מארץ מבוא השמש – הרב חיים זאב הירשברג. תוניסיה.

מארץ מבוא השמש – הרב חיים זאב הירשברג.

2 -תוניסיה.

באזור זה מעולם לא הייתה אוכלוסייה ערבית נוצרית – וזה בניגוד למצב העניינים במצרים ומזרחה לה בקדמת אסיה. גם שרידי האוכלוסייה הנוצרית ברברית נעלמו כבר מלפני אלף שנים בקירוב. בצפון אפריקה המערבית זהה המושג הערבי עם המושג המוסלמי. ומאחר שלא הצליחו באלג'יריה ובמרוקו הניסיונות של הצרפתים, להכניס תריס בין הערבים לבין הברברים ( בתוניסיה אחוז הברברים היה אפסי ), הרי גם אפשר לקבוע, כי המושג מוסלם זהה עם המושג ערבי – לפחות מבחינה לשונית ותרבותית. 

הסייגותם , הבלתי מודעת לפעמים, של המוסלמים לגבי היהודים אינה נובעת ממניעים מדיניים גרידא, אלא מהשקפת עולם, והיא אחידה בכל האזור. אכן שמעתי דעות נשגבות על תפקידם של היהודים בחברה הערבית המתחדשת, ובמדיה התוניסאית העצמאית, אבל אלה היו דעות יחידים. בשביל הרוב המכריע של האוכלוסייה יישארו היהודים עוד שנים רבות במצב של ה " דמי ", אנשי החסות לכל היותר, מצב שאינו נחלת העבר בלבד, אלא עדיין נותן את אותותיו במרוקו ובדרום תוניסיה.

אין הרוב בקרב האינטלגנציה היהודית המקצועית ואין הדור הצעיר מוכנים לחזור למצב זה . הרופאים ועורכי הדין האמידים חושבים על הגירה לצרפת.וביניהם של אלה משתעשעים ברעיון של הפיכה קומוניסטית. שוחחתי עם נציגיהם של דור " הזקנים " שבתוכם, משני הקצוות ר. ד. הצרפתי בלב והנפש וא. ב., ידידם ורבם של אנשי ה " ניאו דסתור ", ויודע אני , משום מה נוצר בלבי ש\בשיחות אלה הרושם, כאילו מדבר אני עם אנשים, המשלים את עצמם ואחרים עמהם.

לעומת זאת לא השלה את עצמו כלל מר ז'. ר דיפ… המנהל הצרפתי של הספריה הציבורית, שהוקמה על ידי הצרפתים. הוא נראה מיואש ומדוכא. בספרי שני מדורות, כללי ומזרחי. לאחרונה צומצמה סמכותו של המנהל למדור הכללי וסגן המנהל הערבי נעשה עצמאי במדור שלו. המדור הכללי עשיר, וכמעט שלם, בכל הנוגע לצפון אפריקה ותוניסיה בפרט.

רשמתי לעיון פרסומים רבים, שלאחר מכן לא יכולתי למצוא אותם בספריה הלאומית בפאריס, אשר בה חסרו במיוחד דברים שיצאו בימי שתי מלחמות העולם. סח לי מר ר., שמכינים עתה קטלוג ענייני לתולדות היהודים בתוניסיה. כשסיפרתי לו, שאני מתכוון לבקר את חברו, מר עות'מאן קאעק, הביע את חששו שמה לא ירצה הלה לקבלני, או יקבלני בצורה לא אדיבה. מעניין, שאותם ספקות השמיעו גם יהודים. 

פגישות עם מוסלמים.

בזמן עבודתי בספריה הייתה לי הזדמנות לראות את הנוער המוסלמי שקוד על לימודיו. רבים נרשמו במכון התוניסאי ללימודים גבוהים, המסונף ל " סורבונה ". כאן לומדים הם מדעי הטבע, מדעי הרוח, כלכלה, משפטים. מובן, שהם היחידים השומעים במכון את השיעורים בספרות ערבית והיסטוריה ערבית.

הספרי הציבורית היא בסוק אל- עטארין, שוק הבשמים, שב " מדינה ". העיר הערבית. אולמות הקריאה אינם מתאימים לדרישות ההיגיינה, ובידוע, סולדים אנשי המזרח מחלונות פתוחים. ובכל זאת ראיתי עשרות רבות של תלמידים צמודים ליד ספרים. היה שקט למופת. איש לא שוחח עם חברו, איש לא הפריע לשני, כולם היו שקועים בלימודים.

ימים אחדים ישבתי באולם זה ועבדתי בחדרי הקטלוג ולא חדלתי מלהתפלא על ששקידתם, מרצם ורצינותם של בחורים אלה. שוחחתי עם אחדים מהם בהזדמנויות שונות ובמקומות שונים ונוכחתי לדעת, שאינם פחותים מחבריהם בארצות אחרות.

ב " חלדוניה ", במדרשה הקרויה על שם ההיסטוריון המפורסם אבן ח'לדון, שחי בתוניס, לומדים בחורים בגיל 15 – 17 שנה, המתכוננים להיכנס לתקפידים דתיים. ( הערה שלי , הספר אדמה מדע ההיסטוריה של רבן ח'לדון, הינו ספר מרתק ביותר, יש אומרים שזהו הספר הראשון של מדעי המדינה שנכתב אי פעם )

קיימת גם אוניברסיטה דתית במסגד " זיתונה ", שנוסד לפני אלף ומאתיים שנה, ושהיא כעין אל-אזהאר של קאהיר בזעיר אנפין. מי שאינו מוסלם לא יוכל להיכנס לתחומי המסגד, כדי להקשיב לשיעורים או לעיין בכתבי יד היקרים והחשובים שבספריתו הגדולה. בימי המתיחות המוסווית גם לא רצוי היה לבקר ב " ח'לדוניה ", הנמצאת אף היא בתוף שוקי העיר הערבית. ולכן שוחחתי עם פרחי החכמים רק מחוץ לכותלי ישיבותיהם. המבוגרים שביניהם עשו רושם של " צורבא דרבנן " ממש.

דור זה מתכונן ברצינות רבה לתפקיד שנועד לו בתוניסיה : להחליף את הזרים, את בעלי המקצועות החופשיים ואת הפקידים, ולקחת את ההגה בידעו. מועטים הם עדיין ומתונים בידיעותיהם, אבל מספרם הולך וגדל. מכל מקום, בין מעטים בין רבים, על כורחם נסחפים בזרם הלאומנות הקיצונית. אם כשהם מעטים, , כדי שלא ישתלטו אחרים בסיסמאותיהם המפוצצות על ההמונים הנבערים מדעת, ואם רבים יהיו – יבקשו את המנהיגות על אחיהם באלג'יריה ואפילו במרוקו.

יש קו של דמיון בין התוניסאים הצעירים לבין הפרוסים : ממושמעים, רציניים, מוכנים ללמוד ולטפס בסולם, כדי לתפוס את השלטון בידיהם.

בניגוד לחששות שהובעו קיבלני מר עותמאן קאעק באדיבות רבה, ושוחחנו בגילוי לב. הוא העלה זיכרונות מן העבר הקרוב, כשיהודים וערבים היו גרים בשכנות בערים הקטנות ובכפרים, והייתה ידיות אמת ביניהם. במיוחד בנאבל ובתסתור, שבהן ישבו מגורשי אנדלוס, יהודים וערבים, בסמטאות משותפות, חיזק זכר הגירוש את הקשרים ביניהם.

הנשים היו עוזרות אלה לאלה ומשתתפות בשמחה וביגון, וזקנה יהודייה הייתה בוכה על כי שכנתה המוסלמית לא תזכה לשבת איתה בגן עדן, בעוד שזו דווה לבה על כי חברתה היהודיה לא תמליח לעבור את הגשר, שהיה מתוח ביום הדין האחרון, והיא תיפול לתוך השא של גיהינום. הוא הזכיר את המעשייה בקאדי המוסלמי, שבא לפניו יהודי כתובע, שעוד שהנתבע היה בנו של האמיר. בשעת הדיון עמד היהודי בשמש, והנתבע היה בצל. הקאדי לא הגיב על זה. במקרה עבר האמיר, עמד על ההפליה בין התובע לנתבע ומיד העביר את הקאדי ממשרתו.

מסיפורי מעשיות עברה השיחה לפסים יותר רציניים, איני רוצה להסתיר, אמר איש שיחי, כי יש לי טענות חמורות כלפי היהודים בתוניסיה, על שמתנכרים הם לערבים. והלא יושבים היהודים בארץ זו זמן רב יותר מאשר הערבים. ולכן צריכים הם לראות את עצמם כבני הארץ.

חובה עליהם להכיר את השפה הערבית, שהיא אחותה של העברית. הרי בעבר הרחוק – לפני אלף שנה ישבו כאן מלומדים יהודים דגולים,, ששלטו שליטה מלאה בחשון הערבית, כתבו והרביצו את תורתם בה. לא ייתכן , שכיום יהיו יהודים וערבים זקוקים לשפה הצרפתית, כדי להידבר ביניהם באמצעותה.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

אפריל 2013
א ב ג ד ה ו ש
« מרץ   מאי »
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
282930  
רשימת הנושאים באתר