מורשת יהדות מרוקו

ממזרח וממערב-כרך ה'- מאמרים שונים

קהל התושבים בפאס מן המאה הט"ז ואילך – חיים בנטוב

דומה שלא היתה ייחודיות במקצועות ומשלחי־היד, ובכל אומנות נמצאו מגורשים ותושבים. גם מבחינת הרמה הכלכלית לא היו רובד מיוחד, והיו ביניהם עשירים מכובדים וגם עניים. מאידך גיסא, היתה כנראה נטייה להתחתן בינם לבין עצמם, אם כי ודאי שהיו חריגים׳ שהלכו ונתרבו, וכך הלך וניטשטש במשך הזמן ייחודם בקהילת פאס.

הערת המחבר : אנו יודעים כמה מחכמי משפחת ן׳ דנאן שהתחתנו עם משפחות מהתושבים או בתוך המשפחה. ר׳ שמואל ן׳ דנאן הידוע (שב״ד) היה נשוי לאחותו של רבי יעקב ן׳ דנאן, כי ר׳ סעדיה בנו קורא לר׳ יעקב זה ״מסרפי״ (ילקוטי דינים׳ שבסוף ״אשר לשלמה״ (ן׳ דנאן, ירושלים, תרס״א), אות נון, ערך ׳נאמנותי, קמ ע״ב). רבי שאול ן׳ דנאן נשוי היה עם בת בנו של ר׳ שלמה הראשון (׳דברי הימים׳, שם, עמי 22). ר׳ שמואל בעל ״דברי הימים״ נשא את בת הגביר שאול ן׳ רמוך; ושאול זה נשא בתו של ר׳ סעדיה ן׳ דנאן (שם, עמי 49). ר׳ יונה ן׳ תאן נשא את בת דודו ר׳ שאול (שם, עמי 48). אחיו רבי סעדיה נשא את לונא, בתו של ר׳ נחמיה הכהן שמקהל התושבים (פס״ד אהבת הקדמונים). יצחק ן׳ תאן נשא את בתו של ר׳ יהודה ן׳ תאן וילדה לו את סעדיה (ראה בפסק־דין המתפרסם כאן). יעקב ן׳ תאן נשא את בתו של ר׳ שאול בז יעקב וילדה לו את ר׳ סעדיה (ראה בפסק המתפרסם כאן וב״תקפו של יוסף״, א, סי׳ ג). ר׳ שלמה אבן דנאן האחרון נשא את בתו של ר׳ שאול ן׳ תאן, שלו הוא קורא ״מור חמי״(ילקוטי דינים׳, שם, אות מם, סי׳ ב, ערך ׳מצרן׳).

קשרים מיוחדים עם התושבים שביתר ערי מארוקו במכנאס, מראקש ואזור סגלמאסה נראה שלא היו להם. ר׳ יעקב אבו חצירה בביקוריו בפאס התארח דווקא אצל משפחת הצרפתי מהמגורשים ולא אצל אבן דנאן ״. ברור שבערים האחרות כגון מכנאס, צפרו וסאלי, שלא היתה בהם כל מסגרת לתושבים, נטמעו אלה מהר בין משפחות המגורשים ולא נודעו יותר. במראקש היו פני הדברים שונים. רוב הקהילה היו מהתושבים, והמגורשים, שהיה להם בית־כנסת מיוחד, ״ביהכ״ן דלעג״מא״, דאגו לשמור על מסגרת ייחודית. באזור תאפילאלת כמעט שלא היו מגורשים אלא תושבים בלבד, ולא היתה בעיה של טמיעה רק כאשר עברו לערים המרכזיות. גם מצד השכלתם לא היו שונים התושבים בפאס מאחיהם המגורשים. היו ביניהם במשך כל הדורות חכמים ואנשי מעשה. כבר דובר לעיל על ״ישיבת התושבים״. פה ושם

ידועים לנו שמותיהם של חכמים מן התושבים. הם שמרו, כאמור לעיל, על חלקם ב״שררה״ בבית־המטבחיים, ובמשרת סופרי בית־הדין וסופרי שטרות. במשרת הרבנות והדיינות הרי מנהיגי קהלם, ממשפחת אבן דנאן , היו בכל הדורות מה­בולטים שבין הדיינים.

כאן המקום להרחיב את הדיבור על בני משפחה זו, ששימשו דורות רבים רבני קהל התושבים ללא ערעור. אדרבה, הם היו מקור גאווה ותפארת לתושבים, בראותם את מנהיגי קהלם תופסים עמדה בכירה בין רבניה של פאס. החכמים מבני המשפחה שאבו כוח ועוצמה חברתיים וכלכליים מקהל התושבים, שהיו בוודאי בשבילם בסיס ציבורי איתן הנתון למרותם וסר למשמעתם. פעילות המשפחה, שמקורה מספרד וקרובה באופיר. למגורשים, עזרה בוודאי למתן את הניגודים ולהקהות את החי­לוקים שבין שני הקהלים

הערת המחבר : בזמנו של ר׳ שמואל ן׳ דנאן היה ר׳ חיים בן אמוזיג ה״טבח הגדול של התושבים״ (ראה: ״מלכי רבנן״, בערכו), מאותה משפחה ידוע רבי שם טוב ן׳ אמוזיג (חברו של ר׳ חיים ן׳ עטר) ; גם ר׳ דניאל ן׳ צולטאן, שהיה אף הוא ״טבח״ בפאס וחיבר ספר דרשות ״דברי חכמים״, היה מן התושבים, בין סופרי בית־הדין ידועים ר׳ מכלוף אסולין (׳ספר התקנות׳, סי׳ כה ועוד) ור׳ מוסא הסופר (שם, סי׳ פ״ה).

משנתמנה ר׳ שמואל בן מימון למשרת חכם־הקהל לא פסקה משרה זו מזרעו, רק תקופה קצרה, כשהיה חכם הקהל ר׳ נסים הכהן שמונה אחר פטירת כמוהר״ר סעדיה, קודם שגדל מהר״ש (בערך בשנים של״ח—ש״נ). ראה בפסק־דין ר׳ אליהו הצרפתי המתפרסם להלן.

ר׳ שמואל ן׳ דנאן (רשב״ד) הוא שאסף איסוף ראשון את תקנות חכמי המגורשים, אף־על־פי שהוא היה רבם של התושבים.

נוהג בחכמה

אוצר בלום של מנהגים על ד' חלקי שו"ע

שנהגו בכל קהילות ישראל במזרח ובמערב

רבי יוסף בן נאיים ויצרתו

הרב פרופסור משה עמאר הי"ו

רבי יוסף כאברך.

בכסלו התרנ"ח – 1898 בהיותו פחות מבן שש עשרה, השיאו אביו אישה את מרת פריחה בת רבי יעקב אסולין, וגם לאחר נישואיו המשיך רבי יוסף בלימודיו. בקיץ של שנת תר" – 1900 פרצה מגיפת הקדחת בעיר שהפילה חללים רבים יהודים וגויים.

בפאס לבד מתו כשלושת אלפים וחמש מאות יהודים. בחודש תשרי פגעה המגפה גם ברבי יוסף בחומרה רבה, ומעוצמת ההתקפה לא הרגיש אף בעיצומו של יום הכיפורים, אולם רבי יוסף ניצל והתאושש. בעקבות המגפה התפזרו התלמידים והרב יוסף הכהן חזר להורות תלמוד בבית הספר כל ישראל חברים.

כשהבריא רבי יוסף הלך ללמוד בישיבת הרב הגאון רבי חיים כהן, שהיה ידוע כחריף ובקי בש"ס ופוסקים, וכגודל חוכמתו כן גדלה יראתו, הנהגותיו ופרישותו מענייני העולם. שנעים אחדות לאחר כניסת רבי יוסף לישיבתו, חלה הרב חיים בעיניו עד כי אבד מאור עיניו.

ביוזמת ראשי הקהילה ועל חשבונם, נשלח רבי חיים לספרד – לרופאים מומחים – על מנת לטפל בעיניו. הטיפול נמשך כשישה חודשים ובינתיים התפזרו תלמידיו, חלקם הלכו ללמוד אצל רבנים אחרים וחלקם יצאו לעבודה.

רבי יוסף גילה יחס מיוחד של הוקרה והערכה לכל רבותיו הנזכרים, גם בגדולתו הוא מרבה להזכירם בהערצה רבה. לאחר שנתפזרו תלמידי רבי חיים כהן, המשיך רבי יוסף בלימודיו באופן עצמאי, בחברותא עם חבירו הרב חיים סירירו.

חלק ניכר מזמנו למד בספרייה הגדולה של משפחת סירירו. בתקופה זו החל רבי יוסף לנסות כוחו בכתיבה והחל בכתיבת חיבורו " הדרת פני זקן " אותו סיים בשנת תרס"ג – 1903.

בתקופה זו בא הרב אברהם בן סוסאן מהעיר דבדו, וקבע את דירתו בפאס. הוא היה חכם מופלג והיה קובע עתים ללמוד עם רבי יוסף בש"ס ופוסקים. עד מהרה עמד רבי אברהם על טיבו ועל כשרונותיו של רבי יוסף, ונצטער על העובדה שרוב זמנו נאלץ רבי יוסף ללמוד יחידי, דבר שאינו טוב לא ללימוד ולא ללומד, כפי שהרבו להזהיר אותנו חז"ל, כגון : חרב על שונאיהן של תלמידי חכמים שעוסקין בד ובד ( כבודדים ) בתורה ולא עוד שמטפשין וכו….

לכן הציע לרבי יצחק אבי רבי יוסף עצה טובה, שיפתח לבנו ישיבה בה ילמד תלמוד לנערים. ותוך כדי כך יתרום לפיתוח כשרונותיו ולקידום לימודיו כמו שאמר רבי חנניא : " הרבה למדתי מרבותי, ומחברי יורת מרבות ומתלמידי יותר מכון "

רבי יצחק שמע לעצת רבי אברהם ופתח לרבי יוסף ישיבה בה נקבצו בחורים מוכשרים, אשר שמעו לקח מפי רבי יוסף, בש"ס ופוסקים, מהבוקר עד הערב. שקידת רבי יוסף עם תלמידיו המתמידים הייתה לשם דבר בעיר. בתקופה זו פקדו זעזועים קשים את הארץ עקב המרידה במלכות, הוא המרד זילאלי בוחמארא זרהוני, אשר נלחם מלחמת חורמה במלך ובצבאו בשמך שבע שנים, בין השנים תרס"ב – תרס"ט – 1902 – 1909.

לזה נתלו התקוממויות נוספות שבעקבותיהן חלה הרעה גדולה בביטחונם של היהודים, ואירעו מעשי שוד ופרעות ביהודים בערים שונות. בכל זאת היו רבי יוסף ותלמידיו שקועים בתלמודם בדביקות, כאילו כל זה לא נגע להם.

הפרעות ביהודים הגיעו לשיאם בל' בניסן תרע"ב – 17.4.1912, באותה עת מרדו החיילים המוסלמים במפקדיהם הצרפתיים, אליהם הצטרפו המוני עם, אשר ערכו פרעות באזרחים נוצרים צרפתים. הפורעים פרצו את שערי המללאח ( שכונת היהודים ) וערכו פוגרום במתיישביו היהודים וברכושם.

הם שדדו חנויות ובתים ואחר כך הציתו בהם אש, הכו, פצעו והרגו כל יהודי שנקרא בדרכם, שרפו בתי כנסיות ובתי מדרשות. היהודים ברחו על נפשם ונפוצו לכל עבר, הפרעות נמשכו שלושה ימים באין מפריע, עד שהחריבו את המללאח כליל.

במהלך הפרעות הרגו הפורעים ארבעים וחמישה יהודים ופצעו קשה עשרים ושישה. בין הנפגעים היו אנשים, נשים, זקנים וצעירים. זמן רב חלף עד אשר הצליחו היהודים לשקם את הריסותיהם. הפרעות גרמו להתפזרות התלמידים ולביטול ישיבתו של רבי יוסף.

במהלך השוד נבזז גם ביתם של רבי יוסף ומשפחתו, השודדים ערכו פוגרום גם בספריית המשפחה, הפילו המדפים וזרקו הספרים לכל עבר, אך בנס לא שרפו את הספרים.