ארכיון יומי: 4 בינואר 2013


דור התמורה-מ.שוקד וש. דשן

 

 דור התמורה-מ.שוקד וש. דשן

האוכלוסיה היהודית נחלקה לשכבות חברתיות לפי הפרנסות השונות. הסוחרים ובעלי־המלאכה, שלא נאלצו לנדוד למלאכתם, עמדו בראש. כן יצאו מקרבם בני הקהילה המלומדים. אחריהם באו בעלי־המלאכה הנודדים, ואחרונים בסולם החברתי היו חסרי הרכוש ומחוסרי האומנות. על היחסים שבין המשפחות והשכבות החברתיות השונות באסאמר ועל אורח־חייהן למדים אנו מסיפוריהם בהווה של הסוחרים ושל בעלי־המלאכה, המשלימים זה את זה. כך, למשל, סיפר לי אחד מבני ביטון על מקרה שאירע לו:

פעם, שעה שעבדתי (כנפח) בביתו של השיח׳ שלנו, הגישו לפני חמאה ודבש. בדיוק באותו זמן נכנס לבית השיח׳ אחד מנכבדי משפחת סבאג (סוחר), וביקש מהשיח׳ שישפוט בינו לבין מוסלמי שסירב, לדבריו, לשלם עבור כבשה שמכר לו. השיח׳ ציווה לכבד את האורח בלחם ובזיתים. בן סבאג נעלב ושאל את השיח׳: ׳מדוע מכבדים את הנפח בחמאה ודבש, ואילו את בעל הכבשים בלחם וזיתים ?׳ להפתעתו ענה לו השיח׳: ׳אני צריך את בעל־המלאכה כמו שאתה צריך אותי למשפט שלך׳!

לענייננו לא חשוב הדבר אם אמנם אירוע זה התרחש לפרטיו, או שמא נשתלבו בו גם מחוויותיו ותחושותיו של המספר. מכל מקום, מעבר לאמינות העובדות שבו, הסיפור מבטא באופן ציורי את הבדלי המעמד, הדימויים העצמיים והמתחים החברתיים ששררו באסאמר. במידת האפשר נהגו גם בני אותה קבוצת־שארות להינשא זה לזה, או לבחור בני־זוג מבתי־אב אחרים, הקרובים להם ביותר במעמד הכלכלי והחברתי. האמידים שבבני הקהילה נהנו גם מיתרונות בתחום הדת.

 זמנם היו פנוי יותר ולפיכך יכלו להתמסר לפעילות בבית־הכנסת וללימוד תורה. גם ספרי־התורה של בית־ הכנסת היו בבעלותם. אולם מחוץ לגורמים המבחינים בין בתי־אב ושכבות חברתיות היו גם הזדמנויות, שבהן הופגנה אחדות הקהילה כולה. כך, למשל, נחוגה כאן בקהל רב המימונה האופיינית ליהודי מרוקו בכלל. ביום האחרון של חג הפסח, עם תום תפילת מוצאי החג, היו כל הגברים — צעירים וזקנים, עניים ועשירים — יוצאים מבית־הכנסת בתהלוכה חוגגת, כשהם נושאים בידיהם אלומות תבואה, מבקרים בכל בתי הקהילה היהודית ומברכים את דייריהם בשנת ברכה. בפתח כל בית כיבדו הנשים את משתתפי התהלוכה בחלב, יין, חמאה, דבש ואגוזים. וכך, פעם בשנה לפחות, היו כולם אורחים של כולם. היה זה ביטוי סמלי לשוויון הבסיסי ולאחריות המשותפת של כל יהודי המקום.

לדמותה של יהדות הרי האטלס

יהודים ומוסלמים, שדומים היו זה לזה באורחות־חיים מסוימים, היו גם שותפים באמונות שונות, כגון בכוחם המאגי של שדים, עין רעה וגורמים על־טבעיים אחרים. אולם על אף הפיזור והריחוק הגיאוגרפיים, הדרכים הקשות, חוסר הביטחון, ולמרות המגע ההדוק עם שכניהם המוסלמים — נשתמרה מסורת יהודית עשירה בחלק־עולם נידח זה.

 בהיותם מנותקים במידה רבה ממרכזי מסורת הלמדנות התלמודית, נתבלט כאן במיוחד נוהג הקריאה בספר הזוהר. האמונה בכוחות הסוד הטמונים בספר הזוהר היתה מקור חשוב לקיום הקהילה היהודית בתוך עולם עוין ורב־סכנות, וחוגי־לימוד הזוהר שימשו השלמה בעלת־משמעות לעיון בספרי התורה, למסורות, לדרשות ולסיפורי־העם. הללו נמסרו בעל־פה מדור לדור על־ידי חכמי המקום, ומפי חכמים נודדים ושליחי ארץ־ישראל, שבאו לאסוף תרומות בשם הכוללים בירושלים ובצפת.

בית־הכנסת היה המוסד המרכזי לפעילות ציבורית, אולם בית־הכנסת כמוסד לא תמיד הוגדר בבירור כמוסד קהילתי על־אישי ומשותף לכול. במקורות נמצא עדויות על בתי־כנסת שנהגו בהם כברכוש פרטי של משפחות, וחכמים מבני המשפחות ניהלו אותם דור אחר דור. הכנסות בתי־הכנסת מ׳מכירת מצוות׳ היו לעתים בסיס קיומם של חכמים אלה(בנש, 118-116:1949). גם ההנהגה הדתית בהרי האטלס לא היתה מובחנת מן הציבור על־ידי הגדרת־תפקידים רשמית, כפי שהתפתח ביהדות אשכנז מסוף ימי־הביניים, עם גיבוש הרבנות ושאר תפקידים ומוסדות מובחנים של הקהילה (כ״ץ, תשי״ח).

 החכמים והשוחטים המקומיים לא קיבלו בדרך־כלל במרוקו משכורת מקופת־קהל ציבורית בעד שירותיהם(זעפרני, 122:1972). הם גם לא היו תמיד משוחררים ממיסי הקהל (זעפרני, 1969: 140-138). הרבנים היו משולבים בחיי המסחר והמלאכה (בנש, 1949: 133), או שנתמכו על־ידי משפחותיהם, ופוצו בעד שירותיהם לפי נדבת ליבם של הנזקקים להם, או על־פי המנהג. גם הבקיאות וההתמחות בתחום הפעילות הדתית עברו תכופות מאב לבן, או לנכד. המפורסמים שבין המנהיגים הדתיים היו ידועים ב׳זכות־אבות׳ המיסטית שלהם (גולווין, 1927: 101; זעפרני, 1972: 124). אל ׳זכות אבות׳ נלוותה גם ה׳שררה/ היא הזכות החוקית למלא תפקידים של מנהיגות ציבורית (זעפרני, 1972 : 126-123).

מושגי השררה וזכות־אבות מבטאים תכונה כללית של תרבות מרוקו המסורתית, הן היהודית והן המוסלמית, והיא הענקת מעמד דתי תקיף ליחיד המצטיין בכריזמה אישית או משפחתית. בקהילות היהודיות במרוקו נוטה היחיד המתבלט באופן זה להיות הכוח המנהיג והמלכד. לתכונה זו של תרבות מרוקו המסורתית יש השלכה סוציולוגית מפליגה. ההכרה בסמכותו של היחיד יוצא הדופן מונעת את הפיתוח העקיב והנמשך של מוסדות וסמכויות של הקהילה כגוף, העומד מעבר לכל יחיד בן הקהילה.

האמונה המשיחית מעוגנת היתה עמוק בהוויית חיי הרוח של היהודים בהרי האטלס. כוחה של אמונה זו מסביר אולי את ההתלהבות הרבה, שהקיפה אותם עם גילוי האפשרות לעלות לארץ. תוך שנים מועטות נתרוקנו הרי האטלס מאוכלוסיה יהודית בת דורות רבים. קהילות הרי האטלס הגיעו רובן לישראל קודם שחלו בהן שינויים כלכליים, חברתיים ותרבותיים, שהיו מנת־חלקם של אותם יהודי מרוקו, אשר הושפעו מתהליכי העיור וההתמערבות, שחלו בעקבות השלטון הצרפתי (ראה: וינגרוד, תש״ך).

אם מצד אחד אפשר שהיו חסרים קצת מן התכנים והסמלים של ההתמערבות, שאותם נשאו עולים אחרים מבני ארצם מיוצאי הערים הגדולות, הרי מצד אחר לא עבר עליהם תהליך ההתפרקות החברתית והתרבותית, אשר אחיהם עברו זה מקרוב, קודם שעלו לארץ. העלייה לארץ החריפה במקרים רבים את משבר חילופי התרבויות, שכבר היו שרויים בו חלקים מסוימים של יהדות מרוקו, ואילו קהילות הרי האטלס הגיעו לישראל כשצביונן הוא עדיין צביון מסורתי מובהק.

דרום־תוניסיה הוא אזור מדברי־למחצה. האוכלוסיה הכללית שם נטתה בעבר להתפרנס מכלכלת רועים נוודים וכן מדיג וממלאכות הנובעות מן הקירבה לים. במסגרת זו השתלבו גם היהודים. נוצרו התקשרויות בין קבוצות ושבטים ברברים נוודים־למחצה לבין יהודים שסיפקו להם מוצרי מסחר ומלאכה. יהודים אלה נדדו בעקבות לקוחותיהם וחזרו לבתיהם רק לעתים מזומנות.

 מסוף המאה התשע־עשרה השתנה דפוס־חיים זה לחלוטין. שלטון החסות הצרפתי פעל לביצור כוחו באזורי־הספר של דרום־תוניסיה, ויסד תחנות־גבול מינהליות ומשטרתיות רבות ברחבי האזור. מקצת מתחנות אלו התפתחו והפכו לערים חדשות, שמשכו אליהן אוכלוסין יהודים שעסקו במתן שירותים, במלאכה ובמסחר זעיר. ערב העליות הגדולות לארץ ישבו קהילות האזור הגדולות ביותר באי ג׳רבה (כ־6,000 נפש), ובעיר גאבס שבחוף־היבשה הסמוך (קרוב ל־4,000 נפש).

בשאר קהילות האזור ישבו עוד אלפים אחדים, ויש לשער שמספר היהודים בכל דרומ־תוניסיה היה קרוב ל־15,000 נפש. באי ג׳רבה התקיימו שתי קהילות, שהיו למעשה עיירות יהודיות עצמאיות. אלו היו הקהילות המנהיגות של האזור, ועיקר ידיעותינו עליהן. מזה כמאה שנה לפחות אין כלכלת האי הקטן, ששטחו כ־500 קמ״ר, מספיקה לכלכלת אוכלוסייתו, אשר מנתה בראשית שנות החמישים יותר מ־60,000 נפש. כתוצאה ממצב זה מקיימים הברברים של ג׳רבה כלכלה וחיי משפחה וחברה מיוחדים במינם.

 הגברים יוצאים אל אזורים אחרים של תוניסיה, מבלים שם את מרבית שנות־העבודה שלהם, ורק לאחר חודשים רבים הם שבים הביתה, אל נשותיהם ומשפחותיהם, לחופשות של שבועות מספר. הברברים של ג׳רבה נמנים עם כת מוסלמית סגפנית. עובדה זו, בצירוף נהגי־העבודה שלהם ופרישותם מחיי משפחה, הופכים אותם לעדת סוחרים מצליחים מאוד. בהתקרב גיל הזיקנה, בתום עשרים עד שלושים שנות־עבודה, נוהגים הסוחרים לפרוש מהמסחר, ושבים לג׳רבה לצמיתות. הם משקיעים את חסכונותיהם בבתיהם, ופונים לעיסוק קל ורגוע, כגון החזקת עדר־צאן קטן, שהכנסתו קטנה אך מספקת בצד החסכונות. על אף ההון המרובה לערך הזורם אל האי, הרי עד לשנות החמישים לא היה בו כדי לשנות בדור הבנים מן הנהגים הכלכליים של דור האבות. תחילת דרכו של אדם היתה עדיין זו של סוחר מהגר.

במסגרת אוכלוסיה כללית זו של סוחרים ניידים ומהגרים נעשו דווקא היהודים לאלמנט המיושב והיציב יותר. בעוד הברברים היו סוחרים בקנה־מידה ארצי, עסקו היהודים במסחר המקומי המוגבל ובענפי־הלוואי לגידול צאן, שבו עסקו הברברים הקשישים המבוססים. כלכלת אחת הקהילות היהודיות, חארה זגירה, היתה מבוססת במידה מכרעת על מלאכות הקשורות בעיבוד צמר גולמי. היהודים עסקו גם במסחר המקומי ובמלאכה בענפי מותרות לפי צורכי האוכלוסיה הכללית האמידה. הסדרים אלה היו יציבים והתקיימו במסגרת יחסים רגועים, בדרך־כלל, בין יהודים וגויים. כלכלת הקהילה האחרת, חארה כבירה, היתה מגוונת יותר. בנוסף למלאכות עיבוד הצמר, והמסחר הקשור בכך, עסקו במלאכות המסורתיות ליהודים בארצות האיסלאם, מלאכות שהיו קשורות בעיבוד מתכות יקרות. כן עסקו בחייטות והחזיקו בחנויות רבות.

Les grandes figures dans l'histoire des juifs du Maroc…RABBI DAVID HASSINE

 Les grandes figures dans l'histoire des juifs du Maroc

RABBI DAVID HASSINE

LE POETE DU JUDAISME MAROCAIN

La vague de creation litteraire qui avait illustre le regne de Moulay Ismael, se poursuivit pendant plusieurs decennies. Elles cesserent avec la mort de celui-ci. Les interminables guerres entre les nombreux pretendants a la succession au trone du plus grand Sultan de l'histoire du Maroc engendrerent trente annees de troubles dans les populations, et toucherent encore plus cruellement le maillon le plus faible de la societe, les communautes juives dispersees a travers tout le vaste empire. Rabbi David Hassine, par sa vie et par son oeuvre, est le symbole de cette periode tourmentee.

Rabbi David est ne l'annee meme de la mort de l'Empereur, a Mekhnes, la nouvelle capitale, qui avait vu sa population juive grandir et prosperer au point de disputer la primaute a Fes, qui etait depuis toujours la capitale intellectuelle de la communaute juive du Maroc. Son pere, rabbi Aaron, etait le guide spirituel de la communaute de Safed. Les trente premieres annees de la vie de rabbi David Hassine s'ecoulerent sous le signe de la misere et de l'insecurite, constamment menacees parla Garde Noire.Cette armee, instituee durant le regne de Moulay Ismael, etait devenue un terrible fleau, qui avait le pouvoir de couronner et de destituer les sultans.La Garde Noireenvahit a plusieurs reprises le mellah de Mekhnes, le pilla de fond en comble et ruina totalement sa laborieuse population. Le regne du bon roi Sidi Mohammed Ben Abdallah (1757- 1790), qui selon les chroniques de l'epoque «aimait beaucoup Israel», fut une periode de convalescence pour la communaute juive. Le nouveau Sultan aida en particulier les negotiants a retablir des relations commerciales avec l'Europe. Son carrosse, ecrit rabbi Moshe Elbaz, «etait toujours precede des montures de ses dix conseillers juifs somptueusement vetus». Mais a sa mort, son successeur Moulay Lyazid prit le contre-pied de sa politique, jurant de purifier definitivement le sol marocain de toute presence juive. Sur les conseils d'un imam qui lui rappela l'adage selon lequel le sort d'un pauvre est pire que celui d'un mort, il convertit finalement cet arret en un ordre de depouiller la population de toutes ses richesses. Heureusement, la brievete de son regne sanguinaire (1790-1792) ne lui permit pas de detruire definitivement la communaute juive du Maroc.

Temoin de ces tragiques evenements, rabbi David Hassine les retraca dans son immense ceuvre poetique, a cote des themes religieux classiques, de la celebration des fetes du calendrier hebrai'que, des ceremonies familiales, de la nostalgie dela Terre Sainte, de l'arrivee du Messie, des chants de louanges pour les grands de la communaute et aussi pour les emissaires d'Eretz Israel, tels rabbi Amram Ben Diwan dont le tombeau a Asjen, pres de Ouezzane, devait devenir un haut lieu de pelerinage au Maroc.

Heritiere del' Age d'Or espagnol, la tradition poetique hebrai'que marocaine s'est enrichie des influences kabbalistes de Safed qui y ajouterent de nouveaux themes et de nouveaux motifs. Cet enrichissement trouve sa plus parfaite expression dans l'ceuvre de rabbi David Hassine. II n'a jamais pu, malgre tous ses efforts, publier de son vivant son recueil de poemes, Tehila Ledavid (Amsterdam,1807. Celui-ci, des sa parution posthume, connut une immense diffusion dans toute l'Afrique du Nord, dans l'Orient sefarade et meme jusqu'en Eretz Israel. En temoignent ses deux poemes chantes dans le monde entier jusqu'a nos jours, Aarokh mahal nibi, dans les ceremonies de circoncision, et Ohil yom yom estahe, dedie a la gloire de Tiberiade. Apres epuisement de sa premiere edition, le livre de rabbi David Hassine fut recopie a la main dans toutes les communautes marocaines, jusqu'a la publication d'une nouvelle edition, a Casablanca en  1931 par l'un de ses descendant, rabbi Aaron Hassine. Deux professeurs de linguistique, Ephrai'm Hazan de l'Universite de Jerusalem et Andre Elbaz de l'Universite d'Ottawa, viennent d'en publier une edition scientifique commentee ( Jerusalem, 1999 )

דמויות בתולדות היהודים במרוקו

רבי דוד חסין דמויות

דמויות בתולדות היהודים במרוקו

רבי דוד בן אהרן חסין

גל היצירה הרוחנית בכל התחומים שגאה בימי השגשוג של שלטון מולאי איסמעיל, לא פסק לפתע בימי הפורענות הנוראים שבאו לאחר מותו, ב׳׳שלושים שנות הבלבול״ של מלחמות הירושה, ועד לשלטונו האכזר מכל של מולאי יאזיד. בתקופה זו חי ופעל רבי דוד בן־חסין, גדול משוררי יהדות־מרוקו. הוא הסמל המובהק לתקופה זו של פורענות פוליטית ויצירה רוחנית.

עוד מימי ׳תור״הזהב', הייתה לשירה הספרדית השפעה רבת עוצמה על מורשת השירה והפיוט בצפון אפריקה. לאחר הגירוש, ראו עצמם משוררי יהדות מרוקו, כממשיכי השירה העברית הספרדית המהוללה, לצד השפעות השירה שהתפתחה במזרח לאחר הגירוש, ועברה תקופת פריחה מחודשת, במפגש עם תורת הקבלה של האר״י, אשר העשירה את השירה במוטיבים חדשים, המבטאים כיסופים לגאולה ולביאת המשיח.

רבי דוד נולד בבירה מקנאס לאביו רבי אהרון, בשנה שמת המלך מולאי איסמעיל. הסתלקותו, לאחר השלטון הארוך ביותר בתולדות המדינה, מוטטה את האימפריה האדירה שהקים. מלחמות הירושה, בין עשרות בניו, נמשכו מעל שלושים שנה. תקופה זו נחקקה בתודעת יהודי מרוקו ׳כשנות הבלבול׳, שרוששו את הקהילות, בעיקר מקנאס ופאס. תקופת התאוששות, כלכלית ופיזית, התקיימה תחת שלטונו של סידי מוחמד בן עבדאללה 1757 – 1790המתואר ״כאוהב ישראל עד מאד״. לאחריה, חשכו חייהם של יהודי מרוקו בתקופת שלטון בנו הסורר מולאי יאזיד1790 – 1792.. יאזיד שנשבע תחילה, למחוק את זכר ישראל מאדמת מרוקו, "הסתפק" בגזילת רכושם ובגירושם מבתיהם בפאס, כשהשתכנע שגורל עני גרוע מגורלו של מת, ובהריגת מנהיגי הקהילה שהיו יועצי אביו.

למרות המאורעות הטרגיים ועל אף קשיי פרנסתו של המשורר, המוצאים ביטוי בשירתו, הצטיין רבי דוד בלמדנותו. בשנת 1776, הגיע למקנאס השד״ר המפורסם מחברון, רבי עמרם בן־דיוואן, שנתקע בעיר לשמונה שנים, בגין מלחמות השבטים הברברים. מידי יום ביומו למדו רבני העיר וחכמיה עמו, ובהם הרב דוד בן־חסין.

ר׳ דוד קיבץ את שיריו והשתוקק להוציאם לאור באירופה, ואף גייס כספים לשם כך, בקהילות מרוקו ובגיבראלטאר. אלא שלא עלה בידו בשל המאורעות. קובץ שיריו'תהילה לדודי, ראה אור לראשונה באמסטרדאם ב-1807. שניים משיריו התפרסמו בפזורה הספרדית: ׳אוחיל יום יום אשתאה', שיר הלל לטבריה, ו׳אערוך מהלל ניבי', ששרים בטקסי ברית המילה, ומשוררים במזרח כתבו שירים דומים בהשפעתם. הספר נדפס מחדש ב-1931. לאחרונה, הוציאו שני חוקרים מירושלים ומקנדה, פרופ' אפרים חזן ופרופ׳ אנדרה אלבז, מהדורה מדעית של ׳תהילה לדוד׳ לוד 1999).

שבעים סיפורים וסיפור מפי יהודי מרוקו

 

 שבעים סיפורים וסיפור מפי יהודי מרוקו – בתפוצות הגולה

9 – אל תאמינו בגוי

יעקב אביצוק – רושם סיפורים 1 – 23. נולד בשנת 1929 בעיר המולדווית ואסלוי, רומניה, לדוד ורחל איצקוביץ, כילד שישי בין תשעה אחים ואחיות, אביו היה רפד. יעקב למד באורח מקביל " בחדר " ובבית הספר היהודי בשם " עשה טוב ,, שבו לימדו גם קצת עברית.

בית הוריו היה מסורתי, נתחנך בתנועות הציוניות " גורדוניה " ו " בוסלייה ", והיה לפני עלייתו בהכשרה במלחמת העולם השנייה עבד במחנות הכפייה.

מספר הספור : אברהם ( אלברט ) אילוז.

במימרה אומרת : אל תאמין בגוי, גם אם הוא ארבעים שנה בקבר. מי אינו מכיר מימרה זו כיום ? אך מהו מקורה ? שמעו ואספר :

רב מפורסם היה במרוקו, שהיה הולך מכפר לכפר ומלמד תורה. פעם איחר חהגיע לכפר, שבו התגוררו יהודים, והעת – ערב שבת, ובצרורו גם כסף. לא ידע היהודי מה לעשות כדי לא לחולל את השבת.

בינתיים הוא קרב ובא לכפר, והנה הוא רואה בית קברות ערבי. הוט ניגש לאחד הקברים, חפר בו גומה קטנה והכניס לתוכה את צרור כספו. שמח ועליז נכנס הרב לכפר, ובו נתקבל בכבוד גדול על ידי תושביו היהודיים.

בלילה הזה חלם אחד המוסלמים שבכפר, כי אביו מצווה עליו לבוא אל קברו ; כי למראשותיו של המת טמון צרור כסף גדול. תחילה חשב הבן, כי חלומות שווא ידברו. אבל באותו לילה עצמו הופיע אביו בחלומו פעם שנייה ושלישית, עד שהאיש שוכנע כי נכון הדבר.

הוא נטל לידו את חפירה, בא לקבר של אביו וחפר עד שמצא את צרור הכסף. שמח חזר האיש לביתו. למחרת השבת, ביום ראשון, בבוקר השכם, נפרד הרב ממוקירי פניו, שנהגו בו הכנסת אורחים, ויצא לדרכו.

הוא ניגש למחבוא כדי להחזיר לעצמו את כספו, והנה, שוד ושבר ! הכסף נעלם ואיננו.

מאז, בבוא הרב בין היהודים היה נוהג לומר : " אין אמונה בגוי, גם אם הוא ארבעים שנה בקבר. 

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 229 מנויים נוספים
ינואר 2013
א ב ג ד ה ו ש
 12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
2728293031  

רשימת הנושאים באתר