ארכיון יומי: 17 באוגוסט 2013


Les juifs de Colomb-Bechar-J.Ouliel

 

Les juifs de Colomb-Bechar


colomb-becharEt des villages de la Saoura

1903-1962

Jacob Oliel

En 1962, au moment ou la communaute a du se resoudre a quitter Bechar, elle ne comptait qu'une faible proportion d י analphabetes" (les adultes, qui, en leur temps n'avaient pas eu l'occasion de frequenter 1'ecole francaise et quelques rares jeunes jamais scolarises), la plu- part de ses membres parlant la langue de Moliere. Ce fut la, sans doute, le facteur essentiel de son evolution, meme si, en corollaire, l'incomprehension entre les generations s'en trouva aggravee, les anciens deplorant de voir que les heros bibliques {Abraham, Mo'ise…) avaient pu etre supplantes, au moins dans le discours, par des heros profanes, des acteurs de cinema, des sportifs…!

I! faut dire que vie des jeunes de la communaute avait beaucoup change. 

QUELQUES RESULTATS aux EXAMENS

Certificat d'etudes primaires

1955 1956  
ABBOU Mouchy AMOUYAL Joseph  
ABBOU Denise AMOUYAL Julie  
ABIHSSIRA Sarah AMOUYAL Mardochee  
ABOUKRAT Simon BENAROUCH Armand  
AMSELLEM Flora BENHAMOU Zahrie  
AMSELLEMYamine BENICHOU Albert  
ASSERAF Edmond BENICHOU Jacob  
BENCHETRIT Meyer BENICHOU Marie  
BENICHOU Elie BENSEMHOUN Jacques  
BENICHOU Julie BOUHASSIRA Meyer  
BENSAID Andre DAHAN Jacqueline  
CHETRIT Jaqueline ILLOUZ Albert  
LAYANI Albert MAMAN Simon  
NEZRI Claude MELKA Rachelle  
1956    
ABIHSSIRA Aziza MELKA Sarah  
AMAR Jeannine MELLOUL Aziza  
AMAR Michele OLIEL Suzanne  
AMAR Suzanne TORDJMAN Arlette  
.AMAR Zahrie    
1958    
.ABBOU Arlette DAHAN Josephine  
AMAR Fifine GLODZYCK Jacqueline  
AZEROUAL Rachel LAYANI Rachel  
BENHAMOU Sarah MELLOUL Sarah  
BENICHOU Flora TEBOUL Fortune  
1959    
.ABBOU Albert TEBOUL Salomon  
AMSELLEM Roger TORDJMAN Makhlouf  
ASSERAF Elie TORDJMAN Yaya  
BELLALOU Andre TOUBOUL Joseph  
BENHARROUCHE David AMAR Marie  
BENICHOU Georges AMAR Julie  
BENSEMHOUN Armand ASSOULINE Rachel  
LAYANI Isidore NEZRI Rahma  
LAYANI Salomon SEBBAGH Alice  
| Brevet d'etudes du premier cycle    
1956  
ABIHSSIRA Georges OLIEL Jacob
; AMAR Roger TEBOUL Yayia
BENICHOU Isaac  
             

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

Les Bechariens avaient peu de loisirs ; le plus generalement, ils en faisaient un usage des plus simples, les hommes se reunissant dans les cafes et bars de la ville pour parler et rire, jouer aux cartes, aux dominos, parfois a la petanque…

Les samedis et dimanches etaient les jours de promenade de beaucoup de families, la plu- part se cantonnant dans le centre sur Vavenue Poincare, la rue principale, ou au jardin public, tres fleuri et dont une partie etait reservee au zoo : fennecs, hyenes, gazelles, dro- madaires et quelques-uns des derniers lions de 1'Atlas…

D'autres cherchant le pittoresque ou l'exotisme, allaient en promenade du cote du ksar, dans la palmeraie ou sur les bords de l'oued.

כי"ח – אליאנס – תיעוד והיסטוריה..ד"ר דן אלבו החינוך הצרפתי!קהילת וואזן בשליש הדאשון של המאה העשרים

גיליון " ברית " בעריכתו של מר אשר כנפו הקדישה את החוברת מספר 30 – קיץ תשע"א לכבוד 150 שנה לאליאנס – כל ישראל חברים.

בגיליון זה בן  למעלה משלוש מאות עמודים, כוללת בתוכה מאמרים בעברית וחלק נכבד ומכובד גם בשפה הצרפתית. המידע הינו יקר ערך כפי שניווכח להלן.

בהזדמנות זו רוצה אני להודות לאיש האשר כנפויקר הזה מר אשר כנפו על פועלו למען הקהילה כולה ותרומתו הכבירה בהבאה, ריכוז והפצה של נושאים מעניינים אודות העדה הברוכה שלנו. 

ד"ר דן אלבו

החינוך הצרפתי!קהילת וואזן בשליש הדאשון של המאה העשרים

א. הנסיגות ההיסטוריות והלינגוויסטיות בקהילה בתחילת המאה העשרים

בתחילת המאה העשרים, מדווח Eugene Aubin על סמך שיחותיו עם מנהיגי הקהילה בוואזן, כי קהילת וואזן עוברת מספרת הלשון הספרדית לספרה היהודית-מוגרבית. בהמשך מספר המחבר :־, בקהילה פועלים ארבעה תלמודי-תורה בארבעה בתי-כנסת, המעניקים לילדי הקהילה השכלה־סודית. בעקבות הרעב החמור שפקד את מרוקו בשנים 1878- 1880 אשר חולל גל הגירה רחב מימדים מדרום הארץ לצפונה, החל להשתנות המאזן הדמוגרפי והלשוני בקהילה.

 סטטפילד [H.E.M. Stutfield] ערך שני ביקורים בוואזן, על ביקורו הראשון בקרב הקהילה היהודית בוואזן בשנת 1883, דיווח: כללית בעריה השונות של מרוקו הרובע שבו גרים היהודים מדכא יותר מכל חלק אחר בעיר, ואילו כאן בוואזן המצב הפוך. המראה הטוב של המבוגרים ומראה הפנים המתוקות של הילדים מצביע שבוואזן הגזע העתיק (היהודים) אינו מהווה מטרה לרדיפה. בביקור שערכנו במקום שבו הם גרים, ילדים אחדים ברכו אותנו בספרדית Buenos dias "..senores

היהודית-ספרדית השפה הדבורה בפי יהודי וואזן במאה ה-19 נדחקה והלכה והפכה בהדרגה במאה ה-20 לאחת משתי השפות הדבורות לצד היהודית-מוגרבית. מקורות לא מעטים מצביעים על נוכחות של יהודים דוברי שפות אירופיות בקהילת וואזן. משפחת פימיינטה הגיעה מטנגייר, דוד בן טולילה סיים את חוק לימודיו בבית ספר אליאנס בתיטוואן בשנת 1878 ובסיום לימודיו התיישב ופתח עסקים בווזאן. רבי אברהם חמוי רבה הארץ ישראלי של קהילת וואזן בשנים 1880- 1882 מדווח על מגורים של בעלי חסות של מעצמות אירופה בוואזן שעברו תהליך חילון.

ווטסון מדווח בשנת 1878 כי הרב דובר ספרדית ובנו בן ה-14 דובר אנגלית ועברית ולומד שפות נוספות. לפני הפרוטקטוראט הצרפתי יהודי וואזן כשאר יהודי המדף הצפוני הצפוני של מרוקו, קיימו זיקה לשונית עם שלוש שפות אירופיות: יהודית ספרדית קשטליאנית היתה שגורה בפי בני הקהילה במאה הי״ט ובפי כמחצית המשפחות (לערך) במאה העשרים. זיקה זיקה לאנגלית על רקע קשרי המסחר עם יהודי גייברלטאר וזיקה לצרפתית שהיתה שפת ההוראה והלימוד בבתי ספר בערי הנמל הצפוניות, אשר בוגריהם התיישבו במקום מסיבות עסקיות או בשל קשרי שארות. זו היתה המציאות החינוכית והלינגוויסטית בקהילה ערב כניסת הצרפתים לוואזן.

הערת המחבר : המוסד החינוכי האירופי הראשון La escuela de la Mision Catolica פתח את שעריו בטנגייר כבר בשנת1794. לאחר מועד זה, נפתחו גם ביתר עריה הצפוניות של מרוקו בתי-ספר של המיסיון הספרדי הקתולי. החל מהמחצית השניה של המאה הי״ט פעלו במרוקו בתי ספר אירופים באנגלית ובצרפתית. במוגדור ובטנגייר פעלו בתי ספר שבהם שפת ההוראה היתה אנגלית. בית הספר הצרפתי הפרטי הראשון בטנגייר, Institution Robinet'! פתח את שעריו בשנת 1885, אך 23 שנה קודם הוקם בית הספר הצרפתי הראשון בקרב הקהילה היהודית על ידי חברת כי"ח. עד כאן

יהודי צ. אפרקיה במלה"ע ה-2-מ.אביטבול

יהודי צפון אפריקה במלחמת העולם השנייה

מיכאל אביטבול

שונים היו פני הדברים באלג׳יריה, שם נראה היסוד הקולוניאלי מבוסס דיו כדי למנוע מראש את התחזקות השאיפות לעצמאות בקרב האוכלוסייה המוסלמית. זו האחרונה הוכיחה נאמנות ללא־דופי — כפי שמעידים כל הדינים־והחשבונות הרשמיים — עד כי גינתה את הרעשת מרס־אל־כביר(Mers el-Kebir) וחיסול הצי הצרפתי בידי הצי הבריטי(י. ביולי 1940), בדומה לרובם המכריע של הצרפתים. נכון הוא כי אנגליה לא נהנתה מעולם מ׳אהדתם היתירה של המוסלמים, בשל יחסה כלפי בני דתם במזרח, ובפרט בשל מדיניותה לטובת היהודים ולרעת הערבים׳.

פרשת מרס־אל־כביר החריפה אפוא את טינת המוסלמים כלפי היהודים,אולם לא היא ואף לא התסיסה האנטישמית שליבתה עיתונות הימין הקיצוני ועודדו סוכנים איטלקים וגרמנים גרמו לתקריות דומות לאלה שאירעו אז במארוקו ובתוניסיה. המסע האנטישמי שהחל משתולל אחרי שביתת־הנשק ואחרי ביטול ׳צו מארשאנדו׳ נשאר תופעה אירופית מעיקרה. דבר לא השתנה אפוא בתחום זה לעומת השנים שלפני המלחמה, פרט לתמימות־דעים ברורה יותר בין היסודות האנטי־יהודיים ההמוניים ודרגים מסוימים בקרב השלטונות.

בשל תמיכתם — מתוך טעמים ברורים מאליהם — בהמשך המלחמה בגרמניה הנאצית, נחשבו היהודים בתורת בעלי־ברית אובייקטיביים של אנגליה. לכן הלך והתרחב הפער שנפער בין היהודים לכלל החברה הצרפתית אשר שוכנעה, רובה ככולה, מצדקת הנימוקים שהביאו את המרשאל פטן לבקש שביתת־נשק. מכאן עד להטלת דופי באוכלוסייה היהודית בשל היותה אנטי־ממשלתית ואפילו אנטי־ לאומית, לא נותר אלא מרחק קצר, שאותו עברו עד־מהרה השלטונות.

הרי כי כן, בעוד ׳צרפתים אמיתיים׳ נשאו ב׳צנעה׳ את עוגמת התבוסה, לא החמיצו בחוגי יהודים מסוימים — כדברי ראש משטרת נֶמור (Nemours, מחוז אוראן) — ׳הזדמנות כדי לחגוג ולערוך הילולות… הגובלות בחוסר צניעות. מעשים אלה יש בהם כדי להתמיה יותר מאשר להרגיז את שאר חלקי האוכלוסייה, שהרי אין להם סיבות דומות ליהנות ולהשתעשע׳.

באלג׳יר — לפי דין וחשבון אחר — גילו היהודים כלפי אנגליה ׳רגשות החורגות ממסגרת ההערצה האפלטונית׳ ואילו באוראן השתמשה הקהילה בכספים ומשכה אליה טייסים, שאותם שידלה להתגייס לצבא הבריטי. זאת ועוד: בקונסטנטין הדיחו היהודים את 200 עובדי הרכבת הקומוניסטים לגרום נזק במסילות־הברזל ולשבש את התחבורה: ׳היהודים האמידים מוכנים לסייע למשפחות של עובדי הרכבות אם ירדפו ויכלאו אותם׳.

האוכלוסייה האירופית הציתה את התסיסה האנטי־יהודית בהפצת שמועות בדבר פוגרומים שעמדו לפרוץ כל רגע במרכזים העירוניים הגדולים וכן בהפצת מכתבי איום וכרוזים, שבהם הואשמו היהודים באחריות לתבוסה וקראו לגרשם ובעיקר לבטל את ׳צו כרמיה׳. נושא אחרון זה חזר ועלה בכל אסיפותיה של ׳המפלגה הפופולארית הצרפתית׳, שעמדה בקיץ 1940 בראש המסע האנטי־יהודי. לקראת אמצע ספטמבר נבזזו כעשרים חנויות של יהודים במרכז אלג׳יר. ההודעה הרשמית, שפורסמה למחרת התקרית נזפה בפורעים, בעיקר על רצונם להעמיד את עצמם במקום הרשויות:

… מתוך אי־השלמה עם האמצעים שנקטה ממשלה הממונה על שלום הציבור, יש הסוברים כי יש בכוחם לפעול, בלי כל סיכון, במקום השלטונות, בתחום מורכב ביותר שאינו מוכר להם כלל. שהרי אין הם מבינים כי יש דרכים העלולות להזיק ולסבך דווקא את העניין שלמענו מבקשים לפעול ואותו רוצים לשרת. מעשי האלימות הראוותניים, העלולים ליצור את הרושם כי אפשר לעשות צחוק מן המשטרה בלי עונש… סופם לערער את מהלך האירועים שאין לעשותם היום נושא לוויכוח בלב הככרות.

השמירה על הסדר הציבורי נראתה בעיני הרשויות צורך בל־יעבור. הן חששו כי התקריות יוליכו למהומות ולתוהו־ובוהו ששוב ינצלו יסודות אנטי־צרפתים מכל הסוגים. במצב של התלהטות הרוחות ששרר באלג׳יריה דומה כי גורם זה — ולאו דווקא הנטייה למתינות כלשהי של השלטונות — הוא אשר מנע מן הארגונים האנטישמיים להוציא אל הפועל את איומיהם.

המגרב אחרי שביתת הנשק: מהתנגדות אנטי־גרמנית לפֶּטֶניזם קיצוני

ב־19 ביוני 1940, בשעה שגורל ה׳מערכה על צרפת׳ הוכרע סופית, מסר פראנקו לידי היטלר תזכיר ובו תבע את איחודה של מארוקו בתורת פרוטקטורט ספרדי. חמישה ימים קודמ־לכן כבש ה׳קאודיליו׳ את האיזור הבינלאומי של טנג׳יר, ועוד תבע את מחוז אוראן בתור גמול על כניסתו האפשרית למלחמה. בה בעת לא הסתיר מוסוליני, שאיחר להצטרף למלחמה בצרפת, את תביעותיו על תוניסיה ועל מחוז קונסטנטין. בבורדו(Bordeaux) ניסה פול רנו(Paul Reynaud) לשווא לשכנע את שריו בדבר הצורך להעביר את המוסדות הריפובליקאנים לצפון־אפריקה: כמצדד בהמשך המלחמה נתמך ראש־ממשלת צרפת, שסלד מעצם הרעיון של שביתת־נשק עם גרמניה הנאצית, בבכירי המינהל האזרחי והצבאי במארוקו, באלג׳יריה ובתוניסיה, שהיו מאוחדים בדעה אחת כי היה באפשרותה המוחלטת של צפון-אפריקה להתנגד למזימות הציר, בעזרת משאביה וכוחותיה בים ובאוויר, ולהשתתף, לצד בעלות־ הברית, לשחרור המטרופולין.

אולם איזה משקל היה לנימוקיהם של נוגסושל לה­בו, נגד אישים עתירי־שם כגון המרשאל פטן והגנראל ויגאן? ב־17 ביוני, ביום בו הרכיב פטן את ממשלתו והורה לצבא צרפת להפסיק את הלחימה, הודיע הגנראל נוגס לוויגאן על נכונותו להמשיך במאבק ׳כדי להציל את הכבוד ולהשאיר את צפון־ אפריקה בידי צרפת׳.

ב־18 ביוני, הפציר לה־בו בממשלה כי תעבור לאלג׳יריה ׳כדי להמשיך במערכה על אדמת אפריקה עם בעלות־בריתה של צרפת׳.להתנגדותם של נוגס ושל לה־בו לשביתת־הנשק היה שותף גם האדמיראל אסטווה — מפקד הצי הים־תיכוני בביזרט — והנציב־העליון של צרפת בתוניסיה, מארסל פירוטון: אולם בזה אחר זה, ׳ובמצח סמוק מרוב בושה׳, התיישרו הגנראלים שמעבר לים עם המדיניות שקבע פטן. רק תביעות מופרזות של הגרמנים יכלו ליצור את הלכי־הרוח שנדרשו לביצועה של תכנית הפינוי של שני בתי הפרלמנט ושל הממשלה לצפון אפריקה ולהמשך המאבק המזוין.

ההכרעה הסופית הושארה, בנסיבות אלה, להיטלר. הוא הסכים לשביתת־נשק ׳נדיבה׳, ובכך שם קץ לשאיפות ההתנגדות האחרונות של הממשל הצרפתי, שחש הקלה משום שנוכח לדעת כי לא הצי ולא האימפריה היו מטרה לתביעות כבדות מנשוא של הגרמנים. היטלר משוכנע היה בנפילתה הקרובה של אנגליה, ולכן שידל את מוסוליני ואת פראנקו שיבליגו בתביעותיהם כלפי הטריטוריות הצרפתיות שמעבר לים, עד לחתימת השלום במערב־אירופה.

ה׳קאודיליו, כך מסתבר, לא השתכנע בקלות: עוד ב־25 ביוני צפה שגריר גרמניה במאדריד כי קרבה מתקפה ספרדית על מארוקו הצרפתית. תכנית זו הוסרה בסופו של דבר מן הפרק רק אחרי פרשת מרס־אל־כביר, כאשר נענו הגרמנים לבקשות הצרפתים, שדרשו את ההפעלה של סעיפי הסכם שביתת־הנשק שנגעו להגנה על השטחים הצרפתים שמדרום לים־התיכון. אף־על־פי־כן עשו שלטונות ספרד מאמץ אחרון להניע את הח׳ליפה של תיטואן, מולאי אל־חסאן אל־מהדי, כי יפלוש למארוקו הצרפתית, וכך יוכל להרחיב את סמכותו על כל הממלכה השריפית.

לא רק שיקולים טאקטיים של הגרמנים, כגון החשש מפרישת האימפריה הצרפתית והצטרפותה לאנגליה, מסבירים את ׳יחסו האוהד׳ של היטלר כלפי האינטרסים הצרפתיים: עוד בספרו ׳מיין קאמפף׳ התייחס ה׳פיהרר׳ בזלזול לכל תכנית של התפשטות אל הדרום, משום שראה כדבר מובן מאליו כי את מרחב המחיה הגרמני ראוי היה לחפש באירופה, בראש־וראשונה ברוסיה: מכאן שאת המשימות הצבאיות העיקריות בים־התיכון הניח היטלר למוסוליני. הוא התערב שם רק כאמצעי אחרון, בדרך־כלל כדי לחלץ את בעל־בריתו ממצב קשה זה או אחר.

אמנת שביתת־הנשק שנטלה מצרפת את בירתה ושני־שלישים משטחיה הבטיחה לה אפוא את הבעלות על האימפריה בשלמותה. לא בוויסבאדן ואף לא בטורינו — שם ישבו ועדות שביתת־הנשק עם צרפת — נטלו לעצמם הגרמנים והאיטלקים זכות כלשהי על המושבות הצרפתיות, להוציא את הפיקוח המוגבל על הכוחות שחנו במארוקו, באלג׳יריה ובתוניסיה: פיקוח זה היה בדרך־כלל מסמכותם של האיטלקים, פרט לאיזור החוף האטלאנטי של מארוקו, שעליו אמורים היו לפקח משקיפים גרמנים. אולם עד פברואר 1941 הוגבל פיקוח זה לשיגור שני מפקחים אזוריים לנמל קזבלנקה, קלאובה (Klaube) ואוור Auer

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 159 מנויים נוספים

אוגוסט 2013
א ב ג ד ה ו ש
 123
45678910
11121314151617
18192021222324
25262728293031

רשימת הנושאים באתר