ארכיון יומי: 2 בינואר 2013


תולדות היהודים באפ' הצפונית -הירשברג

תולדות היהודים באפריקה הצפונית -הירשברג

ניצחונותיהם של חסאן בן נועמאן ושל מוסא בן נוציר בסוך של המאה הזו ובראשית המאה השמינית, שבעקבותיהם נפלה כל אפריקה הצפונית בידי הערבים מציינים התחלה תקופה חדשה גם בשביל היהודים.

אכן תהליך השתלבותם של הברברים במסכת העולם הערבי מוסלמי נמשך מאות שנים והיה מלווה תנודות רבות, אבל ליהודים באה רווחה לאחר תקופה ארוכה של השפלות והגבלות בימי הביזאנטים. אמנם הטיל חסן הכובש את המס המיוחד – ג'יזיה – על הנוצרים ועל היהודים אבל גם בימי הרומים נאלצו היהודים לשם מס זה.

ועתה נמצאו להם " אחים " לצרה – וזו הייתה חצי נחמה. את ההבדל הזה הרגישו בבשרם כאשר הצליחו הביזאנטים למשך שבועות אחדים לתפוס את אזור אנטאבלס – היא פָנטאפוליס – והתחילו לפרוע פרעות באנשי החסות – כלומר ביהודים. כנראה מפני שהם שיתפו פעולה עם הערבים.

וכן שומעים אנו כי בזמן התקוממותם של הברברים בחבל נפזאוה, כחמישים שנה לאחר הכנעתם, על ידי חסאן לקחו בשבי את אנשי החסות – וגם הפעם הכוונה ליהודים. אלה שוחררו על ידי המפקד הערבי, שנצטווה לצאת נגד הברברים והיכה אותם.

נפזואה היא אזור נרחב בתוניסיה המרכזית, מזרחה לביצות המלח של ג'ריד והנאות נפטה ותוזר. הוא משתרע עד מבואות קאבס, אל חאמה, מטמאטה, והיה מיושב יהודים ונוצרים. אחד הגאונים בבל שפעל בראשית המאה התשיעית, רבי אברהם נושא את הכינוי " אל קאבסי ", המעיד, כי מוצאו מקאבס. כלומר במחצית המאה השנייה למאה השמינית בוודאי היו שם יהודים.

מאת השנים הראשונות של הכיבוש הערבי לא הצטיינו בהתפתחות שקטה דווקא. זמן לא רב לאחר השלמת הכיבוש מבחינה צבאית זכתה באפריקה להתפשטות רבה תנועת " הח'ארג'יה ", כלומר הפרישה, שהיא הכת הדתית הקדומה באסלאם.

אחת הסיסמאות העיקריות שבהן דגלה כת זו הייתה שוויון של כל הגזעים באסלאם, עיקרון שהיה מאוד לפי רוחם של הברברים. הח'ארג'יה עשתה נפשות רבות בין שבט נפוסה שישב מלכתחילה בטריפוליטניה. אגב אורחא ראוי להזכיר, כי לפי המסורת פשטו לפנים בקרב שבט זה אמונות יהודיות.

ב. היהודים כמסכת המאורעות המדיניים.

במחציתהמאה השמינית, סוף שלטון שושלת בני אומייה וראשית צמיחתם של בני עבאס בכליפות המוסלמית, שומעים אנו על התקוממות מזוינת של הברברים הח׳ארג׳ים נגד המושלים הערביים, שישבו בקירואן ובטריפוליס המערבית.

מרכז התקוממות אחד — שעליו כבר שמענו — היה בנפזאוה ושני במרוקו המערבית בין שבטי ברגואטה.

פלג הת׳ארג׳ים שישב בטריפוליטאניה ובתוניסיה נקרא אבאצ׳ים: ואף על־פי שהם הוכו הצליח מנהיגם אבן רוסתם להימלט ולכונן מדינה חדשה באלג׳יריה המרכזית, שבירתה הייתה תאהרת — תיהרת.

. באותו פרק זמן ) מחצית המאה השמינית לסה״נ(  נוסדה על ידי כת פורשים אחרת ממלכה ה׳ארג׳ית

שניה בת׳למסאן. שבט ברברי אחר ייסד באותם הימים מדינה ח׳ארג׳ית שלישית בנאות תאפילאלת שבעמק זיז ובנה את עיר הבירה םג׳למאסה.

על אף חילוקי הדעות בענייני אמונה ודין שהתגלעו בין הפלגים השונים של " הפורשים " קיימו

ביניהן מדינות אלה קשר מדיני ומסחרי הדוק . וכבר במקום זה ראוי לציין, כי בשלוש הערים החדשות, שהזכרנון: תאהרת, תלמסאן וסג׳למאסה, מוצאים אנו כעבור זמן אוכלוסיה יהודית.

כל כמה שנודע לנו העדות הקדומה על הימצאות יהודים שהגיעה עדינו היא מתאחרת, אשר בה הי במאה התשיעית ר׳ יהודה אבן קוריש (או קוריס), אחד הבלשנים הראשונים שקמו לנו . וכן יש להצביע על העובדה, שאינה מקרה, כי גם במרכזים אבאצ׳יים אחרים, כגון ג׳בל נפוסה (שהיווה מלכתחילה מעין סניף של ממלכת תאהרת) ״) באי ג׳רבה, באזור ג׳ריד = )נפזאוה, המשתרע עד קאבם(  בנאות ורגלאן ומזאב, היו תמיד יישובים יהודיים חשובים, שהמשיכו להתקיים בסביבה האבאצ׳ית עד ימינו.

ה " פורשים " על כיתותיהם היו אמנם הראשונים אבל לא היחידים, שניסו להקים באפריקה הצפונית מדינות עצמאיות ובלתי־תלויות מהכ'ליפות בבגדאד.

בסוף המאה השמינית מצא מקלט במגרב הקיצוני אדרים, נצר ממשפחת הכליף הרביעי, עלי ופאטמה, בתו של מוחמד הנביא, שנמלט מהמזרח מחמת רדיפות העבאסים.

אדרים היה אבי שושלת האדריםים, שהקימה את ממלכתה במארוקו המרכזית המערבית, באיזור שעירו הראשית היתה עד כה וולילי, כפי שקוראים הערבים לוולוביליס, העיר הרומית־ויזיגוטית. בקירבת חורבותיה של עיר זו על הר זרהוּן נמצא קברו של אדרים הראשון המקודש ביותר בעיני בני מארוקו

ומקום השתטחות, הנערכת מדי שנה בחודש מאי על ידי בית המלוכה והמוני העם, ). לפי המסופר מצא אדרים, המכונה הגדול, יהודים ונוצרים באזור זה והוא מחה את שאריות הדתות והעדות״, שהיו באזורו — ידיעה שבלשון זו בוודאי אינה נכונה, כפי שניווכח מידי ).

בנו של אדרים הראשון, שנולד לאחר מות אביו, והוא אדרים השני, ייסד בראשית המאה התשיעית את העיר פאס, שבה — ובסביבתה — מוצאים אנו כעבור זמן יהודים, כפי שלמדים אנו מתוך מקורות שונים. 

Alliance Israelite Universelle..Joseph Chetrit..Les Juifs de Taroudant, leurs metiers et leurs saints

Joseph Chetrit

Universite de Haifa

Les rapports trimestriels des instituteurs de l'Alliance comme source ethnographique sur le Judaisme marocain.

Les Juifs de Taroudant, leurs metiers et leurs saints

 Alliance Israelite Universelle

http://www.prenom-marocain.com/prenoms-marocains-a-maroc.html

A la fin du XlXeme siecle et dans la premiere moitie du XXeme, les plus nantis de ces communautes avaient des associations agricoles avec des paysans musulmans, arabes ou berberes, dans l'elevage de bovins ou d'ovins, dans la culture de cereales et dans l'entretien de vergers, d'oliviers en particulier. Ce sont d'ailleurs ces associations qui ont marque la fete juive de la Mimounaa Taroudant, car les juifs prenaient dans la soiree du dernier jour de Pessah a leurs connaissances musulmanes un panier de 'matsot' — ar rghaif — et de specialites culinaires juives; ces derniers leur offraient en echange du lait, du miel, des ceufs et des epis de ble ou d'orge ainsi que des feves vertes qui leur servaient a dresser la table traditionnelle de la fete.

Du point de vue de la culture juive interne, Taroudant s'est distinguee aux XVIeme et XVIIeme siecles par une ecole kabbalistique tres importante dont on vient de publier et d'etudier l'oeuvre exegetique des auteurs les plus marquants, comme R. Moshe bar Maimon Elbaz et ses disciples R. Ya'aqob Ifergan et R. Yishaq Ha-Cohen. Ce dernier a probablement ouvert ouvert la lignee des kabbalistes de la famille Cohen Azugh, dont l'oeuvre est encore inedite. Depuis le XVIIIeme siecle au moins jusqu'a nos jours, les chefs de cette famille illustre sont devenus l'objet d'une veneration generale a Taroudant comme dans les communautes voisines, et la Hiloula de R. David ben Baroukh Cohen Azogh et de son fils Rabbi Baroukh, continue de reunir meme de nos jours chaque hiver, le dernier jour de Hanouka, de nombreuses centaines de pelerins a Aghzou n-Bahamou, pres d'Oulad Berrhil, a35 Km deTaroudant.

D'autres saints de la famille sont R.Baroukh Ha-Cohen et son fils R.David Ha-Cohebn Azogh, dit Baba Doudou – decede en 1953, qui sont enterres a Taroudant, ainsi que son cousin R.Pinhas Ha-Cohen – decede en 1952, lequel est enterre a Marakech  

D'autres saints, qui etaient  veneres dans la region sont R. Moshe bar Maimon Elbaz, R. Shalom Zafrani et R. Pinhas Al-Kohen, enterres a Taroudant, R. Abraham bar Maimon, enterre a Tiout, et R. Yishaq Ha-Levi, enterre pres de Tinzert, ainsi que R. Khlifa Malka, enterre a Agadir.

כתר קדושה – תולדות הזהב לבית פינטו

כתר קדושה – שושלת הזהב של צדיקי פינטו מדור ראשון עד דור עשירי

סמוכים לעד – פרשת הסמיכה

כאמור, תקופה זו בה אנו עוסקים, היתה מן הסוערות בתולדות ימי עם ישראל. במקומות בהם דרו היהודים מאות שנים, צצו חדשים לבקרים גזירות שמד וגזירות גלות, ומושבות היהודים טולטלו טלטלה עזה. בעת הזו נטלה התורה מקלה ותרמילה, ונדדה ממקום משכנה. מרכז התורה ששכן במדינות ספרד, התפצל לגלויות מספר, ורבים מענקי הרוח ששכנו בה, העתיקו משכנם לארץ ישראל.

בין הגולים שהגיעו לארץ הקדש, היה ר׳ יעקב בירב הראשון, שלאחר תחנות מספר בדרכו מספרד, הגיע לעיה״ק צפת, שם התיישב, ופתח את ישיבתו.

גדולתו בתורה של ר׳ יעקב היתה נדירה, כפי שמעיד עליו המבי״ט – ר׳ משה מטראני, מגדולי תלמידיו, באחת מתשובותיו(וז״א תשובה מ״א): "בקי בג׳ סדרים, רדומים לו כמונחים בכיסו, ובג׳ סדרים אחרים יודע להשיב סברא המתקבלת על הלב״. גאונותו הציבה אותו בשורת גדולי הדור המובהקים, וכפי שמכנהו תלמידו הנ״ל בתשובה הנזכרת: ״מאור הגולה״. בתשובה נוספת כותב (תשובה מ״ט): ׳הקרא שמו יועץ פלא, ותהי המשרה על שכמו בדברי טוב לכל עמו, יהי אלקיו עמו ויגיה אורו, אשר רבץ תורה בישראל, ולימד דעת את עם אריאל, ולהורות נתן בלבו, הגיונו וניבו חקים ומשפטים צדיקים, מזן אל זן מפיקים, בפסקיו ותשובותיו חקי האלקים ותורותיו״.

בהגיע ר׳ יעקב לארץ ישראל, לאחר התלאות והנדודים שעבר, חפץ מאד בקירוב הגאולה. בהכירו את מצבם הירוד של היהודים באותה תקופה, השתוקק לפעול פעולות שיעוררו רחמי שמים, עד יחפוץ אב הרחמים לפרוש כנפיו על עמו ויחון אותם.

מדברי חז״ל: חרב וביזה מתרבים בעולם משום עיוות הדין וקלקולו (שבת לג.), הסיק, כי כצעד ראשון לרומם את מצבם השפל של אחיו, צריך לחזק את מוסדות הדיינות. העמדת בתי דינים בהם יכהנו דיינים בעלי שם, אנשי חיל יראי חטא, תעניק להם סמכות משמעותית, בעלת תוקף. בכח מעמדם יצייתו להם ההמונים, ויסורו למרותם, והם ינהיגו את העם בדרכי התורה. לשם כך, יש להטיל מגבלות על מינוי דיינים. אין למנות דיין, אלא תלמיד חכם, שגדולתו בתורה וכוחו בפסק אינם שכיחים, בצירוף היותו מוכר כאישיות ללא חת, שאינה נושאת פנים לשוע או דל.

לשם כך, בהסתמכו על דברי הרמב׳׳ם (הלכות סנהדרין פ״ד הלכה יא, ובפירוש המשנה מס׳ סנהדרין פרק א׳), שבהסכמת כל חכמי ישראל ניתן לחדש את הסמיכה בארץ ישראל, החליט כי ניתן לחדש את סמיכת הדיינים איש מפי איש. בכך לא ימונה לדיין אלא מי שהוסמך מפי דיין מוסמך, והם לא ימנו אלא מי שנמנו בו כל המעלות האמורות.

מעמד הסמיכה היה נהוג בעם ישראל מאז מעמד הר סיני, משה רבינו סמך את יהושע והזקנים, הזקנים סמכו לזקנים שאחריהם, וכך כל דור ודור חכמיו סמכו את חכמי הדור הבא. בקבלה יחודית זו, נוצרה שרשרת זהב של מסירת התורה בעם ישראל, והינה אחוזה טבעת בטבעת, בקשר בל ינתק מאז קבלת התורה. הסמיכה היתה נהוגה עד אמצע זמן האמוראים בערך, ורק אז מחמת סיבות שונות, לא ברורות דים, בטלה הסמיכה.

ר׳ שלמה פינטו שעלה על המוקד ור יוסף אחיו

מטרות חידוש הסמיכה

מתוך הבנת עומק משמעות הסמיכה, כפי האמור, בטוח היה ר׳ יעקב בירב, שחידוש מעמד עתיק זה, יהיה בכוחו להחזיר עטרת הדיינות ליושנה, ולגדור את הפרצות אשר נבעו בעם. כי הרי חידוש מעמד נכבד זה, האפוף הוד קדומים, משקף את הדיין הנושאה כאחד מחוליות מוסרי התורה מדור דור, ותורתו ופסקיו יתפסו בעיני העם כהמשך ישיר לקבלת התורה. בכך תנתן עצמה רבה לדיינים הסמוכים, והם יוכלו לדון את העם משפט צדק, ללא חת, ולהנחותם בדרך הנכונה, כמאמר חז״ל: דיין הדומה למלך ואינו צריך כלום, יעמיד ארץ (סנהדרין ז:), וכך בהתקרב העם לאביהם שבשמים, יחפוץ בהם, וירצה לחוננם, ולהשיב שכינתו בתוכם.

מטרה נוספת היתה לכך, באותו דור ובדורות הקודמים לו, רבו האנוסים מקרב בני ישראל. הם אלו, שקושי הנסיון – מות או גלות ועוני, שבר את רוחם, והעדיפו להמיר את דתם למראית עין.

רובם עשו כן, בחושבם להמיר לזמן מועט בלבד, ובהזדמנות הראשונה בה יוכלו להימלט מאימת האינקויזיציה יחזרו לחיות את חיי יהדותם בריש גלי. מזימת השטן הצליחה בחלקה, ורבים מהם נסחפו לאט לאט. היו ששכחו הלכות רבות, והיו שבמרחק הזמן שכחו גם את מקור מחצבתם. אולם רבים מהם שמרו בסתר על יהדותם בעקשנות וגבורה עילאית, ולא זנחו לרגע את תקוותם לשוב לקיים מצוות התורה בגלוי ובגאון. באפשרות הראשונה שהזדמנה להם, נמלטו מצפורני האינקויזיציה, ושם במדינות אחרות, שבו לחיק היהדות לאור היום.

אך במקרים רבים נכונה להם אכזבה מרה, בבואם בקרב אחיהם חשו בניכור מסויים, היו מאחיהם שבזו להם על שלא הצליחו לעמוד בנסיון, ולא מסרו את נפשם או ממונם להימלט מארץ גזירה. בנוסף לכך, רבים מהם נמנעו לחזור בתשובה, בחושבם כי אין תקנה לעבירות שעברו.

מהר״י בירב בלבו הרחום, האזין לאנקת אותם אומללים, ורצה לעזור להם לשוב לחיק אמונת אבותם. לפיכך סבר, כי בחידוש הדיינים המוסמכים, שבכוחם לדון דיני קנסות ומלקות, יוכלו אותם אנוסים אומללים ללקות על עוונם, ובכך יחושו כי סר עוונם וחטאתם כופרה, וישובו להתקבל ברצון בקרב אחיהם בכל אתר ואתר.

המצטרפים והמתנגדים

לדעתו הצטרפו חכמי העיר צפת, אשר באותה תקופה היתה לה עדנה, רחובותיה מלאו חכמים וסופרים, ורבים מגדולי האומה גרו בה. וכך בשנת רח׳׳צ, במעמד רב רושם, חודשה הסמיכה בעיר צפת. כל חכמי העיר הגישו כתב סמיכה לר׳ יעקב בירב ולאחר שהוא עצמו הוסמך, סמך בכוחו את: רבי יוסף קארו ה״בית יוסף״, רבי משה מטארני"המבי״ט״, רבי אברהם שלום, רבי ישראל די קוריאל, ורבי יוסף סאגיס.

אולם דרכו זו לא הצליחה, רבים מגדולי הדור המובהקים התנגדו לתכניתו, ׳פולמוס חריף מאד התפתח בעקבות שאיפתו זו.

המתנגדים העיקריים היו חכמי ירושלים, שסברו כי אין שום אפשרות לחדש מעמד זה עד ביאת המשיח. בראשם ניצב ר׳ לוי בן חביב – הרלב״ח, מגדולי אותו דור, בנו של ר׳ יעקב בן חביב מחבר העין יעקב על אגדות התלמוד, שנמנה גם הוא על גולי ספרד. העובדה שר׳ יעקב בירב שלח להרלב״ח עצמו כתב סמיכה, לא עמעמה כלל את התנגדותו התקיפה. בסוף ספרו שו״ת מהרלב״ח, נדפס בקונטרס מיוחד, צדדי הויכוח והמשא ומתן המרתק שהתנהל סביב ענין זה. אל חכמי ירושלים הצטרף גם ר׳ דוד בן זמרא – הרדב״ז, שהיה ג״כ מגדולי אותו דור, ועמו חכמי מצרים.

התנגדותם העזה גרמה להתרופפות המעמד המיוחל, וכך לא הצליחה הסמיכה לכבוש את המעמד הרצוי לו קיווה ר׳ יעקב בירב. עם השנים הלכה ודעכה, עד שפסקה לגמרי לאחר כמה עשרות שנים.

אולם, למרות זאת, אלה שזכו והתעטרו בכתר הסמיכה, הוכרו ברחבי העולם היהודי, לא רק כגדולי תורה מובהקים, אלא כדיינים בעלי שם מיוחד, שגאונותם הולמת לשאת תואר כה נכבד. דבריהם נשמעו בכל מקום, מעמדם היה תקיף ובעל סמכות רחבה, באשר ההמונים התייחסו לתואר זה בכבוד גדול ביותר.

בשנים בהם נהגה הסמיכה נסמכו חכמים נוספים, נזכירם כאן: מהר״י קארו סמךאת רבי משה אלשיך ״האלשיך הקדוש״, רבי אלישע גאליקו, ורבי יעקב בן רבי אברהם בירב. מהר״ם אלשיך סמך את רבי חיים ויטאל. ר״י בירב השני סמך את רבי משה גלאנטי, רבי אלעזר אזקרי בעל ״החרדים״, רבי משה בירב, רבי אברהם גבריאל, רבי יום טוב צהלון, רבי חייא הרופא, ורבי יעקב אבולעפיא. ר׳ חייא הרופא סמך את רבי בנימין הלוי.

Recent Posts


הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
ינואר 2013
א ב ג ד ה ו ש
 12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
2728293031  

רשימת הנושאים באתר