ארכיון יומי: 19 בינואר 2013


שלוחי ארץ-ישראל. אברהם יערי

פרק ראשון

השליח ותפקידיו ושולחיו.דרכי השליחות

א.מי נבחר לשליח ארץ־ישראל ?

עיקר תפקידו של שליח ארץ־ישראל היה לקבץ תרומות לצרכי קיומו וחיזוקו של הישוב בארץ. אולם השולחים היטיבו לדעת שתפקידי השלוחים כוללים הרבה למעלה מזה. השליח הוא נציגה של ארץ־ישראל החיה ולפיכך עליו לגלם בקרבו את מיטב התכונות של היושבים לפני ה׳ בארץ, ועל הכל תורה ומדות מוסריות. על השליח גם למלא שליחות רוחנית רבה. עליו להביא את בשורת או־ץ־ישראל לתוך חשכת הגלות, את חזון הקודש לתוך מציאות החול, את כיסופי־הגאולה לתוך הרגלי־נכר. עליו לעורר את העם מתרדמה רוחנית ומוסרית, עליו להנהיג ולהורות דרך במדות ובמעשים, עליו לגדור פרצות ולתקן בדקים. לפיכך צריך השליח להיות בעל תורה. זה תנאי ראשון, שבלעדיו אין אדם נבחר לשליח.

ואמנם אנו מוצאים בין שלוחי ארץ־ישראל בכל הדורות מגדולי חכמי או־ץ־ישראל כמו ר׳ בצלאל חכמי אשכנזי בעל ״שיטה מקובצת״, ר׳ משה אלשיך, ר׳ יוסף מטראני, ורבי יום טוב צהלון — במאה השש־עשרה! המקובל ר׳ נתן שפירא ור׳ חזקיה סילוא בעל ״פרי חדש״— במאה השבע־עשרה! ר׳ אברהם יצחקי, ר׳ חיים יוסף דוד אזולאי ורי יום טוב אלגאזי— במאה השמונה־עשרה! ר׳ יהוסף שווארץ בעל ״תבואות הארץ״ ורבי יעקב ספיר בעל ״אבן ספיר״— במאה התשע־עשרה. ולא הם בלבד, אלא רוב חכמי א״י החשובים יצאו פעם בשליחות הישוב.

וכן צריך שליח א״י להיות מוכתר במדות ובנמוסים טובים כדי שיוכל בהתנהגותו בלבד לשמש אות ומופת. כמובן שלא תמיד מצאו אישים דגולים שהתרצו או שיכלו לצאת בשליחות, ואז מן ההכרח היה להסתפק בחכמים ממדרגה שניה. תכונות נוספות רצויות לשליח, והן יחוס־אבות, הדרת־פנים, קול נאה, כוח־הדרוש, שיחה נאה. יש שנבחרו שלוחים מהיותם בעלי סגולות או בעלי־מופת, כי תכונות כאלו מוסיפים לכוח השפעתם ולכוח סמכותה של ארץ־ישראל. אולם בכל אלה לא סגי. השליח יוצא למרחקי מרחקים ונודד במשך שנים רבות בדרכים משובשות בלסטים, בין עמים אשר דרכיהם לא ידע, ועליו להיות איפוא אמיץ־לב, בריא בגופה זריז בתנועותיו, מוכן להפתעות, נוח להסתגל, בקי בהויות העולם, מהיר ללמוד לשונות, מעורב בין הבריות, כללו של דבר, בעל כל המדות הטובות שמנו בנוסעים מעולים.

כדי שיהא אדם מוכן לצאת לנסיעה כזו צריך שיהא בו לפחות אחד מששים מהרפתקן, היינו אדם שׂשׂ לקראת כל דבר חדש ומפתיע ולקראת שנויי־מצב חדשים לבקרים. ודאי שלא תמיד נזדמנו באיש אחד התכונות הראשונות וגם האחרונות׳ עתים הכריעו אלה ועתים אלה. אבל היו שלוחים שאיחדו בקרבם עד להפליא את שני מיני התכונות גם יחד. דוגמא מובהקת לכך יכול לשמש ר׳ חיים יוסף דוד אזולאי במחצית האחרונה של המאה השמונה־ עשרה, או ר׳ יעקב ספיר במחצית האחרונה של המאה התשע־עשרה.

גילו של השליח

מבחינת הגיל נבחר לפעמים זקן־ישיש — שיש בו בעיקר מהמדות הראשונות, ועתים אברך צעיר — שיש בו בעיקר מהמדות האחרונות. הכל לפי צורך השליחות ולפי האפשרות. אםהיה הכרח גמור ושיערו שפלוני החכם הישיש יוכל להשפיע בארץ מסויימת— לא נמנעו מלשלחו, והשליח לא נמנע מלילך, אף שהיה בכך משום סכנה לחייו. כך מסופר, למשל, על ר׳ יצחק קובו, שנשלח בשליחותו האחרונה למען ירושלים בהיותו בן שבעים ושלש, ובשעה שיצא משערי העיר ״החזיר פניו מול ירושלים ואמר! מי יודע אם אזכה לחזור עוד לירושלים, ועיניו יורדות כנחל דמעה״, אבל — בכה והלך, ואמנם נפטר בדרך־שליחותו במצרים. וכן לא נמנעו מלשלוח אנשים צעירים ביותר— ביחוד לארצות רחוקות — כשהיה צורך בזה, ובאגרת־שליחות אחת מהזמן שלאחר גזירות אבן פרוך בירושלים (שנת שפ״ו— 1626נאמר! ״ויצא חתן מחדרו בשליחות מצווה עם היותו בתוך חודש חופתו״. 

ואם אנו מוצאים רוב חכמי א״י מוכנים לצאת בשליחות ולהטלטל שנים רבות בארצות לא ידעון הם ואבותיהם, הרי זה בעיקר מאחד משני הטעמים האלה! א) הכרה עמוקה שיש בכך הכרח לחיזוק הישוב ולפדיון בני עדתם או בני עירם ממצוקה. ב) הכרח של פרנסה לשליח, כי השליח היה מקבלבדרך כלל שליש מכל ההכנסה הנקיה, והיו שלוחים שלא יכלו להתפרנס בארץ בלעדי שכר שליחות

שלוחי שלא על מנת לקבל פרס

בין השלוחים שיצאו מתוך הכרה שיש בכך צורך לישע עמם, אנו מוצאים אחדים שויתרו על שכרם, ואז רגילים השולחים, או הממליצים עליהם, לציין את הדבר לשבח. כשבא רבי יהודה אריה די מודינא להמליץ על ר׳ רחמים איש רומא שליח א״י על מנת לבא מארץ מרחק עד הגלילות האלה על הוצאתו״. בשבחו של ר׳ אברהם רוויגו שליח ירושלים משנת תס״ד (1704) ואילך, מספר ר׳ משה חאגיז! ״שבאמת הוא ציר אמונים לשולחיו, ולשם שמים גמור היה מבייש את עצמו בין היחידים״, ובניגוד ל״רוב השליחים יוצאים להנאת עצמו…

אחד היה אברהם… הנז׳ שיצא שלא להנאת עצמו״.על ר׳ אברהם רובייו ור׳ מיכאל הכהן, שלוחי חברון בשנת תקנ״ח (1798), הדגישו המשלחים באגרת הכללית שמסרו בידם! ״והקדישו גופם לשמים בלא כסף ובלא מחיר״.  על ר׳ גדליה חיון בספר הרב חיד״א! ״והלך בשליחות מצוה לעה״ק חברון ת״ו בלי כסף ובלי מחיר״.״ אולם ודאי שלגבי רבים מהשלוחים שימש גורם ההכנסה מניע עיקרי לטלטל עצמם בדרכים שיש בהן סכנות נפשות, ומי שהצליח בשליחותו היתה הכנסתו לא קטנה כלל, בשובו היה בידו לישב בשלוה בארץ כמה שנים. כשמתאר ר׳ רפאל טריויש, מחכמי ירושלים במאה השמונה־עשרה, את העניות הקשה בירושלים, הוא מוסיף: ״ואם תראה אותם מלובשים… או ירושה או מתנה, או בא אליהם מריוח איזה שליחות אשר שמו נפשם בכפם בסכנת דרכים בים וביבשה״. וכן כותב ר׳ אליעזר ב״ר יצחק פאפו בשנת תקע״א (1811)! ״קשים מזונותיו של אדם בא״י, ועל הרוב הנם נצרכים לצאת עד שחוטפים השליחות של מצוד, לצאת קרית חוצות כעשר שנים או יותר, וחיי צער יחיו, הם ונשותיהם יותר מהם ורבה רעת עוברי דרכים לגוף ולנפש כידוע״

ומאחר שידעו בארץ, שיש בשליחות משום כוח־מושך מבחינה חומרית, התנו לפעמים בשעת ייסוד ישיבת־חכמים מכספי נדיב, שחכמי הישיבה לא יורשו לצאת בשליחות, ואם יעשו כך יפסידו את חלקם בישיבה. כך, למשל, הותנה בפירוש בכתב ההקדש שהקדישה האשה רבקה אלמנת יהודה אשכנזי בקושטא בשנת תקע״ב (1812) לייסוד ישיבת חכמים בירושלים, שכל חכם מחכמי הישיבה ״בכל זמן אשר הוא נוטל פירות הסך הנז׳ אינו רשאי ללכת לקרית חוצות [בשליחות] ואם יקום מתהלך בחוץ, לא יטול פירות הסך הנז׳, והיתה לאיש אחר״.״

וכן הותנה בתקנות ייסוד ישיבת ״חיים וחסד״ בירושלים בשנת תקס״ג (1803) ע״י הגביר מפירנצי ר׳ חזקיה מנוח חיים ברפאל! ״אם באולי איזה ת״ח [מהחכמים] המנויים בישיבה זו יצטרך לצאת לחו״ל בשליחות כוללות עה״ק ירושלים תוב״ב, חייב להניח ת״ח אחר במקומו״.  לעומת זה אנו מוצאים לעתים שבניגוד למקובל הסכימו המשלחים ליתן לשליח את הלקו בישיבת־הכמים אפילו בימי־שליחותו, כנראה משום שלא יכלו לוותר על השליח. בתעודה שניתנה לר׳ נסים ברוך שליח ירושלים לצפון אפריקה בשנת תרי״ד (1854), נאמר: ״להיות כי ישיבתינו הקדושה חסד לאברהם… יש לנו הסכמה קדומה כי כל אשר יצא מקודש לחו״ל… אם נתעכב שם שלשה שנים אבד חזקתו, ואם פחות יחזור למקומו כאשר היה, אך דמי הספקתו לא ינתן לו מאומה כל זמן היותו בחו״ל, כי אם כשירצו חכמי ורבני הישיבה ובכן…נתרצינו…שיטול חלקו הראוי לו מהספקת ישיבת הנז׳ אפילו בהיותו בחוץ כל זמן היותו בשליחות מצוה "

ממזרח וממערב-כרך ד'- מאמרים שונים-לתולדות רבי אהרן אבן חיים – משה עמאר.

 ממזרח וממערב-כרך ד'- מאמרים שוניםמשה עמאר 1111

לתולדות רבי אהרן אבן חיים – משה עמאר.

 גם במצרים הרביץ תורה כמה שנים. מחבריו הרבנים במצרים היה רבי אביגדור קאסטילאץ ור׳ מאיר גאביזון , ומתלמידיו ידוע רבי יהודה חאביליו , וכנראה גם רבי שאול כהן ורבי יחיאל רפאיה. ,האחרון אף תיאר את ר׳ אהרן בתארים נעלים:

ואם יש באמת אדון במקום הזה לסמוך עליו להשיב דבר דבור על אופניו חציפא לי מילתא להורות הוראה קודם מאריה דאתרא מאן גברא רבא רישא דדהבא כרכא דכולא ביה כליל תפארת ישראל מהר״ר אהרן בן חיים נר״ו… יגדיל ויאדיר תורה בישראל על ענוותנותו סמכתי לצאת בעקבי דברי חכמים וחידותם ואיני ח״ו כמורה הלכה אלא כנושא ונותן לפני רבו בהלכת ותסתיים בגדול .

  בניהו אינו מזכיר שהייתו במצרים.

  בניהו אף משער ששהה בשאלוניקי בשנים שס״ה—שס״ו. וראיותיו לשהייתו בשאלוניקי הם דברי ר׳ אהרן בקולופון שלו ל״קרבן אהרן״ שיצוטט להלן: ״וראיתי דרך העיון בה [בוונציה] ובכל גלילות המזרח סאלוניקי… וקושטאנדינה …״

  וכן ממה שמצאנו כותב ר׳ אהרן אישורים לתשובות ר׳ יעקב לבית הלוי, תשובות שגם רבי אהרן חסון,מחכמי שאלוניקי כתב להם אישור. וכן ממה שרבי אהרן כתב אישור לתשובות רבי יונה ב״ר שבתי. ולדעתי אין בראיותיו הכרח, כי הקולופון שלו נכתב לא יאוחר מטבת שנת השע״א ועד אז הוכחנו לעיל שלא היה בקהילות תורכיה, כי עד סוף שנת השס״ח עוד שהה רבי אהרן במארוקו ובתחילת שס״ט מצאנו אותו בוונציה שבה ישב שנים מספר       

  ומה שכתב בקולופון ״וראיתי דרך העיון…״ הכוונה לראייה עיונית בחיבוריהם. גם מהאישור לתשובות רבי יעקב ורבי יונה, אין הכרח גם אם חכמי שאלוניקי כתבו אישור לאותם הפסקים, מאחר שהחכמים נהגו לשלוח פסקיהם לעיונם של חכמים אחרים גם מחוץ לקהילתם כולל לחכמים בבמה קהילות. וכעין ראיה, שאישורו של ר׳ אהרן תמיד בא בסוף.

כנראה בשהותו במצרים נשאל רבי אהרן מירושלים בדבר היתר הלוואה בריבית לנוצרים, וייתכן שנשאל יחד עם החכם רבי מאיר גאביזון .

בסוף ימיו עלה רבי אהרן לירושלים, ובה נפטר בחודש ניסן שנת השצ״ב (1632 ) ונקבר בהר הזיתים. בפטירתו הספידוהו חכמי הדור בארץ ומחוצה לה. מההספדים שנשאו עליו ידועים לנו: הספד של רבי יוסף מטראני ( המהדי״ט ):

״על שמועת מהר״ר אהרן בן חיים זלה״ה שלהי ניסן השצ״ב, כל בית ישראל יבכו את השרפה״ . ר׳ עזרא אלחדב תלמידו, בספר דרושיו הנ״ל, בדרוש שלושה־עשר: ״הספד על שמועת פטירת מורי הרב כמוהר״ר אהרן בן חיים זלה״ה שנפטר בירושלים תוב״ב״; והספדו של רבי עזריה פיגו, שממנו למדנו פרטים מספר על ר׳ אהרן:

והנה אנחנו אלה פה היום בצרותינו לצאת קצת ידי חובת עצם ההדגש אשר הגיענו משמועות הסתלקות הרב המופלג כמוהר״ר אהרן אבן חיים ז״ל נפלנו בספק… איה מקום כבודו בהספדו האם בקהלנו הקדוש אשר בו התחיל להפיץ מעיינותיו חוצה בראשית בואו הנה או בק״ק ליבנטיני שיחי אשר הרביץ תורה אח״כ כמה שניט ולצאת מידי הספק… וגמרנו להספיד בשני המקומות .

14         נוסף עליהם קונן עליו קינה רבי יהודה אריה די מודינא, ובה תיאר מעלותיו וגדולתו בתורה וחכמתו

צאצאיו

מצאצאיו ידועים לנו רבי דוד ורבי.אברהם. שניהם היו ״חכמים ומעיינין גדולים״  ונפטרו צעירים לימים. רבי דוד נפטר בירושלים, ומבניו ידוע לנו ר׳ אהרן (השני) שיובא בהמשך.

ר׳ אברהם היה חברו של ר׳ דוד קונפורמי, וזה האחרון מכנהו ״אלופי ומיודעי״. ר׳ אברהם יצא בשליחות חברון לערי תורכיה בשנת הת״י (1650) בקירוב, ונפטר בדרך שליחותו בעיר מונסטיר בהיותו בעיר תירייא הסמוכה לאיזמיר נפגש עם ר׳ חיים בנבנשתי, המספר בחיבורו ״כנסת הגדולה״:

״וכן עשיתי מעשה פה תיריא וברכתי על הלבנה במוצאי תשעה באב, ובעת ובעונה ההיא נמצא כאן שליח חברון תוב״ב החכם כמה״ר אברהם בן חיים ז״ל בן הרב כמה״ר אהרן ן׳ חיים ז״ל, והעיד שכך נוהגין בירושלים תוב״ב ובחברון תוב״ב״. רבי אברהם נפטר לפני שנת התי״ח (1658), כי ספר ״כנסת הגדולה״ נדפס לראשונה בשנת התי״ח והוא מזכיר את רבי אברהם בברכת המתים.

ר׳ אהרן בן חיים בן רבי דוד, מרבני חברון. החיד׳׳א כותב שראה מתשובותיו בכתב־יד, שנושא־ונותן בהן עם רבי אברהם אמיגו מרבני ירושלים. הוא הלך בשליחות חברון לקהילות תורכיה ובגמר שליחותו נתמנה לחכם באי כיוס.

 משם בא במשא־ ומתן של הלכה עם רבי שלמה הלוי שליח צפת, אשר בגמר שליחותו התיישב באיזמיר. הוא שאל אותו כיצד לכתוב ,את שם העיר כיאו בגטין, ובתשובתו מסיים האחרון: ״וה׳ יעזרני על דבר כבוד שמו ונזכה ללמוד ולשמור ולעשות גם יחד בארץ הקדושה׳.

משם עבר לכהן ברבנות בעיר איזמיר יחד עם רבי שלמה הלוי. בשנת התמ״ד חותם יחד עמו על קבלת עדות ותשובות . תשובותיו ופסקיו של רבי אהרן פזורות בספרי התשובות של חכמי התקופה שאתם בא במשא־ומתן של הלכה, כמו: רבי שלמה הלוי הנ״ל ׳ רבי חיים בנבנשתי, רבי מרדכי הלוי ממצרים ובתשובות  ״יד אהרן״ לרבי אהרן אלפאנדרי.

 וכן נשא־ונתן בהלכה עם רבי יעקב בן נעים מאיזמיר ועם חכמי מצרים רבי יהודה חאביליו ורבי פראג׳י מהמה, ושתי תשובות ממנו נמצאות בקובץ ׳תשובות חכמי מצרים׳ (כתב־יד), ומהן נראה ששהה תקופה מסוימת במצרים, כנראה בדרך שליחותו ». קובץ קטן מתשובותיו בכתב־יד נמצא באוסף מאיר בניהו בירושלים. מתשובותיו נראה שהיה מיראי הוראה.

הסלקציה – חיים מלכא-הסלקציה וההפליה בעלייתם וקליטתם של יהודי מרוקו וצפון אפריקה בשנים 1948 – 1956

הסלקציה וההפליה בעלייתם וקליטתם של יהודי מרוקו וצפון אפריקה בשנים 1948 – 1956חיים מלכה

הסלקציה – חיים מלכא

4 – בשבי הסלקציה. מתוך ספרו של שמואל שגב " מבצע יכין " 

בשל חומרת בעיות רפואיות אלה, הוקם ב-1949 מוסד מלב"ן – מוסד לטיפול בחולים קשישים ונכים – במימון משותף של הג'וינט, הסוכנות היהודית וממשלת ישראל. מאחר שישראל לא הייתה מסוגלת לעמוד גם בנטל כספי חלקי זה, קיבל על עצמו הג'וינט את מלוא המימון של מלב"ן.

פרט לבעיות הבריאות, העיקו גם בעיות השיכון, התעסוקה והחינוך. לכולם היה ברור, שמימוש חזון קיבוץ הגלויות מותנה בטיב הקליטה התרבותית, הכלכלית והחברתית של העולים החדשים. עד לקום המדינה, טיפלה בנושא זה מחלקת העלייה והקליטה של הסוכנות היהודית.

אך לנוכח גלי העלייה הגדולים, הופרד נושא הקליטה ממחלקת העלייה ובהנהלת הסוכנות היהודית קמה מחלקה חדשה לקליטה, בראשותו של ד"ר גיורא יוספטל, חבר קיבוץ גלעד שבהרי אפרים. יהודי גבה קומה וממושקף זה, נולד ב-1912 בגרמניה למשפחה מתבוללת.

לאחר שסיים את לימודיו התיכוניים בנירנברג, למד באוניברסיטאות היידלברג, ברלין, מיכן ובאזל והוסמך בתואר ד"ר למשפטים. עם עליית היטלר לשלטון, הוא עלה לישראל וערב מלחמת העולם השנייה, הוא כבר יצא בשליחות הצלה לאירופה.

עם מינויו של ד"ר יוספטל לתפקיד זה, העיד על מידת החשיבות שייחסו ראשי המדינה לנושא הקליטה. אך גם ידו של יוספטל קצרה מלהושיע. ישראל פשוט לא הייתה ערוכה לקליטתם של עולים כה רבים. על אף מסירותם הרבה של עובדי מחלקת הקליטה, היה פער תרבותי עמוק בינם לבין יוצאי 72 גלויות., ופער זה יצר ניכור אומלל בין שכבות שונות של הציבור הישראלי.

הלם המפגש בין יהודי אשכנז ויוצאי ארצות האסלאם, היה מכאיב ומדכא. מנטאליות שונה הפרידה בין שני העולמות ועובדי מחנות הקליטה לא היו מסוגלים להבין את לשונם, תרבותם ומנהגיהם של עולי תימן ובבל ושל העולים המעטים מצפון אפריקה. שוני זה הוליד תגובות ארסיות, שבמרוצת הזמן הביאו לתופעות של בוז ואלימות בין בני העדות השונות. 

מצוקה זו הוחרפה גם בשל האמצעים בכספיים הדלים שעמדו לרשות מנגנון הקליטה. כך, למשל, אם לפני קום המדינה בשנת 1946, קיבל כל עולה חדש מהנהלת הסוכנות לסידור ראשון, סך של 22 לירות ( לירה ארץ ישראלית אחת שווה אז ללירה שטרלינג ), בשנת 1949 ירד סכום זה ל -7 ל"י ובשנת 1950 קיבל כל עולה שלא פנה להתיישבות חקלאית, סך שתי לירות בלבד.

בשנת 1946, הסיוע הכספי שניתן לעולה הספיק לקניית מיטה, מזרון, שמיכה, שתי מגבות, שתי חליפות עבודה, חליפת שבת אחת וזוג נעליים. ב-1950 הספקי הסכום הפעוט שניתן לעולה החדש ל…חמישה ימי מחיה בלבד.

על רקע מצוקה זו, שטף גל רינונים את הארץ : היכן נשכן את העולים, איפה יעבדו, וממה יתפרנסו ? אט, אט החלה לחלחל לחוגים רחבים של הציבור ההרגשה, כי עלייה המונית, בעלת משקל מוסרי ירוד ורמה תרבותית וחברתית נמוכה, עלולה להוריד את המדינה הצעירה למצולות ים.

תנאי הקליטה הקשים ציננו את ההתלהבות ואת מקום חזון שיבת ציון, תפס עתה רגש עז של מרירות. ברגעים אלה של חולשת הדעת, נתפס נושא העלייה לא כברכה, אלא כ " אסון וקללה " שאיימו למוטט את יסודות המדינה.

תחושה קשה זו השפיעה על ראשי המדינה, והיא פילגה אותם לשני מחנות : " אנשי החזון ", בראשותו של דוד בן גוריון, שצידדו בעלייה המונית בכל תנאי וללא התחשבות באילוצים כלכליים ; ו " אנשי המעשה ", בראשותם של שר האוצר, אליעזר קפלן וגזבר הסוכנות ויושב ראש מחלקת ההתיישבות שלה, לוי אשכול, שתבעו התאמת קצב העלייה לכושר הקליטה של המדינה.

לוי אשכול, בעיקר, היה פעיל בתחום זה. מראשי פעילותו הציבורית, התבלט אשכול בביצוע מאשר בגיבוש רעיוני, כחבר קיבוץ לשעבר וכאיש מחלקת ההתיישבות, התמצתה השקפת עולמו בשלוש מלים – קרקע, מים ועבודה.

על כן בראותו את המוני העולים מובטלים וחסרי מוטיבציה לעבודת כפיים, גבר בו החשש פן עלייה זו תמוטט את המדינה, במקום שתתרום לבניינה. אשכול ביטא כך את הרגשתו : " דורות על דורות שיקעו בדמנו געגועים להחזרת עטרת ציון. אך משנפגשנו פנים אל פנים עם המפנה האדיר בהיסטוריה שלנו, היינו כאובדי עצות. שחה נפשנו מרוב צער ודיכאון על המשבר האופף אותנו. הנה קרבו ובאו הימים הגדולים. וכוח אין בנו ללדת "

אולם בן גוריון עמד כסלע איתן מול גל " מעשי " זה. בעיניו – קיבוץ גלויות היה קודם לכל. הוא האמין כי דווקא עתה, לאחר מלחמת העצמאות, זקוקה המדינה לתוספת רבי של כוח אדם, לא רק כדי להגן על קיומה אלא, בעיקר, כדי לסייע בבניינה. בסופו של דבר ידו של בן גוריון ועמדתו הנחרצת בעניין קיבוץ הגלויות היא שהכתיבה את קצב העלייה, והיא שהשאירה את השערים פתוחים לרווחה.

באווירה של משבר כלכלי חמור, החלו להגיע למחרת קום המדינה, העולים הראשונים מצפון אפריקה. בניגוד לניצולי השואה, יהודי מרוקו לא נרדפו על ידי שכניהם המוסלמים ועלייתם לא הייתה בבחינת " עליית הצלה ".

אך בדומה לניצולי השואה, גם יהודי מרוקו באו בעירום ובחוסר כל וגם ביניהם היו חולים רבים וקשישים. חכמיהם, מנהיגותם הרוחנית, בלי ההון והמשכילים – נותרו מאחור. כך שבראשית צעדיהם בארץ, היו יהודי מרוקו כצאן ללא רועה.

אחד המטיפים העקשניים לעלייתם של יהודי צפון אפריקה היה יאני אבידוב, איש נהלל ומי שהיה מעורב בארגון עלייתם של מעפילי הספינה " יהודה הלוי " ערב קום המדינה. בשנת 1949, שב יאני אבידוב למרוקו כדי לארגן עלייתם של צעירים ללא משפחות.

אבידוב קיווה להעלות עשרת אלפים צעירים כאלה. אך הקבוצה הראשונה של 400 בני נוער, נתקלה בקשיי קליטה מרובים. " ראשית הכישלון " טען אז אבידוב, " הייתה נעוצה בהעברתם של הצעירים למחנה " שער העלייה " ולא לקיבוצים ולנקודות התיישבות.

במחנה זה ספגו , תורת חיים " שהרעילה את נפשם ושיבשה את המשך דרכם בארץ. עולים מאוכזבים לימדו אותם כי הקיבוץ הוא שם נרדף לטומאה וכי עובדי מחלקת הקליטה הם חבר פושעים, רק מקצתם של בני נוער אלה נקלטו בארץ.

הרוב שוטט בחוצות הערים הגדולות באפס מעשה ומאחר שלא נקלטו בעבודה – הם שיגרו קריאות אזעקה להוריהם, וסופם שירדו מן הארץ וחזרו למרוקו. אך למרות כישלון זה, ניסה אבידוב להמשיך במפעלו במרוקו. 

Recent Posts


הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
ינואר 2013
א ב ג ד ה ו ש
 12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
2728293031  

רשימת הנושאים באתר