ארכיון יומי: 26 בינואר 2013


עליית הנוער ותנועת שרל נטר-י.שרביט

 

דניאל לוי.שרל נטר

יליד סואטה, ספרד – 1917, בעל נתינות בריטית, משום שסבו היה יליד ג'יברלטר. הגיע לקזבלנקה בשנת 1937, מספרד השרויה במלחמת אזרחים. נאלץ להתגייס לצבא הספרדי בזמן המלחמה, ערק ממנו והוכרז כעריק. דניאל לוי הוא אחיינו של דניאל לוי, מגדולי המנהיגים של יהדות מרוקו בעת החדשה.

עמד בראש המזרחי, הפועל המזרחי וקק"ל בקזבלנקה. את תקופת שהותו בקזבלנקה הגדיר כעימות הין הישות היהודית לישות הנוכרית – בין אם ערבית או צרפתית. הגיע לקזבלנקה בגיל 20 ועזבה בגיל 40.

בדרכו ארצה, כשהוא מותיר אחריו פעילות ציבורית ציונית דתית ענפה. בארץ עתיד להתמנות כחבר כנסת בין השנים 1965 – 1974. בנו הרב יצחק לוי, ממשיך את דרך אביו בשדה המנהיגות הציונית הדתית.

אשתו של דניאל, אורור, הייתה פעילה מאוד בשרל נטר, כבר מגיל 15, כמדריכה וכראש קבוצת " הנרייטה סולד ". ביתם שימש כמשרד המחתרת לעלייה ב' לארץ ישראל. הרב גד נבון, הרב הראשי לצה"ל, היה אחד החניכים שנשלחו לארץ ממכנאס על ידי דניאל לוי. בזיקה לבח"ד צרפת, ניהל דניאל לוי מבצעי עלייה נועזים.

הידידות הגדולה שנרקמה בין אלפונסו צבע לדניאל לוי עמדה ביסוד התחדשות תנועת הנוער שרל נטר במרוקו. דניאל לוי תיאר את פעילות שרל נטר כאחד הדפים היפים ביותר של היהדות העולמית.

כשמלאו לדניאל לוי 60 שנה ארגנו לכבודו אירוע משפחתי בסגנון " חיים שכאלה ", ואף הוציאו חוברת המתעדת את המעמד. באותו אירוע סיפר אלפונסו צבע כי פגש בדניאל לוי לראשונה בבית כנסת " בנון " בקזבלנקה. בבית כנסת קטן זה החלו לשוחח בספרדית, תוך שהם רוקמים את ראשית רקמת הידידות הגדולה ביניהם.

דניאל לוי הגיב על דברי אלפונסו צבע באומרו : " אני חושב שהעבודה שנעשתה על ידי הנוער היהודי בקזבלנקה בתקופה הזאת – זה באמת, זה דבר שלא רק בחוג משפחתי כזה שצריך לספר – אלא זה אחד מהדפים היפים ביותר של היהדות העולמית, לפי דעתי מה שנעשה שם, הודות לחבר אלפונסו צבע "

אלפונסו צבע כדרכו, בענווה הכנה שלו, הגיב, סלומון סיקסו ! לא אני.

דניאל לוי.

דניאל לוי המשיך במונולוג מרתק, והנה דבריו בלשונו המיוחדת : סלומון סיסקו ז"ל היה באמת זה שהטביע את החותם שלו לעניין הזה. הוא הנחיל לנו עקרונות שעדיין הם עקרונות שלפיהם אנו הולכים. כל שבת היינו יושבים משעה 14.00 עד 16.00 לשמועת את הרצאתו של מר סלומון סיקסו ז"ל.

הוא היה אישיות מיוחדת במינה….הוא שעיצב את דמותו של הנוער היהודי באותה תקופה. הוא אחר כך עלה ארצה, ופה הוא נפטר. יש לו ילדים, אחד בקרית ארבע, בת אחת בשדה אליהו ובת אחת בקיבוץ צאלים.

האגודה הזאת, שרל נטר, הקיפה את כל הפעולות של כל נער דתי…סליחה ! שכל נער יהודי היה צריך לחפש, כל מה שהיה יכול להיות. אם היינו יכולים לעשות שיעורים ( לא רק שיעורי תורה ), שיעורי יהדות, אלא גם שיעורי אנגלית, מתמטיקה, הנהלת חשבונות…כדי להרים את הנוער הזה.

גם בשטח הספורט היינו בין הראשונים. ואני צריך להזכיר פה את שמו של אחד מאלה שבאמת חלקו בפעולה זאת, היה אדם חשוב מאוד, שנפטר בקיצור ימיו, וזה חיים ויקטור אביטבול ( אחיו של חברינו סם אביטבול ).

תפקידו היה לארגן כל מה שאנחנו קוראים היום מחלקת ארגון, אבל הרבה יותר טוב ועם הרבה יותר לב. הוא היה מארגן את כל הנוער, את כל הקבוצות של הנוער. צעדיה הראשונים של התנועה היו קשים ; בעיקר שזו תקופת מלחמת העולם השנייה.

היינו נפגשים במקומות שונים ומשונים. ב " מגן דוד " היו מארגנים תפילות. לכבוד החגים היינו שוכרים גן ילדים וכך לאט לאט מניין שרל נטר הלך וגדל.

באותו מעמד העיד אשר אוחיון עדות אישית על דניאל לוי כמדריך, כמחנך וכאיש ציבור : " הייתי רוצה לציין שתי תקופות בהיכרות שלי עם דניאל. אחת , בתור ילד בקזבלנקה, כאשר דניאל משמש לגבי כולנו האיש המוסרי, האיש שמחנך דור, לא רק לצופיות, לא רק לתנועת נוער, אלא למעשה רוחני, בחינוך ליהדות, חינוך לערכים.

נדמה לי בתקופה הבאה, כאשר נפגשנו פה בארץ, שדניאל היה אותו האיש , איש עקרונות, איש שמראה את הדרך הישרה.

ג'ו לסרי.

יליד טנג'יר 1921. הגיע לקזבלנקה בעודו תינוק. בראשית שנת 1940 החל לנהל את תנועת שרל נטר, בעיקר בצד הלוגיסטי שלה, במחנות הקיץ. סייע בידי פליטים אירופאים במלחמת העולם השנייה. היה פעיל בארגון " המגן " להגנה עצמית יהודית החל משנת 1945.

היה פעיל בפדרציה הציונית. עם עצמאות מרוקו בשנת 1956, היה לאיש קשר רב חשיבות עם שליחי עלייה ב', שירדו למחתרת. הוא הצליח להבריח אלפי עולים בתנאים לא תנאים למחנה המעבר. יותר מכל הוא בלט כאיש שטח. 

בענווה רבה מציג ג'ו את עצמו כמי שמעודו לא עמד בראש התנועה, אלא בצלו של אלפונסו צבע.

ג'ו ורעייתו סטלה מקפידים לציין כבר בראשית הריאיון כי " בעוד שכל תנועות הנוער במרוקו היו תוצא פוליטי, המושפע מפוליטיקה הארץ ישראלית, הרי שרל נטר פנה לכל שדרות הקהילה והנוער, בלא גוון פוליטי מזוהה, אם כי האוריינטציה הכללית הייתה מסורתית דתית "

בפלישת בעלות הברית לצפון אפריקה בנובמבר 1942 ראה מעין בשורה של עידן חדש : עידן של חירות מחודשת, העומדת ברקע התרבותי של האוכלוסייה היהודית בצפון אפריקה. אולם בטרם התהליכים הכבירים שהתחוללו על אדמת מרוקו, דוגמת פלישת בעלות הברית, אפיינו את יהדות מרוקו, לדבריו, ארבעה סממנים שהבשילו ביתר שאת עם פלישת בעלות הברית והקלו בהמשך על מלאכתה שלך שרל נטר.

1 – סולידריות קהילתית ומשפחתית למופת שנחצבה על ידי המנהיגות הרוחנית במרוקו, שררה בקהילה.

2 – נוכחותה של כל ישראל חברים, שהיוותה משענת עצומה בשדה הקהילה, החברה, החינוך והנוער, והיוותה נקודת מוצא לכל יוזמה ; כל ישראל חברים הייתה צומת דכים מבחינת ארגון והתמצאות בשטח. שיתוף הפעולה של מנהלי בתי הספר של כל ישראל חברים היווה עזרה בלתי אמצעית בעילות החינוכית של שרל נטר.

יצוינו מחנכי כל ישראל חברים, אלטון ויטאליס וג'ו גרון, שהיוו את החוליה המקשרת המובהקת בין כל ישראל חברים לשרל נטר. הם היו חברי הוועד של שרל נטר וה-D.E.J.J

עבודת שורשים לתלמיד- התמורות בארגון הקהילה ובמעמדה במאה ה־20

ד. התמורות החברתיות והכלכליות

1. התמורות בארגון הקהילה ובמעמדה במאה ה־20

שני עקרונות הנחו את השלטונות הצרפתיים במלאכת הארגון מחדש של מוסדות הקהילה היהודית:

א. הגבלה מירבית – עד כדי ביטול – של האוטונומיה הפנימית של היהודים.

ב. פיקוח מקיף על הפעילות של מוסדותיהם השונים.

ברוח זו פורסמו ב-1918 שני צווים שבאו להסדיר את כינונם של ועדי הקהילות ובתי המשפט הרבניים. סמכויות הוועדים הוגבלו לענייני פולחן ולנושאי סעד בלבד. לא היה ועד כלל-ארצי, ולכל מרכז יהודי היה ועד אשר פעל כראות עיניו וללא קשר פורמלי עם שאר הוועדים. התיאום היחיד ביניהם נעשה מטעם השלטון, שמינה לצורך זה פקיד יהודי בכיר, שנשא בתואר ״מפקח על המוסדות הקהילתיים היהודיים״. בין תפקידיו היה עליו גם לאשר את התקציבים של הוועדים. בוועדים היה משקל רב יותר ליסודות ה״חילוניים״ שנמנו עם השכבה העשירה.

בתחום המשפטי הגבילו הצרפתים את בתי הדין הרבניים לענייני אישות ולבעיות ירושה בלבד, אך במקביל הקימו מערכת שיפוטית יהודית כלל-ארצית, שבראשה עמד בית הדין הגבוה, שישב ברבאט הבירה. הוא שימש כמוסד לערעורים, והחלטותיו לא ניתנו לשינוי גם לא על ידי השלטון. אף כי עד לעצמאות היה נהוג במרוקו תפקיד של רב ראשי, הרי בית הדין הגבוה היה למעשה האישיות הדתית הבכירה ביותר של הקהילה.

בנושאים שמחוץ למעמד האישי ובמשפטים שבהם היו מעורבים יהודים ומוסלמים חויבו היהודים לפנות לבתי המשפט הצרפתיים, אס היו בעלי נתינות אירופית, או לבתי הדין המקומיים שבראשם עמדו שופטים מוסלמים.

ב-1945 הוקם ארגון הקהילות, אך בשל המתיחות המדינית וחילוקי דעות פנימיים נפסק קיומו ב-1962.

״. רבני מרוקו נהגה להתכנס מ-1948 ואילך אחת לשנה או לשנתיים. בכינוסים אלה,נטלו חלק כל הרבנים והדיינים הרשמיים של הקהילה, נדונו שאלות מרכזיות בחיי , כמו דיני האחדת הכשרות בכל מרוקו או סוגיות אחרות שהזמן גרמן, כמו העלאת ־נישואיו, הבטחת זכויות ירושה לנשים ופישוט הליכי הייבום והחליצה.

סיפורים מחיי יהודי מרוקו – ח.דהן ז"ל

ספר זה לעילוי נשמתו של חנניה דהן ז"ל

עין רואה ואוזן שומעת

סיפורים מחיי יהודי מרוקו אותם ראיתי ושמעתי

מאת חנניה דהן ז"ל. 

המסמר שלא נמכר

סיפור זה ידוע ברבים, ומשייכים אותו לג׳וחא (דמות אגדית בפי הערבים, על אדם מלא עורמה ותחבולה), אבל יהודי אחד השתמש בו לטובתו והנאתו. יהודי זה היה לו בית גדול, בנוי יפה לתפארת. ערבי אחד עשיר חשקה נפשו בבית נאה זה. בא ליהודי ואמר לו: ״רציתי לבנות בית יפה ונאה במו הבית שלך. אם אחליט לבנות בית כזה, זה יקח הרבה זמן. ואני צריך הבית באופן דחוף לעריכת החתונה של הבת שלי.

האם תרצה למכור לי הבית ? היהודי אמר לו: ״מלבד המחיר היקר שאני אדרוש ממך, יש לי תנאי אחד: בקיר החדר המרכזי תקוע מסמר אחד, שעליו הייתי תולה נר נשמה לעילוי נשמתו של אבי ז"ל, ומסמר זה בעבורי הוא מזכרת יקרה. הוא יישאר ברשותי ואעשה בו כאוות נפשי, בכל עת ובכל זמן, גם לאחר שאמכור לך הבית, ורצוני גם שתנאי זה על המסמר יהיה כתוב וחתום בחתימת ידך״. הערבי אמר בלבו, מה היהודי יכול לעשות במסמר זה, שילם ליהודי את מלוא מחיר הבית, וגם נתן בידו נייר כתוב וחתום לגבי המסמר.

ביום החתונה של בתו של הערבי, והבית מלא באורחים מכובדים, שולחנות ערוכים לרוב, תזמורת וכו', היהודי הלך לבית המטבחיים וקנה עור של פרה, שזה עתה נשחטה. נכנם לביתו של הערבי, והעור בידו כשהוא עוד נוטף דם ונודף ממנו ריח לא נעים.

ניגש לאותו מסמר ותלה עליו את עור הבהמה. הערבי בא אליו בזעם וחימה ואומר לו: ״איך אתה מעז לבוא לביתי ולקלקל לי את שמחת החתונה״. היהודי, לעין כל האורחים, אומר לו ״ אמנם מכרתי לך הבית, והמסמר נשאר בבעלותי, והנה חתימת ידך. קניתי העור של הפרה ולא היה לי היכן לתלות אותו להתייבש ותליתי אותו על המסמר שלי״.

הערבי שנמצא במבוכה אומר לו: ״הנה אני נותן לך סכום כסף גדול כפיצוי. קח את המסמר ואת העור של הפרה, והחזר לי את כתב ההתחייבות שנתתי לך״.

הסיפור הזה מיוחס כאמור לג׳וחא. הערבי לא ידע עליו, והיהודי השתמש בו, כתחבולה נגד הערבי, ויצא בסכום כסף גדול, בנוסף על מחיר הבית שמכר לאותו ערבי.

מכאן, כל מעשה רמיה ותחבולה, נקרא בפי הבריות ״ מסמאר ג׳וחא ״( המסמר של ג׳וחא ).

הערבי שהקיא מאכילת כוסכוס

היהודים שסחרו מחוץ לעיר בכפרים נידחים של נוודים ערביים, רוב מזונם מחוסר בשר בהמה או בשר עוף כשרים למאכל, היה על אכילת דגים שהם בעצמם דגו מהנחלים שהיו בכפרים אלה. ועל פי רוב, הכינו לעצמם כוסכוס בשפע של חמאה וחלב, שהערבים סיפקו להם בזול, ולפעמים גם חינם. באחד הכפרים היה ילד ערבי, שנהג לבוא ולאכול כוסכוס עם היהודים. נער זה היה אכלן ורעבתן גדול, במידה מופרזת יותר מגילו. בבואו לאכול היה טומן שתי ידיו לתוך הקערה, ואוכל כחזיר ממש. גורף הכוסכוס בעשר אצבעותיו ומכניס לפה, כי כולם אכלו מקערה אחת.

הדוד שלי, דוד רביבו, אחיה של אמי, שעבד אצל אבי, היה בעל עורמה ותחבולות, עליו יש לי כמה סיפורים. פעם אחת אמר לאבי ז"ל ״הנער הזה לא ישוב אף פעם לאכול אתנו״.

בבוא הנער כדרכו לאכול, הדוד שלי אמר לו: ״הפעם כל אחד יאכל בצלחת שלו, ולא מקערה אחת, כרגיל״. כי כוונתו היתה להיפטר מנער זה, אחת ולתמיד. הנער הערבי בא כדרכו לאכול, אלא שהדוד שלי הכנים לצלחת שלו מלוא חופן של פלפל טחון, חריף מאד. ועוד מעט תבלינים שגורמים מהר להקאה ולשלשול.

הדוד שלי שם על ידו הצלחת, הנער כדרכו התנפל על הכוסכוס, ובשתי ידיו גורף ומכנים לפה. רק התחיל לאכול, והנה הוא מתפתל מכאבים, הפה שלו נשרף מחריפות הפלפל, והתחיל גם לשלשל ולהקיא, וצועק: ״אמא, אמא״.

הדוד שלי הלך לאוהל של האמא שלו, וקרא לה דחוף, כי הבן שלה קרה לו משהו, והוא מקיא ומשלשל. מתפתל מכאבים עזים ומשלשל ללא הרף. ״אמא״ הוא אומר לה ״מהיום לא אוכל עוד מהכוסכום של היהודים״. וכך היה. מאותו יום, הנער הערבי לא בא יותר כדרכו לאכול עם היהודים. כי הפלפל עשה מה שצריך. ״תאוות רשעים תוליך לאבדון.״

כמה חגים יש ליהודים, וכמה למוסלמים

ערבי אחד נהג לשבת בחנותו של פחח יהודי ולשוחח אתו כל פעם על שתי הדתות. הגיעו פעם לוויכוח למי יש יותר חגים, ליהודים או למוסלמים. היהודי, שמצא הזדמנות להנחית מכות על הערבי, אמר לו ״על כל חג, כל אחד משנינו יתן מכה אחת על ראש חברו״. הערבי הסכים, והיהודי אמר לו ״אני מכבד אותך. תתחיל אתה ראשון״.

היהודי הרכין את ראשו בפני הערבי ואמר לו ״תתחיל״. הערבי מתחיל למנות החגים הנהוגים אעלם: עיד אל כביר – מכה אחת, עיד אל־פטיר, עוד מכה, עיד אל עשוי עוד מכה וכו' הערבי גמר. היהודי אומר לו ״אם גמרת, תרכין גם אתה את ראשך״. פסח – מכה אחת, סוכות – עוד מכה, שבועות – עוד מכה. פורים – עוד מכה, ונח קצת, כאילו גמר.

הערבי אומר לו ״ראית שניצחתי אותך״. היהודי עונה לו ״עוד לא גמרתי. בכל שבוע יש לנו חג ושמו שבת. אל תרים את ראשך״. שבת – מכה, שבת – מכה. מרוב מכות, הערבי אומר ליהודי ״מספיק. עוד מעט תפוצץ לי את הראש. אם השבת נקראת חג בעיניכם, הרי אני צריך לקבל עוד כמה מכות על כל שבת״. היהודי אומר לו ״לגבי החגים שלנו הידועים נתתי לך מכות קשות, כפי שגם אתה עשית לי, ולגבי השבתות, שהם בעינינו חגים לכל דבר, לא רציתי להכאיב לך, ונתתי לך רק מכות קלות״. הערבי נפרד מהיהודי בכאבי ראש, ואמר לו: ״כלא יקדר ליכום גיר מולאנא, רב אל-עאלאמיך (איש לא יכול לכם מלבד אדוננו, ריבון העולמים).

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
ינואר 2013
א ב ג ד ה ו ש
 12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
2728293031  

רשימת הנושאים באתר