ארכיון יומי: 11 בינואר 2013


סאלי וחכמיה-א.ח.אלנקוה

רכי שלוס כן צור

רבי שלם [שלום] בן צור ב״ר משה מרבני סאלי במאה החמישית למניינינו, היה תלמיד חכם בקיא בחכמת הדקדוק. חכמי סאלי ידועים היו בלשונם העברית הרהוטה והמליצית, די להתבונן בשיריהם, בכתביהם, בפירוש אור החיים הקדוש, כדי להבין שהשפה העברית לא נתחדשה בעת החדשה, אלא תמיד היתה במלוא חיותה והדרה. הרב חיים שושנה זצ״ל מגדולי המדקדקים והמשוררים מבני דורנו, ביקר בסאלי ואמר:

"סאלי הינה מרכז השפה העברית״

(עדותו של חנניה דהאן ז״ל ״במקורות השירה היהודית במרוקו״).

רבי שלום חיבר:

א. ״שיר חדש״ – על כללי העיבור והתקופות עם ביאור, הודפס ב־״עת לכל חפץ״ לרב היעב״ץ.

ב. שירים וקינות – חלקם מופיעים ב״קול תחינה״ לרבי אברהם אלנקאוה.

ג. מעשה נערות – ספר בכת״י.

ד. חיבור ־ על פירוש רש״י.

שמו מוזכר מספר פעמים ב״משפט וצדקה ביעקב״ השו״ת של היעב״ץ.

בשאלה ששאלו חכמי סאלי את חכמי פז בשנת התס״ז, חתומים הרב אברהם בן מוסא והרב שלום בן צור. הוא נחשב ל״מדקדק הגדול במערב״.

הוא נפטר לפני שנת התפ״ז.

אוהחה״ק ראה אותו ובודאי התרשם מלשונו העשירה ומחכמתו.

רבי שמואל דאבילא

רבי שמואל אביו של רב אד״א, היה בן למשפחה מיוחסת בסאלי ובמקנס שמקורה בעיר אבילה שבספרד. בהיותו בן 17 נשא את ביתו של רבי משה בן עטר. הוא למד לפני רבי חיים בן עטר הקדמון בעת ששהה במקנס בשנים התס״ה ־ התס״ז.

בהיותו בן 19 החל לדרוש ברבים והוכיח את הקהל בדבר הצורך לפטור תלמידי חכמים ממיסים ומארנוניות. ראשי הקהל במקנס ידעו על עושרו הרב והטילו עליו מיסים כבדים.

רבי שמואל עבר לסאלי, אלא שראשי הקהל במקנס רדפו אחריו ותבעו ממנו להמשיך ולשלם מיסים כבדים. גם כשנתרצה ושילם תשלום נוסף, המשיכו לתובעו ואז הוא פנה אל רבני פז שיפסקו בעניין זה. לאור המחלוקת הקשה הזו כתב את ספרו – ״כתר תורה״.

חיבוריו:

א. ״כתר תורה״ – דרושים במעלת תלמידי החכמים הפטורים ממיסים ומארנוניות המוטלים על הקהל.

ב. ״אוזן שמואל״ ־ דרשות.

ג. ״מעיל שמואל״.

ברשימה זו נביא את רשימת רבני סאלי הידועים לנו, אלא שידיעותינו עליהם מועטות גם מפאת ריחוק הזמן, גם משום מיעוט המקורות המדברים אודותיהם ובאותם מקורות מועטים המדברים עליהם, מועט הוא המידע (בד״כ נקרא עליהם ב״מלכי רבנן״ וב״נר המערב״). סיבה נוספת אפשרית, או משום שלא הותירו חיבורים, או שחיבוריהם (כתה״י) לא נמצאו עדיין וחבל על דאבדין, יה״ר שנזכה לראותם בכתובים.

סוליקה הצדקת-הרוגת המלכות

גבורתה של "סוליקה הצדקת" הרוגת המלכות

ספר עיון מקיף הראשון מסוגו העוסק במורשת הספרות היהודית על אודות הרוגת מלכות מטנג'ר, סול חשואל, פרי עטה של פרופ' ז'ולייט חסין ז"ל, שהיתה פרופסור לספרות כללית באוניברסיטת בר-אילן ומילאה בה תפקידים מרכזיים במשך שנים רבות, רואה אור בימים אלה בהוצאת "מוסד ביאליק".
סול חשואל, או בכינויה סוליקה הצדקת הוצאה להורג בפאס בשנת 1834, על פי פסק הדין של בית המשפט המוסלמי באותה העיר. היא הובאה לבית המשפט בטענה שהתאסלמה כדת וכדין ולאחר מכן חזרה בה. היא הואשמה בחטא ה"רידה", כפירה בדת האיסלאם, נשפטה ונידונה כמוסלמית לכל דבר שכפרה בדתה. היא הוצאה להורג בפקודת המלך בעיר פאס בשנת 1834.
ספרה של חסין ז"ל הוא חיבורה האחרון. הוא מוצע בשני חלקים, העומדים כל אחד בפני עצמו, ועם זאת הם משלימים זה את זה. חלק אחד עוסק בפרשנות ספרותית, ומציע מהדורה שלה טקסטים העוסקים בסיפור הוצאתה להורג של סוליקה. הוא ערוך בשלוש חטיבות: בשתי הראשונות שבעה פרקים, ובחטיבה השלישית שבעה פיוטים בעברית ושישה טקסטים יהודית, המספרים את סיפור גבורתה בערבית של סוליקה. חלק ב' מוקדש לעיון היסטורי בסיפור ובטקסטים שנוצרו בעקבותיו. בין השאר כלולים כאן עיון במסמכים דיפלומטים שנתחברו על סוליקה, ודיון בייחודו של הסיפור על מות קדושים של נערה יהודייה. החיבור נחתם בעיון בטקסטים על פי משנת המגדר.

על פי הפיוטים בעברית ובערבית-יהודית, עמדה סול בניסיון כנגד אלה שטפלו עליה עלילת שקר והשתדלו בכל מאודם לשכנעה להתאסלם. היא נשארה נאמנה ליהדות לאורך כל הדרך, ובסופו של דבר מסרה את נפשה על קידוש השם. רוב החיבורים נכתבו בטווח של כעשרים שנה לאחר הוצאתה להורג, ומצויים עד ימינו בכתבי יד.
השירה בשבח צדיקים היא נדבך חשוב בקורפוס הפיוטים של מרוקו. פייטנים שלרוב היו דיינים, רבנים, הוגים ופוסקים נהגו לנסוע למרחקים כדי להשתטח על קבר צדיק שבחרו לשם "זיארה" (הביקור או העלייה לקברות צדיקים).
מלבד הקינות על תלמידי חכמים, כלל קורפוס הקינות של יהדות מרוקו קינות על מותן של נשים צדקניות, נשות חכמים שמתו בעת שילדו, בעודן צעירות.

הפיוטים על סוליקה הצדקת, נכללים בשירת צדיקים ובהספדים. הפייטנים הציבו מטרה בכתיבתם: לבנות על קברה חומה ומצבה, כדי שיהפוך מקום עלייה לקבר, מקום שאפשר להשתטח עליו ולהתחנן בו לעזרה. הפיוטים המעטים הם התעודה היחידה הכתובה עברית על המקרה הטרגי. הפיוטים נמנעים מלקונן על גורלה של עלמה יהודייה שלא זכתה להתחתן, לבנות משפחה ולקיים מצוות המייחדות אישה יהודייה (חלה, נידה והדלקת הנר). חסין מציינת כי דמותה של סול הופכת לסמל המשרת את האידיאלים של הקולקטיב. הפיוטים אינם מדובבים לא את קול העלמה ולא את קולם של בני משפחתה החפצים לקונן על מותה ולשוחח איתה על המכאובים ועל האסון שהיו מנת חלקה. בכל הפיוטים נעדרת סול חשואל כקול פרטי, משום שהמחברים רצו לממש את המסר שלה בלבד. דמותה מתגלגלת לאידאה ולאלגוריה, לכן משרתת הווייתה בפיוטים את ההשראה האפית יותר מאשר את ההשראה האלגית. חסין מציינת כי בדומה לקינות לתשעה באב ולקינות על חנה ושבעת בניה, בפיוטים על סול אנו נוכחים בכתיבה אפית המהללת בשפה גבוהה עלמה היוצאת למסע רצוף פעולות גבורה. כמו שאמר עליה שמואל אלבאז:" רבות בנות עשו חיל ואת עלית על כולן".

דמותה של סול, מציינת חסין, מובנית בפיוטים על פי תפיסת ספר מקבים, שחובר בהשראת התרבות ההליניסטית שהתייחסה למרטיר כאל גיבור חיל. אפיון זה הוא חלק ממהותו של אדם המוכן להפוך ל"עד" (מרטיר) לאלוהיו ולדתו עד כדי מסירת נפשו. איפיון הגבורה אינו מבחין בין המינים, לפיכך גם באישה מרטירית מצויה andreia, כלומר גברות שתאפשר לה להתמודד עם הסכנות ועם המצוקות. כל הפיוטים כולם משבחים את רוח הלחימה ואת כוח עמידתה של סול מול גברים עריצים שאסרו אותה ועינו אותה, כך שדמותה מובנית על עקרון הגברות, או נכון יותר על עקרון הגבורה האופייני לבת חיל, שאינו משאיר שום פתח לחולשה ולהרהורי חרטה.

"אז נמלא בחמא / נמלך לענותה

ביסורי נקמה / לא יצאה מדעתה

בקצר מלחמה / עמדה בצדקתה

מרב קדשתה / לב תמים בחקיך"

אכן, כנגד טענותיהם, עלילותיהם ומסע השכנוע של המוסלמים, משיבה סול מלחמה שערה. כיאה לגיבור אפי היא יוצאת מהמערכה ללא חת, כשידה על העליונה, וכך מתקבלת ההוצאה להורג כמעשה פשע של שרירות לב. אין הפייטנים חוסכים במילים ובביטוים כדי לשבח את יכולת התמדתה, יכולת המוכחת בתיאור חוזר ונשנה של מעשי האכזריות שסול הייתה נתונה להם במאסרה.

נמלא חמה אז שקצה/ אחז ידו בשער ראשה

חתך אותה ורצצה/ בתוך קמים גדר פרצה

ג'ולייט חסין בסיכום מחקרה המאלף, ציינה כי אפשר לומר שהבניית מורשתה של סול כגיבורת תרבות היא פועל יוצא של מערכת היחסים המורכבת בין האיסלאם לד'ימים (בני החסות) היהודים בפאס, מערכת יחסים שכללה רגעי קשיחות כמו גם רגעי סובלנות.
סול, ילידת טנג'יר, הובאה למנוחות בפאס, עיר מוסלמית שבה חייתה קהילה יהודית עתיקת יומין. רבניה חיברו עליה פיוטים, דרשות וקצות (הקצא היא סוג של פואמה נרטיבית בספרות הערבית היהודית. בצפון אפריקה חיברו קצות רבות בערבית היהודית המקומית הגבוהה) ורשמו את קורות חייה ב"יחס פאס" בעיר. ראשי הקהילה בחרו לקבור אותה לצד דיינים מפורסמים שגרו לאורך הדורות באותה העיר (דיינים ממשפחת אבן צור וממשפחת הצרפתי), וכך נוצר קשר הדוק בין קבורתה בפאס להתבססות המורשת והפולחן סביבה. מותה של סול, גופה המת, קברה, מקום קבורתה, זמן מותה – היסודות האלה מתלכדים להוויה אחת ולמרקם של צפנים רוויי משמעות בתולדות הקהילה היהודית בפאס. זו קהילה שהשפיעה רבות על כלל הקהילות ברחבי מרוקו, וכך "נרטיב הגוף" של הקדושה מתקשר לנרטיב המקום ולנרטיב של קהילת פאס.

כאמור "סוליקה הצדקת הרוגת המלכות" הוא חיבורה האחרון של פרופ' ז'ולייט חסין. חסין נודעה בעולם כחוקרת חשובה של מרסל פרוסט ופרסמה על עבודותיו ספרים ומאמרים רבים, ובהם הספר "אמנות ויהדות ביצירתו של פרוסט" (הקיבוץ המאוחד, 1994). כן כתבה מחקרים על הספרות העברית. יותר מכל ידוע ספרה החשוב "שירה ומיתוס ביצירתה של דליה רביקוביץ" (עקד, 1989). בשנותיה האחרונות נתנה מחילה לסיפור מות הקדושים של סוליקה הצדקת. היא הוציאה אותו מתחום האגדות והעבירה אותו אל שדה המחקר. לשם כך ריכזה את כל מה שנכתב על סוליקה וחקרה אותו חקירה מקפת ומרובת פנים. בשארית כוחותיה, השלימה את כתיבת הספר הזה

עבודת שורשים לתלמיד-המעמד המשפטי על פי האיסלאס הלכה למעשה

היחסים של היהודים עם השלטונות, כלוסייה המקומית והמעצמות  

המעמד המשפטי על פי האיסלאס הלכה למעשה

ימיה הראשונים של מרוקו העצמאית (החל מ-1956) בישרו תמורה חיובית במצב היהודים. כמה מהם מונו לתפקידים בכירים במנגנון הממשלתי וגברה השתלבות היהודים בכלכלה. בממשלה הראשונה של מרוקו העצמאית כיהן כשר הדואר ד״ר ליאון בן-זקן, שהיה ידוע במפעלי הצדקה והחסד שלו בקזבלנקה. צעד מהפכני זה נשאר בלא המשך, השר היהודי איבד את משרתו עם חילופי האישים הראשונים בקבינט, ומאז לא הוסיפו לדבר על הצורך בשיתופו של שר יהודי.

חודשיים בלבד לאחר השגת העצמאות החלו השלטונות לנקוט קו של הפליה נגד היהודים: הם אסרו על היהודים לעלות לישראל וסגרו את כל המוסדות הציוניים. כן הוציאו חוזר שהגביל מתן דרכונים ליהודים, וככניעה ללחץ הליגה הערבית החליטו על ניתוק קשרי הדואר בין מרוקו לישראל. התערבות השלטונות נתנה את אותותיה בכל מערכות החיים בקהילה. בזה אחר זה התחסלו בדרך ההלאמה בתי הדין הרבניים, בתי הספר של חברת כל ישראל חברים (כי״ח) ושאר המוסדות. כך עלה הכורת על האוטונומיה היהודית ארוכת השנים, אשר השכילה להתקיים אף בתקופת השלטון הצרפתי.

התגברה גם השתרשות הקנאות הדתית בקרב ההמונים והתחזקה אחיזתה של הלאומנות הערבית בקרב כל השכבות ובעיקר בחוגי המשכילים. את ההסתה נגד היהודים ניהלה מפלגת האסתקלאל (עצמאות), אשר הועידה את ביטאונה להפצת תעמולה עוינת, לפעמים ארסית. ההסתה גאתה במלחמת ששת הימים. לראשונה בתולדות מרוקו ראו אור קטעים מתוך ״הפרוטוקולים של זקני ציון״ והועלו הצעות להטיל חרם כלכלי על היהודים, ורק מדיניותו התקיפה של המלך מנעה התפרצויות אלימות מסוג אלו שאירעו בלוב ובתוניסיה.

למרות ההקצנה שחלה בעמדת מרוקו כלפי מדינת ישראל במהלך שנות ח-70, הקפידו השלטונות לחזור ולהצהיר על ההפרדה המסורתית הנקוטה בידם בין ה״ציונים״ בישראל —י ארצם, הנחשבים להלכה לאזרחים רצויים ושווי זכויות. למעשה חשופה הקהילה למסעות תעמולה אנטי-יהודיים, המתעוררים מדי פעם. ב-1971 גרםמסע כזה לסילוקם של היהודים ממשרות פקידות בכירות. הקהילה היהודית פועלת מתוך הימנעות מוחלטת ־הבלטות ציבורית. רוב היהודים החיים כיום במרוקו(כ-4,000) נהנים מרמת חיים וחוששים להגר, בעיקר מסיבות כלכליות. הם ממשיכים לשלוח את צעיריהם לחו״ל, ־ ־־ לצורכי לימודים. הקשרים בין מנהיגי הקהילה לבין המלך הם מרובים וקרובים : 1—בר המאפשר למנהיגים אלה לפעול כאנשי קשר בין המלך לבין ישראל ומנהיגיה.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

ינואר 2013
א ב ג ד ה ו ש
« דצמ   פבר »
 12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
2728293031  

רשימת הנושאים באתר