבורים נוספים שנתחברו בידי חכם מקומי בן קצר אשוק שימח אותי מאוד. המחבר הוא החכם רבי יהודה אלעסרי, שהיה רבה של הקהילה עשרות בשנים עד פטירתו בשנת תרס״ה (1905)." מדובר בכתב יד שבו הועתקו שני חיבורים שלו – ״תענוג ושמחה״ ו״בית החכמה״. בשניהם מצויים דרושים על פסוקים מפרשות השבוע ומספרי מקרא אחרים ועל מקצת קטעי תפילה. רוב הטקסטים הכלולים בהם כתובים עברית ומיעוטם ערבית יהודית כתובה כמקובל באותיות עבריות בכתב קורסיבי מקומי. אין ספק שמדובר בנתון חשוב מאוד: הימצאותם של טקסטים בערבית יהודית שנכתבו בקצר אשוק לפני למעלה ממאה ועשרים שנה.

קרוב לוודאי שרבי יהודה כתב את החיבורים הנזכרים בעשורים האחרונים של המאה התשע־עשרה, בהיותו במלוא כוחו. כתב היד שבידינו הועתק בידי בן אחיו, רבי אברהם בן משה אלעסרי, בשנת תרע״ו(1916) מכתב יד שקיבל מרבי אליהו בן עקיבא. כתב היד מצוי כיום באוסף כתבי היד העבריים מצפון אפריקה, בספריית אוניברסיטת ייל בניו הייבן שבמדינת קונטיקט בארצות־הברית, וסימנו בקטלוג הזמני הוא 1825.0004 .48]. העיון הזה בא להציג הצגה ראשונה את כתב היד,לעמוד על מקצת מתכניו ולאפיין בקצרה את לשונם של הטקסטים הכלולים בו, תוך מתן משקל מיוחד לאלה שנכתבו בערבית.

בדור של הוריי ידועים לי אלעזר בן משה בן אברהם עטיה (המכונה עזאר בן משה הנּו), צעיר אחיו של רבי יחיא הנזכר בפנים, ובן דודו אחי אביו, אלעזר בן יעקב בן אברהם עטיה (המכונה עזאר בן עקו הנו). שניהם עלו ארצה בשנות החמישים של המאה העשרים וחיו בה שנים הרבה. מפי סבי – אבי אמי – האהוב, שמעון עטיה, המכונה בושתא, שמעתי הרבה על רבי יהודה אלעסרי. הוא סיפר שרבי יהודה היה מנהיג אהוב על בני קהילתו. גם ראשי הכפרים המוסלמיים הסמוכים – ערבים וברברים – נהגו בו כבוד רב ובאו לעתים קרובות להיוועץ בו ולקבל את ברכתו, לפני שעמדו לעשות עסקות מסחריות או לצאת לדרכים ארוכות ומלאות סכנות (לפני בוא הצרפתים למרוקו כל דרכיה היו בחזקת סכנה, לפי שרבו בה שודדי הדרכים [הללו נקראו בערבית ״לקטטאעה״]). לפי עדותו של סבי שהכיר היטב את רבי יהודה – שהיה מסדר הקידושין שלו עם מרת סבתי שמחה לבית עבו תמ״ך – ולפי עדותם של אנשים נוספים מבני משפחתו של רבי יהודה, נפטר רבי יהודה אלעסרי בערך בשנה השבעים לימי חייו, כלומר הוא נולד לכל המוקדם בשנת תקצ״ה (1835).

בטקסט הכלול ב־§7 להלן מוזכר ר״מ יתאח, בברכת החיים. והוא נפטר לפני שנת 1875. וב־§8 מוזכר ר״י אביחצירא בלא ברכת החיים (כגון נר״ו = נטריה רחמנא ופרקיה) או ברכת המתים. מותרים אנו להניח שרבי יהודה כתב את חיבוריו לפני שנת תר״ם (1880) – מועד פטירתו של הר״י אביחצירא, ואף לפני שנת תרל״ה (1875) בעוד הרב יתאח בחיים.

נוהג בחכמה- רבי יוסף בן נאיים זצ"ל-סוף הקדמת רבי יוסף בן נאיים לספרו " מלכי רבנן " -משה עמאר

הקדמה לספר " מלכי רבנן לרבי יוסף בן נאים. 

ויצא מבת פיס כל הדרה וגזר שלא יעשו עם בני ישראל מים שרופים והניח שר אחד למכור כל מה שנטלו ממנו, ונשינו טובה וישבנו בהאלקסבא לחורב ביום ולקרח בלילה, ונתקיים בנו הרכה בך והענוגה אשר לא נסתה וכו'…ונהפך פנינו כשולי קדרה ששזפתנו השמש והיינו דרים באוהלים כבני קדר וערב ולא נשאר לנו דעת ותבונה ולא עבודה ולא תפילה ולא תורה כי נטרפה דעתינו מרוב צער והיגון ולא היינו מוצאים מנוח לנפשנו.

כי אפילו מקום להניח בו ספר תורה לא מצינו מרוב הטינופת כי היו הכל מטילים ומשליכים צואתם ברחוב האלקבסא והיה ריח רע הולך בכל האלקסבא והיינו בצער גדול על צביטול התפילה כי כל מקומות מלאים צואה בלי מקום.

ונשים יקרות היו שואבים מים ומימינו בכסף שתינו ועני שבישראל היה קונה מים בכל שבוע סך א'ם-ד'ת. ובאותו הקיץ רבו הזבובים והפרעושים והשרצים והעקרבים והנחשים ולא היינו ישנים עד שקצנו בחיינו ומתו כמה תינוקות מחמת החום הרב, ובכל יום ויום היה בא רוח סערה מפרק את ההרים ומשבר את הסלעים ומפיל כל האוהלים והיו מתמלאים עינינו ואוזנינו בעפר ובאבן ומכבה כל הנרות בלילה ובמחשכים הושיבני כמתי עולם.

ובכל ליל שבת קודש היינו אוכלים באפלה וגזר המזיד לחפור כל בית הקברות שלנו וליטול עפרים ואבנים שעל הקברות ולבנות בהאלמללאח בית תפילה הנקרא ז'אמע וסמע'א בעפר ואבנים הנזכרים וגם מקומות בפאס אלבאלי הנקרא טאלע'א ובוזלו'ד וזאמ'ע במקום הנקרא ארסי'ף כי מקום הקברות היה גדול הרבה מאוד.

והיו חופרים בכל פינה כתות כתות של גוים וכמה בהמות וחמורים נושאים העפר והאבנים לבנות גם כן בהאלקסבא החדשה, וחפרו הקברות הישנים של זה ג' מאות שנה תחתיים ושניים ושלישים, והיו מוצאים חצרות ובארות וכתלים תחת הקרקע של דורות הראשונים.

והיו נוטלים הפועלים התכריכין של המתים שיש בהם כסף וזהב וכמה מהם העשירו מזה, וחפרו גם כן מערכת רבני קאשטילייא זלה"ה בי"ן וכמה קברי צדיקים וחסידים אין מספר ועינינו רואות וכלות ואין לאל ידינו כי גברה קופת שרצים, והיינו הולכים מב' שבתות לב' שבתות ומחודש לחודש עם שר האלקסבא היושב בשער לבית הקברות והיינו מקבצים העצמות והגולגולות, והידים והרגלים של מתים המפוזרים שם ועושים חפירה גדולה במקום הנקרא אלגיס'א וקוברים שם אותם העצמות. 

והיו זורקים אבנים ומקלות לומר לנו לכו מעירנו כבר נטלה מכם ונתנה לנו המזיד וחורקים שיניהם עלינו והיינו מצדיקים עלינו את הדין והיינו הולכים אנשים ונשים וטף ללקט עצמות. וביום אחד היו החייטים אצל המזיד ועברו דרך הקברות וראו קבר צדיק מוהר"ר יעב"ץ זלה"ה.

ושלחו לנו ומיד שלחנו בני החברה וכיס בידם וקבצו את עצמותיו וקברו אותם במקום הנקרא אלגיס'א, והייתי מתיירא על קבר אדוני זקיני זצ"ל שלא ישלטו בו האויבים וצויתי לפועלים שהעמיד הנגיד רבי יוסף עטייא ללקט עצמות הנופלים בכל יום שברשותם שהגוים התחילו לנתוץ קבר הצדיק שיבואו ויגידו לי, וכן עשו.

יום אחד באו ואמרו לי קום לך הרי התחילו להרוס קבר הצדיק, ומיד נתקבצו כל החברה והלכתי אני ובית אבי ז"ל לבית הקברות ואמרנו לגוים שלא יהרסו הם עד שניטול עצמות הצדיק, ואמרו לנו תנו לנו מעות ונניח אותו ויראנו כי היום או מחר יבואו אן הם או אחרים ויאמרו כך ואין לדבר סוף.

ובאו בני החברה ונקבו חור מן הצד ונטלו כל עצמותיו ואפילו עפר שתחתיו והיה בהם ריח מור הנקרא למס'ק ותמהו על המראה כי זה כמו ששין שנה שנלב"ע, וכן עשינו לקבר מו"ה מתתיה סירירו ז"ל, נטלו עצמותיו ועשינו כל אחד בחבית אחת והולכנו אותם להאלגיסא וקברנו אותם זה אצל זה ועשינו סימן לידע מי הוא של אדוני זקיני ומי הוא של מוהר"מ הנזכר.  אדעתא שאם ישיב ה' על כל מה שמצאתי בעלים הנזכרים וחבל על דאבדין.

ובשנת רנ"ג היה רעב גדול בפאס כמו שכתוב בספר מערכת האלהות, וכן נשלל קהל רבאט. עוד מצאתי כתוב בכתב יד מרונו הרב רפאל אבן צור זצ"ל בן מורנו הרב שלמה שמואל זצ"ל שבט"ו תמוז תק"ף סדר נקום נקמת בני ישראל נכנסו האויבים לשלול שלל ולבוז מחנה קדש ישראל אף שמים נטפו מים אנ"י אנ"ה ב"א ואני בתוך הגולה פה פאס אזדיד וכו'….

ונשארו היהודים נפוצים אנשים נשים וטף בפאס אזדיד ובפאס אלבאלי ובהאלמללאח עד יום שבת קטדש כ"ח ניסן תקפ"ב, ולמגינת לב, חורב בס'ף אחרון אחרון חרי'ף בימינו בראש חודש אייר זו שנת תבע"ר לפ"ק נכנסו עלינו השודדים שכנינו הרעים למחוז קדשנו פאס ויתיעצו על צפוננו והלבישו צוארם רעמה, ורוח העת הטם וילכו באין מעצור, ולטשו עיניהם ורעמו פניהם ושללו כל חמדותינו מחוט ועד שרוך נעל.

ונשארו הספרים וספרי תורה רטושים ונפוצים ונטושים בחוצות ובשווקים וברגליהם ירמסום להשחית וכל משקע מים, אוי לעינים שכך רואות, ובפרט שבתוך השריפות אשר שרף ה' שרפו את היכל ה' בהבית כנסת שהייתה נקראת על שם מורנו הרב רפאל יהושע ציון סירירו זצ"ל.

והיה בה בית עק"ד הספרים שמכיל כחמישה ועשרים מאות ספרים ובהם היו כתה כתבי יד הראשונים נ"ן ( הישיבה הזאת נזכרת בהקדמת תוספי הרא"ש ) וגזרה נחרצת הייתה, והרגו האויבים כחמישים נפשות מישראל אנשים נשים וטף, וקול שריקות עם בני ישראל היו מפזזים ועולים עד לב השמים באין חונן באין מרחם.

ודלפה נפשם מתוגה, ורעש שריקות קשתות המו כביום עברה, ואשר אלה להם ועברו עליהם צרות תכופות נצמרו ונענו ונדכאו בשער, מאין ישארו בידם חיבוריהם וחיבורי אבותיהם, ונתקיים מאמר הנביא ואבדה חכמת חכמיו ובינת נבוניו תסתתר, חבל על דאבדין.

וארשום כאן מה שראתה עיני בספר המידות להרב הגאון מוהר"ן זיע"א אות ספר מערכת ספר וזה לשונו, מה שמספרים קדושים של צדיקים ונגנזים ונאבדים ונשכחים מן העולם כגון כמה ספרים של תנאים וקדמונים שנאבדו ונשכחו הוא טובה לעולם כי על ידי זה נאבדים ונמחים ספרי מינין ואפיקורוסים הרבה יש"ו, וגם על ידי זה תתבטל קנאה ושנאה בין איש לאשתו הכשרים המתנהגים בקדושה עד כאן לשונו.

אם כך איפוא לפי"ד הגאון מוהר"ן ז"ל תועלת רב יצמח גם מהספרים אשר אבד זכרם, ועלינו לחלות את פני המלך עליון שיעלה לרצון לפניו כל אשר חידשו מחידושי התורה כקרבן הקרב על גבי המזבח, וכמו שכתוב בספר חסידים תק"ל ופירש הגאון החיד"א זיע"א שם בהקדמת לב אריה כתב משם רז"ל בזמן שבית המקדש, כשאדם מקריב קרבן מתכפר לו וכשאדם כותב בספר מה שלומד איזה חידוש כתיבה זו עולה לו במקום קרבן.

ובזה פירוש זבח ומנחה לא חפצת עולה וחטאה לא שאלת אז אמרתי הנה באתי במגלת ספר כתוב עלי שיעלה במקום קרבן עד כאן לשונו.

עוד ראיתי להגאון חיד"א זצ"ל בספר פני דור בפרשת אמור בפרשת והקרבתם מנחה חדשה שהביא דברי הרב לב אריה הנזכר, שכ"כ משם הזוהר ובזה פירש כמה פסוקים בדרכים שונים והאים עי"ש. וזה הרמז והקרבתם מנחה חדשה לה' שנתחדשו בתורה וכתיבתו כי עולה במקום קרבן וזהו והקרבתם.

וזה רמז ראשי תיבות י'ום ו " הקרבתם מ'נחה ח'דשה ל'ה', מחילה עם הכולל שהיא קרבן שמכפר ויהיה לכם מחילה עד כאן לשונו.

ומעתה עלי דידי רמי להתנצל מיד מבקרי קונטריס זה, זה יצא ראשונה כשאני כותב בשמות הרבנים תוארים משונים זה מזה כגון כהה"ר כמוהר"ר לא ממני יצאו הדברים אני לא החסרתי ולא העדפתי רק אני כותב כל אחד בתואר שמצאתי אליו כתוב בשמו אם רב או מעט, או באיזה מכתב השלוח אליו, או באיזה יחס כתובה או בשאלה שנשאל מזולתו, או באיזה נוסח מצבה, או מאיזה ידיעה מכתבי הראשונים ללשונותם בארשותם.

ואין אני דומה כי אם לצלם שחוטף הצורה בדמותה וצלמה כי אנכי קטן לא ידעתי דבר בער אנכי מאיש, ואין ראש קולומוסי יד ושנון לתת תואר לגדולים ולנגוע בקצה כנף מעיל כבודם, כי מי אנכי ומי ביתי לבוא עד הלום, כל רואי ילעגו לי יפטירו בשפה כי במה נחשב הוא בבלי דעת מלין יחבר.

ואשר על ידו השנ'י לא נודע לי מחכמי המערב מעט מן המעט תרומה מן חברי ומפני זה היה עם לבבי למנוע עטי מלכתוב עוד, אבל אמרתי אני אל לבי כי זולת עט סופר אין זכרון לראשונים, ומה שידעתי ונגלה אלי אעלהו על ספר, ומה שלא ידעתי אבקשה מזולתי שגם המה אם נגלו אליהם איזה ידיעות יעלו אותם בכתב בעט ברזך ועופרת ומנהי מהם תסתייע מילתא.

וכל העוסק בזאת המלאכה, יתברך מאלהי המערכה, ויצו ה' אתו את הברכה, ואם אני בעצמי שגגתי בידיעות אשר כתבתי, אל יחר אף הקורא אתי תלין משוגתי, והרוצה לסעוד יאכל הכשר ויניח בשלחן עצמות וקליפין וגידין.

 ומחילה אני מבקש מכל הרבנים הנזכרים בקונטרס זה אם לא כתבתי סדרם ושבחם כראוי להם. ויען השלי'ש להודיע באתי שהחכם שלא ידעתי מקום משכנו ואהלו אני כותב בסתם שהוא מן המערב, ומי שלא ידעתי זמנו בפרטות אני כותב בסתם חי במאה פלונית.

כל זה נהיה מידי איש פתי ושוגה לא חכימא ולא רבי יתקרי כי אם זבוב קצוץ כנפים, ערל שפתים, הצעיר יוסף בן נאיים סי"ט, בן לאדוני עטרת ראשי נזר תפארתי כמה"ר יצחק זצ"ל, נפשו רוחו ונשמתו במשכנות מבטחים, אהל ישרים אהל הצדיקים, וזכות הרבנים הנזכרים בספר זה וזכות אבא מארי זצ"ל תגן בעדי ובעד בני ביתי בכלל ובפרט הע"י אמן כן יהי רצון, אל יחסר המזג, ובחיי אריכי ומזוני רויחי, ואל ישלוט בנו עין הרע ויצר הרע אמן כן יהי רצון.

סוף הקדמת רבי יוסף בן נאיים לספרו " מלכי רבנן " 

נר המערב-י.מ.טולידנו-פרק רביעי- תת"ל – תת"ק 1070 – 1140

 

פרק רביעי- תת"ל – תת"ק 1070 – 1140

הרי"ף, ממשלת אלמוראביטין, רבי יעקב אלפאסי בן הרי"ף, רבי יהודה אבן עבאס ורבי יהודה אבן סוסאן, רבי משה דרעי, השר יוסף בן עמרון, רבי שלמה בן פרחון, קום מבשר בפאס תתפ"ז, ותגרות המושלמנים במדינה היהודית וואד דרעא, נצחונות היהודים, מלחמות האיש לברדעי והתנגפותו, מות שמואל השולטן היהודי, מפלת היהודים אז, הרג רב, חמלת עבדי היהודים לקבור אדוניהם..

בין אלה שלמדו לפניו נחשב גם האיש רב העליליה רבי משה בן מימון, אשר הובא עם אביו מקורדובא ללמוד לפני רבי יהודה אבן סוסאן זה, ואך במעט שנים אחרי בוא אליו רבי משה בן מימון, באה עת פקודתו ויהרג בידי האלמווחידין.

רבי משה דרעי, רבי שהיה מפורסם, כנראה, בדור הזה בארץ המערב וילך אחרי כן לארץ ישראל, יותר מזה לא נדע אודותיו, ולפי השערתנו חי לראשונה בעיר דרעה בנגב מרוקו ויצא משם אולי בעת ההרג בדרעה שנזכיר הלאה.

עוד איש נכבד וחכם לבב חי במערב אז, שמו יוסף בם עמרון, או בן עמראן, איש חסדו ומיטיבו של רבי אברהם  אבן עזרא, אשר לפי עדות זה האחרון, היה האיש הזה שר וגדול בארץ המערב, גבר חכם ורב פעלים, יפה תואר ומשורר נעלה, נדיב ומרבה להטיב, ואין ספק שהתוודע אליו הראב"ע במסעו אשר נסע בארץ המערב ואפריקה ומאז התרועע אתו.

באחד משירי נהי שקונן הראב"ע נמצא גם את תוגתו בעת שמת השר יוסף זה על כי אז נשבר לו מטה לחמו, להשר יוסף ההוא, היה בן ושמו שלמה ואותו זכר רבי אברהם אבן עזרא גם כן באחד משיריו.

לפי השערה ברורה יש לנו עוד לחשוב לאחר מרבני המערב בן הדור הזה בערך, את רבי שלמה ב"ר אברהם בן פרחון מעיר קלעה, מחבר ספר הערוך לשרשי לשון הקדש, שישב אחרי כן בעיר סאלירנו באיטליה, ושם גמר את ספרו ההוא שנת תתקכ"א, עד כה הכל חשבו את החכם המדקדק הזה לבן ספרד, וכי העיר קלעת איוב בארגוניא.

אמנם מאין יסוד לזה כלל, בצדק נוכל לחשוב וגם על פי הוכחות, כי רבי שלמה בן פרחון לא היה ספרדי, כי אם נולד וחי בעיר קלעה חמאד בפאס, הידועה כבר למדי, או יתכן גם לומר שחי בהעיר קלעה אשר בחבל אלג'ריין באפריקי  ושם בארץ מולדתו ההיא, במרוקו, או באלג'יריין, נפגש עם רבי יהודה הלוי ורבי אברהם אבן עזרא בבואם שמה לאפריקי.

הערת המחבר אודות מולדתו של רבי שלמה בן רבי בן פרחון. להלן ההערה עליה לא שמתי דגש מיוחד.

" די-רוסי היה הראשון שכתב כח העיק קלעה מולדת הפקחון, היא קלעת איוב שבארגוניא, ואחריו נמשכו ש"יר במבואו למחברת הערוך ורבים עוד וביניהם גם גראטש-שפ"ר, ואולם איני יודע מאין בא להם זאת אחרי כי בשם זה קלעה, בליווי או בלא ליווי, יש הרבה ערים בספרד ובאפריקי, ויותר היה להם לומר בהיא קלעת חמאד שנזכרה כבר פעמים אחדות לפני דורו של פרחון ושממה יצאו המדקדקים חיוג ודונש גם גן.

וכן יש לנו להוכיח גם בהוכחות אחדות.

1 – השם פרחון או יותר נכון לומר משפחה כזו ישנה עד היום במרוקו ובאלג'יר.

2 – בכמה מקומות מהפרחון ניכר שלראשונה ישב בארצות הישמעאלים בשו' גלב, צם, צמם שתן. ובסוף הספר שכתב כי לא נהגו במקומנו לדבר בשלון הקודש כל כך מפני שכל המקומות של ארץ ישמעאל לשון אחד יש להן….אבל ארץ אדום משונים לשונותיהם וכו….ובשו' שקל, זכר דינר מוראבטי, רוצה לומר של האלמוראביטין.

הנה אם כן שארץ מולדתו הייתה בממשלץת האחמוראביטין, ואיך אם כן נוכל לומר שנולד בארגון שעוד הרבה דנים לפני דור רבי משעון פרחון, הייתה כבר ביד האלפונסונים.

3 – בהקדמתו עמוד ד' יאמר וכן קורין כל בני ארץ ידראל ומצריפ ואפריקי ובני המערב חוץ מספרד . וכשבאו מרבי היודה הלוי ז"ל ורבי אברהם אבן עזרא לאפריקי וראו קורין אשתים תמהו בזה והצרכו לחפש אחריו עד שידעו כי כך צריך וכו…." וכשבאו " דיה להוכיח שחי בן פרחון במערב באפרייק, כי לו היה בספרד היה לו לומר וכשהלכו, שהרי רבי יהודה הלוי ורבי אברהם אבן עזרא ספרדים הם.

4 – פה הננו מוצאים את בן פרחון יש לו איזה נטיה לבני מערב ואפריקי. והנטיה הזאת תתבטא בכמו מה ששיבח את יהודי ארצות ישמעאל ויטיל גנאי ביהודי ארצות אדום, כן בכל ספרו ממעט מאד מהזכיר מדקדקי הספרדים, וגם בבן סרוק על כי באיטליה ידעו רק את ספרו, קנא בו להסב אותם מעליו.

Recent Posts


הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 138 מנויים נוספים

ינואר 2013
א ב ג ד ה ו ש
« דצמ   פבר »
 12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
2728293031  

רשימת הנושאים באתר