רבי שלמה אבן וירגה – שבט יהודה-השמד השביעי-חלק ראשון

ספר שבט יהודה – לרבי שלמה אבן וירגה

הגיה וביאר עזריאל שוחט – ערך והקדים מבוא – יצחק בער – הוצאת מוסד ביאליק – ירושלים תש"ז. 

השביעי

ענין ויכוח היה בין המלך האדיר והחסיד מלך אלפונסו מספרד עם טומאש החכם המחודד.

אמר המלך לטומאש: בואך לשלום לחצרות גדולתנו, ובעצתך תנחני  ותצילני מבא בדמים או להזיק לעם היהודים! כי זה ששה ימים בא אל מקו­מנו משרת מושיענו, הגמון אחד, ודרש לרבים כי היהודים לא יוכלו לחוג חג נקרא בלשון העברי פסח כי אם בדם נוצרי, ואף על פי שראיתי באיש ההוא סימני שטות יותר מסימני חכמה, מה אעשה? כי העם האמינו דבריו ובאו לבקש משפט ורמסו חצרי! וכמעט שנחשבתי בעיניהם לאיש נכרי או  יהודי, באשר לא עשיתי נקמה ביהודים, כאשר נתאמת במוחם המזוהם השבוש ההוא. ואף על פי שדבר זה רחוק הוא מן השכל בתכלית, חפץ הייתי שאדע מה להשיב לשוטים, כי הם עם רב, ולא אוכל לדחותם על נקלה, וידעתי שידעת בדת היהודים, בקבלתם ובמנהגם, ואתה תדע אם יש שרש בדתם מענין זה או בחבור הנקרא אצלם תלמוד, והוא פירוש הבריבייא, ואתה נכנסת בחדריו, כפי המסופר ממך, ועינינו ראו. ואם יש בהם עון כזה — אגרשם מארצי, ואם שקר — אשים נפשי להצילם, כי עבדי הם.

שנית, הודיעני סבת נפילת היהודים מימי קדם, ולא תאמר כי מה לי בענייני היהודים! ויש לי בזה סוד, באחד מן הימים אודיענו אליך. והנה לא מצאתי נפילתם לא בדרך טבע ולא בדרך עונש, כי ראינו ושמענו עמים רבים  שפשעו וחטאו יותר מהם ולא נענשו, אבל להפך כי הצליחו הצלחה גדולה! והנה בזמן המלך לטינו היו עובדים למזל שבתאי, והמלך לטינו הרס היכלו, ובנה היכל ללוציפיר, ולקח כהני שבתאי, ושרפם על מזבח לוציפיר׳ ולוציפיר הוא ככב נגה, והצליח לאטינו ועמו הצלחה. ועוד היום כתבו המספרים האמי­תיים, שיש באיי הים הרחוקים עבודת נוגה, ושם היכל בנוי, וצלם מוטל  ופניו ומעלה, ובו כצורת גיד, ומביאים בתולה ושוכבת על אותו צלם ומקב­צים טיפי הדם היורדות, ולשים בהן עיסה, והאוכל ממנה קדוש יאמר לו. והנערה ההיא לא תנשא עוד לאיש,אבל נשכרת היא לזנות לכל הבא, וכל מה שתרויח הנערה חציו למזונותיה וחציו למשרתים בהיכל ההוא, ונשכרת בד­מים יקרים, מפני שכל הבא עליה נתקדש לעולם. וסמוך לאי ההוא יש עבודה  זרה אשר קרבנה שבעה עכברים ושבעה עטלפים, ושמענו כי העם ההוא אוכל את דשן הארץ, ומעולם לא כבשם מלך ושר! ואחר המלך לאטינו בא מלך אחר ברומי, והרס מזבח לוציפיר, והרים היכל למזל שבתאי, ומצינו שהרומיים משלו מים עד ים ומנהר עד אפסי ארץ, וכבשו מקומות שלא  כבשם אדם מעולם, והם יושבי אלימאנייא ובורגונייא, הם הגבורים אשר מעולם.

 וכן מצינו תושבי דיניש שהיו עובדים ללבנה, וכן כל עם קארווטי, ועם כורזמין ובושמין היו עובדים לשמש, ואנשי כשדים היו עובדים לאש. ויש באיי הים משתחוים ליסוד הארץ, ומן הדין היה שישימו אותם תחת 5 הארץ לשיעלה אלהיהם עליהם. ובזמן קדום מקומות היו בארץ כשדים מש־ תחוים לתרנגולת, ומהם לצורת תיש, ומהם לצורת חמור, פרד וסוס יחדיו, ויש שמשתחוים למי שיפגעו בבקר בצאתם מפתח ביתם, ובלש מוצלחים הצלחה עצומה. ובעיר הגדולה רומי, אשר אנשיה פקחים, קם מלך אחר שמו יאנוס, והצליח במלחמותיו, והעם חשבוהו לאלוה, וקראוהו: אלהי האלהים! והצליחו הצלחה לרוב. וכאשר האמת שהיהודים על עונם נענשו, למה היה עונש גירוש? כי לא מצינו אב שבנו חטא לו וגרשו, אבל הוכיחו והוא בביתו וארמונו, והנה היהודים נקראו בנים לאל, כמו שכתוב בספר הבריבייא, עד שבא מושיענו אשר עליו אמר דוד: ״ה׳ אמר אלי בני אתה״.

עוד אשאלך ותודיעני, אם היהודים חטאו — מה חטא המקום הקדוש אשר  בירושלם? ומוסכם לכל הכתות כי הוא הקדוש. היהודים אומרים כי הוא המקום אשר התחיל האל בריאת העולם, ושם קבלת התפלות לכל חי. והיש­מעאלים קוראים אותו שער השמים, והנוצרים אומרים כי משם עליית הנש­מות לגן עדן, ושם מקום הנבואה לנביאים, ושם נולד מושיענו, כמו שאמר דוד: ״מטה עזך ישלח ה׳ מציון מרחם משחר״ וגו'.

וכאשר נאמר כי לא על צד העונש נפלו. אלא בסבה טבעית, נדעה בינינו הדברים הצריכים למלחמות, והם ארבעה: האי — הפקחות והתבונה לתחבו­לות והמצאות תבוניות. ומוסכם לכל הכתות כי היהודים פקחים וערומים מכל האומות, אם כן לא נפלו במלחמות להעדרם. הב' — הגבורה והכח. וטיטוס אויבם ספר עליהם מגבורותם, ומכללם אמר כי שלשה בחורים אחים  העמידו שער אחד משערי ירושלם שלשה ימים פתוחה יומם ולילה נגד כל מחנהו להכעיסו, עד שנתבייש וקבץ כל עמו והוכיח אותם, ונאספו כלם והתאזרו, ועם כל זה נפלו ממחנהו רבים אין מספר, ובאו הבחורים תוך השער וסגרו הדלתות, ואין בכל מחנהו מי שיעכב ההסגר. הג' — העושר להכין מזונות אל המחנה. והיה מן היהודים מי שהתנדב לתת חטים למחנה היהודים  שתי שנים. ואשר אני רואה מגדולת עשרם, שכאשר בא עליהם מלך ורצו להשלים עמו היו נותנין לו כל כסף וזהב שבהיכל לשיסלק מלחמתו מעליהם, ובשנה הב׳ בא מלך אחר, ואומר הכתוב שהיו נותנין לו כל כסף וזהב שבהי­כל, כי לא אמר שהיו נותנין השאר, וזה מבואר בספרי מלכיהם, אשר נראה  כי בשנה אחת היו משלימין כל מה שחסרו בשנה הקדומה, ואילו יקרה כזה בספרד לא היה העם יכול להרים ראש שבע שנים. הד' — רבוי העם. וכתב ניקולאו די לירה, שהיו ביהודים שולפי חרב מיהודה שש מאות אלף, ומאנשי ישראל מושכי קשת ומחזיקי רומח שמונה מאות אלף, ולא ימצא רבוי כזה  בכל מלכי הגוים יחד. ולעם אשר כזה לא מצאתי בדרך הטבע סבת הנפילה.

תשובת טומאש: מלך אדיר וקדוש! דברים מתמיהים אנכי שומע היום, ונפלאתי מאד איך נכנס בלב נבון וחכם כמוך דבר רחוק מן השכל עד שאין זר יותר ממנו, שאף על פי שאומר שהוא אינו מאמין, למה הוצרך אדוננו השאלה עליו? גם תושבי העיר, והם ספרדים נבונים ופקחים שבאומות, הא­מינו הבלי זקנות משיחות כשטוות לאור הלבנה ועלילות עריצים, יבקשו עילה למלא חסרונם בעמל אחרים, ולא מצאתי להם התנצלות אלא כי גם יש בזה שנאת הדת! לכן יבקשו להפיל היהודים העם השפל מאשר ימצאו, ולא יאמינו מה שבפיהם, אבל יקחוהו למה שבלבם, ואין בהם תבונה בבקשה זו, כי גואלם של אלו חזק הוא, ולא מפני אהבתו אותם כימי קדם, אבל מפני  שטבע האל המשגיח להשגיח ביותר שפל, ויותר משגיח בו ממה שישגיח בדבר הגבוה. וטעמו של דבר מבואר, כי הדבר השפל והנמוך קרוב מאד אל ההפסד, ורחמי האל על כל מעשיו, אינו רוצה שיאבד אחד ממיני ברואיו, אפילו מין הנמלה או הזבוב, וכל שכן היהודים בעלי דת ואם בטלה, ואשר קרבם האל בימים הראשונים, וסובלים היום גלות מר לשמור מה שחושבים  שהוא רצון האל.

ועל שאלת מלכנו אומר, כל מאכל שלא הורגל בו האדם כאשר יביאוהו לפניו ימאסנו וטבעו ישקצנו, שאם יאמרו לנוצרי שיאכל מבשר הכלב או החתול — ירוק ויברח משם, כמו שבורח היהודי מאכילת החזיר או החלב! והנה בשר החזיר נאות הוא למזג אדם וטבעו, ולמה יברח!־ ואם מפני שהוא  משוקץ ומטונף במאכלו — למה יאכל התרנגולת האוכלת התולעים שבאשפות וכל מין שקץ? והחלב הוא המשובח שבחי, אלא מפני שלא הורגל לאוכלו! וכן מפני שחל עליו מאמר האל.

 וכל שכן זרות אחר, והוא שיהא ליהודי אומץ לב שירצח אדם לקחת דמו, והוא בתוך עירו וממשלתו, אשר אם ימצא יע­שוהו חתיכות. וכל שכן זרות אחר, שענין הרציחה הוזהרו היהודים מאד בדתם. ומה נאמר ממורו לבבם, שאם ימצאו ברחוב מאה יהודים ויבוא נער קטן נוצרי ויאמר: קום על היהודי! יברחו כלם. ואם יוציאו שופטיך אדם להריגה במשפט ודין — יברחו כלם משם, כי אין טבעם סובל ראות הריגה אפילו משונאיהם. וזה מפני שקללם האל, כמו שאמר הבריבייא: ״והבאתי מורך בלבבם ורדף אותם קול עלה נדף״.

 והנה היהודי ראינו שאינו אוכל דם  משום חי, ואפילו מן הדגים, שאמרו התלמודיים שלא יקרא דם, אסרוהו לשתותו, והוא מאוס בעיניהם מאד, מפני שלא הורגל בו, ואפילו שראה כמה עמים אוכלים הדם, וכל שכן שימאס דם האדם, שלא ראה שום אומה שיאבלנו. ויראה מלכנו דבר זה, שאם יאכל יהודי מן הככר ויצא מן השנים דם  עליו, לא יאכלנו עד שיגרתו. וידוע שיותר נמאס לאדם דם אחרים מדמו, ואפילו דמו ימאסנו מפני שלא הורגל בו. ומה שנצטוו היהודים שלא לשחוט בסכין פגום, אינו אלא להצילם מאכילת דם, מפגי שחרדת הפגימה גורמת שהדם הולך להציל את הלב, כי הוא המלך, ושוב אינו יוצא! ולכן יותר מהרה יתעפש החי ששחט הנכרי ממה שישחוט היהודי, מפני ששחיטת הגכרי לא הוציאה כל הדם שבחי, והעפוש נמשך מן הדם. ודבר זה מבואר, וכן נסיתי.

השיב המלך: חמסי עליך, טומאש, כי הבנת ממני שאני מאמין מה שמע­לילים על היהודים, ולחרפה נחשב לי הדבור כזה. ומה ששאלתי ממך הוא מפני שאדע הטענות אשר אמרת להשיב את העם הסכל ולישב דעתם. ועל  מה שאמרת איך אסור להם הריגת אדם, יש להשיב כי זה הוא יהודי ליהודי, אבל יהודי ההורג את הנוצרי לא נחשב לו לאדם, סמך לזה מה ששמעתי שאומרים התלמודיים, שאם שור של ישראל הרג של נכרי פטור.

תשובת טומאש: אדוני ומלכי! ויכוח היה לי בזה עם שר אחד מבני אבראבאניל, בא משבילייא ארץ מולדתו, ואמר, כי המכיר בלשון העברי לא יקשה לזה, כי הבדל יש ללשון נכרי או לשון נוצרי או גוי, כי הנכרי הוא שהתנכר ליוצרו ואינו מאמין בעיקרי הדת, אבל הנוצרי כיון שמאמין בחמש העולם והפלאות וההשגחה לא יקרא נכרי.

אמר המלך: ואם אנו מאמינים השלוש איך לא נחשב נכריים בעיני היהו­דים?           

אמר טומאש: כבר הראני החכם הגדול ההוא פירוש מגדולי הקדמונים ביותר משש מאות שנה, וזה לשונו: המאמין מציאות האל והחדוש והנבואה ושכר ועונש הרי הוא בעל דת! והנוצרים מאמינים בכל אלה, ואם יאמינו בשלוש אינו מפני כפירת האחדות, כי אם מפני שאמרו כי הוא הוא האח­דות, ולכן יקראו בעלי דת, ואין לנו רשות כפי הדת להרגם ולא להזיק  ממונם כל זמן שאין לנו מלכות וממשלה ואינן כבושין תחת ידינו, ואם אינם עושים המצות אין להם אשם, כי לא נצטוו בהם אלא העם אשר יצא ממצרים, ורוב המצוות תלויות בזה השרש.

עוד אמר לי אותו האברבאניל, כי כאשר נאמר שאין הבדל בין נוצרי לנכרי עדיין יש תשובה מפורשת, כי הנה התלמודיים אומרים: גזל הגוי אסור. והחמירו עליו יותר מגזל הישראל, ואם כן איך נאמר כי שור של ישראל שהרג של נכרי פטורי לכן על כרחינו צריך שנאמר אחד מב׳ דברים! או שיש הבדל בין נכרי לגוי או שבענין השוורים הוא שאמרו פטור, מפני שהוא  נזק ממון לממון, והיהודי אינו יודע בטיב השמירה כמו הגוי שהוא בעל מקנה תמידי.

ועוד שאפילו נאמר שנזק שורו של ישראל מותר, לא התיר שיזיקנו בידו או יגזול ממונו, כל שכן שיהא מותר להרגו, שאם גם בזה היה מותר היה לו לאמרו, כיון שהוא החדוש הגדול. אמר המלך: שמחתי מאד בדבריך, ויותר-מדברי האבראבאניל, ומה מאד  תשמחני אם תמשכנו שיבוא אצלנו לחצרות גדולתנו. ומעתה תרעומת יש לי נגד עמנו, שכיון שיש ליהודים חקים ומשפטים צדיקים ומדות חשובות, כמו הנדיבות והצדקה והרחמנות, והיותם עם פקח— למה ישנאו אותם? וכן לא יעשה מי שאוהב האמת! ועל הרחמנות דרש לפני הגמון גדול ואמר, כי הקורא ליהודי כלב — טועה, אבל יקראנו חזיר, לפי שיש בו מדת החזיר לא  מדת הכלב.

וראינו בנסיון שכאשר יכה אדם כלב אחד כל הכלבים רודפים אחריו לנשכו נוסף על מה שהכוהו, ואילו החזיר כאשר יטילו צרור לאחד מהם וצועק, כל החזירים צועקים עמו. וכן היהודי אם יבוא בבית תפלתנו ויגנוב הקאליס מיד כל היהודים ימהרו להצילו, החייט הולך לשר פלוני אוהבו, והצורף— אל הדוכוס, וכן כולם! אלו — במהר ומתן ואלו— בתחנונים ולא ינוחו עד יוציאו היהודי מצרתו, וראוי להחשיב זה בין המדות המעולות.

תשובת טומאש: לא ראיתי מעולם בעל שכל שיהיה לו שנאה עם היהודי, ואין מי שישנא אותם כי אם כללות העם, ויש להם בזה טעם. האחד — כי הי­הודי הוא בעל גאוה ומבקש תמיד להשתרר, ולא יחשבו שהם גולים ועבדים  דחופים מגוי אל גוי! אבל להפך שיבקשו להראות עצמם אדונים ושרים, לכן העם מקנא בהם. ואמר החכם, שהשנאה הנמשכת מצד קנאה אין לה תקנה כל ימי עולם. ויראה אדוננו הנסיון בזה, כי כאשר באו היהודים למלכות אדוננו היו באים כעבדים וגולים לובשי בלויי הסחבות, ועמדו שנים רבות שלא לבשו בגד יקר ולא הראו שום התנשאות, ובימים ההם אם שמעת, אדוננו, שהיו מעלילים עליהם אכילת הדם? שאלו קרה בזמנים ההם היה נכתב בספר דברי הימים למלכי ספרד, כדרכם הישר והטוב, לקחת ראיה למה שי­בוא, אלא ודאי שבזמן שלא נתנו מקום לקנא בהם אהובים היו, ועתה היהודי משתרר, ואם יש לו מאתים זהובים מיד לובש בגדי משי ולבניו רקמה, מה שלא יעשו השרים אשר להם הכנסה אלף כפולות לשנה, לכן מעלילים עליהם אולי ימשך לגרשם מן המלכות. ומגאות היהודים באו בעיר טולידו  לשררה כל כך עד שהם היו מכים בנוצרים, ומכריזין גדולים שבהם, שמי שיכה לנוצרי יוסר בדיניהם, ועליהם אמר שלמה: ״תחת שלש רגזה ארץ — תחת עבד כי ימלוך״. טעם שני לשנאתם, כי היהודים כשבאו למלכות אדוננו היו עניים והנוצרים עשירים, ועתה הוא להפך, לפי שהיהודי הוא פקח ובעל  תחבולות לקרב תועלתו! ועוד שעל דבר הרבית נתעשרו מאד, ויראה אדוננו שלשה חלקי הקרקעות והנהלות אשד בספרד כלם הם היום בידי היהודים, וזה מצד הרבית הכבד.

אמר המלך: טעמים אלו של טעם הם לקרב השנאה, אעפ״י שיש ליהודי התנצלות מה, כי מי הכריחו לנוצרי שיקח מהיהודי הרבית. וגם אני חשבתי  טענה אחרת, והוא התרחקם מלאכול ומלשתות עם הנוצרי, ואין דבר מקרב הלבבות הרחוקות כהרגל האכילה אלו עם אלו, עד שיש מקום באיים שאין שבועתם אלא על הלחם שאכלו יחד. ונשבע אני במושיענו אשר המליכני, שפעם אחת עלה חרוני להכרית זרע היהודים או לגרשם, מפני ששמעתי שאם יפול שרץ בכוס של יין שהיהודי שותה שישליכו השרץ וישתו היין, ואילו נגע אחד ממנו באותו כוס ישפכו היין, כנראה שבעיניהם נחשבנו לעם טמא.

תשובת טומאש: אין ליהודים בזה אשמה אלא על התלמודיים, ששמו כבלי ברזל לרגליהם והחמירו בעניינים עד שלא השאירו מחיה, האמת שהבריבייא אומרת: ״אשר חלב זבחימו יאכלו ישתו יין נסיכם״, ולא הבינו שזה  מדבר על הזבחים והנסכים שהיו עושים לשמש ולירח קודם שבא ישו לעולם, באו התלמודיים ואמרו, כי כל יין שנתנסך לאיזו עבודה חוץ ממקום מקדשם אסור, והחמירו עוד שאעפ״י שלא ידעו שנתנסך שעל הספק יהא אסור.

אמר המלך: אתה אמרת שהאשם על התלמודיים, ואני אומר שאינו אלא  לשומעים דבריהם, מכל מקום נודע אצלי עתה כי היהודים בענין היין מצד דתם באו.

אמר טומאש: כן הוא בלי ספק, וכבר קרה לפני המלך אביך שאמר לרופא יהודי אשר לו: שמעתי שאנו בעיניכם טמאים, לכן נשמרתם מנגיעתנו ביינכם, יהי כן האל עמכם! השיב הרופא: אתה אדוננו חולה ואין לי עסק  אחר אלא בקשת בריאותך, יביאו מים לרחוץ רגלי אדוני כי הוא מועיל, ואחר כך אבוא אל השאלה. ואחר שרחץ הרופא רגלי המלך שתה מן המים ההם. אמר המלך: כבר השבת על שאלתי! אמרו השרים: ואין אנו מבינים!

אמר הרופא: איזה יותר טמא מה שרחצו בו רגלי אדם או מה שנגע בידו או בפיו? אם הדבר מצד טומאה — איך שתיתי מי הרחיצה? אמר המלך אלפונשו: הטיב הרופא, ובלי ספק מפקחי היהודים היה! אמר המלך לטומאש: מה עצתך לבקש על היהודים שלא יאבדו בין עמי? השיב טומאש: עצתי שתכריז במלכותך, שכל הנחלות שבאו ליהודים מכח הרבית שיחזרו לבעליהם, וזה כפי ראות שופטי הארץ. ועוד, ששום יהודי לא ילבש משי, ועוד, שישאו חותם אדום לשיכירו שהם יהודים.

השיב המלך: עצתך היא הנכונה, ואין אני תמה אלא איך התיר להם תור­תם גזל כענין הרבית? השיב טומאש: חלילה שתורתם התיר להם, אבל היהודים בעלי חמדה ועשו פירוש להנאתם, כי הבריבייא אומר: ״לנכרי תשיך״, והנכרי רוצה לומר מי שאינו מאמין שום אמונה, ואומר: ״ולאחיך לא תשיך/ ואנו עם היהודים אחים אנחנו, שכן אמר הנביא: ״הלא אח עשו ליעקב״, והם הודו האחור, ואמרו: ״כה אמר אחיך ישראל״.

אמר המלך: כמה רחוק פירוש זה ממה ששמעתי שיש בין היהודים כתאחת במצרים שאומרים ש״לנכרי תשיך״ רוצה לומר אפילו ליהודי, ״ולאחיך לא״ רוצה לומר אחיו ממש.

ובהיות המלך בענין זה באו אנשים לפני המלך ואמרו, שמצאו הרוג בבית איש יהודי, ושלהוציא דמו הרגוהו. אמר המלך לטומאש: אתה תשיב לאלו  הטפשים, כי ירא אנכי שמא תעלה חמתי עליהם. אז השיב טומאש בכל מה שאמר למלך וגער בהם תכלית הגערה, ובסוף דבריו אמר: כבר ידע המלך החולי המניע אתכם ושהדין עמכם, שהיהודים הארורים לקחו ממונכם ונח­לתכם, והוא כבר צוה שיחזרו נחלתכם לכם, ומי שהכביד הרבית עליכם שיחזירהו, ולא ילבשו משי ולא לבושכם. ודי לכם בתועלתכם, ולא תבקשו  מה שהוא קלון לכם, ולא תלכו אחרי ההבל ותהבלו.

אז העם כולו נפלו על פניהם ואמרו: יחי אדוננו המלך אוהב משפט! אמר המלך: עמי אתם! בני אתם! הנני נשבע בזבח מושיענו שלא תקבלו שום נזק בלבד שתאמרו לי ענין ההרוג! אמרו העם: מה נדבר ונצטדק ואדוננו חכם כמלאך אלהים ויודע מכאובינו, כי היהודים אכלונו הממונו, ובעד הרבית לקחו אפילו את בקרינו, עד שלא נשאר במה לחרוש שדותינו, ובקשנו אולי יגרשם אדוננו ממלכותו.

אמר המלך: כפי זה, היהודי לא הרג את הנוצרי, אבל אתם הרגתם אותו, וראוי שתווסרו במשפט. אמרו העם: חלילה לאדוננו! אבל מצאנוהו הרוג ברחוב העיר בלילה, ואמרנו לרואים שבועתנו להוליכו לבית הקברות, והשלכנו אותו בבית  היהודי, ושלשה חשובי העיר יש לנו לעדים.

ובאו העדים לפני המלך, ופטרם מפני שבועתו. והמלך שמח מאד, כי ראה בחוש מה שמעלילים על היהודים, וצוה שיכתב בדברי הימים. גם טומאש שמח מאוד, כי נפל שכלו באמיתת הדברים                                                                

אמר המלך לטומאש: הנה באת להאיר עיני, ושכר גדול תטול מאת האלהים בעולם הבא! אמר טומאש: והלואי אקבלנו ממך בעולם הזה! אמר המלך: מחר נשוב לשאר השאלות, ואולי תטול גם ממני, ובתנאי שתביא לפני האבראבאניל ההוא אם הוא בתוך עירנו, ואם אינו במקומנו תכתוב אליו משמנו.

השיב טומאש: ישמח אדוננו בדברו עמו, ומה גם עתה כי הוא מזרע מלוכה.

השיב המלך: זה שקר, כי את אשר ראינו כל זרע מלכות יהודה נכרת כאשר בא נבוכדנצר עליהם, כי ירא שמא יתעצם העם עם זרע המלוכה.

השיב טומאש: יודע לאדוננו, כי כאשר בא נבוכדנצר על ירושלם מלכים אדירים באו שם לעזרו מיראתם אותו, כי משל בכחו על יצורי עולם, ואם משנאת היהודים בדתם. ובראשם עלה המלך אישפיאן, אשר מלכות ספרד נקראת על שמו — איספאנייה, וחתנו עמו, הנקרא פירוס, ממלכי יון. ופירום זה ואישפיאן השחיתו והכניעו עדת היהודים עם כל תקפם וגבורתם, והם  אשר לכדו את ירושלם. והמלך נבוכדנצר, כאשד ראה עזרתם, נתן להם חלק בשלל ובשביה, כחקי המלכים. עוד ידע אדוננו, כי בירושלם שלשה מחיצות היו מצפון לדרום, ומן חומת העיר שכלפי המערב עד המחיצה הראשונה היו יושבים כל בעלי מלאכה, ובראשם שוחקי הסמנים, מפני שהיו צריכין לעבודת המקדש, ואמר הנביא עליהם: ״הילילו יושבי המכתש״; ומן המחיצה הראשונה לשנית היו יושבים כל לומדי ספר והסוחרים! כי החכמים צריכים לסו­חרים יותר ממה שהסוחרים צריכים אליהם, וזה אינו אלא כי אם מפני שה­סוחר אינו מבין חסרון החכמה, ואילו החכם מבין בחסרון המעות! ומן המ­חיצה השניה לשלישית היו יושבים כל זרע המלוכה, משפחת דוד והכהנים משרתי מזבח. וכאשר נחלקה ירושלים בין המלכים האלה, לקח נבוכדנאצר  השני מחיצות וכל עם שבסביבות ושאר המדינות והוליכך לפרס ומדי, והמ­חיצה השלישית נתן לפירוש ואישפיאן. ופירוש זה לקח ספינות והוליך כל השביה לספרד הישנה, היא אנדאלוזיאה, ולעיר טולידו, ומשם נתפזרו, כי רבים היו ולא יכלה אותם הארץ, והלכו קצת מזרע המלוכה לשבילייא, וגס משם הלכו לגרנאדה. ובחרבן הבית השנית היה קיסר ברומי שהיה מושל בכל העולם, לקח מירושלם ארבעים אלף בתים משבט יהודה מירושלם ומן העיירות ועשרת אלפים משבט בנימין ומן הכהנים ושלחם לספרד אשר תחת ממשלתו בימים ההם. ורוב שבט בנימין והכהנים הלכו לצרפת ומעטים מבני  יהודה, באופן שכל היהודים אשר במלכותך הם זרע מלוכה, ולפחות רובן משבט יהודה. ואיך יפלא אדוננו אם ימצא משפחה מיוחסת לדוד?

השיב המלך: דברים אשר לא שמעתי הודעתני, ולולי כי מכיר אני את משפחתך הייתי אומר כי מזרע יהודים אתה, באשר ראיתי שאתה מליץ בעדם.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 155 מנויים נוספים

מרץ 2013
א ב ג ד ה ו ש
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31  
רשימת הנושאים באתר