ארבעים שנות יישוב-בעזה.ד.אלקיים
40 שנות ישוב יהודי בעזה – באר שבע והקמת חוות רוחמה
מרדכי אלקיים
ייחודו של הספר הזה בראשוניותו. זהו ספר ראשון על ההתיישבות היהודית בעזה ב – 1885,היינו לפני יותר מ-100 שנים. הספר מתאר את הלבטים, הקשיים, האכזבות וההצלחות של המתיישבים הצעירים, בני העלייה הראשונה, חסידיהם של מבשרי הציונות המדינית, אשר יצאו בשליחות הנהגת ״חובבי-ציון״, אברהם מויאל (יו״ר), אליעזר רוקח וק. ג. ויסוצקי, להקים ישובים יהודיים נוספים בערים הערביות עזה, שכם ולוד, לקלוט בהן עולים יהודים, עירוניים, מברית-המועצות, ולשמש להם לפה במגעיהם עם הערבים ועם השלטונות התורכיים. צעירי קהילת יפו, שהיו הציונים היחידים בארץ ששלטו בשפה הערבית, יצאו אז להקים ישוב יהודי עירוני בעזה.
רבי משה בן רבי ישראל נג'ארה
נקרא על שם סבו האשל הגדול רבי משה נג'ארה זלה"ה. היה רב בעזה כממלא מקום אביו רבי ישראל לאחר פטירתו. רבי דוד קונפורטי כותב : ואני כותב בעלותי לירושלים פעם ראשונה שנת הת"ה – 1645 בעברי דרך עזה, אז ראיתי להרב משה נג'ארה שהיה מרביץ תורה ושם למדתי בחברתו קצת ימים ". אביו רבי ישראל הג'ארה חיבר לכבוד בנו את הפיוט " שוחטי הילדים ". השאיר אחריו בן רבי יעקב שהיה רב בקהילות עזה. אנציקלופדיה ארזי הלבנון עמוד 1573
עמוד האש
המבשרים, המעודדים והמגשימים
מעולם לא הועמדה בספק זיקתה של ארץ-ישראל לעם היהודי, ומעולם לא נדחקה לקרן-זווית. המוני בית ישראל ערגו והתגעגעו אליה במשך אלפיים שנה, עד שניתן האות על-ידי ראשון מבשרי הציונות המדינית, הרב ד"ר יהודה ביבאס, שאמר לעם: "הגאולה אינה תלויה בנס המשיח, אלא אך ורק בעלייה לארץ-ישראל, בהתיישבות בה ובבניינה. יחד איתו פעלו תלמידו ר' יהודה אלקלעי, ר' צבי קאלישר, ר' אליהו גוטמאכער ור' יהודה הלוי מרגוזה.
חסידיהם הראשונים של מבשרי הציונות היו מהארצות שבהן דיברו בשפות שהתהלכו אז בארץ, ערבית ותורכית. אלה היו סוחרים ומשכילים צעירים מארצות המגרב ותורכיה, שלא הצטרפו לישוב המשיחי הישן שישב בארץ והתפלל להחשת פעמי המשיח, אלא התיישבו ביפו והקימו בה ישוב קונסטרוקטיבי חדש שסיסמתו "תורה ועבודה". הם התבססו במסחר ובכלכלה, חלשו על שוק הכספים בארץ, ומשנת 1881 היו לראש-גשר לכל העליות מרוסיה, מאירופה ומתימן.
בניה של עלייה ראשונה זו, שהיו הציונים היחידים בארץ, נקראו על-ידי הנציג העולמי של חובבי-ציון, ק.ז. ויסוצקי, נענו לבקשתו – מאחר ויצאו להקים ישובים נוספים בערים ערביות נוספות, לקליטת העלייה העירונית מרוסיה ומאירופה, כמו ביפו, כיוון שלא כל העולים הסכימו להתיישב בישובים חקלאיים.
Il etait une fois le Maroc Temoignage du passe judeo-marocain David Bensoussan
AVANT-PROPOS
Un adage bien connu veut que l'histoire soit de la polémique, mais que l'inverse ne soit pas fondé. Cela s'applique tout particulièrement à l'historiographie marocaine qui est, le plus clair du temps, teintée d'idéologie : une pléthore d'essais datant de l'ère coloniale, essais dans lesquels, le plus souvent, les simplifications, les réductions des données en matière d'information et le ton condescendant ne font que corroborer les préjugés.
Peut-on dire que le repli sur l'islam est devenu chose du passe?
L'islam est bien ancre dans la societe marocaine. Meme les tendances politiques les plus moderees s'y referent comme parangon quasi mythique. Ainsi, le leader socialiste Ben Barka affirmait au lendemain de l'independance marocaine : « L'islam a connu des sa naissance un regime democratique et des l'amorce de son histoire, les califes ont applique les principes des gouvernements democratiques.» La loi fondamentale du 2 juin 1961 declara s'inspirer de « l'esprit de la Democratie authentique qui trouve son fondement dans les enseignements de l'islam.» De fait, la constitution marocaine adoptee en 1962 definit l'islam comme religion d'Etat. Cela dit, le repli sur l'islam devient preoccupant lorsque des radicaux au discours peremptoire en font leur cheval de bataille.
Notons egalement que des formulations moderees et lucides de l'islam ont ete exprimees par le roi Hassan II lors de ses entretiens avec Eric Laurent dans l'ouvrage : Le genie de la moderation : Reflexions sur les verites de l'islam.
En ce debut de XXIe siecle, le salafisme a pris une tout autre signification…
Oui. En Occident, le salafisme est devenu un mouvement compose de radicaux inspires par le wahhabisme, mais avec une connotation politique. Un rapport gouvernemental hollandais intitule The radical dawa in transition etablit la distinction entre trois courants salafistes : un premier courant est non politique: ses membres sont des fondamentalistes qui vivent relativement isoles car ils refusent le principe meme de la democratie qui represente le gouvernement des humains plutot que celui de Dieu. Le salafisme politique est un activisme visant a creer deliberement et par tous les moyens un cercle d'adeptes exclusiviste, vivant en marge de la societe, frolant la desobeissance civile. Enfin, le salafisme djihadiste est celui de radicaux violents disposes a se livrer au terrorisme.