מורשת יהדות מרוקו

רכי שלוס כן צור

רבי שלם [שלום] בן צור ב״ר משה מרבני סאלי במאה החמישית למניינינו, היה תלמיד חכם בקיא בחכמת הדקדוק. חכמי סאלי ידועים היו בלשונם העברית הרהוטה והמליצית, די להתבונן בשיריהם, בכתביהם, בפירוש אור החיים הקדוש, כדי להבין שהשפה העברית לא נתחדשה בעת החדשה, אלא תמיד היתה במלוא חיותה והדרה. הרב חיים שושנה זצ״ל מגדולי המדקדקים והמשוררים מבני דורנו, ביקר בסאלי ואמר:

"סאלי הינה מרכז השפה העברית״

(עדותו של חנניה דהאן ז״ל ״במקורות השירה היהודית במרוקו״).

רבי שלום חיבר:

א. ״שיר חדש״ – על כללי העיבור והתקופות עם ביאור, הודפס ב־״עת לכל חפץ״ לרב היעב״ץ.

ב. שירים וקינות – חלקם מופיעים ב״קול תחינה״ לרבי אברהם אלנקאוה.

ג. מעשה נערות – ספר בכת״י.

ד. חיבור ־ על פירוש רש״י.

שמו מוזכר מספר פעמים ב״משפט וצדקה ביעקב״ השו״ת של היעב״ץ.

בשאלה ששאלו חכמי סאלי את חכמי פז בשנת התס״ז, חתומים הרב אברהם בן מוסא והרב שלום בן צור. הוא נחשב ל״מדקדק הגדול במערב״.

הוא נפטר לפני שנת התפ״ז.

אוהחה״ק ראה אותו ובודאי התרשם מלשונו העשירה ומחכמתו.

רבי שמואל דאבילא

רבי שמואל אביו של רב אד״א, היה בן למשפחה מיוחסת בסאלי ובמקנס שמקורה בעיר אבילה שבספרד. בהיותו בן 17 נשא את ביתו של רבי משה בן עטר. הוא למד לפני רבי חיים בן עטר הקדמון בעת ששהה במקנס בשנים התס״ה ־ התס״ז.

בהיותו בן 19 החל לדרוש ברבים והוכיח את הקהל בדבר הצורך לפטור תלמידי חכמים ממיסים ומארנוניות. ראשי הקהל במקנס ידעו על עושרו הרב והטילו עליו מיסים כבדים.

רבי שמואל עבר לסאלי, אלא שראשי הקהל במקנס רדפו אחריו ותבעו ממנו להמשיך ולשלם מיסים כבדים. גם כשנתרצה ושילם תשלום נוסף, המשיכו לתובעו ואז הוא פנה אל רבני פז שיפסקו בעניין זה. לאור המחלוקת הקשה הזו כתב את ספרו – ״כתר תורה״.

חיבוריו:

א. ״כתר תורה״ – דרושים במעלת תלמידי החכמים הפטורים ממיסים ומארנוניות המוטלים על הקהל.

ב. ״אוזן שמואל״ ־ דרשות.

ג. ״מעיל שמואל״.

ברשימה זו נביא את רשימת רבני סאלי הידועים לנו, אלא שידיעותינו עליהם מועטות גם מפאת ריחוק הזמן, גם משום מיעוט המקורות המדברים אודותיהם ובאותם מקורות מועטים המדברים עליהם, מועט הוא המידע (בד״כ נקרא עליהם ב״מלכי רבנן״ וב״נר המערב״). סיבה נוספת אפשרית, או משום שלא הותירו חיבורים, או שחיבוריהם (כתה״י) לא נמצאו עדיין וחבל על דאבדין, יה״ר שנזכה לראותם בכתובים.

היחסים של היהודים עם השלטונות, כלוסייה המקומית והמעצמות  

המעמד המשפטי על פי האיסלאס הלכה למעשה

ימיה הראשונים של מרוקו העצמאית (החל מ-1956) בישרו תמורה חיובית במצב היהודים. כמה מהם מונו לתפקידים בכירים במנגנון הממשלתי וגברה השתלבות היהודים בכלכלה. בממשלה הראשונה של מרוקו העצמאית כיהן כשר הדואר ד״ר ליאון בן-זקן, שהיה ידוע במפעלי הצדקה והחסד שלו בקזבלנקה. צעד מהפכני זה נשאר בלא המשך, השר היהודי איבד את משרתו עם חילופי האישים הראשונים בקבינט, ומאז לא הוסיפו לדבר על הצורך בשיתופו של שר יהודי.

חודשיים בלבד לאחר השגת העצמאות החלו השלטונות לנקוט קו של הפליה נגד היהודים: הם אסרו על היהודים לעלות לישראל וסגרו את כל המוסדות הציוניים. כן הוציאו חוזר שהגביל מתן דרכונים ליהודים, וככניעה ללחץ הליגה הערבית החליטו על ניתוק קשרי הדואר בין מרוקו לישראל. התערבות השלטונות נתנה את אותותיה בכל מערכות החיים בקהילה. בזה אחר זה התחסלו בדרך ההלאמה בתי הדין הרבניים, בתי הספר של חברת כל ישראל חברים (כי״ח) ושאר המוסדות. כך עלה הכורת על האוטונומיה היהודית ארוכת השנים, אשר השכילה להתקיים אף בתקופת השלטון הצרפתי.

התגברה גם השתרשות הקנאות הדתית בקרב ההמונים והתחזקה אחיזתה של הלאומנות הערבית בקרב כל השכבות ובעיקר בחוגי המשכילים. את ההסתה נגד היהודים ניהלה מפלגת האסתקלאל (עצמאות), אשר הועידה את ביטאונה להפצת תעמולה עוינת, לפעמים ארסית. ההסתה גאתה במלחמת ששת הימים. לראשונה בתולדות מרוקו ראו אור קטעים מתוך ״הפרוטוקולים של זקני ציון״ והועלו הצעות להטיל חרם כלכלי על היהודים, ורק מדיניותו התקיפה של המלך מנעה התפרצויות אלימות מסוג אלו שאירעו בלוב ובתוניסיה.

למרות ההקצנה שחלה בעמדת מרוקו כלפי מדינת ישראל במהלך שנות ח-70, הקפידו השלטונות לחזור ולהצהיר על ההפרדה המסורתית הנקוטה בידם בין ה״ציונים״ בישראל —י ארצם, הנחשבים להלכה לאזרחים רצויים ושווי זכויות. למעשה חשופה הקהילה למסעות תעמולה אנטי-יהודיים, המתעוררים מדי פעם. ב-1971 גרםמסע כזה לסילוקם של היהודים ממשרות פקידות בכירות. הקהילה היהודית פועלת מתוך הימנעות מוחלטת ־הבלטות ציבורית. רוב היהודים החיים כיום במרוקו(כ-4,000) נהנים מרמת חיים וחוששים להגר, בעיקר מסיבות כלכליות. הם ממשיכים לשלוח את צעיריהם לחו״ל, ־ ־־ לצורכי לימודים. הקשרים בין מנהיגי הקהילה לבין המלך הם מרובים וקרובים : 1—בר המאפשר למנהיגים אלה לפעול כאנשי קשר בין המלך לבין ישראל ומנהיגיה.