ארכיון יומי: 29 בינואר 2013


רבי דוד ומשה- י.בן עמי ואחרים

סיפורי נסים ונפלאות – רבי דוד ומשה

29.135 ״אותו נוצרי שסיפרתי עליו, כל שלושה חודשים היה מביא שור לשחיטה ברבי דוד ומשה. היה לו אוטו, ומאז שהתחיל להשתטח על קבר הצדיק ולהביא סעודות, התחיל להתעשר והיו לו הרבה מכוניות. הוא היה מגיע ונושק את קבר הקדוש. לפני בואי ארצה, היו לו כשתים־עשרה מכוניות. הוא התחתן עם יהודיה מאיטליה, נולדו לו שני בנים, אחד בשם יוסף ואחד בשם אליהו״.

30.135 ״אביו ז״ל של ד״ו הסנדלר סיפר לי את הסיפור הזה. הוא ואשתו נהגו לשבת ביום ששי. היו מכינים לחם ליד התנור. יום אחד שקעה השמש והם היו עוד מכינים לתנור סירי חמין לשבת. פתאום ראתה אשתו אדם אחד עם מקל. הוא היה סנדלר. אמר לה האדם: האם את מכירה אותי? ענתה שלא. היא מספרת שהוא היה בעל זקן ארוך. הוא נתן סימן על הקיר במקל שלו ואמר לה: הנה, אם השמש תגיע לכאן ואת תמשיכי להכין לחם, היזהרי, אני הוא ר׳ דוד ומשה. קמה ואמדה לבעלה: איני רוצה יותר להמשיך לאפות לחם. סיפרה לו אודות הסימן שהיה בקיר, מעין חפירה שחפר הקדוש עם המקל שלו. מאז, כל פעם שהשמש היתה מגיעה לאותו חור שבקיר, היו מפסיקים להשתמש בתנור ביום ששי. היו הרבה גיסים ונפלאות בקדוש הזה ר׳ דוד ומשה״.

31.135 ״הערבים עצמם נהגו לישון במקום הקדוש ולהביא בהמות לשחיטה. אני אספר לך על מקרה של ערבי אהד. ערבי אחד הגיע למקום בשעה מוקדמת. היה עובר דרך המקום הזה למקום אחר. באותו רגע שעבר, ראה והנה יהודים מתעוררים, נוטלים את ידיהם, רוחצים את פניהם. אמר בליבו: ׳סבבאחנא על־אללה או עלא צדיק, סבבאחנא על־אללה אולא עלא האד ליהוד האדו׳.׳ הוא רצה לעזוב את המקום ופתאום התעוור. אלוהים יצילנו. עוד בהיותו על סוסתו, קרא: אדוני ר׳ דוד ומשה, אני מצטער. היום אני אביא לך את ההעודה שלך. זה לא עזר. יהודים התאספו סביבו. שואלים אותו מה עשה, מה עשה ? ענה: אני מבקש את חסותו של הצדיק הזה. אנשי הקהילה שהיו במקום ענו לו שרק יביא את הסעודה והכל יהיה בסדר. הביא שחיטה ובאותו יום שוחרר מהעיוורון. השיך של אותו כפר היה שולח למקום הקדוש שחיטה מדי שנה בשנה, קרה שהוא, כאשד היה שיך, ניסו המוסלמים להרוג אותו. רדפו אחריו והוא רץ אל קבורת ר׳ דוד ומשה כדי לבקש חסות שם. באו, ניסו לירות בו ולא יכלו.הוא פנה לצדיק שיציל איתו וכל שנה הביא שחיטה לרבי דוד ומשה״.

32.135 ״ברבי דוד ומשה, כאשר פרצה מלחמת ששת הימים, חלם השומר המוסלמי של הקדוש. הוא חלם שבאותו לילה, בו היתה צריכה לפרוץ המלחמה בישראל, חלם והנה שבעה סוסים יצאו מן המקום הזה, עברו דרך השמים. הלך לקזבלנקה ומסר לאנשי ועד הקהילה שהצדיק בא ואמר לו שהמלחמה פרצה בישראל ושאין לה ממה לחשוש, כי הצדיק שומר עליה״.

33.135 ״אני, ביום כיפור אחד, ישבתי בבית־הכנסת שעל שמו בעיר מוגאדור. זה היה בזמן שיהודים נדדו נדרים וקנו עצים להשתלה בארץ־ישראל. קראתי: או ר׳ דוד ומשה, הנה אני נמצאת בבית־הכנסת שעל שמך, ראיתי את ספר התורה שלך וביליתי את יום הכיפורים בבית־־הכנסת שלך. השנה עשה שאני אהיה כישראל. וכך היה. אני הייתי ישנה ובחלומי ראיתי והנה רב אחד בעל זקן אתך מחבק אותי, צדיק גדול מחבק אותי, מביא אותי לגינה אחת ואושר לי: בחי, הנה ארץ־ישראל. אני גם בחלומי פניתי לבל אלה שעמדו לעלות ארצה, שיחכו לי עד שאעלה אתם. אני חושבת והנה לפני ר׳ מאיר בעל הנם. אמדתי לו: רבי, האם אני ראויה בדי לעלות לארץ־ישראל? בחלומי והנה אני דואה בית שלו בארץ־ישראל. חלמתי שבאו אנשים כדי להשתטח על קברו של ר׳ מאיר. אני ביקשתי מהם שיתנו לי

ראשונה לגשת לקבר. וכך היה. הם חיכו עד שחזרתי. בבוקר סיפרתי את זה בבית־הכנסת. אני הייתי [אז] בהריון בבני יגאל. בחלום והגה אני חולמת שאני נמצאת בבית־הכנסת. האנשים ביקשו ממני שאחכה עד שאראה את הספר של יופ־הכיפורים. הלכתי לישיבה כדי לספר את חלומי, ובאם אוכל לצום כי הייתי בהריון. אמרו לי שלא אצום ובמקום הצום לתת צדקה. אמרו לי שאני אשאר בחיים עד שאראה את מלך המשיח… כך פתרו לי את החלום. גם פה עברתי ליד בית־הכנסת. אמרו לי שאעצור עד שאראה את הספר של יום הכיפורים׳׳.

34,135 ״אני הייתי הפקיד של ר׳ דוד ומשה. גרתי במקום בשם תאמסתינת, מקום בו קבור ר׳ דוד ומשה. אני הייתי הפקיד הממונה על השחיטה, כל מי שהביא בהמה לשחיטה, אם אחרי השחיטה הבהמה טרפה, אז הנודר נדר מהליף את הבהמה, קונה בהמה אחרת. ואם היא לא טרפה, מכינים אותה לסעודה. איך נבחרתי כפקיד? ׳בללאה ובלענאיה׳. אני הייתי פועל ומטפל בבהמות לאחר השחיטה. לילה אחד, ישנתי בחדר שלי בבית־המטבחיים של הצדיק. אז מקום הצדיק היה מלא. באו המוני□ לבקר. זה היה בליל ההילולה של ל״ג בעומר. הרגשתי שמישהו בא ודוחף אותי עם קצה הזקן שלו. שאל אותי מה אני עושה שם. עניתי לו שהמקומות [ליד] הצדיק מלאים ואני לא מצאתי מקום ללון, ולכן באתי ללון ליד בית־המטבחיים. אמר לי: התעורר! התעוררתי. אמר לי: אתה יודע מי אני? עניתי שאיני יודע. הוא ענה לי: אני הוא בעל המקום הזה. בללאה ובסידי! נתן לי מסור ואמר לי: אני נותן לך רשות לשרת אותי, אבל איני רוצה שאתה תרים את ראשך על הקהל. אחד מאנשי הקהילה, מהוועד המטפל בענייני הכספים של הקדוש — נאמר שההילולה היתה במוצאי שבת, אני חלמתי אותו חלום יום חמישי שלפני כן — אז אותו יהודי שאל בליל ההילולה אם נמצא בין האנשים אדם בשם מ״ד. אמרו לו: כן, ישנו. ביקש ממני שאעלה אליו. הלכתי. אמר לי: אתה יודע שאתה הוא הפקיד של אדוננו ר׳ דוד ומשה. הפקיד שהיה לפני כן היה חולה. כמשך חמש שנים עזרתי לו. שאל אותי: אתה מקבל על עצמך להיות הפקיד ? עניתי: אנכי אשרת אותו, אני, בני ונכדי שבח לאל. מכרתי את הכום הראשונה של הצדיק בעשרים ואחד אלף ריאלים. מאז לקחתי עניין זה לידי״.

רבי חיים בן עטר – אגדת חייו-י.גורמזאנו

שמש ממערב – יצחק גורמזאנו – אגדת חייו של רבי חיים בן עטר

לעתים נעצמו עיניו של רבי חיים הזקן בעיצומו של שיעור בתורה. הייחוד בחודשי האביב או הקיץ, כאשר שמש נעימה של אחר הצהרים ליטפה היא את זקנו הלבן והמקורזל, ורוח ימית שובבה הותירה בו לחלוחית מלוחה. נכדו הקטן, ששמו חיים כשם סבו, ישב אז על ברכיו, וייחל בסבלנות לאותה רוח, תשוב ותעירנו במשב עז וחריף, והשניים יוכלו להמשיך בשיעורים.

יום אחד כאשר נתארכה שנתו של הסב, ולאחר שבדק שעמוקה היא דיה, החליק חיים מעל ברכיו וחמק לעבר החומה המקיפה את החצר. הוא טיפס ועלה עליה בזריזות עד שנתגלה לעיניו הים וחופו הזהוב.

 קולות של ילדים משתובבים הגיעו עד אליו. רובם היו בני עניים, ערבים ויהודים, בראשם, נער שחום ונישא משכמו ומעלה. חיים לא ידע את שם הנער ההוא, הכהה ועז המבט. בלבו כינהו נמרוד. הוא התקנא בחבורת היחפנים המתפרעים בחוף, כשהם מתיזים זה על זה מים וחול וצדפות, צוחקים ומקללים.

חיים הקטן היה נצר למשפחת רבנים מהוללת, נכדו לרבי חיים בן עטר, ששמע תהילתו הגיע לכל עיר וקהילה ברחבי מרוקו, שאר בשר לרבי יהודה בן עטר מן העיר פאס, הוא המכונה מתוך הערצה " חכם אלכביר ", ואגדות פלאים עוטרות לראשו, קרוב משפחה לגבירים ונגידים, שם טוב בן עטר ובנו משה, שניהם שרים בחצר הסולטאן,מלך מרוקו.

האם ייפלא הדבר שהילד לא הורשה להתלוות אל חבורת הנערים המשתובבים ? חיים הביט בהם בקנאה, כשהם מטפסים על עצי התמרים. תלויים על ענפיהם כאשכולות, ומתענגים על הפירות המתוקים.

הוא האמין בכל בלו, שאילו ניתן לו הדבר, היה גם הוא מסוגל לטפס כמותם. אולם הוא ידע, ששתיים כפול שבע עיניים מפקחות עליו, ובאותו מניין דיים מוכנות לשמרו מכל משמר, למען יגדל לתפארת משפחת בן עטר ולתפארת עם ישראל בלא שריטה.

ובכן, חכם חיים בן עטר ? היו הבריאות פונים אל סבו הזקן, נכדך חיים, בו משה בנך, האם יצמח להיות תלמיד חכם וגדול כסבו בתורה ? חייך רבי חיים הזקן, החליק בידו על זקנו הלבן והשיב מתוך סיפוק, " גדול מסבו, נכדי יהיה גדול בדורו " אתנחתא מהורהרת, עצימת עיניים, כמו מתוך נבואה " והדורות הבאים, לכשיהגו את השם בן עטר מתוך כבוד והשתאות, לקטן הזה יתכוונו, ולא לזקן הזה.

הבריות ידעו שהרב הזקן אינו אומר דברים בעלמא. לעתים היו משתעשעים עם הילד ומביאים לפניו קושיות, למען יפתח אותן כאגוזים.

הוא היה משיב מתוך כובד ראש וחריפות, כשהוא מביא דברי פרשנים שונים, משווה ביניהם, מפשר ביניהם, ולעתים, אפילו מעז להכריע ביניהם. אנשים, אשר בתחילה התייחסו לילד מתוך לצון, למדו עד מהרה לכבדו, ואפילו לירוא משבט לשונו.

אף על פי כן ילד הוא ילד, אפילו הוא עילוי. כמיהתו של חיים הקטן להצטרף אל חבורת הנערים גברה בו. באותו רגע נחלצו הנערים מתוך סחבותיהם בחוסר סבלנות ורצו ערומים להשתכשך במים. בראשם ניתר הילד שחיים הקטן קראו נמרוד. גופו הגמיש, כגופו של נמר שחור, התפתל על רקע חולות הזהב, עד שנבלע בתוך הקצף הלבן של גלי הים.

פעם ראה חיים את נמרוד, כשהוא נגרר על ידי אביו, רבי לוי אנקווה, אומן שהתפרנס מרקמת תשמישי קדושה בחוטי זהב וכסף, אל רבי חיים בן עטר ומתחנן לפניו שיעזור לו. " בני זה הבן יקיר לי אפרים " אמר בעצב, בן סורר ומורה. בן נעוות המרדות. כמו גוי, רחמנא ליצלן. אינו רוצה ללמוד תורה. אינו מוכן להקשיב לקול אביו ואמו. ממיט הוא חרפה על השם אנקווה ועל הצדיק שאת שמו הוא נושא. 

הדמעות מילאו את עיני האב וזלגו על זקנו. חיים הקטן הביט באיש בתימהון. הוא לא היה רגיל לראות במשפחתו גברים בוכים. הבכי יפה לנשים ולילדים חשב, ובכן שמו אפרים, הרהר, אך בעיני עדיף השם נמרוד. והשוט ? שמע חיים את סבו אומר, " חוסך שבטו שונא בנו ". השוט אינו מועיל. כמו סייח פרא!, אמר האב, ודמעותיו הוסיפו לזרום.

נמרוד ישב לו בפינת החצר, דחוק בזווית שבין שתי החומות הנפגשות, כשידו חופרת בעפר, והוא משלח במבוגרים מבט אפל. " הכנס אותו לתוך הבית ואדבר עמו " הורה רבי חיים בן עטר. האיש מיהר ונישק את ידו של הרב הזקן, ואץ לקיים את מצוותו. הישיש ניענע  בראשו והפטיר " נצר לרבי אפרים אנקווה המדיק ! ומפיו נשמעה אנחה כבדה. חיים הקטן החליט בלבו, שאחרי שילכו האב והבן לדרכם, ושאל את סבו מי היה ברי אפרים אנקווה.

נמרוד לא התנגד כאשר נקרא על ידי אביו להתייצב לפני הרב הגדול. אולם מבטו העטין ושריריו המתוחם העידו על סערת נפשו. הרב רמז לרבי לוי אנקווה לחכות בחצר, הניח כף מרגיעה על כתפו של הנער ושניהם נבלעו פנימה. גם חחים הקטן נותר בחצר. דממה עמוקה נשתררה אחרי שנמוגו הדי טריקת הדלת. הילד פתח את ספר ויקרא, פרשת אחרי מות, פרק ט"ז, ושיקע בו את חוטמו.

גם המבוגר חיפש מפלט למבוכתו. לכן ישב בקצה הספסל, והוציא מאמתחתו פיסת קטיפה, אליה היה מחובר חוט של פז. השמש נאחזה במרקם הזהב ושילחה את השתקפותו על הקיר ממול.

בהרת שובבה זו הסיחה את דעתו של חיים הקטן מן התורה, ועיניו נמשכו להביט ברבי לוי אנקווה, השקוע במעשה הרקמה, דמות של זקן הדור, רכוב על אריה, בלב לבה של קטיפה ארגמנית. אותה שעה היה רבי לוי עסוק בעיצוב המושכות שאחז בהן האיש.

משריכז חיים את מבטו, השגיח בעובדה שאין הרתמה אלא נחש כרוך. הדבר הבעיר את סקרנותו של הילד, אולם הוא לא העז לשאול לפשר התמונה. כאילו הייתה הדממה קדושה ואסור לחלל אותה. למזלו, שמח האיש המבוגר על התירוץ שנזדמן לו להפר את השתיקה ולקשור שיחה עם הילד. אמר בהצביעו על התמונה, רבנו אפרים אנקווה הצדיק.

לבו של הילד ניתר, האומנם יזכה לכך שהאיש יספר לו על רבי אפרים אנקווה ? כאילו קרא הלה את מחשבתיו, פתח בסיפור המופלא, שתחילתו כמה מאות שנים קודם לכן.

רבי אפרים אנקווה הצדיק הגיע לחופים האלה מארץ ספרד עוד לפני הגירוש הגדול. חיים הקטן שמע רבות על גירוש היהודים מספרד, שאירע שלוש מאות שנה קודם שמנו. במשפחתו סופר שבני עטר נצר הם לגולים הספרדים שחיפשו להם חוף מבטחים.

פינת ההלכה – לפי חכמי מרוקו

דברי שלום ואמת מאת הרב שלמה טולידאנו . כרך אלף.

מנהג א״י

אין ספק כי המנהג המכונה ׳ירושלמי׳ הוא מנהג יחסית חדש בארץ. לפני 1099 טרם הוחרבו הקהילות ששרדו מזמן בית שני, ע״י הצלבנים – מנהג א״י היה מבוסם על התלמוד הירושלמי. למשל, רבי זרחיה הלוי טוען (מס׳ ביצה, פ״א) שבא״י נהגו עד ימיו רק יום אחד בר״ה עד שבאו ״חדשים מקרוב באו״ ואילצו אותם לשנות את מנהגם ולנהוג יומים בר״ה. טענו כנגדם כי מנהגיהם מנהגי שמד5 הם (ראה מלחמות ה׳ שם). וכן מובא בשו״ת ר׳ בצלאל אשכנזי ע״ה בתשובה שנכתבה בצפת ע״י ר׳ יהוסף אשכנזי המכונה ״התנא״ בין השנים ש״ל ושל״ב(1572-1575) בסוף חיי מר״ן: ״ולא זו בלבד אלא שבכל המנהגים שיש בארץ כעת, אין בהם מכל המנהגים שנזכרו בגמרא שהיו בארץ ישראל״(סוף סי׳ ב׳).

 

מנהגי שמד: מנהגים שנוגדים את ההלכה ושנתקבלו כרע במיעוטו בזמן שמד. ואמנם הנוצרים רדפו את היהודים בא״י החל משנת 311, אחרי שהתנצר הקיסר הרומאי קונסטנטיום ימ״ש. אסרו עליהם ללמוד תורה, אך התירו להם להתפלל. החכמים התחכמו וכתבו פיוטים שהכילו דברי תורה, כדי שיאמרו אותם בתוך היוצר ובתוך העמידה. וזה מקור הפיוט של ר׳ אלעזר הקליד, יניי וחבריהם. כמה ממנהגי א״י – כגון ראש השנה יום אחד, פיוטים בתוך היוצר והעמידה, קולות בסירכות – נתפשו ע״י חכמים אחרים כמנהגי שמד שנבעו ממיעוט לימוד התורה.

המנהגים שנוצרו אח״כ עם עליית 300 רבנים מצרפת בראשית המאה הי״ג ואח״כ עם בוא מגורשי ספרד לא התחשבו באותו מנהג קדום, ואין הם דומים למה שמכונה כיום הנוסח הירושלמי.

מבצע יכין – שמואל שגב

" לביא : שאג בקזבלנקה. 

החשש מפני פרעות ביהודים בכל שלוש ארצות המגרב נעשה ממשי מאוד. מפקדת "ההגנה " הייתה ערה מאוד למצב זה והיא שיגרה למרוקו את יאני אבידוב ( אוסטרובסקי ) ז"ל ואת אפרים בן חיים. יאני אבידוב, איש נהלל, נשלח עוד בשנת 1943 מטעם ה " מוסד לעלייה ", בראשותו של שאול אביגור ז"ל, לדמשק והוא ארגם שם את הברחתן של כמה מאות משפחות יהודיות לארץ ישראל.

יאני אבידוב ואפרים בן חיים, נרתמו מיד לפעולה במרוקו ויצרו קשר עם סאם אבוטבול ואלח אוחיון, לצורך ארגון גרעיני עלייה. הם הפעילו לחץ על ראש ה " מוסד לעלייה " בפאריס ותבעו לשלב גם אותם במבצעי עלייה ב', אך העלו חרס בידם.

אבוטבול ואוחיון רתחו מכעס ובאחד המקרים אף החזירו לפאריס את שליחי ה " מוסד לעלייה " . הם טענו כי אם לא ישולבו יהודי מרוקו בארגון העלייה החשאית – הלהט הציוני בצפון אפריקה ידעך ויעלם. לאחר דין ודברים חריף, סוכם בפאריס כי אם יעלה בידי יאני אבידוב ואפרים בן חיים לרכז משכל שלוש ארצות המגרב 400 עולים – יהיה " המוסד לעלייה " מוכן לעמיד לרשותם אוניית מעפילים אחת.

מטעמי נוחיות מבצעית סוכם, כי העלייה על האנייה תהיה בחופי אלג'יריה שהייתה באותם הימים חלק מהמטרופולין הצרפתי, ועל כן יהיה צורך לרכז בה את העולים.

חברי " ההגנה " בצפון אפריקה, נרתמו מיד לארגון פעולה זו. נדיה כהן, כיום נדיה פרנקו, ילידת תוניס וחברת קיבוץ רגבים, ריכזה את הפעילות באלג'יריה ; ואילו הפעילות במרוקו התרכזה בידי סאם אביטל ואלח אוחיון.

סיפרה נדיה פרנקו : " מאחר שלא הכרתי את אלג'יר, נהגתי ללכת לבית הכנסת בשעת תפילת ערבית ולתפוס שם מקום בעזרת הנשים. כולם הבחינו מיד שלא הייתי מבנות המקום ועל כך היו מלאי חשדו כלפי. אך בגמר התפילה, ניגשתי לאחד המתפללים ושאלתי :

" האם יש ביניכם ציונים " לרוב היו מצביעים על אדם מוסים. ניגשתי אליו ושאלתי : " האם אתה מוכן לרכז ערב בביתך 15-20 צעירים יהודים, כדי שאוכל לשוחח עמן בנושא הציונות ? ההיענות הייתה מופלאה, בבית הייתי מגלה מיד את סוד בואי. 

אמרתי לצעירים כי הנה מתארגנת אניית מעפילים לארץ ישראל וכי אם ברצונם לממש את מצוות העלייה לארץ הקודש, עליהם להירשם אצל המארח. אמרתי להם כי מאחר שההתראה לעלייה תהיה קצרה מאוד – עליהם יהיה להגיע במהירות לנקודות הריכוז באלג'יר, כדי שניתן יהיה להסיעם משם למחנה מעבר, שבו יתאספו כל המעפילים, עד להעלאתם לאנייה. בשיטה זו נקטתי בכל ערי אלג'יריה.

באלג'יר היו כמה מקוות ריכוז. אחד מהם היה בבית הספר " אליאנס ", שבו למדו התלמידים ביום, ואילו בלילה שימש אכסניה למעפילים. גם המקווה המקומי, שבו נהגו בנות ישראל להיטהר, שימש בלילה תחנת מעבר לעולים.

אפילו המסעדה הכשרה בלב הרובע היהודי, שימשה מקום מפגש לעולים. המסעדה הייתה פתוחה עד שעה תשע בערב, אך לאחר שנעלה את דלתותיה – היו שליחי העלייה מזיזים את השולחנות והכיסאות והמעפילים זכו בכמה שעות שינה, בטרם הוסעו למחנה המעבר, בקרבת החוף.

ההעברה נעשתה במשאית מכוסה בברזנט והנהג – פעיל עלייה מקומי – היה בולע גלולות מרץ, כדי להישאר ער ובכדי שיוכל להסיע קבוצות עולים נוספות…….

ואילו על ההעפלה עצמה, סיפר אשריאל בוזגלו, אחד ממפעילי האונייה " יהודה הלוי " וכיום תושב ירושלים : " באפריל 1947, יומיים לפני חג הפסח, הודיע סאם אביטל לראשי הקהילה היהודית בקזבלנקה, על כוונתם של פעילי התנועה הציונית לעלות לארץ ישראל.

הוא סיפר להם כי ליד אלג'יר הוקם מחנה מעבר בשם " שלווה ובריאות " וכי בדעתו ובדעת חבריו להגיע לשם בהקדם. כדי להקל עליו את חופש התנועה, התחפש אביטל לכומר. הוא עטה על שכמו גלימה רחבה, חבש מצנפת לראשו, וזקן שחור ועבות עיטר על לחיו.

לעתים היה אביטל חוצה את הגבול המרוקני אלג'ירי כשהוא מסתתר בתא המטען של מונית. אני עצמי עשיתי את דרכי לאלג'יר, על גבי משאית טעונה מצרכי מזון ושקי מלח. אחרים חצו את הגבול ליד אוג'דה כשהם לובשים בגדי צופים. לפי סיפור הכיסוי שלנו – היה עלינו להשתתף בג'מבורי של צופים באלג'יר.

" כאשר יצאנו את בתינו בקזבלנקה, נאמר לנו שהזמן במחנה המעבר יהיה מצומצם. אך קיווינו שהשהות במחנה תהיה קצרה. אך הנה עתה ליל הסדר, ליל שבת ה-4 באפריל 1947, ואין עדיין אונייה.מחשבותינו היו נתונות כמובן, למשפחותינו שישבו מסובות סביב שולחנות ערוכים ואילו אנו מקיימים את הפסח " על מצה ומרור " ואי שם בחופי אלג'יר אנו יושבים ומספרי ב….יציאת מרוקו ".

מחנה " שלווה ובריאות " הוקם על גבעה קטנה, באזור המרוחק כדי200 ק"ממערבית לאלג'יר, על אם הדרך לקזבלנקה. השטח היה שייך ליהודי עשיר ושליח מקיבוץ כברי שבגליל העליון, הקים בו מחנה אוהלים שאורגן בקרבת חורשת אורנים ובאר מים.

העולים מאלג'יריה היו בעלי תעודות זהות חוקיות ועל כן הם רוכזו בחלקה החשוף של הגבעה, ליד הכביש הראשי. ואילו המרוקנים והטוניסים, שחצו את הגבול באורח בלתי חוקי, רוכזו בתוך חורשת האורנים.

מי הבאר שימשו לשתייה ולבישול, אך הרחצה, הכביסה והדחת הכלים, נעשו על חוף הים. ככל שחלפו הימים – החיים במחנה נעשו קשים יותר והמעפילים עמדו על סף רעב. האפסנאי של " המוסד לעלייה " בפאריס, הקציב למחנה 450 מנות מזון לשבועיים.

אך במחנה נקבצו כבר 650 איש, והם שהו בו זה למעלה מחודש ימים. מה שהגביר את המצוקה הייתה העובדה שלמחנה הגיעו לא רק צעירים, אלא גם בני משפחותיהם. על כן אורגן המחנה באופן שהמשפחות רוכזו בפינה אחת והן קיבלו מנות קמח, סוכר ושמן, ובישלו בעצמן את האוכל לבניהן.

ואילו הרווקים בעדו בצוותא וקיבלו עליהם את עבודות הבישול והניקיון. בשעות הפנאי – למדו כולם עברית וריקודי עם ועסקו בספורט.

 מספר אשריאל בוזגלו : " הספורט היה ממש חיוני והווה חלק מפעולות ההסוואה שלנו. לא הרחק מהמחנה, שכן כפר ערבי קטן. כדי למנוע חשדות, ביקשנו להרגיל את תושבי הכפר לראותנו צועדים יום יום עד שלערי הכפר ומשם רצים לחוף וחוזרים למחנה בדרך אחרת.

הכוונה הייתה שבליל העלייה לאונייה, יהיו תושבי הכפר מורגלים לכך " שהצופים " עוברים בכפרם ואינם שבים דרכו. מאותה סיבה נהגנו להדליק ערב-ערב מדורה. לכאורה – כדי לקיים סביבה ערבי הווי ובידור, אך בפועל – כדי שהאש תשמש מעין " תמרור " לאניית המעפילים…".

אך משום מה בוששה האונייה לבוא. ראשי " המוסד לעלייה " בפאריס, הרגיעו את העולים וסיפרו כי האונייה כבר נרכשה וכי בגמר השיפוץ היא תפליג לעבר חופי אלג'יריה. ציפייה ממושכת זו החריפה את התנאים במחנה " שלווה ובריאות " ולרבים מהמעפילים לא הייתה – לא שלווה ולא בריאות.

ראשי המשפחות המטופלות בילדים, החלו יורדים לכפר הערבי ומחליפים שם את בגדיהם תמורת שמן, סוכר ולחם. דבר זה עורר מיד את חשדם של הכפריים והם הזעיקו את המטרה ל " מחנה הצופים ". השוטרים סיירו החלקה החשוף של הגבעה, בדקו את ניירותיהם של האלג'ירים ולא ראו – או עשו את עצמם כמי שאינם רואים במעלה הגבעה, בתוך חורשת האורנים, היו אנשים נוספים. לשוטרים סופר כי הצעירים הם " צופים " שמעולם לא ראו את הים ועל כן עמדה לפניהם הברירה – לבוא למחנה, למרות התנאים הקשים ששררו בו, או לא לראות את הים בכלל.

גם אם הביקורת עברה בשלום, אזי עצם הופעתם של השוטרים, הולידה חששות פן המחנה יוסיף להיות נתון במעקב. על כן, בשעת לילה מאוחרת, כונסה אסיפה כללית של המעפילים. סאם אביטל אמר להם כי מי שאינו מחזיק מעמד ורוצה לשוב לביתו – יקום וילך ובלבד שלא יסכן את כל המחנה.

אך מי שיעדיף להישאר ולהמתין לבוא האונייה,חייב להתאזר בסבלנות ולא יירד עוד לכפר העברי הסמוך. כמצופה, איש מבין המעפילים לא קם ולא עזב את המקום.

יאני אבידוב ואפרים בן חיים, ניצלו את ביקור המשטרה האלג'ירית כדי להגביר את לחצם על אנשי " המוסד לעלייה " בעניין שיגור האונייה.

עוד בסוף פברואר 1947, קיבל לידיו חגי אבריאל – אחיו של אהוד אבריאל ז"ל ומי שהיה איש " המוסד לעלייה " במארסיי ומי שנימנה אחר כך בין מייסדי קיבוץ שדב בוקר, את הספינה " אנאל ", לצורך העברת המעפילים מצפון אפריקה.

הייתה זו ספינה מיושנת ביותר, שהושקה במארס 1877 ונשאה את השפ " דה ארל אוף זטלאנד ". בשלהי 1946, נרכשה האונייה על ידי סוכן יווני בשם פילידס ונרשמה בפנמה בשם " אנאל ". כשהיו נושאת דגל פנמה הגיעה " אנאל " לשיפוץ בנמל מרסיי.

צוותה אוּיש בידי מלחים ספרדים, בראשותו של הקברניט וילי לגונה. במשך כחודשיים ימים, עברה הספינה שיפוץ יסודי והותאמה לייעודה החדש. היא צוידה במכשירי אלחוט, לשמירת הקשר עם סניפי " המוסד לעלייה " במארסי ובמילאנו ונוסף על הצוות הספרדי, הועלו על סיפונה שלושה אנשי פל"ים – הזרוע הימית של הפלמ"ח – שנשאה אז בעול העלייה החשאית לארץ ישראל.

היו אלה " מפקד האונייה, ישראל חורב ( חרקובסקי ) חבר קיבוץ שדות ים, שעלה לישראל מרוסיה בשנת 1921, בהיותו בן שלוש ; יעקב נצר ( מלניצר ) עולה חדש מפולין שהוכשר כ " גדעוני " האלחוטאי של הספינה ; ואיתן שפושניקוב ז"ל, אף הוא מראשוני הפל"ים .

ב-28 באפריל 1947, הפליגה " אנאל " מנמל מרסיי לעבר החוף האלג'ירי. בטרם צאתו לדרכו, שאל ישראל חורב את חגי אבריאל, היכן מצוי בדיוק חוף ההעפלה. חגי הצביע במפה על הכיוון הכללי של ההפלגה ואמר לו : " העולים מרוכזים במחנה קטן, כ-200 ק"ממערבית לאלג'יר, אתה תזהה את המקום על פי עשן שיעלה ביום, או אש המדורה בלילה …..".

ואמנם בצהרי ה-10 במאי, נראתה " אנאל " בחופי אלג'יריה, מול מחנה " שלווה ובריאות ". נדיה פרנקו, שראתה כבר את האנייה במרסיי, זיהתה אותה מיד וכמוסכם – ענן עשן גדול עלה והתיימר בשטח המחנה. לאחר שקלט את האות, חמק רב החובל הספרדי מן המקום, על מנת שיוכל לשוב אליו עם חשיכה.

עתה החלה במחנה התארגנות מהירה לקראת העלייה לאנייה. למעפילים נאמר כי מפאת חוסר מקום, הם לו יוכלו לקחת את כל חפציהם ועל כן מוטב שכל אחד ילבש עליו בגדים רבים ככל האפשר. כל מעפיל קיבל כצידה לדרך " מנת מזון " שכללה ככר לחם וכמה תמרים. 

Recent Posts


הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 138 מנויים נוספים

ינואר 2013
א ב ג ד ה ו ש
« דצמ   פבר »
 12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
2728293031  

רשימת הנושאים באתר