ארכיון יומי: 17 בינואר 2013


ממזרח וממערב-כרך ג'-מאמרים שונים-קווים לדמותו של רבי יעקב אבן צור – משה עמאר

ממזרח וממערב כרך שלישי.ממזרח וממערב

3 – קווים לדמותו של רבי יעקב אבן צור – משה עמאר

בדומה מסכם רבי אבנר הצרפתי את הרעב של הצת"ח – 1738 :

" נחרבה פאס מתוקף הרעב….והיו שכנינו הרעים עם פריצי עמנו מחריבים בתים וחצירות ומוכרים לוחות ארז וקורות וכו…ומתו בעוונותינו הרבים רוב אנשי המדינה ברעב והנשארים הרה נסו. והרבה גלו לתיטואן. ולא נשאר בעיר רק כמו ארבעים בעלי בתים ונתקבצו כולם במבוי הנקרא אלצאבא "

נציין שדווקא תקופה קשה זו הייתה תקופת פריחה ושגשוג רוחני ליהדות מרוקו בכלל, וליהדות פאס בפרט. זו היא, למעשה, תקופת הזוהר של הקהילה היהודית בפאס במאות השנים האחרונות. בתקופה זו פעלו מאות רבנים בערי מרוקו ועשרות בעיר פאס.

היצירה הרבנית במרוקו הגיעה לשיאה. יצירות רבות ומגוונות התחברו בכמה מערי מרוקו באותה עת בכל מקצועות היהדות : פרשנות המקרא והתלמוד, פרשנות ההלכה ושאלות ותשובות, דרוש ומוסר, השירה והקבלה.

מתקופה זו ישלנו יצירות רבניות רבות ומגוונות, מכל אזורי הפזורה היהודית במרוקו. לדוגמא פאס : " מנחת יהודה " , מכנאס, דרושים על התורה, " דברי שמואל , אמשטרדאם , תנ"ט ( חישושי ש"ס. " נימוקי שמואל " , אמסטרדם תע"ח, חידושי ש"ס וביאורים על רש"י ורמב:ן ועל התורה, שניהם לרבי שמואל הצרפתי.

" פרי עץ וגן ", ירושלים, תרס"ד, חידושים על התורה ודרושים, " גפן פוריה, ירושלים תרס"ד, חידושי ש"ס, שניהם לרבי שמואל בן זקן. מכנאס, " ראש המשביר ",  ליוורנו ת"ר, חידושי ש"ס, " כנף רננים " , דרשוים כתבי יד, " דברי משה ", מכנאס, התש"ז, כולם לרבי בירדוגו.

" זובח תודה ", קושטא, תצ"ג, מניין המצוות בדרך וידוי, לרבי מרדכי אצאבאן. על אלה ישל להוסיף את החיבורים לרבנים ממשפחת טולידאנו ובירדוגו ועוד אחרים.

תיטואן : " משמרת הקדש ", ליוורנו, תקפ"ה, " חסד אל ", ליוורנו, תקפ"ו, שניהם לרבי חסדאי אלמושנינו. חידושי ש"ס, חלקם נדפס בספר " ברית יעקב " לרבי יעק פיטוסי, ליוורנו, ת"ק\ לרבי אברהם בן מוסא, היאור על האדרות לרבי יעקב מראג'י – על " אדרא זוטא " נדפס בווין התרמ"ז.על אדרא רבא נמצא ברשותי בכתב יד.

צפרו : " קבוץ גלויות ", פאס התשכ"ג, לרבי מאיר די אבילה. כמה קובצי שאלות ותשובות מרבי משה בן חמו ורבי ישועה בנו, שחלקם נדפסו בספרי שאלות ותשובות של חכמי התקופה.

סאלי : " אור החיים " פירוש על התורה, " חפץ ה' ", אמסטרדם, תצ"ב חידושים על הש"ס, " פרי תואר " , אמסטרדם, התק"ב, םירוש וחידושים על שולחן ערוך, יורה דעת, שלושתם לרבי חיים בן עטר.

" מערת שדה המכפלה, ירושלים תר"ע, קיצור ספר " אוצרות חיים " לרבי חיים ויטאל, בדרך שיר, " צלצלי שמע ", נא אמון, תרנ"ב, שניהם לרבי משה אבן צור.

" מגן גבורים " ב"ה, ליוורנו, התקמ"א – תקמ"ה, חידושים לש"ס, שאלות ותשובות " באר מים חיים ", ליוורנו, תקס"ה חידושים לטור שולחן ירוך – כולם לרבי אלךיעזר די אבילה.

מראכש : " חידושי דינים " לרבי שלמה עמאר, חלקם נדפסו בספר " גושפנקא דמלכא " , ליוורנו הת"ר, " הגהות לספר אוצרות חיים ולכתבי האר"י " לרבי אברהם אזולאי, ליוורנו, תריד, " מקדש מלך " פירוש על הזוהר לרבי שלם בוזאגלו, אמסטרדם, תקכ"ו – תקכ"ט.

תאפילאלת : " בנאות דשא ", מוסר והליכות לרבי שלמה אדהאן, נדפסו ממנו שש מהדורות, האחרונה בירושלים תש"ס.

דמנאת : " מר דרור ", איזמיר, ת"ץ, חידושי ש"ס לרבי מרדכי עטייא.

אללקצאר : שאלות ותשובות מרבי מסעוד בן מוייאל, חלקם נדפסו בספרי רבני התקופה.

אגאדיר : " כף נקי " פירוש על התפילה, כתב יד, " רך וטוב " , שאלות ותשובות, כתב די שניהם לרבי כליפא בן מלכא.

ספרים אלה שהבאנו הם רק מדגם ליצירה הגדולה ולגווניה, שהתחברה בתפוצה היהודית בערי מרוקו וכפריה. הזיקה ההפוכה שבין היקף היצירה הרוחנית ללחץ על החברה היהודית, הובעה כבר על ידי צ"ה גרץ, " דרכי ההיסטוריה היהודית ", ירושלים, תשכ"ט עמוד 78 ואילך. 

מקנס-ירושלים דמרוקו י.טולידאנו-הגאון רבי יוסף משאש זצ״ל

הגאון רבי יוסף משאש זצ״ל

ידוע מאמר החכם אמור לי מי חברך ואומר לך מי אתה, חברו הטוב של רבנו מילדות ועד זקנה, ישבו בשבת תחכמוני על כסא דין יחדיו הלא הוא מוהר״ר יוסף משאש דצ״ל נולד בעיר ״מקנס״ שבמרוקו, בשנת תרנ׳׳ב, נתבקש לישיבה של מעלה ביום ב׳ בשבט תשל״ד, והוא בנו של הצדיק החסיד עיר וקדיש מן שמיא נחית כמוהר״ר חיים משאש זיע״א, למד בישיבת ״עץ חיים״ בעיר ״מקנס״ בראשותו של האדמו״ר החסיד כמוהר״ר חיים בירדוגו זצ״ל.

בשנת תרפ״ד כיהן כרב ראשי בעיר ״תלמסאן״ שבאלז׳יר, וישב שם טו״ב שנים, ואחר פטירת הגאון כמוה״ר משה טולידאנו זצ״ל, הוזמן לשמש בעיר מולדתו ״מקנס״ כחבר בית הדין בראשותו של הגאון כמוהר״ר יהושע בירדוגו זצ״ל יחד עם החסיד כמוהר״ר רפאל ברוך טולידאנו זצ״ל.

רבי יוסף ז״ל שימש ראב״ד לענייני השררה לכל מרוקו, היה דמות מופתית, חביב ומכובד על הבריות, אהב את הבריות, איש המוסר והחסד, בעל הדרת פנים.

ביום ט׳ בניסן תשב״ד עלה לארץ ישראל, וכעבור שנה נבחר לתפקיד רב ראשי לחיפה והסביבה. נשא בכבוד ובגאון תפקיר רם זה עד יום שנתבקש לישיבה של מעלה. הרביץ תורה ברבים, קיים בבוקר זרע זרעך ולערב אל תנה ידך, הקים תלמידים בצעירותו וזקנותו, תלמידי חכמים המשרתים בקודש בארץ ובחוצה לארץ.

כל ימיו הקדיש לתורה, למד ולימד כתב וערך, וחיבר כ־48 ספרים, חלק מהם יצאו לאור בחייו על ידו, ספריו מעידים ומוכיחים עד כמה צלל ולן בעומקה של הלכה, נוסף על עומק והיקף ידיעותיו בבבלי ובירושלמי ובכל הפוסקים ראשונים ואחרונים, ולעילא מכל ברכתא זכרון למופת שבו נחון, והיה מצטט בעל פה, אימרות מהתלמוד, מהפוסקים מהאגדה ומדרש. הגיה חיבורים רבים, וכל זה נוסף על עבודת הקודש שהיתה מוטלת על שכמו. ספריו ״אוצר המכתבים״ מוכיחים עד כמה היתה דעתו מעורבת עם הבריות וכולם מלאים אהבת התורה, אהבת הבריות וכר.

יש לו הרבה הקדמות בהרבה חיבורים, הקדמות בעלי תוכן רב, סגנון עשיר, מלוטש ומגוון, גבור חיל במלחמתה של תורה, סיני ועוקר הרים, שמו נודע בשערים, אוצר החכמה המדע והמליצה, הוד פניו כזהרא דשמשא, את מדותיו הנעלות והנשגבות שאב מאבותיו הקדושים וממקור חיים — (רבו זצ״ל).

הופעתו האצילה רצינותו הגדולה, יושרו ודייקנותו הרבה, כל אלה יצרו בלב כל מי שבא אתו במגע הרגשת הערכה, הערצה ויראת כבוד, ידיו רב לו בבקיאות ובסברה ישרה, בכתב ובציור ידיו גלילי זהב ממולאים בתרשיש.

היה איש התוכחה, במתק לשונו, שכנע איש ואשה נער וזקן לקיים את מצוות ה׳, וכמה נפשות עשה, אציל הרוח, בעל שיעור קומה מוסרית ואהבת חסד. רבים נהרו לשמוע דרשותיו וידע לנצל את כשרונותיו: בנאום, בהטפה, באגדה ובדברי חז״ל, בכדי לקרבם ליהדות, והצליח להפיח רוח חיים בלבות השומעים, ודבריו עשו פירות ופירי פירות. נתקיים בו הפסוק ״כי מלאך ה׳ צבאות הוא״ — אם הרב דומה למלאן ה׳ צבאות תורה יבקשו מפיהו, ואם לאו אל יבקשו מפיהו. אשריו ואשרי חלקו ואשרי זרעו אחריו זיע״א. (העתק — מסוף ספר שופריה דיוסף). 

בית כנסת ״אל עטאר״

בית הכנסת בו נהגה משפחת טולידאנו המסועפת להתפלל, היה בית כנסת ישן מאוד אשר שכן במבוי הנקרא ״מבוי אל עטאר״, בית כנסת זה נקרא על שמו של רבי משה בן עטר. הוא השתייך למשפחת ״בן עטר״ רמת היחס שהיתה אחת המשפחות המפורסמות ביותר במרוקו. ממשפחה זו יצאו רבנים ונגידים ידועי שם שהאירו את שמי היהדות באור תורתם — רבנו חיים בן עטר — בעל ספר ״אור החיים״ הקדוש. היה מצאצאי המשפחה.

בן למשפחה מפוארת זו היה גם הנגיד המפורסם — רבי משה בן עטר יועצו של המלך מולאי איסמעיל. רבי משה שהיה עתיר נכסים בנה מכספו בתי כנסיות בהרבה מערי מרוקו שנקראו על שמו.

בית הכנסת שבנה בעיר מקנס ב ״ מבוי אל עטאר ״ אירע לימים מאורע מפליא. היה זה בימיו של הקדוש המפורסם רבי שמואל בן וואעיש מגדולי חכמי מקנס. הערבים תושבי העיר צדו ביער לביאה והביאוה כדורון למלך. הלביאה הושמה בכלוב גדול של ברזל בחצר הארמון. באחד הימים הצליחה לפרוץ את הכלוב, והטילה את חיתתה על כל העיר, רק לאחר מאמצים רבים הצליחו חיילי המלך ללכוד את הלביאה, החליט המלך שמהיום והלאה הלביאה לא תהיה בחצר ארמונו.

הוא ציוה על היהודים לתת לו חצר אחת בחצרות המל״ח ( שכונת היהודים ) ובחצר זו שיכן המלך את הלביאה כשהיא קשורה בשלשלאות של ברזל. חשב המלך לעצמו — אם תינתק הלביאה את השלשלאות ותיברח, היא תזיק רק ליהודים, ומה בכך? אחד מעבדי המלך היה מגיע בכל יום, ערב ובוקר, וזורק ללביאה את מזונה. באחד הלילות ניתקה הלביאה את השלשלאות והחלה לשוטט בשכונת היהודים. בבית הכנסת ״בן עטר״ ישב אותה שעה הצדיק רבי שמואל בן וואעיש וקונן מרה על גלות השכינה. ולא שת ליבו כלל ללביאה שנכנסה פנימה מבעד לדלת הפתוחה.

ולפתע… נהמה אדירה, הלביאה נצבה מולו כשעיניה יורקות זיקי אש, רבי שמואל לא העלה על דעתו כי זו לביאה, הוא חשב כי כלב גדול עומד מולו, קם רבי שמואל ממקומו, נטל את מטהו והחל להכות את הלביאה… והיא נוהמת, ויוסף להכותה ולהוציאה מבית הכנסת, ובאותה שעה בא הממונה עליה, ועימו שוטרים להוליכה אל המלך, בדרך שמעו נהמתה ממכות הרב שהיה מכה אותה, הלכו אחרי הקול. המה ראו כן תמהו, ותפסוה והוליכוה… ומאז נודעה קדושת הרב גם לעיני הגויים.

המקום בו אירע הנם ניקרא בפי יהודי מקנם ״דאר אלביא״, כלומר חצר הלביאה.

כאמור משפחת טולידאנו קבעה מקום תפילתה בבית כנסת זה. ובו התפלל גם רבינו. תפלת שחרית נמשכה כשעתיים בכל יום, תפילה כותיקין. התפלה היתה נאמרת מלה במלה עד גמירא. וכדברי הגאון מוילנא ״צוהר תעשה לתיבה״. שתהיה כל תיבה ותיבה — בתפילה מאירה כצהריים.

המשכים קום הקבוע הוא רבינו. ישב במקומו הקבוע, ולימינו ישב רבו הצדיק רבי חיים בירדוגו זצ״ל. ולשמאלו רבי יעקב הכהן זצ״ל הדרשן הידוע, ולידו ר׳ ידידיה טולידאנו ור׳ שלמה טולידאנו, ועוד דמויות קדושות שהיו בשורה ההיא. ושניה לה יתר בני המשפחה.

עליה קטנה היתה בבית הכנסת והיתה מיוחדת לרבי אברהם עמר זצ״ל שהיה אב״ד במרוקו. והיות והיה משותק בשתי רגליו ל״ע פתח לו עליה זו מחדרו בכדי שיצטרף למניין.

אחרי פטירתו עברה עליה זו לרשות בית הכנסת, ובה היה מתפלל הגאון רבי שלום משאש — לימים רבה של ירושלים. ומתבודד בעליה זו כדרכו בקודש. ומיד בסיום התפלה, יושבים לקבוע עתים לתורה

ובכל תפלת ר״ח היה רבינו מפייט בפתיחת ההיכל את השיר שהיה חביב עליו וזה נוסחו כמו שכתוב בספר ״ישמח ישראל״ שירת הבקשות של יהודי מקנס (רף רמ״ט)

סי׳ עד״ס.

עוזרני אל חי להכניע את יצר המפתה המריע מבלתך אין מושיע להושיענו.

דלתי תשובה חי פתח לי, בי שבתי מחטאי ומעלי, אנא צורי שמע קולי מהר ענני.

(סוגר) אודה עלי פשעי אתה תשא עווני, (ב׳ פעמים).

סוד ימינך הפשוטה, לקבל נפש המתחרטה, ולא תוסיף עוד תחטא אליך קוני.

(סוגר) הרחק נא מעליה חברת כת הצפוני(ב׳ פעמים).

בכל ערב היה הדרשן המפורסם רבי יעקב כהן זצ״ל מוסר שיעור לבעלי בתים, ואבא ע״ה ר׳ דוד ז״ל נמנה עמהם, וגם אנכי הצעיר הצטרפתי אליו מדי ערב. השיעורים היו מחולקים: יום — עין יעקב, יום — הלכה, או מדרש רבה וכוי. כשהיה רבי יעקב חולה, שולח את אבא ע״ה לאסוף את האנשים אליו הביתה ושם המשיך בשיעוריו.

בשבתות השנה היה דורש רבינו לכל באי בית הכנסת במוסר ויראת שמים, ופעמים שהיה מטיח דברים כעד העשירים שהיו נמצאים, בכדי שיסייעו לאחיהם העניים.

الجهاد والكراهية يهودي-ג'יהאד ושנאת יהודים-מתיאס קונצל.

ג'יהאד ושנאת היהודים – מתיאס קונצל.גיהאד ושנאת היהודים

על שורשיה הנאציים של מתקפת 11 בספטמבר.

בהקדמה לספרו " ג'יהאד ושנאת היהודים " של מתיאס קונצל, כותב פרופסור ג'פרי הרף : 

עתה היה חוסייני יכול לפתוח ב״קריירה השנייה״ שלו בהשפעה על האירועים במזרח התיכון. בשיתוף עם האחים המוסלמים הוא הוביל את ההתנגדות האלימה להגירה היהודית, ולאחר מכן, בשנה 1948, למדינת ישראל. קונצל עוקב אחר התפתחותו של האיסלאמיזם המצרי לאחר שנת 1948, מציע דיון רב־ערך על מסתו האנטישמית החשובה של סייד קוטב משנת 1950 ׳מאבקנו ביהודים׳, ובוחן את מערכת היחסים המתוחה בין האחים המוסלמים ובין ממשליהם של גמאל עבד א־נאצר, אנואר א־סאדאת וחוסני מובארכ. הוא מנתח את תחיית האיסלאמיזם במצרים ובעולם הערבי כולו בעקבות התבוסה הערבית במלחמת ששת הימים, את הופעת חמאס בשנות השמונים ואל־קאעידה בשנות התשעים, ואת הקשר בין כל אלה למערך האירועים הפוליטיים והאידאולוגיים במצרים שלאחר מלחמת העולם השנייה. הוא מציין מבחר הצהרות איסלאמיסטיות בדבר הצורך להשמיד את ישראל ואת היהודים, וסוקר את פעולות הטרור שבאו בעקבותיהן. כל מי שמנסה בכוונה תחילה לרצוח אנשים חפים מפשע רבים ככל האפשר או להטיל בהם מום, הוא כותב, ״מתרגם את השקפת העולם האיסלאמיסטית־פשיסטית לפעולה״. קונצל טוען שהאיסלאמיסטים של העשור הראשון למאה ה־21 נותרו ״עד היום״ מגואלים בקשרי קודמיהם בשנות השלושים והארבעים עם הנאציזם.

ציבור משכיל רחב מניח כיום, כמובן מאליו, שהאנטישמיות הרדיקלית הייתה לב לבן של האידאולוגיה והמדיניות הנאצית. אולם בשנים 1945-1933 לא היה מקובל לחשוב כך. האמת היא שגם בעשורים הראשונים לאחר המלחמה, באירופה ובארצות הברית, רק מיעוט שכלל אינטלקטואלים ביקורתיים, כמה היסטוריונים וניצולים יהודים הציב את הנושא היהודי בחזית הניתוח של הרייך השלישי. רק בשנות השבעים והשמונים החל הנושא לתפוס מקום חשוב בזרם המרכזי של חוקרי ההיסטוריה ובדיון הציבורי והאקדמי. במהלך המלחמה עצמה נטו בנות הברית להותיר את העניין היהודי בירכתיים, בין השאר מתוך חשש שהתמקדות בגורלם של היהודים תעורר רגשות אנטישמיים סמויים באוכלוסייתן שלהן וכך תחבל בתמיכה במאמץ המלחמתי. לאחר המלחמה המשיכו כמה היסטוריונים בולטים לטעון שהאנטישמיות לא הייתה אחד הכוחות המניעים של המשטר הנאצי, ושהצהרותיו של היטלר בדבר היהודים היו בעיקרן כלי טקטי להסתיר מניעים עמוקים יותר שלו. לאורך כל השנים נשמעו קולות רהוטים שהציגו ראייה מנוגדת של הדברים, אולם עברו עשורים עד שמה שזכה בינתיים לכינוי ״הולוקוסט״ נע משולי הדיון על התקופה הנאצית אל המקום הבולט שהוא תופס בו כיום.

למרבה התמיהה, הדים מהשתיקה ההיא נשמעים עתה בתגובה האירופית והאמריקנית לאיסלאמיזם. בשטף הספרים והמאמרים על שורשיה של מתקפת 11 בספטמבר אפשר למצוא דיונים רבים על המרד התרבותי נגד המודרנה, כמו גם ניתוחים מעולים של הופעת הפרשנות הקיצונית והפונדמנטליסטית לקוראן במצרים ובמקומות אחרים בעולם המוסלמי, אולם נושא האנטישמיות נעדר כמעט לחלוטין. אפילו הדוח המקיף של הוועדה שמינה הממשל האמריקני לחקירת אירועי 11 בספטמבר מצליח לדון בהשקפת עולמו של ההוגה האיסלאמיסטי הקיצוני והאנטישמי סייד קוטב בלי לעמוד על העומק והחשיבות של שנאת היהודים שלו. אלה הם פני הדברים למרות קיומה של ספרות מחקר נרחבת ורבת־ערך על הקשר הסיבתי שבין הנאציזם ובין הופעת האיסלאם הרדיקלי. אפשר אולי להסביר את הסרבנות הזאת, או משהו ממנה, בספקנות הבריאה המופנית כלפי כל ניסיון לקשר בין הפשיזם או הנאציזם ובין התרחשויות עכשוויות כלשהן. השימוש האינפלציוני במונחים ״פשיסטי״ ו״נאצי״ מטשטש תכופות את ההבדלים בין משטרי עריצות טוטליטריים ובין מפלגות שמרניות הפועלות במערכות דמוקרטיות. הקישור בין ישראל לנאציזם היה לרכיב שגרתי בתעמולה האנטי־ישראלית. ובכל זאת, אסור שהשימוש המופרז או המטעה במונחים יסיט את מבטנו מקשרים היסטוריים ומקווי דמיון רעיוניים, כאשר יש עדות ברורה לקיומם. היסטוריונים המעודדים אותנו, במקרים אחרים, לחשוב על היבטים השוואתיים וטרנס־לאומיים של ההיסטוריה, וכאלו המפנים את תשומת לבנו להשפעתם של הקולוניאליזם והאימפריאליזם המערביים על העולם הלא־מערבי, ראוי שיפעלו באופן דומה גם באשר להשפעתם של הפשיזם והנאציזם על העולם הערבי והמוסלמי. אין ספק שהאיסלאם הרדיקלי אינו זהה לפשיזם ולנאציזם האירופיים. ובכל זאת, קונצל מראה באופן משכנע שהמגעים הבין־אישיים והקשרים האידאולוגיים בין השניים ראויים לעיון, ושהם תרמו לצמיחתה של רדיקליות מסוג שלא היה מוכר קודם לכן בעולם המוסלמי. ׳ג׳יהאד ושנאת יהודים׳ קורא לנו לבחון בזהירות את הדומה והשונה בין שתי התפרצויות גדולות אלו של אנטישמיות רדיקלית בהיסטוריה המודרנית.

Recent Posts


הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
ינואר 2013
א ב ג ד ה ו ש
 12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
2728293031  

רשימת הנושאים באתר