ארמונות ובוסתנים-דויד אלמוזנינו

 

ארמונות ובוסתנים – דויד אלמוזנינוארמונות ובוסתנים

" ועתה נפשנו יבשה ואין כל בלתי אל המן עינינו " – במדבר י"א 6.

נס חג הרמדאן

היו אלה ימי סוף חג הרמדאן. על אף החורף היה חם באילת ובחצי האי סיני, שהיה עדיין בשליטה ישראלית. לבני שבט הטראבין יש אמונה חזקה בגורל והם מאמינים שכל מה שקורה לאדם, לטוב ולרע, נובע מרצונו של אללה. בשל אמונה זו הם לא פנו לטיפול רפואי כשהיו חולים אלא לרפואה העממית. ד״ר מורים, רופא משפחה מאילת, ואשתו התנדבו לטפל באוכלוסייה הבדווית והצליחו לעצור את תמותת התינוקות וללמד את האמהות הבדוויות לשמור על היגיינה אישית ולתת לתינוקות תחליפי חלב אם מקופסת פח, במקום תה. גם הבדווים המבוגרים נהנו מהרפואה המודרנית והגיעו לגיל מבוגר יחסית. האוכלוסייה גדלה אך הפרנסה נותרה דחוקה כשהיתה. בתקופה שבה הישראלים עדיין לא גילו את סיני, על מרחביו העצומים וחופיו המדהימים, באוהלי הבדווים פשוט לא היה מה לאכול; מלבד דגים מסריחים ומיובשים בשמש וביצי תנובה, שלרוב התקלקלו בגלל החום הכבד. זקני השבט התכנסו באוהל המרכזי והתפללו לנס. הם הרימו ידיהם השמימה וקריאתם נשמעה למרחוק: ״אללה הרחמן והרחום, תן לנו בשר לפחות בחג הרמדאן הקדוש!״.

12 שעות לאחר התפילה האחרונה התפרסם בעיתונים בישראל סיפור צהבהב על ג׳מאל, ילד בדווי אוטיסט שחי עם הוריו בתנאים לא תנאים בסיני ושדולפין שיפר פלאים את מצבו הבריאותי, אחרי שפגש אותו באקראי במים של חוף רהב, שחה והתיידד איתו.

ג׳מאל היה סהרורי, ובלילות קם מתוך שינה ממרבצו והיה מגיע אל החוף. רק מגע המים הקרים בכפות רגליו לפני שצעד הלום שינה אל הגלים העיר אותו. בלילה ההוא היתה סופת חול חזקה בסיני. הרוח מלאה בחול צהוב, גלים גבוהים שטפו את החוף, משאירים אחריהם פס קצף לבן. רשתות הדייגים, שהיו תלויות לייבוש, התעופפו ונקרעו, וג׳מאל – ישן וסהרורי – החל ללכת על החוף והסופה מכה בו מכל צד. הוא הגיע לקו המים והחל לצעוד אל הגלים אך הפעם, לא התעורר. ידיו שלוחות קדימה, צעדו מהוסס והוא מטה את משקלו פעם על רגל ימין ופעם על רגל שמאל. שיערו משתולל בסופה, עיניו עצומות – עוד רגע וגל גדול מפיל אותו למים. והנה נשמע קול דק העולה כמו הד מן הים וההרים. הדולפין שחה מול ג׳מאל, קורא בקול. קורא בכוח. עד שזה פקח את עיניו.

ג׳מאל התיישב המום על החול והביט שעה ארוכה בדולפין המתרומם באוויר, קופץ וקורא קריאות שונות ומשונות. שוחה וחוזר, שוחה וחוזר. כשקרני שמש ראשונות החלו להפציע מעבר להרים, טבל ג׳מאל במים, נוגע בקצות אצבעותיו בדולפין ומרגיש תחושת חוזק וחיות.

מקץ רבע שעה הגיעה בריצה אחותו של ג׳מאל אל הוריה והעירה אותם בניעורים חרדים. ״בואו מהר! בואו מהר! ג׳מאל עשה נס!״.

בחוץ עמד כל השבט, מביט בים במבטים המומים. כמה מטרים מהחוף שחה ג׳מאל, לצדו הדולפין וסביבם צפים על המים מאות עופות מובחרים, מרוטים ונקיים. ים של אוכל.

זקני השבט התיישבו מיד לברך את אללה על שנענה לתפילותיהם והביא את העופות לחג הרמדאן. הם סיפרו לצעירים שגם לבני ישראל קרה נס בסיני והם אכלו שלו שהגיע מהים. בשעה שהצעירים פרסו רשתות ודגו לראשונה בתולדות העמים עוף קפוא, חזרו הזקנים לאוהל והודו לאדוני כי טוב, כי לעולם חסדו. חג הרמדאן ברהב באותה שנה היה הטוב ביותר שזכרו זקני השבט. לא רק שהיה מספיק בשר לחגיגה, היו עוד עודפים שאותם המליחו וייבשו כמעשה האבות הקדמונים.

חמישה ימים לאחר מכן הפך הנס לנושא למחלוקת. ישראלים שהגיעו לרהב סיפרו לבני השבט שהנס לא היה נס. או שכן? אניית משא שיצאה ממרסיי והובילה ממבחר התוצרת הצרפתית עבור העשירים בסעודיה נקלעה לסופת החול הצהובה והתנפצה על השוניות המחודדות שליד חוף רהב. תרניה השבורים צנחו על הסיפון בתוך סבך של חבלים, קורות ויתדות, שקשריהם השתחררו ממקומם והיא שקעה אט־אט במצולות הים. כל מטענה ובו מאות עופות צף על המים. כשלבדווים נודע שלא אללה שלח להם את העופות, קמה מהומה גדולה והם הלכו לשאול את דעת הזקנים: מה לעשות עם העופות שנותרו, לשמור אותם או לזרוק לים? הדיונים ארכו שלושה ימים, עשרות כוסות תה מר כלענה נמזגו ובסופו של דבר יצא עשן לבן מהנרגילה. הגורל הוא הגורל וכל מה שקורה לאדם נובע מרצונו הטוב של אללה. ״העופות לא באו מאללה״, פסקו הזקנים, ״אבל באו מהים בשל רצונו של אללה. וכל מה שבא מהים שייך לנו״. וג׳מאל? בג׳מאל דבק השם ״ג׳מאל מחולל נס חג הרמדאן״.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 160 מנויים נוספים

מרץ 2013
א ב ג ד ה ו ש
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31  
רשימת הנושאים באתר