סיפורים מחיי יהודי מרוקו – ח.דהן ז"ל

ספר זה לעילוי נשמתו של חנניה דהן ז"ל

עין רואה ואוזן שומעת

סיפורים מחיי יהודי מרוקו אותם ראיתי ושמעתי

מאת חנניה דהן ז"ל. 

המסמר שלא נמכר

סיפור זה ידוע ברבים, ומשייכים אותו לג׳וחא (דמות אגדית בפי הערבים, על אדם מלא עורמה ותחבולה), אבל יהודי אחד השתמש בו לטובתו והנאתו. יהודי זה היה לו בית גדול, בנוי יפה לתפארת. ערבי אחד עשיר חשקה נפשו בבית נאה זה. בא ליהודי ואמר לו: ״רציתי לבנות בית יפה ונאה במו הבית שלך. אם אחליט לבנות בית כזה, זה יקח הרבה זמן. ואני צריך הבית באופן דחוף לעריכת החתונה של הבת שלי.

האם תרצה למכור לי הבית ? היהודי אמר לו: ״מלבד המחיר היקר שאני אדרוש ממך, יש לי תנאי אחד: בקיר החדר המרכזי תקוע מסמר אחד, שעליו הייתי תולה נר נשמה לעילוי נשמתו של אבי ז"ל, ומסמר זה בעבורי הוא מזכרת יקרה. הוא יישאר ברשותי ואעשה בו כאוות נפשי, בכל עת ובכל זמן, גם לאחר שאמכור לך הבית, ורצוני גם שתנאי זה על המסמר יהיה כתוב וחתום בחתימת ידך״. הערבי אמר בלבו, מה היהודי יכול לעשות במסמר זה, שילם ליהודי את מלוא מחיר הבית, וגם נתן בידו נייר כתוב וחתום לגבי המסמר.

ביום החתונה של בתו של הערבי, והבית מלא באורחים מכובדים, שולחנות ערוכים לרוב, תזמורת וכו', היהודי הלך לבית המטבחיים וקנה עור של פרה, שזה עתה נשחטה. נכנם לביתו של הערבי, והעור בידו כשהוא עוד נוטף דם ונודף ממנו ריח לא נעים.

ניגש לאותו מסמר ותלה עליו את עור הבהמה. הערבי בא אליו בזעם וחימה ואומר לו: ״איך אתה מעז לבוא לביתי ולקלקל לי את שמחת החתונה״. היהודי, לעין כל האורחים, אומר לו ״ אמנם מכרתי לך הבית, והמסמר נשאר בבעלותי, והנה חתימת ידך. קניתי העור של הפרה ולא היה לי היכן לתלות אותו להתייבש ותליתי אותו על המסמר שלי״.

הערבי שנמצא במבוכה אומר לו: ״הנה אני נותן לך סכום כסף גדול כפיצוי. קח את המסמר ואת העור של הפרה, והחזר לי את כתב ההתחייבות שנתתי לך״.

הסיפור הזה מיוחס כאמור לג׳וחא. הערבי לא ידע עליו, והיהודי השתמש בו, כתחבולה נגד הערבי, ויצא בסכום כסף גדול, בנוסף על מחיר הבית שמכר לאותו ערבי.

מכאן, כל מעשה רמיה ותחבולה, נקרא בפי הבריות ״ מסמאר ג׳וחא ״( המסמר של ג׳וחא ).

הערבי שהקיא מאכילת כוסכוס

היהודים שסחרו מחוץ לעיר בכפרים נידחים של נוודים ערביים, רוב מזונם מחוסר בשר בהמה או בשר עוף כשרים למאכל, היה על אכילת דגים שהם בעצמם דגו מהנחלים שהיו בכפרים אלה. ועל פי רוב, הכינו לעצמם כוסכוס בשפע של חמאה וחלב, שהערבים סיפקו להם בזול, ולפעמים גם חינם. באחד הכפרים היה ילד ערבי, שנהג לבוא ולאכול כוסכוס עם היהודים. נער זה היה אכלן ורעבתן גדול, במידה מופרזת יותר מגילו. בבואו לאכול היה טומן שתי ידיו לתוך הקערה, ואוכל כחזיר ממש. גורף הכוסכוס בעשר אצבעותיו ומכניס לפה, כי כולם אכלו מקערה אחת.

הדוד שלי, דוד רביבו, אחיה של אמי, שעבד אצל אבי, היה בעל עורמה ותחבולות, עליו יש לי כמה סיפורים. פעם אחת אמר לאבי ז"ל ״הנער הזה לא ישוב אף פעם לאכול אתנו״.

בבוא הנער כדרכו לאכול, הדוד שלי אמר לו: ״הפעם כל אחד יאכל בצלחת שלו, ולא מקערה אחת, כרגיל״. כי כוונתו היתה להיפטר מנער זה, אחת ולתמיד. הנער הערבי בא כדרכו לאכול, אלא שהדוד שלי הכנים לצלחת שלו מלוא חופן של פלפל טחון, חריף מאד. ועוד מעט תבלינים שגורמים מהר להקאה ולשלשול.

הדוד שלי שם על ידו הצלחת, הנער כדרכו התנפל על הכוסכוס, ובשתי ידיו גורף ומכנים לפה. רק התחיל לאכול, והנה הוא מתפתל מכאבים, הפה שלו נשרף מחריפות הפלפל, והתחיל גם לשלשל ולהקיא, וצועק: ״אמא, אמא״.

הדוד שלי הלך לאוהל של האמא שלו, וקרא לה דחוף, כי הבן שלה קרה לו משהו, והוא מקיא ומשלשל. מתפתל מכאבים עזים ומשלשל ללא הרף. ״אמא״ הוא אומר לה ״מהיום לא אוכל עוד מהכוסכום של היהודים״. וכך היה. מאותו יום, הנער הערבי לא בא יותר כדרכו לאכול עם היהודים. כי הפלפל עשה מה שצריך. ״תאוות רשעים תוליך לאבדון.״

כמה חגים יש ליהודים, וכמה למוסלמים

ערבי אחד נהג לשבת בחנותו של פחח יהודי ולשוחח אתו כל פעם על שתי הדתות. הגיעו פעם לוויכוח למי יש יותר חגים, ליהודים או למוסלמים. היהודי, שמצא הזדמנות להנחית מכות על הערבי, אמר לו ״על כל חג, כל אחד משנינו יתן מכה אחת על ראש חברו״. הערבי הסכים, והיהודי אמר לו ״אני מכבד אותך. תתחיל אתה ראשון״.

היהודי הרכין את ראשו בפני הערבי ואמר לו ״תתחיל״. הערבי מתחיל למנות החגים הנהוגים אעלם: עיד אל כביר – מכה אחת, עיד אל־פטיר, עוד מכה, עיד אל עשוי עוד מכה וכו' הערבי גמר. היהודי אומר לו ״אם גמרת, תרכין גם אתה את ראשך״. פסח – מכה אחת, סוכות – עוד מכה, שבועות – עוד מכה. פורים – עוד מכה, ונח קצת, כאילו גמר.

הערבי אומר לו ״ראית שניצחתי אותך״. היהודי עונה לו ״עוד לא גמרתי. בכל שבוע יש לנו חג ושמו שבת. אל תרים את ראשך״. שבת – מכה, שבת – מכה. מרוב מכות, הערבי אומר ליהודי ״מספיק. עוד מעט תפוצץ לי את הראש. אם השבת נקראת חג בעיניכם, הרי אני צריך לקבל עוד כמה מכות על כל שבת״. היהודי אומר לו ״לגבי החגים שלנו הידועים נתתי לך מכות קשות, כפי שגם אתה עשית לי, ולגבי השבתות, שהם בעינינו חגים לכל דבר, לא רציתי להכאיב לך, ונתתי לך רק מכות קלות״. הערבי נפרד מהיהודי בכאבי ראש, ואמר לו: ״כלא יקדר ליכום גיר מולאנא, רב אל-עאלאמיך (איש לא יכול לכם מלבד אדוננו, ריבון העולמים).

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

ינואר 2013
א ב ג ד ה ו ש
« דצמ   פבר »
 12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
2728293031  
רשימת הנושאים באתר