ארכיון חודשי: יולי 2013


ארבעים שנות יישוב-בעזה.ד.אלקיים

 

ההיסטוריה היהודית של עזה – אתר דעת

מהתקופה הביזנטית ועד למאה ה- 15
בסוף התקופה הביזנטית היו יישובים יהודיים חקלאיים בסביבות עזה. במאה ה- 8 נמנה ר' משה העזתי עם אנשי המסורה בא"י. במאה ה – 11 עמד בראש הקהילה בעזה ר' ישועה ברבי נתן, מצאצאי נשיאים וראשי הגולה. ר' אפרים בן שמריה העזתי היה מנהיג הירושלמיים שבמצרים . היישוב בעזה נתדלדל וקם מחדש במאה ה- 15 ר' עובדיה מברטנורו מצא בה כ- 70 משפחות יהודיות.

במאה ה- 15
במאה ה- 15 מבקר בעזה יהודי ושמו ר' משולם מוולטוועד קהילת יפורה. ר' משולם בן מנחם מוולטרה היה בן למשפחת יהודים עשירים באיטליה, שעסקו בעסקי בנק בכמה ערים באיטליה, ובעיקר בפירנצה. משולם הגיע לארץ-ישראל כדי לקיים נדר שנדר בעת צרה. לארץ הגיע דרך מצרים ומשם בשיירה דרך מדבר סיני. אחד עשר יום ארך המסע הזה, שבסיומו הגיע לעזה. מעזה הלך לחברון ומשם עלה לירושלים, אליה הגיע ב29 ביולי 1481. את יומן הנסיעות רשם משולם תוך כדי מסע. כיהודי הקפיד לתאר בפרוטרוט את הישוב היהודי שבכל מקום, ורשם את מספר היהודים ומנהגיהם. בזכות מנהגו זה נשפך אור מיוחד על הקהילה היהודית בעזה באותה תקופה. 

וכך מתאר ר' משולם את עזה:

"עזה קורין אותה הישמעאלים גאזה, והיא ארץ טובה ושמנה, ופירותיה משובחים מאד. ולשם נמצא לחם ויין טוב, אף כי היינות אינם עושים אלא היהודים. בעזה יש כמו נ' (חמישים) בעלי בתים, בעלי מלאכות וגם בהם נכבדים. ויש להם בית-כנסת יפה וקטן וכרמים ושדות ובתים, וכבר התחילו לעשות היין חדש. וכבדו אותי ביותר ובפרט ר' משה ב"ר יהודה ספרדי, והוא כבד-פה מעט, ור' מאיר ספרדי צורף. והיהודים יושבים ברום הארץ ירומם ה': ובית דלילה ברום הארץ, בראש היודייקה". 

משולם מוולטורא מזכיר כבדרך אגב את בית-הכנסת של יהודי עזה, ואת "ראש היודייקה" – התל. השכונה הגבוהה בעזה היא זו שהערבים קוראים לה עד היום "חארת אל-יהוד" – שכונת היהודים. 

בנקודה הגבוהה ביותר של העיר ניצבת כנסיה יוונית-קתולית. כנסיה זו מעניינת בשל כיוון התפילה המשונה שלה – הפתח במזרח, וכיוון התפילה למערב – תופעה נדירה בארץ ובעולם: הסיבה: כנסיה זו, עומדת על שרידי בית-הכנסת העתיק שהיה כאן מהמאה ה- 15 ועד המאה 
ה- 19, שכיוון תפילתו היה, כמקובל בבתי-כנסת, לכיוון ירושלים. בחצר הכנסייה נתגלו לפני שנים מספר שברים של סורגים קדומים עשויים שיש. 

על שבר אחד נמצאה כתובת ביוונית האומרת:

"לשלום יעקב בן אלעזר בניו למען להודות לאל על המקום הקדוש". 

על שבר שני בצורת עמוד, שנתגלה בידי יהודי עזה לפני כמאה שנה, חקוקות המלים:

"המלאך הגואל אותי מכל רע יזכני לעלות לירושלים". 

יצחק בן צבי יספר לימים על אחריתו של עמוד זה: צבי הירשפלד מרוחמה שמע על קיומו של העמוד וביקש מהכמרים לקנותו. הללו סירבו תחילה, ורק אחרי התערבות הקונסול האנגלי ניאותו למכרו בשני לא"י. הירשפלד הביאו לרוחמה, ומשם לראשון לציון. אלא שאז אירע לפתע אסון: הירשפלד מת באופן פתאומי, ובני משפחתו החליטו לקבוע את העמוד על קברו. הוא מוצב על קברו של הירשפלד בבית-הקברות של ראשון לציון עד היום. 
על שבר שלישי נמצאו חקוקים מנורת שבעת הקנים ולידה שופר ולולב.

העיר עזה, שהוקמה מחדש במאה ה- 12 בידי המלך הצלבני באלדווין, נבנתה לפי עדויות אלו על חלק של אותה גבעה אשר עליה השתרעו חרבות עזה הקדומה. שם גם עמד בית-הכנסת של יהודי עזה. 

במאה ה- 16-17
במאה ה- 16 היה בעזה בי"ד וישיבה, ויהודי עזה נהגו להפריש תרומות ומעשרות כבא"י.

אחת הדמויות המפורסמות מקרב יהודי עזה הוא ר' ישראל נג'ארה. בתחילת המאה ה- 17 נתמונה לרב הראשי של יהודי עזה. עוד בשבתו בצפת חיבר ר' ישראל ספר פיוטים בשם "זמירות ישראל". המפורסם בין פיוטיו הוא הפזמון "יה ריבון עולם" המושר עד היום הזה בכל שולחן ליל שבת בקהילות אשכנז וספרד גם יחד. חמש שנים בסך הכל ישב ר' ישראל נג'ארה על כס הרבנות בעזה, עד פטירתו בשנת שפ"ה, 1625. הוא נקבר בעזה, ואחריו ישב על הכס הרבנות שם בנו ר' משה נג'ארה.

תקופתם של הרבנים לבית נג'ארה היא אחת מתקופות הפריחה של קהילת יהודי עזה.היישוב היהודי בעזה באמצע המאה הי"ז הוא ישוב חשוב ופעיל למדי, מסודר ומאורגן בקהילה אחת, שיש לה בית-כנסת משלה ובראשה יושב רב, וגם פרנסים ומנהיגים העומדים בראשה הדואגים לשלום הישוב כולו. נוסף לכך התושבים היהודיים מפרנסים את עצמם ואינם חיים מכספי תרומות ו"חלוקה" כאחיהם הגרים בירושלים וחברון.

המצב הזה עתיד להשתנות תוך זמן קצר בעטיו של יהודי עזתי מפורסם אחר, המוציא לעזה שם ולא לטובה. הלא הוא נתן העזתי, שמשו ומשרתו של משיח השקר שבתאי צבי.

בליל חג השבועות שנת ת"כ, 1660, התכנסו יהודי עזה בבית-הכנסת בעיר – ככל הנראה אותו בית-כנסת שהיה במרומו של התל – כשנתן העזתי הכריז בקול על שבתאי צבי: "זהו מושיען של ישראל משיח אלהי יעקב", והציבור כולו קרא לעומתו "יחי מלכנו שבתאי לעולם". מאותו רגע החל גם שבתאי צבי עצמו להאמין שהוא אכן המשיח. עזה הייתה למרכז שבתאי. 

גם לאחר ששבתאי צבי עצמו התאסלם עוד ניסה נתן העזתי להוכיח את אמיתות משיחיותו של שבתאי. אך הוא כבר היה דמות נלעגת, וסופו שמת בנכר, על אדמת יוגוסלביה, עזוב ונשכח.

הפרשה גרמה כידוע פילוג עמוק בעם ישראל – וגם הסבה נזק כבד ליישוב היהודי בעזה. הקהילה היהודית שפרחה כל כך – רוחנית וכלכלית – בתחילת אותה מאה, ירדה בסוף אותה מאה לבירא עמיקתא

המשפט העברי בקהילות מרוקו – מ.עמר

ספר התקנות – המשפט העברי בקהילות מרוקו.

המכון למורשת יהדות מרוקו.

הרב משה עמאר

הרב אליהו עצור

מר משה גבאי

הרב משה עמאר היו

ספר התקנות

יען וביען אינה האלהים לידי קונדריסי תקנות החכמים השלמים. ההרים הרמים. הולכי בדרך תמים. משיבי מלחמה שערה. בנר מצוה ותורה. קדמונינו נוחי נפש, המגורשים מקאשטילייא חלקם בחיים, שנהגו ותיקנו לתקן ביושר, לחזק כל בדק, ולגדור כל פרצה, לקיים דת המעוז, ולתקן בקיעי עירם, והנם כתובים על ספר הישר. וראה ראיתי שכמעט קט היו הולכים לאיבוד לפי רוב השנים. לכן נערתי חצני, ואזרתי בגבר חלצי, ואמרתי הנה באתי במגילת ספר, להעתיקם כיד ה׳ הטובה עלי, בנייר חלק וחזק, ובכתיבה תמה למען יעמדו ימים רבים ולמען ירוץ הקורא בהם בעבור תברכני נפשו.

וזה החלי יום ששי ט״ז לחדש שבט, בסדר ״לבעבור נסות אתכם ובעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו״. שנת כן נהגת עמך לעשות לך שם תפארת ליצירה. ואלהים ה׳ חילי. יהיה עוזר לי. ויגמור בעדי, נאם ההדיוט הקטן דלית דכוותיה מלרע עני ודל. נבזה וחדל. נחשב כגרגיר חרדל. דופק על דל. לרחמי הצור. ינחני במעגלי צדק ובאורח מישור. למען תורתו ואהבתו לבבי לא יסור. יעקב אבן צור. בלא״א החכם השלם חסיד ועניו הרב רבי ראובן זכרו לחיי העהי׳ב. עד כאן דברי מורינו הרב הנז״ל זלה״ה.

ואני הצעיר עפר ואפר, קטינא וזעירא, התחלתי להעתיקה מכתב יד הרב הנז״ל, יום שלישי בשבת י״ב לחדש תמוז יה״ל שנת התקל״ח ליצירה. וזה החלי. וה׳ יעזור לי. נאום המר ונאנח. אשר ממקרה הזמן כל יום לא נח. מכלוף אבן זכרי בלא״א ה״ר חנניה סילט״א. ובא לידי וטרחתי להגיהו הדק היטב, עד שיצא נקי מכל סיג ח״ו, בענין שראוי לסמוך עליו בכל מכל בל. ובסופו העתקתי קיצור התקנות מרבינו הגדול כמוהר״ר רפאל בירדוגו זיע״א, עם פי׳ הרב המופלא כמוהר״ר מימון בנו מוקף צמיד פתיל על דבריו.

ואלו הם התקנות שתיקנו והתנו להיות ביניהם, הקהלות הקדושות מגירושי קאסטילייא אשר בפ׳אס, בעצת החכמים השלמים יצ״ו וגדוליה. אלה דברי החכמים במגדל עוז שם ה׳ בו ירוץ צדיק בוטח. כסאם כשמש זורח. ורוב שלום עד בלי ירח. על רבנן ועל תלמידיהון. יהי שלם ושאנן מאן מלכי רבנן. ולמען יבינו כל השומעים, נכתבה זאת התקנה בלישנא דעמא דבר שהוא לשון לעז. ולפי שראיתי שבכמה מקומות אינן מבינים בטוב, על כן עשיתי פי׳ בלה״ק ושמתי אותו מקודם סימן וסימן למען ירוץ הקורא בו. ובסופו כמה פסקים וענינים, הנשארים בידי לע״ע מה שחנני ה׳ בתשובתי לזולת מאתי, החו״פ למעסכר יע״א בסדר כתב לך את הדברים האלה ובשנת כורת ברית לפ״ק.

הצבי׳י אברהם אנקאווא סי״ט

א. תיקנו ח״ק ז״ל, ששום בר ישראל לא יקדש לשום בת ישראל, כי אם דוקא במנין עשרה, ובתוכם חכם מחכמי העיר הנפרעים מהקהל, או דיין מדייני העיר. וכן בכניסתם לחופה. ואם יהיה באופן אחר מעתה אנו מפקיעין אותם הקידושין.

א.         פרימיראמינטי אורדינארון קי נינגון בר ישראל, נון סיאה מקדש אנינגונא בת ישראל סאלב׳ו במניין עשרה, ובתוכם חכם מחכמי העיר דילוש אשאלרייאדוס, או דיין מדייני העיר. וכן בכניסתם לחופה. אין אוסרה מאנירא מעתה אנו מפקיעין לוס טאליס קידושין.

ב.         תיקנו ח״ק ז״ל, כשהאשה נפטרת לבית עולמה בחיי בעלה, ולא תניח אחריה זרע של קיימא, שיקח הבעל שני שלישים מכל הנכסים שנמצאו ממנה בזמן פטירתה. ויורשיה יקחו השליש. ודוקא כשיהיו יורשיה קרובים להנפטרת עד שלישי בשלישי, אזי יקחו וירשו השליש הנז׳ מעזבונה. ואם לא ימצא לה יורשים בנז״ל עד שלישי בשלישי בכלל, אלא יותר רחוקים משם והלאה לא ירשו מעזבונה כלל. ומתקנת מלכות פ׳אס יע״א שאזי יהיו כל עזבונה לבעל.

ב.         אוטרו שי קואנדו לה מוג, יר פ׳ואירי נפטרת לבית עולמה בחיי בעלה. אי נון דיש׳ארי זרע של קיימא. קי טומי איל מארירו דוס טירשיוס די טודוס לום בייניס קי סי פ׳אליירין בזמן פטירתה ויורשיה אין איל טירשיו פינקאבלי. והיורשים סיאן עד שלישי בשלישי פ׳אסטא פרימו סיגונדוס דילה נפטרת איסטוס מיאן יורשים השליש הנשאר. דונדי אין אדילאנטי נון פ׳אלייאנדו לום טאליס יורשים. אין איסטא פארטידא דיל ריינו די פ׳אס שיהיו הנכסים לבעל.

ג.          עוד כשהאשה תהיה נפטרת לב״ע בחיי בעלה, ותניח אחריה זרע של קיימא מבעלה זה. שיחלוקו בעלה וזרעה ממנו וממנה כל עזבונה מחצה במחצה וכמו כן יחלוקו הבעל עם אביה ועם אחיה והזרע של קיימא כדי שיהיה יורש לאמו צריו שיהיה בן שלשים יום. ואפילו שלא יחיה אחר פטירת אמו כי אם שעה אחת יורש אמו.

ג.          עוד שי קואנדו לה מוג, יד פואירי נפטרת לבית עולמה בחיי בעלה. אי דיש׳ארי זרע של קיימא מבעלה סו מארידו איל דיג׳ו. קי פארטה קוניל זרע מחצה במחצה וגם כן סי אירידארין פאדרי או אירמאנוס. אי אל זרע של קיימא פארה קי סיאה יורש לאמו אה די סיאיר בן שלשים יום אי אאון קי נון ביב׳ה סוברי סו מאדרי סאלב׳ו אונה אורה.

ד.         עוד כשנשארו חובות בשעת פטירתה יהיה בזה האופן, אם האשה תהיה נפטרת בחיי בעלה. שיפרעו החובות מכללות כל הנכסים, ואם ימות הבעל בחיי אשתו, יפרעו החובות מחלק יורשי הבעל אם לא הניח זרע של קיימא. ואם הניח זרע ש״ק בין מאותה אשה בין מאשה אחרת שיפרעו מן האמצע.

ד.         עוד סי קואנדו קידארי דיב׳דאס בשעת פטירתה סיאה די איסטה מאנירה. סי לה מוג׳יר פ׳ואירי נפטרת בחיי בעלה קי סי פאגין די מונטון די טודה לה פ׳אזיינדה אי סי מוריירי איל מארידו בחיי אשתו פאגין לאס דיבידאס דילה פארטי דילוס יורשים דיל מארידו סי נון דיש׳ארי זרע של קיימא אי סי דיש׳ארי זרע של קיימא בין מאותה אשה בין מאשה אחרת קי סי פאגין די מונטון.

ה.         עוד כשיפטר הבעל בחיי אשתו ולא הניח זרע ש״ק ממנה, שתקח האשה מכל הנכסים שימצאו לבעלה בזמן פטירתו ב׳ שלישים. והשליש האחר יקהו יורשיו עד שלישי בשלישי. והיורשים הנז׳ יפרעו מחלקם הנז׳ החובות. ואם הבעל בחייו נתן משכונות לבעלי חובות. אזי יתפרעו החובות מהמשכונות. והשאר יחלוקו כנז״ל. ואם הניח זרע ש״ק ממנה תחלוק האשה עם אותו זרע ש״ק, כל מה שימצא בזמן פטירתו מחצה במחצה. וכן אם יורשיו יהיו אביו או אחיו יחשבו אף הם כזרעו. והזרע בין מאשה זו בין מאשה אחרת יפרעו החובות מראש ממון והשאר יחלוקו.

ה. עוד קואנדו פ׳אליסיירי איל מארידו בחיי אשתו אי נון דיש׳ארי זרע של קיימא די אילייה קי טומי לה מוג, יר די טודו לוקי סי פ׳אלייארי דוס טירסיוס בזמן פטירתו והשליש הנשאר ליורשיו עד שלישי בשלישי לוס קואליס פאגין מחלקם החובות אי סי איל מארידו בחייו דיירי פרינדאס פור לום טאליס חובות פאגין לאס דיבידאס דילאס פרינדאס. והשאר יחלוקו אי סי דיש׳ארי זרע של קיימא די אילייה קי פארטה לה מוג׳יר קון אקיל זרע של קיימא טודו לוקי סי פ׳אלייארי בזמן פטירתו מחצה במחצה. וכן אם יורשיו פיואירין אביו או אחיו יחשבו אף הם כזרעו. הזרע בין מאשה זו בין מאשה אחרת יפרעו החובות מראש ממון והשאר יחלוקו.

דמנאת העיר-א. בשן

2 – יהודי דמנאת במרוקו על פי תעודו חדשות – פרופסור אליעזר בשן

אכזבה לאחר עזיבת מונטיפיורי את מרוקו.

אבל מיד לאחר שמונטיפיורי עזב את מרוקו, שינה הווזיר את טעמו, ובמקום לשמור על הבטחתו למשלחת הפך לאויבם. אין תקווה ליהודים, אלא על ידי התערבות של מדינות אירופה. .

מכתב שלישי, כנראה מהנהגת הקהילה בטנג'יר, שנכתב ב – 22 ביולי 1864, מאשר את הנכתב לעיל, בתוספת המידע כי בעקבות הפגיעות ביהודים לאחרונה, פקד הסולטאן שהיחס ליהודים יהיה הוגן.

מושל דמנאת מתעלל ביהודים.

ב – 29 ביולי 1864 פורסם בJC  בעמוד 5 כי מר נהון סגן הקונסול של צרפת בתיטואן כתב ב – 13 ביוני לחברת כל ישראל חברים בפריס כי קיבל מכתב ממראכש שנכתב ב – 22 במאי לדבריו :

Horrors are conducted at Demnat.

עח ידי המושל עלי אלדמנאתי ואנשיו נגד יהודי המקום, שהותקפו בלילה בעת שישנו, ומספר יהודים נרצחו.

וכן הופשטו המתים והנקברים מבגדיהם הנציגים הדיפלומטיים של צרפת מר הנרי טאלנאי TALLENAY ודרומונד האי שגרי בריטניה שם, ועם נציגה של איטליה דה מרטינו M.DE MARTINO  פנו לסולטאן מוחמד הרביעי בבקשה למנוע מעשים כאלה.

יהודי דמנאת הורשו להגיש תלונתם ישירות לסולטאן – שלא ירשה שייעשה להם עוול.

וזיר של הסולטאן כתב לג'והן דרומונד האי נציג בריטניה, אובטריה והולנד, ב – 1 באוגוסט 1864. לאחר שהווזיר קיבל את מכתבי התלונות של יהודי דמנאת ופנו שבקשתם תוגש לסולטאן, עניתי לך שמכתבך הוגש לסולטאן.

וכשתגיע התשובה אודיעך, והייתי משוכנע שהסולטאן יאשר את הצעדים שנקטנו. עתה תשובת הסולטאן היא, כי בעקבות חקירה בפקודת הסולטאן, הורשו יהודי דמנאת להגיש כל תלונה בפני הסולטאן. ההחלטה גרמה נחת רוח ליהודי דמנאת. העתק של מסמך רצוף יאשר הנחה זו. הם עזבו את המקום הקדוש – בו מצאו מקלט – וחזרו לבתיהם בשלום. הסולטאן לא יסבול אי צדק.

מאז שסיר משה ביקר אצל הסולטאן, היו יהודים המצב נסער, ומחוסר ידיעה הם הניחו שכבר אינם תחת הפיקוח של הסולטאן וממשלו. דיבורים ומעשים שלהם גרמו לכעס אצל האוכלוסייה המוסלמית והממשל, והתוצאה היא החמרה ביחסם של מושלים כלפי יהדים.

לסיכום, הסולטאן לא ירשה עשיית עוול או רדיפת מישהו מנתיניו. מאידך אינו יכול להרשות שמישהו מנתיניו יתנגד לסמכות של הנתונים לפיקוחו בכותב מתפלל שכל אחד יחזור לתפקידו. כך שישרור שקט, והמהומות ייפסקו. 

חיבור זה מתאר את חייה של קהילה קטנה בשם דמנאת, השוכנת בדרומה של מרוקו, עליה נרשמו על ידי הביבליוגרף אברהם הטל במהדורות תשנ"ג, שמונה ערכים, הכוללים מאמרים בעברית ובלועזית.

נעזרנו בהם ובספרים, מאמרים, כתבות המעיתונות ומקורות עבריים ולועזיים וב-130 תעודות חשות שטרם פורסמו, מהן שבעה בצרפתית, והשאר באנגלית, שמצאתי בארכיון משרד החוץ הבריטי, בהן מידע על גורלם של יהודי דמנאת בין השנים 1864 – 1894

ציטטנו את המידע שפורסם על הקהילה וקורותיה מכתבי העת העבריים ; " בכורים ", " החבצלת ", " המגיד ", " המליץ ", " הצבי " וכן הלועזיים.

7 באוגוסט 1864 הרב הראשי של דמנאת הביע שביעות רצון מיחסו של הסולטאן.

שגרי בריטניה במרוקו ג'והן דרומונד האי, דיווח לשר החוץ שלו הרוזן ראסל בו מאשר קבלת העתק ממכתבו של סיר פרנציס גודלסמיט, והעתקי מכתבים מכל ישראל חברים בקשר להתנכלויות ביהודי מרוקו.

ב 1 ביוני הודיעו לי מנהיגי קהילת טנג'יר, כי ההבטחה של הסולטאן לסיר משה מונטיפיורי שייעשה צדק ליהודי דמנאת, שבלו מידו הקשה של המושל, לא בוצעה. התקשרתי לחברי הדיפלומטים שאני מניח ישתפו אתי פעולה בהשפעה של הסולטאן והווזיר שלו, לבדוק את המצב.

נציגי צרפת, איטליה, פורטוגל וארצות הברית יחד אתי שלחנו תזכורות זהות בלשון תקיפה, בעקבות המעשים האכזריים כלפי היהודים. שלחתי העתק הפטיציה של יהודי דמנאת למיניסטר וביקשתי שיעבירנו לסולטאן.

שלושה ימים לפני שיבלתי את מכתבך, הודיע לי הווזיר המרוקאי על מספר מכתבים ומסמכים שקיבל מארמון הסולטאן, מהם עולה תשומת הלה לפניות של הנציגים הזרים. הסולטאן קיבל משלחת של יהודי דמנאת, כדי להאזין לצערם.

מאידך, אין ספק שהיהודים המסכנים בדמנאת סבלו מיחס ברוטאלי מצד המוסלמים, אבל יש לי יסוד מהימן להניח, שיש הפרזה בדיווח של היהודים בקשר להתנהגותו של מושל דמנאת, שהוא אדם זקן מאוד, ומכהן במקום זה כבר שלושים או ארבעים שנה. היום קיבלתי מהווזיר סיד מחמד ברגאש מכתב ותרגומו רצוף בזה. זהו מכתב בעברית חתום על ידי הרב הראשי.

חיבור זה מתאר את חייה של קהילה קטנה בשם דמנאת, השוכנת בדרומה של מרוקו, עליה נרשמו על ידי הביבליוגרף אברהם הטל במהדורות תשנ"ג, שמונה ערכים, הכוללים מאמרים בעברית ובלועזית.

נעזרנו בהם ובספרים, מאמרים, כתבות המעיתונות ומקורות עבריים ולועזיים וב-130 תעודות חשות שטרם פורסמו, מהן שבעה בצרפתית, והשאר באנגלית, שמצאתי בארכיון משרד החוץ הבריטי, בהן מידע על גורלם של יהודי דמנאת בין השנים 1864 – 1894.

ציטטנו את המידע שפורסם על הקהילה וקורותיה מכתבי העת העבריים ; " בכורים ", " החבצלת ", " המגיד ", " המליץ ", " הצבי " וכן הלועזיים

Jewish Chronicle, Gibraltar Chronicle, The Jewish World והשבועון בצרפתית Reveil du Maroc וכן הדיווחים של חברת כל ישראל חברים, כתב העת של המיסיונרים שפעלו במרוקו החל משנת 1875.

ציטטנו מתוך ספרים שונים, ביניהם של תיירים נוצרים שביקרו בה במאה ה-19. אבל עיקר המידע מצוי בתעודות שבארכיון משרד החוץ הבריטי, המתפרסמות כאן לראשונה. 

דרומונד האי צירף מכתבו של הרב הראשי לדו"ח שלו למשרד החוץ.

מצורף תרגום של המכתב הנ"ל. באשר להערות של הווזיר במכתבו בדבר יחסם הפזיז של היהודים, שגרם לתסיסה קנאית אצל הממשל המוסלמי. עלי לציין כי אני מצדיק את ההערות הנ"ל. כי קיבלתי ידיעה מנציגים קונסולריים ברבאט, מוגדור וסאפי, שמאשרים דעה זו, וכמה מהקולגים שלי קיבלו דוחות דומים.

נתתי הוראה לסגני הקונסולים הבריטים להזהיר את היהודים להיות זהירים יותר בהתנהגותם. אני מצרף העתק של מכתב חוזר מה – 16 בחודש. מצפה לסולטאן שיגיע לרבאט כל יום, ואגיע לארמון לפני סוף החודש.

בהזדמנות זו אציע לסולטאן לנקוט בצעדים מתאימים בקשר לתחושת הקנאות של פקידיו ונתיניו, כדי למנוע פגיעות ביהודים. הסולטאן והווזיר הראשי הם בני אדם הומאניטריים. אבל הכותב חושש שכל ניסיון לאלץ את ביצוע ההצהרה של הסולטאן שניתנה לסיר מונטיפיורי, יסכן את חייהם של היהודים לשיפור מעמדם של היהודים בארץ זו.

הדבר יארע בעקבות התקדמות הדרגתית של תרבות ומסחר, והשפעת הסוכנים של ממשלות אירופה ולא רפורמה מהירה שתוטל על אנשים פאנאטים. במשך עשרים השנים האחרונות חלו שינויים במרוקו. ולמרות שמצב היהודים גרוע, שכמה מקומות ללא ספק שופר.

בשבועות היהודי בלונדון פורסם ב – 28 באוקטובר 1864 כי הסולטאן מינה בדמנאת נציג יהודי איש הקשר עם ארמון המלכות. וכי הוא רשאי לעצור כל תהליך בו יהודים מעורבים. הכוונה לעקוף את המושל המקומי. בין השנים 1865 – 1881 לא נמצאו ידיעות על גורלם של יהודי דמנאת. 

מתוך ספרו של יששכר בן עמי " הערצת הצדיקים בקרב יהודי מרוקו "

רבי אברהם חמיאש – דמנאת –

נקרא גם רבי אברהם נחמיאש, חי במאה התשעה עשרה.

רבי אברהם כהן – תידילי.

קבור ליד עץ דפנה. במקום אין קבר – עדות של מר שלמה ס' תונדות – רק חדש המיועד למבקרים. מכונה גם מולאי מאתיל. כך היה נקרא בפי כולם עד שבא פעם ליהודי בחלום וגילה שקוראים לו רבי אברהם הכהן.

המוסלמים שגם מעריצים את הקדוש, ממשיכים לכנות אותו מולאי מאתיל. לפי המסורת הוא בא מירושלים למרוקו בתקופה מאוד קדומה.

לאסלאי, הלכו לרב מולאי מאתיל. קבור אצלנו. חיברתי עליו שיר בערבית ובעברית, לא שמעתי שמכירים אותו. אחר אומר רבי אברהם כהן. רבי אהרן. בסוף היה מקרה. אנשים אצלנו עושים לו הילולה כל שנה.

אפילו ערבים הולכים לשמה. פעם אחת גוי אחד היה משותק בכלל, כמו שיתוק של כאן. לקחו אותו ערבים. הם לא מתביישים ללכת לצדיק של היהודים. ישן שמה שלושה ימים וחזר בריא ברגליים שלו.

פעם אחת קרה מקרה שיהודי אחד היה לו ריב עם גוי. ואין לו שוטר. השר – השופט אמר לו למוסלמי, שילך היהודי יישבע.

ואמר המוסלמי אני רוצה שיישבע לי במולאי  מאתיל. אמר לו השופט , טוב, הלך הגוי אמר לו ליהודי : נפגש שמה. הלך הגוי והגיע לחדר שבנו למולאי מאתיל, איך שהגיע לשמה ראה נחש, הזנב שלו כאן והיה מסתובב בכל החדר.

בא הראש לצד השני ופתח את פיו. הגוי הזה, לפני שיגיע היהודי וישביע אותו, בא בדרך לקראת היהודי ואמר לו : בא, מה שאתה רוצה תן לי, לא צריך להישבע, חזר איתו ועשה פשרה, גם על זה חיברתי שיר.

" אישה אחת מקזבלנקה הייתה עקרה וביקרה בצדיק. אחרי שבא השומר, גוי אחד, איך שהוא בא חשב לצחוק עליה, אבל כולם מכירים אותו שזה השליח של רבי אברהם כהן, מולאי מאתיל, הוא שומר, הולך ומקבל נדבות לזכות הצדיק.

למה כי הוא נטפל בחכמים. אז פעים באה אישה, אמר לה, אם את רוצה להיות בהיריון, קחי את האבנים האלה. לקחה אותם מעל הקבר ושמה אותן על הגב שלה. נגמרה השנה וילדה בן. קרה נס.

סוף הפרק הראשון

קינות לתשעה באב – נוסח מרוקו-המרכז לפיוט ושירה אשדוד קינות

המרכז לפיוט ושירה אשדוד קינות

http://www.youtube.com/watch?v=bZyretrnjGE

מתוך קינות לתשעה באב לתפילת ערבית: הפיוט-קינה -"איכה צאן ההריגה"בביצוע ובהדרכת רבי דוד אדרי ואנסמבל הפייטנים של המרכז לפיוט ושירה אשדוד, על פי מסורת יהדות מרוקו, ספרד וצפון אפריקה.

http://www.youtube.com/watch?v=nzZyNxk4pgo

מתוך קינות תשעה באב לתפילת ערבית הפיוט- קינה " בליל זה יבכיון " בביצוע ובהדרכת רבי דוד אדרי ואנסמבל הפייטנים של המרכז לפיוט ושירה אשדוד , ע"פ מסורת יהדות מרוקו ספרד וצפון אפריקה

 

 

 

הרב אברהם אסולין-הלכה ומאמרים מאת חכמי ורבני מרוקו

בין המצרים 

????

????

הקדמה: הימים שבין י"ז בתמוז לתשעה באב נקראים בין המצרים, וכתיב (בזכריה ח'), צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי וגו' ואמרו חז"ל צום הרביעי זה שבעה עשר בתמוז, חמשה דברים אירעו בו נשתברו הלוחות, ובטל  התמיד מבית ראשון והובקעה ירושלים בחורבן שני ושרף אפוסטומוס הרשע את התורה והעמיד צלם בהיכל. וכתב הרמב"ם (זמנים הלכות תעניות פ"ה ה"א), יש שם ימים שכל ישראל מתענים בהם מפני הצרות שאירעו בהן כדי לעורר הלבבות לפתוח דרכי התשובה ויהיה זה זכרון למעשינו הרעים ומעשה אבותינו שהיה כמעש

ינו עתה שגרם להם ולנו אותן הצרות, שבזכרון דברים אלו נשוב להיטיב שנאמר והתודו את עוונם ואת עון אבותם וגו'.

א.     נהגו אנשי מעשה בימי בין המצרים לומר תיקון לאה, בימי בין המצרים, לפני תפלת מנחה (מפי הרב מאיר אסולין), כמובא במגן אברהם (סימן תקנא ס"ק מה), בשם ספר הכוונות האר"י, שיתאבל בימים ההם אחר חצי היום ויבכה כמו חצי שעה ע"כ, מענין שהרב לא כתב לומר תיקון רחל אלא יצטער. הרה"צ רבי יעקב מוצפי זצ"ל ראב"ד העדה החרדית הספרדית, היה מגיע מדי יום בחצות היום לומר תקון לאה עם ילדי תלמוד תורה קרית ספר בירושלים, ומדי יום בעת שהיה הרב פותח באמירת תיקון חצות עיניו היו זולגות דמעות מגודל הצער על חורבן הבית (מפי הגר"י ברכה שליט"א), וכן נוהגים עד היום באי ג'רבא לומר תיקון חצות אנשי מעשה ותשב"ר.

ב.      מנהגנו להחמיר שאין נושאין מי"ז עד אחרי ט"ב ויש נוהגים אף שלא להתארס כפסק הרמ"א (סימן תקנא ה"ב), והטעם כתב שם הרב משנה ברורה דלא מסמנא מילתא, וכך מנהגנו כמובא בספר קצש"ע טולידאנו (הלכות ת"ב אות טז).

ג.       מעיקר ההלכה אין להסתפר רק בשבוע שחל בו, כפסק מרן הש"ע (סימן תקנא ה"ג), אומנם מנהגנו להחמיר מיז' בתמוז כפסק הרמ"א (סימן תקנא ה"ד). וכתב בשו"ת ויאמר יצחק (ח"ב אר"ח אות א), וז"ל מנהגנו לענין תספורת שלא להסתפר מי"ז בתמוז עד ת"ב, וכתב הגר"י משאש בשו"ת מים חיים (ח"ב א"ח סימן קלה), המנהג פשוט מי"ז בתמוז, ואך מיום בוא הצרפתים הרבה חזרו לנהוג רק מר"ח וכו'. וכ"כ בשו"ת שארית הצאן (ח"ב סימן קנו), ובספר בקיצש"ע טולדאנו (סימן תצח הלכה יח), היו שהחמירו ולא הסתפרו מיז' בתמוז ורוב העם מסתפרים. והגר"ש משאש בשו"ת שמש ומגן (ח"ג אור"ח סימן נד), כתב אמנם היה ראוי להוסיף שהמנהג שלא להסתפר מראש חודש אב, וכמעט כל העולם נוהגים כך, ובמרוקו רוב החכמים החמירו שלא להסתפר מי"ז בתמוז ואילך, וכן אני נוהג אחריהם, אמנם אף פשוטי עם כולם נזהרו מלהסתפר מראש חודש. וכ"כ באולדמנצור לא הסתפרו מראש חודש אב מלבד המדקדקין. וכן בספר נהגו העם (צומות ותעניות אות ה). ומנהג יהודי תוניס ראה בספר עלי הדס (פ"יד אות ה), שחסידים ואנשי מעשה נמנעים מתספורת החל מיז' בתמוז.  

ד.      בדבר לגזוז ציפורנים, כתב בשו"ת נופת צופים (חא"ח סימן יא), שמנהגנו אין לגזוז ציפורנים בימי בין המצרים. וכן נהג הרה"צ רבי יחיא שניאור (מפי בנו הרה"צ רבי פנחס שניאור). והגר"ש משאש כתב בשו"ת שמש ומגן (ח"א סימן מד אות ח), מי"ז בתמוז עד ראש חודש מותר ליטול ציפורניו,ומראש חודש אב עד שבוע שחל בו, לכתחילה אין ליטול ציפורניו כי אם לצורך שבת, וכן במקום צורך קצת יש להתיר, ובשבוע שחל בו אין ליטול ציפורנים.

ה.      מנהגנו להתיר לאבי הבן להסתפר ביום המילה אף בשבוע שחל בו תשעה באב. כך כתב הגר"ש משאש תבואות שמש (ח"א אור"ח סימן עו), הביא בשם הגאון רבי יעקב בירדוגו זצ"ל. אומנם כתב הגאון רבי יצחק בן ואליד בשו"ת ויאמר יצחק (סימן ד, ובליקוטים דף לז ע"ב),  אבי הבן והסנדק אם מותרים לגלח בחוה"מ, חלילה מלומר דבר זה, שהרי הגלוח בו אסור מדין המשנה, ועד כאן לא התירו הגלוח לאבי הבן והסנדק אלא דוקא בדבר שאין איסורו מדין המשנה אלא מדין מנהג, כמו בימי העומר או בין המצרים, חוץ משבוע שחל בו תשעה באב שגם הוא אסור מדין משנה, וחול המועד גם כן אין שום היתר כלל, זולת מה שהוזכר במשנה בפירוש דהיינו היוצא מבית השביה עכ"ל. ובספר ויאמר יצחק (ח"ב הלכות אות א), כתב וכשהמילה ביום א' בשבוע שחל בו, הורינו הלכה למעשה שאין להקדים להסתפר ביום שישי. ובשו"ת שארית הצאן (ח"ב סימן קנו),  ביום הברית לאבי הבן יכול להסתפר מלבד שבוע שחל בו ת"ב, וכן שמע מזקני פאס. והגאון רבי יוסף משאש באוצר המכתבים (סימן אלף מז), כתב שהמנהג במרוקו להתיר לגלח  הזקן בשבוע שחל בו תשעה באב בשביל להיפגש עם השר עכ"ד. (הינו בגלות).

ו.         מנהגנו להימנע מלברך ברכת שהחיינו על בגד ופרי חדש, מיז' בתמוז עד אחר תשעה באב ואפילו בשבתות, ראה בספר נשמת חיים מונסונייגו (עמוד 36 אות סח), וכ"כ בספר נהגו העם (אות ז), כפסק מרן הש"ע (סימן תקנא סעיף יז'), שכתב שטוב לזהר מלומר שהחיינו בין המצרים על פרי או על מלבוש אבל על פדיון הבן אומר ולא יחמיץ המצוה, שהרי מרן לא חילק בין ימי החול לשבת. וכתב במשנה ברורה (אות צח), כתב שיש פוסקים רבים להקל בשבת לברך ברכת שהחיינו. וכתב בבאר היטב, בכתבי האר"י אוסר אפילו בשבת.

ז. אם חל יום י"ז בתמוז בשבת ונדחה לאחר השבת מותר לברך שהחיינו דאתחולי פורענותא בשבת לא מתחלינן כדברי המגן אברהם (ס"ק מב), ובשו"ת ישיב משה שתרוג (ח"ב סימן קכו), כתב שמותר לברך שהחיינו דוקא קודם ראש חודש אבל לאחר ר"ח יש להחמיר, שכדרך שמחמירים שלא לאכול בשר כן יש להחמיר בפרי חדש, כיון שיש בו שמחה קצת.

 ח. אשה מעוברת מתירים לה לברך שהחיינו, מפני שיש חשש שיגרם נזק לולד. ויאמר יצחק (בליקוטי אור"ח אות יא).

ט. פרי שלא ימצא אחר תשעה באב. יש מקום להתיר לברך בשבת, כמובא בב"י (ס"ס תקנא), וכן כתב הרמ"א (סימן תקנא הלכה יז). ולכאורה דין זה כדין אבל בברכת הלבנה שאם ימתין עד אחר השבעה יפסיד את הברכה, אז יברך בתוך השבעה. ולמרות שניתן לחלק בברכת הלבנה חיוב היא וברכת שהחיינו מעלה. ובשו"ת נופת צופים (אור"ח סימן טז), בשם החמדת ימים, שאף האר"י שאסר לומר שהחיינו בשבתות של ימי בין המצרים.

י. שכח וברך בבין המצרים על פרי חדש, מברך גם שהחיינו  (נשמת חיים עמוד 36 אות סח), ומ"מ יטעם מעט שלא תהיה ברכתו לבטלה.

יא. הפטרה. מנהגנו בשלשת השבתות של בין המצרים לקרא את ההפטרות בלחן של איכה, כתב בספר כף ונקי לר' כליפא בן מלכה (עמוד קכט), וז"ל  כי כן קראו רז"ל לשבתות אלו תלתא פורענותא (תוספות מגילה לא ע"א ד"ה ראש), וכו' קורין ההפטרה של שבתות הללו בניגון הקינות. ומה לי אם קונן בחרוז הקינה או בפסוקים בדברים הרעים שבירמיה. וגם אנו נוהגים  לומר ההפטרות אלו הניגון איכה. עד יבוא הגואל אכי"ר עכ"ל. כתב בשו"ת שמש ומגן (ח"ד סימן עז אות ה),כתבוהוא מנהג קדמון כן. ובספר מגן אבות (בהערה עמוד רסח), כתב לישב את המנהג, דמה שערערו על מנהג זה דחשיב כאבלות בפרהסיא, נראה דלא חשו לזה גאוני קדמאי, משום דאינו עושה בזה מעשה אבלות, אלא שתקנו לקרא הפטרות אלו כדי לעורר הלבבות לתשובה. ומה גם שחכמים קבעו באלו השבתות הפטרות מיוחדות לזמן זה ואינם מעניינה של פרשה. וע"ע בשו"ת עטרת שלמה דיין (סימן יג עמוד קכד).

קינות לתשעה באב – נוסח מרוקו-בין המצרים  הרב אברהם אסולין הי"ו

בין המצרים 

????

הרב אברהם אסולין הי"ו

הקדמה: הימים שבין י"ז בתמוז לתשעה באב נקראים בין המצרים, וכתיב (בזכריה ח'), צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי וגו' ואמרו חז"ל צום הרביעי זה שבעה עשר בתמוז, חמשה דברים אירעו בו נשתברו הלוחות, ובטל  התמיד מבית ראשון והובקעה ירושלים בחורבן שני ושרף אפוסטומוס הרשע את התורה והעמיד צלם בהיכל. וכתב הרמב"ם (זמנים הלכות תעניות פ"ה ה"א), יש שם ימים שכל ישראל מתענים בהם מפני הצרות שאירעו בהן כדי לעורר הלבבות לפתוח דרכי התשובה ויהיה זה זכרון למעשינו הרעים ומעשה אבותינו שהיה כמעשינו עתה שגרם להם ולנו אותן הצרות, שבזכרון דברים אלו נשוב להיטיב שנאמר והתודו את עוונם ואת עון אבותם וגו'.

א.     נהגו אנשי מעשה בימי בין המצרים לומר תיקון לאה, בימי בין המצרים, לפני תפלת מנחה (מפי הרב מאיר אסולין), כמובא במגן אברהם (סימן תקנא ס"ק מה), בשם ספר הכוונות האר"י, שיתאבל בימים ההם אחר חצי היום ויבכה כמו חצי שעה ע"כ, מענין שהרב לא כתב לומר תיקון רחל אלא יצטער. הרה"צ רבי יעקב מוצפי זצ"ל ראב"ד העדה החרדית הספרדית, היה מגיע מדי יום בחצות היום לומר תקון לאה עם ילדי תלמוד תורה קרית ספר בירושלים, ומדי יום בעת שהיה הרב פותח באמירת תיקון חצות עיניו היו זולגות דמעות מגודל הצער על חורבן הבית (מפי הגר"י ברכה שליט"א), וכן נוהגים עד היום באי ג'רבא לומר תיקון חצות אנשי מעשה ותשב"ר.

ב.      מנהגנו להחמיר שאין נושאין מי"ז עד אחרי ט"ב ויש נוהגים אף שלא להתארס כפסק הרמ"א (סימן תקנא ה"ב), והטעם כתב שם הרב משנה ברורה דלא מסמנא מילתא, וכך מנהגנו כמובא בספר קצש"ע טולידאנו (הלכות ת"ב אות טז).

ג.       מעיקר ההלכה אין להסתפר רק בשבוע שחל בו, כפסק מרן הש"ע (סימן תקנא ה"ג), אומנם מנהגנו להחמיר מיז' בתמוז כפסק הרמ"א (סימן תקנא ה"ד). וכתב בשו"ת ויאמר יצחק (ח"ב אר"ח אות א), וז"ל מנהגנו לענין תספורת שלא להסתפר מי"ז בתמוז עד ת"ב, וכתב הגר"י משאש בשו"ת מים חיים (ח"ב א"ח סימן קלה), המנהג פשוט מי"ז בתמוז, ואך מיום בוא הצרפתים הרבה חזרו לנהוג רק מר"ח וכו'. וכ"כ בשו"ת שארית הצאן (ח"ב סימן קנו), ובספר בקיצש"ע טולדאנו (סימן תצח הלכה יח), היו שהחמירו ולא הסתפרו מיז' בתמוז ורוב העם מסתפרים. והגר"ש משאש בשו"ת שמש ומגן (ח"ג אור"ח סימן נד), כתב אמנם היה ראוי להוסיף שהמנהג שלא להסתפר מראש חודש אב, וכמעט כל העולם נוהגים כך, ובמרוקו רוב החכמים החמירו שלא להסתפר מי"ז בתמוז ואילך, וכן אני נוהג אחריהם, אמנם אף פשוטי עם כולם נזהרו מלהסתפר מראש חודש. וכ"כ באולדמנצור לא הסתפרו מראש חודש אב מלבד המדקדקין. וכן בספר נהגו העם (צומות ותעניות אות ה). ומנהג יהודי תוניס ראה בספר עלי הדס (פ"יד אות ה), שחסידים ואנשי מעשה נמנעים מתספורת החל מיז' בתמוז.  

ד.      בדבר לגזוז ציפורנים, כתב בשו"ת נופת צופים (חא"ח סימן יא), שמנהגנו אין לגזוז ציפורנים בימי בין המצרים. וכן נהג הרה"צ רבי יחיא שניאור (מפי בנו הרה"צ רבי פנחס שניאור). והגר"ש משאש כתב בשו"ת שמש ומגן (ח"א סימן מד אות ח), מי"ז בתמוז עד ראש חודש מותר ליטול ציפורניו,ומראש חודש אב עד שבוע שחל בו, לכתחילה אין ליטול ציפורניו כי אם לצורך שבת, וכן במקום צורך קצת יש להתיר, ובשבוע שחל בו אין ליטול ציפורנים.

ה.      מנהגנו להתיר לאבי הבן להסתפר ביום המילה אף בשבוע שחל בו תשעה באב. כך כתב הגר"ש משאש תבואות שמש (ח"א אור"ח סימן עו), הביא בשם הגאון רבי יעקב בירדוגו זצ"ל. אומנם כתב הגאון רבי יצחק בן ואליד בשו"ת ויאמר יצחק (סימן ד, ובליקוטים דף לז ע"ב),  אבי הבן והסנדק אם מותרים לגלח בחוה"מ, חלילה מלומר דבר זה, שהרי הגלוח בו אסור מדין המשנה, ועד כאן לא התירו הגלוח לאבי הבן והסנדק אלא דוקא בדבר שאין איסורו מדין המשנה אלא מדין מנהג, כמו בימי העומר או בין המצרים, חוץ משבוע שחל בו תשעה באב שגם הוא אסור מדין משנה, וחול המועד גם כן אין שום היתר כלל, זולת מה שהוזכר במשנה בפירוש דהיינו היוצא מבית השביה עכ"ל. ובספר ויאמר יצחק (ח"ב הלכות אות א), כתב וכשהמילה ביום א' בשבוע שחל בו, הורינו הלכה למעשה שאין להקדים להסתפר ביום שישי. ובשו"ת שארית הצאן (ח"ב סימן קנו),  ביום הברית לאבי הבן יכול להסתפר מלבד שבוע שחל בו ת"ב, וכן שמע מזקני פאס. והגאון רבי יוסף משאש באוצר המכתבים (סימן אלף מז), כתב שהמנהג במרוקו להתיר לגלח  הזקן בשבוע שחל בו תשעה באב בשביל להיפגש עם השר עכ"ד. (הינו בגלות).

ו.         מנהגנו להימנע מלברך ברכת שהחיינו על בגד ופרי חדש, מיז' בתמוז עד אחר תשעה באב ואפילו בשבתות, ראה בספר נשמת חיים מונסונייגו (עמוד 36 אות סח), וכ"כ בספר נהגו העם (אות ז), כפסק מרן הש"ע (סימן תקנא סעיף יז'), שכתב שטוב לזהר מלומר שהחיינו בין המצרים על פרי או על מלבוש אבל על פדיון הבן אומר ולא יחמיץ המצוה, שהרי מרן לא חילק בין ימי החול לשבת. וכתב במשנה ברורה (אות צח), כתב שיש פוסקים רבים להקל בשבת לברך ברכת שהחיינו. וכתב בבאר היטב, בכתבי האר"י אוסר אפילו בשבת.

ז. אם חל יום י"ז בתמוז בשבת ונדחה לאחר השבת מותר לברך שהחיינו דאתחולי פורענותא בשבת לא מתחלינן כדברי המגן אברהם (ס"ק מב), ובשו"ת ישיב משה שתרוג (ח"ב סימן קכו), כתב שמותר לברך שהחיינו דוקא קודם ראש חודש אבל לאחר ר"ח יש להחמיר, שכדרך שמחמירים שלא לאכול בשר כן יש להחמיר בפרי חדש, כיון שיש בו שמחה קצת.

 ח. אשה מעוברת מתירים לה לברך שהחיינו, מפני שיש חשש שיגרם נזק לולד. ויאמר יצחק (בליקוטי אור"ח אות יא).

ט. פרי שלא ימצא אחר תשעה באב. יש מקום להתיר לברך בשבת, כמובא בב"י (ס"ס תקנא), וכן כתב הרמ"א (סימן תקנא הלכה יז). ולכאורה דין זה כדין אבל בברכת הלבנה שאם ימתין עד אחר השבעה יפסיד את הברכה, אז יברך בתוך השבעה. ולמרות שניתן לחלק בברכת הלבנה חיוב היא וברכת שהחיינו מעלה. ובשו"ת נופת צופים (אור"ח סימן טז), בשם החמדת ימים, שאף האר"י שאסר לומר שהחיינו בשבתות של ימי בין המצרים.

י. שכח וברך בבין המצרים על פרי חדש, מברך גם שהחיינו  (נשמת חיים עמוד 36 אות סח), ומ"מ יטעם מעט שלא תהיה ברכתו לבטלה.

יא. הפטרה. מנהגנו בשלשת השבתות של בין המצרים לקרא את ההפטרות בלחן של איכה, כתב בספר כף ונקי לר' כליפא בן מלכה (עמוד קכט), וז"ל  כי כן קראו רז"ל לשבתות אלו תלתא פורענותא (תוספות מגילה לא ע"א ד"ה ראש), וכו' קורין ההפטרה של שבתות הללו בניגון הקינות. ומה לי אם קונן בחרוז הקינה או בפסוקים בדברים הרעים שבירמיה. וגם אנו נוהגים  לומר ההפטרות אלו הניגון איכה. עד יבוא הגואל אכי"ר עכ"ל. כתב בשו"ת שמש ומגן (ח"ד סימן עז אות ה),כתבוהוא מנהג קדמון כן. ובספר מגן אבות (בהערה עמוד רסח), כתב לישב את המנהג, דמה שערערו על מנהג זה דחשיב כאבלות בפרהסיא, נראה דלא חשו לזה גאוני קדמאי, משום דאינו עושה בזה מעשה אבלות, אלא שתקנו לקרא הפטרות אלו כדי לעורר הלבבות לתשובה. ומה גם שחכמים קבעו באלו השבתות הפטרות מיוחדות לזמן זה ואינם מעניינה של פרשה. וע"ע בשו"ת עטרת שלמה דיין (סימן יג עמוד קכד).

חכמי המערב בירושלים-ש.דיין

חכמי המערב בירושלים

פרקים בתולדות חייהם ופעולותיהם של חכמי המערב – מרוקו – בירושלים מהמאה הי"ט ועד ימינו.

כתב, אסף וערך בעזר משד"י – ע"ה שלמה דיין ס"ט – בלא"א כהה"ר יהודה ליאון נ"ע

רבי משה מלכא

רבי משה מלכא

            ר׳ אברהם ב״ר יצחק חרוש. חתום עד בכתובה של רבי רפאל אהרן בן שמעון משנת תר׳׳ך. בתרכ״ב יצא לערי מרוקו לעורר נדיבי עם לטובת העדה המערבית. באיגרת השליחות נאמר: לה׳ הישועה: אנשי חסד ורחמים מבחר עצמים, המה הגיבורים אשר מעולם אנשי השם…

 הנה הנם מעלת הגבירים הרמים, נדיבי עמים, גבאים ופרנסים וממונים, אחינו בשרנו אשר בארץ מולדתנו… ועליהם כתר תורה הרבנים המובהקים… יהי שלום בחילם… אנחנו חכמי וראשי ומנהלי קהלתינו ק״ק המערביים יצ׳׳ו, המסתפחים בנחלת ה׳ פעה״ק ירושלם תובב׳׳א…

 תכון תפילתנו בעד אחינו בחצרות בית אלקינו… כתל המערבי מקום מקדשינו… ותפלת ה׳ יבשרו, הלא ידעתם… כי עמוד השלום תקע אהלו בינינו ובין אחינו הספרדים הי׳׳ו, וברצות ה׳ דרכנו שלחנו שלוחים לקראת אחינו על אודות החצר אשר קנינו ברבית אוכלת… ופינו מלא תהלות…

 על כל הטובה אשר עשו עמנו ועם שלוחינו, ובה׳ עשו והצליחו ושלחו לנו קומץ של ברכה… לשלם את נשיינו.. ובנינו כמה בנינים ותיקונים נאים ומפוארים בחצר הקודש הזה דהיינו בית המדרש ובית תלמוד תורה… והנה… אחרי ההוצאה על העבר, באנו לבקש על העתיד, הא ודאי שמיע לכון גודל ותוקף צרת הבת ירושלים…

 עיר שכולה רשי׳׳ם, ובפרט אנשי קהילתנו אשר רובם ככולם עניים מרודים… ואין להם שוס משען ומשענה ומקיימים את התורה מעוני.. ובפרט בשני רעבון הללו כי יוקר השערים עלה במעלה עקרבים בכל מילי, בכסף מלא, ובפרט שכירות הבתים אשר עלה ערכם בכפלי כפלים… ובכתב הכוללות גלינו טפח מכל הקורות אותנו…

כי כוללות עיה״ק ירושלס תו׳ קצור קצרה ידם מפדות כי הוא רבוץ תחת משא עול החרבות… ע״כ… חלינו פני מעלת הרב הכולל בישראל (להלל) כמוה״ר אברהם חרוש נר״ו בן לאותו צדיק… כמוהרי׳ר יצחק חרוש… למען ישית לדרך פעמיו בשליחות מצוה להרים כשופר קולו להודיע צערינו לאחינו…

לעמוד לימינו עמידה שיש בה סמיכה לעשות נדבה גדולה הגונה… להחיות בהם נפשות רבות… ויען כי עת צרה היא והשעה צריכה לכך למען ימהרו להושיענו, ע״כ באו דברינו על  מזבח הדפוס פעה״ק ירושלם ת״ו, כי כן נא חוסו… על אחיכם וקרוביכם לישועתה לנו, כי בצרה גדולה אנחנו, ועליכם המצוה מוטלת להעמיד ולקיים ולחזק ישובינו פעה״ק ירושלם ת״ו…

 להיות לנו קיום והעמדה לשבת על התורה ועל העבודה… וגם להשתדל לחזק ולקבוע קופות בני מערבא בכל מקומות אחב״י… ואנחנו אלה פה על משמרתינו נעמודה להתפלל בעצם בלב ונפש… ונזכה יחד כולנו לחזות בנועם ה׳ ולבקר בהיכלו… הכ״ד אחיכם… החותמים פעהי׳ק ירושלם תובב״א בח׳ אב הנחמות שנת תרכ׳׳ב…

ברב עז ושלום. (איגרת זו נמצאת בגנזי הרב יצחק נסים זצ״ל ראשון לציון והרב הראשי לישראל.— שמות החותמים על האיגרת לא נדפסו. אחדים מהם חתמו בכתב ידם: ואלה הם : הצב״י מעט דב״ש, משה מלכא, דוד וחיון, מאיר שושנה, יצחק בר מנחם בן וואליד, אברהם בן וואליד, אברהם ברוך ס״ט. ראה בסי ספרי ירושלים הראשונים. שושנה הלוי הוצאת מכון בן צבי ירושלים תשל״ו).

רבי יצחק ב״ר מנחם, ממשפחת בן וואליד מעיר רבאט שעלו לא״י. הרב הנזכר היה חמיו של הרב רפאל אהרן בן שמעון. ובנוסח הכתובה תארוהו: החכם השלם והכולל זר״ק כמהר״ר… ויש שאלה ממנו בסי פקודת אלעזר חייג סי, תס״ו. על מצבת קבורתו שבמרומי הר הזיתים בסמוך להרב צוף דב״ש, נחרת :

״בכו להולך בלא בן מר ונאנח ומכל טוב נזנח. הייה מעי החכם השלם והכולל מתעסק בקדשים באמונה כמוהר״ר יצחק בן וואליד ז״ל, נלב״ע יום ט׳ לתשרי ש׳ התרמ״ט תנצב״ה״, אשתו הצדקת מרת רחל, קבורה לצידו, נלב״ע ד׳ תשרי תרנ״ג.

מוסדות העדה המערבית בירושלים

מפעלים רבים לתורה לעבודה ולגמילות חסדים, ייסד, ביסס והחזיק הרב צוף דב״ש. הוא היה רב החובל המנווט, המנהיג, העושה והמעשה לקיומם. באחד התזכירים שהוכן במיוחד בשנת תרכ״ו (1866) לפי בקשתו של השר משה מונטיפיורי, שהתעניין במצבם של העדה המערבית בירושלים, נרשם דו״ח על בתי הכנסת ובתי מדרשות ובתי חינוך של העדה, ולגודל חשיבותו ההסטורי של מסמך זה. מובא כאן בצורתו.

בתי כנסיות דק״ק המערבים בעה״ק ירושלים תובב״א.

בית הכנסת הגדול, הוא קרוב למקום הנקרא בלשון ערבית טבונא. אב״ד— הרב דוד בן שמעון ני׳י. דיינים: ר׳ יוסף חרוש ה״י, ר׳ מאיר עובדיה ה׳׳י, ר׳ אברהם חרוש ה״י. פרנס—הרב הנז׳ ה׳׳י. גבאים: מריה ר׳ יצחק בן וואליד ה״יי, ר׳ חיים שקרון, ה״י, ר׳ אברהם נהון, ה״י.

חזן קורא וסופר— הכותב לוי יפלח ה״י. שמשים: מסעוד חפץ ה״י, אברהם לחייאני ה״י.

ביהכ״נ הקטנה בחצר ביהכ״נ הנ״ל. חזן וקורא בתורה: ר׳ יהודה אלבו ה״י, שמש— דוד אדהאן.

מקואות: א) לנשים, ב) לגברים, והמה בחצר ביהכנ״ס. ההוצאות: פעם עולות לב' או לג' אלפים גרוש בשנה, וזהו הכלל, כי ההוצאה מרובה על ההכנסה תמיד, וכשיחסר, אנו לווים כסף לכסוי הגרעון.

בתי מדרשות דק״ק המערבים בעה״ק ירושלים תובב׳׳א

א.  מקומו בתוך חצר ביהכני׳ס. ראש הישיבה, ר׳ יהודה בטיטו. הלומדים הבחורים ח׳ מרדכי לארידו, ח׳ יוסף ארוואץ, ח׳ יוסף עמוס, חי אליהו אלקאיים. בעלי בתים — ר׳ רפאל בטיטו, ר׳ מכלוף שרביט, ר׳ אברהם כהן, ר׳ יהודה אלבו, ר׳ מאיר עובדיה, ר׳ משה טבול, סג״ן, ר׳ אברהם ן׳ וואליד, ר׳ ראובן ן׳ קיקי, ר׳ יצחק ף וואליד, ר׳ שלמה עטיהא, ר׳ שלום מלכא, ר׳ משה מלכא, ר׳ נחמן בטיטו, ר׳ יעקב מלכא, ר׳ מכלוף עטיה.

סדר הלמוד: גמרא ותוספות ומפרשים. השעורים ביום: חמש שעות מהבוקר עד הצהרים. השעורים בלילה: בחורף שלש שעות, וליל ששי עד אור הבוקר. בקיץ שתי שעות בלבד.

ההכנסות: מו״ה המובהק דוד בן שמעון נר׳׳ו מקבץ על ידו, ומחלק לכל חכמי הישיבה הנז׳, עשרים גרוש בכל חודש.

ב.  מקומו בתוך החצר. ראש הישיבה ר׳ יוסף חרוש. שכרו בכלל החכמים. שמות הלומדים: ר׳ יחיא שושנה, ר׳ דוד כהן, ר׳ אברהם אדהאן, ר׳ דוד שושנה, ר׳ חנניה חרוש, ר׳ דוד מר יוסף, ר׳ יוסף חג׳יג׳א, ר׳ דוד אדאהן, ר׳ שמעון אוחיון.

ג.  מקומו בתוך החצר הנ״ל. ראש הישיבה ר׳ אברהם חרוש. שמות הלומדים: ר׳ מאיר שושנה, ר׳ חיים שקרון, ר׳ מרדכי מערבי, ר׳ אהרן אדרעי, ר׳ יעקב חג׳יג׳א, ר׳ שמואל טבול, ר׳ משה כהן.

בעמוד ב׳ בקצהו, נקבעה הערה האומרת: זה הכלל, כי מע׳ הרב צוף דב״ש נר״ו, עושה כל אשר ביכלתו לקבץ מאיזה נדיבי עם, על מנת להחזיק ביד חכמי שלש הישיבות דלעיל, ומדי שבת בשבתו עושה חילוק לת״ח דק״ק המערבים ה״י. מו״מ סך ארבע מאות גרוש, ואנו לוקחים בהלואה מאחדים על סמך עזרת אחינו שבגולה, והנה היום מוטל עלינו חוב גו׳יש סך מאה ועשרים ליב׳ראס(ליש״ט). עם כל זה הם יושבים בדוחק ובצער, כי לא לחכמים לחם. מה יועיל זה הדבר המועט לפני כמה נפשות מחכמי הק״ק הנז׳ שאין להם שום משען ומשענה, אין מחזיק בידם, וכלם עניים, צועקים ללחם ואין, וה׳ ירחם עלינו ועליהם ברחמים גדולים.

הערצת הקדושים בקרב יהודי מרוקו – יששכר בן עמי.

הערצת הקדושים בקרב יהודי מרוקו – יששכר בן עמי. 

היחסים בין הקדוש וחסידיו

לנוצרי שהבטיח לבנות לו כיפה הופיע ואמר שאינו רוצה כיפה אלא טראסה שבה יוכלו המבקרים להתכנס. מסורות רבות נאס

קבר אור החיים הקדוש

קבר אור החיים הקדוש

פו על הוראותיו של ר׳ דוד ומשה לחסידיו: הוא מצווה ליהודי שפגע בחסידיו לבוא לבית־הכנסת שלו עם סכין בפיו ושיצעק מהפתח עד הקצה: הוא מופיע לפני חסידו ביום, מול השמש, נותן לו מכוש ביד ומבקש ממנו לבנות לו קבר. כשרצה לבנות לו את הקבר ביום חמישי ירד גשם חזק ורק למחרת, תחת שמש חזקה, הצליח לבנותו. ר׳ דוד ומשה מסביר לו בחלום שרצה את הקבורה ביום שישי מפני שנפטר ביום שישי. הוא נכנס לפרטי פרטים בקשר לחדרו ולהילולה שלו בצפת, ומצביע בדיוק על המקום בו יש לקיים את ההילולה שלו כל שנה: איפה לשים את הקופה ואיפה להדליק את הנרות, איך למסור על בואו ליהודי מרוקו בכתב, שלא ידליקו כוס עם שמן אלא רק נרות, שיעשו לו פרוכת לחדרו, מפרט את הכלים והבישול לסעודה וכו׳.הוא גם דואג לשלוח אשה לצפת שתעזור בהכנת הסעודה ומבקש מאנשים המכינים סעודה לכבודו בביתם שיקיימו אותה במקום מושבו בצפת.

יש והקדוש מוסר את הוראתו באמצעות התקפה של חולה כפיון ( אפילפסיה ) . כך מסר ר׳ דניאל השומר אשכנזי שבית־המטבחיים ליד מקום קבורתו נבנה באותו מקום בו קבורה אמו וביקש שהיהודים יסלקו אותו משם.

לקדוש, בעודו חי, היה בדרך כלל עוזר שהיה מלווה אותו בנסיעותיו, נושא את כליו ודואג לצרכיו. כשהמלווה היה מוסלמי, בדרך כלל נער מוסלמי, כינו אותו היהודים העבד של הקדוש. על ר׳ דוד ומשה, ר׳ חיים בן-דיוואן וחזן איזו, למשל, מסופר שהיה להם עבד. המלווה היהודי נקרא בדרך כלל שליח או שמש של הקדוש. לר׳ חיים פינטו הקטן היה שמש. שליחים היו לר׳ יוסף אביחצירא, ר' דוד אביחצירא, ר׳ דוד בן־ברוך (תארודאנת), ור׳ דוד בן־ברוך (אזרו נבאהאמו). גם המטפלים בקבריהם של קדושים נקראו שמשים או שליחים וזכו למעמד מיוחד בעיני החסידים.

מערכת יחסים מיוחדת נוצרת בין הקדוש לבין אדם שניצל מצרה גדולה על־ידיו או שמצפה לנס תוך הבטחת נדר. יהודי נדר לר׳ דוד הלוי דראע שיהיה לו לשליח עד שהקדוש ישלח אותו לירושלים אם בתו החולה תישאר בחיים.בעדויות חוזר המונח ״עבד״ שהוראתו היא בעיקר קבלה או כניעה מוחלטת לקדוש על־ידי המעריץ, בדומה ליחס של העבד כלפי אדונו. יהודי בצרה פנה לר׳ אהרון אסולין ואמר לו: ״אדוני, תעשה לי נס, שאהיה עבדך ואדליק לך נרות״. לאחר שניצל מידי השלטונות אמר לו ראש הקהילה: ״לי כא תעבד־עבדו״, דהיינו, ״למי שאתה קשור כמו עבד, המשך להיות עבדו״; סוחר יהודי שנהג להשתטח על קברו של ר׳ דוד ומשה נסע אליו פעם במשאית עמוסת תה, סחורה שהיה אסור לסחור בה בתקופת מלחמת העולם השנייה, הלשינו עליו והוא היה צריך להופיע בפני המושל. בלילה הופיע ר׳ דוד ומשה בחלום ואמר לו שימסור שהסחורה שייכת לר׳ דוד ומשה והוא רק העבד של הצדיק, המשרת שלו. גם למושל הופיע הקדוש בחלום וביקשו לא להפריע למשרת שלו; שד״ר שהתארח אצל ר׳ דוד בן־ברוך בליל הסדר ומאוד התגעגע למשפחתו הכריז שהוא העבד של הקדוש כאות תודה על כך שהקדוש הראה לו את בני ביתו.

הביטוי ׳עבד הקדוש׳ נמצא בשימוש היהודים ממוצא מרוקאי גם לאחר עזיבתם את מרוקו: יהודי שעלה לקבר רשב״י כדי לבקש את עזרת הקדוש לשם ריפוי בנו החולה אנוש פנה לקדוש בזה הלשון: ״אני רגיל לבוא לכאן כל שנה להתפלל. אם הבן שלי יתרפא, אני העבד שלך, אם לא, אני אבוא ואשרוף לך את הקבר. ( זו בקשה בתוספת עאר..הבן ניצל ) צאצאיו של ר׳ חיים פינטו שביקרו אצל יהודי מרוקאי עשיר היושב בצרפת וביקשו ממנו תרומה, זכו לתשובה: ״כל מה שיש לי שלכם הוא כי אני העבד של הצדיק ר׳ חיים פינטו״.

מעניין לציין שהביטוי יעבד הקדוש׳ נמצא בשימוש לא רק לגבי זה שנעשה לו נס אלא גם לגבי אדם הידוע בקרבתו הגדולה לקדוש, בדרך כלל בעל תפקיד הקשור לקדוש, בארגון ההילולה שלו ובפעילות נמרצת למענו.

׳עבד הקדוש׳ הוא איפוא תואר שאדם נוטל לעצמו לאחר מעשה מיוחד שעשה לו הקדוש, או בגלל קשר מיוחד שיש לאדם כלפי הקדוש. המאפיין אותו הוא שהקדוש הזה נהפך לקדוש בלעדי או עיקרי לאותו עבד. מערכת היחסים שבין העבד לקדוש היא בבחינת ״ביני לבינו״ והיא במידה רבה לא גלויה.

חלוצים בדמעה – ש. שטרית

חלוצים בדמעה – פרקי עיון על יהדות צפון אפריקה

עורך שמעון שטריט – 1991

חלוצים בדמעה הוא סיפורם של מאות אלפי חלוצים שעלו לארץ מצפון אפריקה, חלוצים שראו גם ימים של סבל ודמעה; פרקי הספר מביאים את תולדותיה של יהדות מופלאה זו ואת שורשיה בארצות המגרב ומתארים את תרבותה ומורשתה; כן מציגים בעין חדה ובוחנת את הבעיות והמשברים שעמם התמודדו בארץ.

תהליך קליטתם של חלוצים אלה לווה בסבל אך פירותיו מפוארים ומבורכים. יחד עם ותיקים וחדשים רשמו פרקים חשובים בתולדותיה של ההגשמה החלוצית. יהודי צפון־ אפריקה העלו תרומה שאין ערוך לחשיבותה, ביצירת חוט השידרה הכלכלי־חברתי של מדינת ישראל בשנותיה הראשונות ובנו את חגורת הבטחון של ההתיישבות בגבולותיה.

הצדיק כבעל רוח הקודש

לא כל מי שהוא בעל מידות טובות הוא צדיק מסוגו של הרב יעקב אבוחצירא נוסף על התכונות שנמנו, ניחן הצדיק בסגולות שאינן מצויות אצל בני־תמותה רגילים, ואכן אין כלל מקום להשוותו לבני־אדם אחרים, ולו גם יהיו חכמים גדולים, הכוונות שמכוון איש הבקי מאוד בקבלה בשעת תפילתו מכוון אותן הצדיק בשעה שהוא מריח טבק (פ״ד). הצדיק בקי בנסתרות. הוא ״בעל רוח הקודש״ (קמ״ו), הוא מכיר בעופות המבושלים המוגשים לשולחן שלא נשחטו כדין, ובבעלי־חיים שמגולגלת בהם נשמת אדם (ע״ו־ע״ז, ע״א־ע״ב), לפי תמונתו של אדם מבחין הצדיק שהאיש רשע, ובשעת הגהת התפילין מרגיש הוא שבשם אחד משמות הקודש שכח הסופר לכוון(קל״ו, קט״ו).

 הוא בקי בדרכיה של עיר שלא ביקר בה מעולם (קס״ג הוא יודע מה עתיד לקרות, כגון שאניה מסוימת לא תצא לדרכה במועד, או שלאדם פלוני לא יהיו בנים, או שהוא בעצמו ימות בקרוב (ק״ג, ע״ה, ר״ס).הוא מש­וחח עם נשמות הנפטרים (ע״ב, קי״ב). בשעה שיושב לדון, מעוררת התנהגותו לעתים תמיהות ואף ספקות, כי הוא פוסק לפעמים ״כמעט שלא כפי הדין״; אולם לבסוף מתברר שצדק בדינו, כי ״מן השמים היו מראים לו האמת״ (מ״א).

דברים שאמר גדולים היו בערכם ובעוצמתם. כשמקלל רשע, הוא גורם בזה למותו כי הקדוש־ברוך־הוא מקיים את גזרות הצדיק (רל״ג־רל״ה). כשמודיע על מותו של אדם, הרי שימות בזמן ובצורה שאמר מראש (ק, ק״ט). כוחו גדול גם בברכה; אף יש לאל-ידו להבטיח לאדם שייכנס לגן-עדן (ק), וה׳ יעשה כבקשת הצדיק (קכ״ד).

חוקי הטבע, המגבילים את האדם הרגיל, אינם חלים על הצדיק. נהר שוטף, שמימיו עברו על גדותיו, מאפשר לרב לעבור בו בלי קושי, וכך גם לגבי חמורו של הצדיק; מערה, שהצדיק צריך לעבור בה, מתרחבת ומאפשרת לו לעבור בתוכה בנוחות (פ״ו־פ״ז, ע). בסיפורים רבים הצדיק הוא השולט בטבע, וגורם למעשים מופלאים שמחוץ לגדר חוקי הטבע המקובלים. אבנים שילדים ערבים זורקים לחלון ביתו של יהודי שהצדיק מתאכסן אצלו, שבים אל הילדים ופוצעים אותם (קל׳׳ט). כשתלמידו צריך לעבור בפקודתו דרך מסוכנת, שולח עמו הרב נחש שישמור עליו (קס״ד). כשהצדיק מבקש לאכול דגים לכבוד שבת, מתקבצים הדגים מעצמם ומחכים שיבחר לעצמו את השמנים ביותר (קפ״ח). פעם אחת לא רצה הצדיק לנסוע בעגלת עם אנשים מסוימים, והנה עמדו הסוסים במקומם ולא זזו, עד שירדו אותם אנשים מתוך שנואשו מהנסיעה, ואז נסע ר׳ יעקב בלעדיהם (מ״ב). גם הקדוש־ברוך־הוא משנה את חוקי הטבע לטובת הצדיק: פעם, כשהוא התעכב במדבר במקום מסוכן, שלח ה׳ אריה לשמור עליו ועל אנשי שיירתו (קל״א).

כאשר פוגע מישהו בצדיק, העונש הוא מידי: עגלון סירב להסיע את הרב יעקב, כי לא יוכל לדרוש ממנו תשלום; לא בא אליו אף נוסע אחר, וביקש סליחת הרב והסיעו. הרב עמד על כך שישלם לו את שכרו (ק״ד). אשה שהעליבה את הרב וקיללה אותו, נטרפה דעתה (קנ״ח). לאחר מותו נענשו אנשים שפגעו בקברו (קצ״א־קצ׳׳ב, ר״ד).

הרב אברהם אסולין-הלכה ומאמרים מאת חכמי ורבני מרוקו

סגולת לשמירה אמירת קריאת שמע

????

????

על המיטה

איתא בגמרא ברכות (עמוד ד ע"ב), אמר רבי יהושע בן לוי אע"פ שקרא אדם ק"ש ביהכנ"ס מצוה לקרותו על מטתו, אמר רבי מאי קרא, רגזו ואל תחטאו… על משכבתם ודומו סלה, ופרש"י על משכבתם שנאמר בשכבך ודומו בשינה. ובפרק הרואה (עמוד ס ע"ב), הנכנס לישון על מטתו אומר משמע ישראל עד והיה אם שמוע ואומר ברוך המפיל חבילי שינה על עיני ותנומה על עפעפי ומאיר לאישון בת עין, משמעות שיש לברכה בשם ומלכות. והתוספות במסכת ברכות (עמוד יא ע"ב), ד"ה שכבר, ואם תאמר מפני מה אין אנו מברכים לישון בסוכה, וי"ל דברכה דאכילה שמברכים לישב בסוכה פוטרתו, אי נמי משום שמא לא ישן והוי ברכה לבטלה, שהרי אין בידו לישון כל שעה שירצה.

וכן פסק פסק מרן הש"ע (סימן רלט סעיף א). וכן נוהגים להוסיף פסוקים שהם הגנה מפני המזיקין. וקריאת וידוי בכל לילה שאדם ישן, ואמרו רז"ל בברכות שינה אחת משישים לכן אומרים וידוי, וכן בשוכבו עד שיאחזנו שינה יעשה חשבון נפש, כמו שבכל חנות כידוע עושים מאזן יומי, וכך מובא בזוהר הקדוש

ואיתא במדרש תנחומא (פרשת קדושים אות ו'), אמר רבי מן: לא תהא אמירת ק"ש קלה בעיניך, מפני שיש בה מאתים וארבעים ושמונה תיבות כמנין אברים שבאדם, ומהם אמר הקב"ה אם שמרתה את שלי לקרות ק"ש כתיקונה, אני אשמור על שלך ע"כ. ועוד כתוב בגמרא (ברכות דף ה.), כל הקורא ק"ש שעל המיטה בכוונה, מזיקין בדילין ממנו.

תיקון ק"ש על המיטה

כתב בספר בן איש חי (פקודי אות יג), באמירת ק"ש על המיטה יכוון לתקן עוון קרי, שימותו הגופים הטמאים המלובשים לנשמות שעשקה אותם והסטרא אחרא מכח אותם טיפות של זרע שיצאו ממנו לבטלה, ויחזרו אל אותם הנשמות אל הקדושה. ומובא בזוהר שמזמן לילה הוא זמן השליטה למזיקין שהם ג' אמהות דטומאה שרוצים להחטיא.. לכן יש יצר הרע ביותר בלילות כידוע, לכן לא קרואים תנ"ך אלא עם ביאור, הוא אמירת תהלים בזמן מיוחד מלבד שבתות וימים טובים. ולכן יש מתעסקים בכוחות טומאה קבלת קהל אצלם הוא בלילה. ומסיבה זו תיקנו רבותינו באמירת ק"ש על המיטה.

א. מי שישן לבד בביתו או בסוף העיר מן הראוי שידליק מנורה קטנה בחדרו או בחדר הסמוך (כף החיים).

ב. חיוב אמירת ק"ש בין גברים בין הנשים וראוי להרגיל הקטנים באמירת ק"ש לפחות ק"ש ואהבת עד והיה אם שמוע והמלאך הגואל אותי"

ג. זמן קריאת שמע שעל המיטה, מצאת הכוכבים כל הלילה, {ולמקובלים אין אומרים ברכת המפיל אחר חצות},

ד. ברכת המפיל האם בשם ומלכות וכתב המאירי (ברכות ס ע"ב), וז"ל יש מי שאומר שלא נתקנו ברכות אלו אלא פעם אחת ביום, והוא בזמן שכיבה וקימה לרוב העולם, אבל אם ישן ביום אינו צריך לברכן, שלא על מעשה של עצמו נתקנו אלא על נוהג שבעולם שדרכן לשכב בלילה ולעמוד ביום. וכך נפסק בפוסקים.

ה. ברכת המפיל יש אחרונים שהקשו לדין ק"ש על המיטה שגם לא יברך ברכת המפיל שמא לא ירדם, וישבו על"פ הבית יוסף וכ"כ הרמ"א דוקא אחר קריאת שמע נהגו כל ישראל באיסור להפסיק בדיבור ובאכילה ושתיה כדי לישן מתוך קריאת שמע ודבר תורה, משום שנאמר בלבבכם על משכבכם ודומו סלה. אבל בין ברכת המפיל לקריאת שמע מותר להפסיק, והינו משום שברכת ההודאה והבקשה על קיום הגוף ע"י שינה כדברי הגמרא (שבועות כה), שאדם לא יכול לנדור שלא ישן ג' ימים, ולא ברכת הנהנין או ברכת המצות. נ"מ לשיטת הפוסקים, שאם דיבר אין ברכתו לבטלה. ולכן גם אם אדם ירצה לישון,

פסק מרן הש"ע שיברך בשם ומלכות וגם אם הוצרך לדבר ועדין רק בעת הצורך כגון תינוק בוכה שנאמר "על משכבם ודומו סלה" ואין נקרא הפסק שברכת המפיל הינה ברכת השבח שעל ידי השינה יש ניחא למוחין כדרך העולם. וכן כתב בספר בן איש חי (ש"א פרשת פקודי אות יב), וז"ל ברכת המפיל נתקנה בשם ומלכות, וכן צריך לומר כפי דברי האר"י ז"ל, אך יש נוהגים שאין מברכים אותה בשם ומלכות, וכן מנהגי ומנהג אדוני אבי ז"ל, והטעם מפני החשש שמא יהיה מוכרח להפסיק באיזה דברים שיהיה מוכרח לדבר בהם, וכתבתי לידידנו הרב הגאון מהר"א מני להודיעני מנהג החסידים בערי הקודש תוב"ב, וכתב לי שהרב אינם מברכים בשם ומלכות, עוד כתב שראה בכתב רבי אברהם אלזרקי ז"ל שכתב ראיתי גדולים בישראל שאינם מברכים ברכה זו, מטעם שמא יצטרכו להפסיק בדבור, ויש כמה פוסקים דסבירא להו שאם פסק הוי ברכה לבטלה, וציין שם לפתח הדביר (ח"ב סימן רלט), ומסיק דכל אחד יעשה כמנהגו, אכן גם המברכים יזהרו שלא להפסיק בדיבור, וגם החושש לברך בלי שו"מ, עכ"פ יהרהר שו"מ בלבו ע"כ. וכן כתב בסידור בית עובד (דף קמה), י"א לאומרה בלי שם ומלכות. וראיתי בספר דברי שלום ואמת (ח"ב עמוד 50), שהביא שכתב בספר דקדוקי סופרים כת"י פריז של התלמוד בבלי, ברכת המפיל מופיעה בלי שם ומלכות, וכן כתב בה"ג, ובספר ליבי ער (סימן י), כתב ששמע מפי הגר"ש משאש זצ"ל שהמנהג שלא לברך בשו"מ, וציין עוד שהורה לו הגאון הצדיק הרב אלעזר אביחצירא זצ"ל דאין לברך המפיל בשם ומלכות כלל, אפילו לישן קודם חצות. וכן מנהג יהודי מרוקו.

בברכה הרב אברהם אסולין

כתר קדושה – תולדות הזהב לבית פינטו

כתר קדושה – תולדות שושלת הזהב של צדיקי בית פינטו מדור ראשון עד דור עשירי

שרשים חסוניםכתר קדושה

ר׳ שלמה פינטו שעלה על המוקד ור' יוסף אחיו

תוכחת מוסר שהביאה מטר

על מידת הערצה והערכה שרחשו לו בני עירו בפרט, ואנשי ארם צובא בכלל, ועל התמסרותו לטובת הצבור ולהחזקת ידי תלמידי חכמים, נוכל ללמוד מתוך מעשה שנשתייר במסורת בני משפחתו:

באחת משנות רבנותו ארעה עצירת גשמים בסוריה, במשך שלש שנים מנע הבורא את השמים מלהמטיר ברכה על הארץ. אנשי חאלב שהיו יראים ושלמים, פנו אל ר' יאשיהו שיבא אל עירם לשאת בה דברי התעוררות וחיזוק, אולי יעתר ה׳ ממרומים, ויפתח את ארובות השמים. ר׳ יאשיהו נענה לפנייתם, והודיע שיבוא לעירם.

בהגיעו לחאלב, גזר תענית ציבור למחרת, וציוה שיתאספו כל הקהל לבית הכנסת הגדול. שם יפשפשו במעשיהם ויחזרו בתשובה, יתפללו ויזעקו אל האלוקים, עד שישמע ה׳ ויחוס וירחם עליהם.

למחרת התאספו כל בני הקהילה מגדולם עד קטנם, אנשים נשים וסף, בבית הכנסת המרכזי. מתוך תענית ותקיעת שופרות, התפללו ואמרו פרקי תהילים בקול בכיה וזעקה, ותעל שוועתם אל האלקים.

לאחר מכן עלה ר׳ יאשיהו אל הבימה, ופתח בדברי כיבושים והתעוררות. כמובן, קודם לכן חקר על מעשי בני העיר, ולאחר שגילה כמה דברים שאינם ראויים, עמד עליהם בדרשתו, ודרש מבני העיר לתקן את דרכם, כי לא די בשקם ותעניתם, אלא עליהם לשוב מדרכם ומעשיהם הרעים, ולקרוע את ליבם לפני ה׳ כדי שיענה להם.

כדרכו בקודש, עיקר דרשתו נסובה על הצורך שיש להרבות בצדקה ולהחזיק ידי תלמידי חכמים, למען יוכלו לשבת על התורה והעבודה בשקט ובלי טרדות פרנסה. בדרשתו הסביר, כי ככל הנראה משום אזלת ידם בדבר זה, התרגשה עליהם הצרה הזו, היות ותלמידי חכמים הם עמודי העולם, וכאשר פרנסתם רעועה ורופפת, ממילא מתרופפת פרנסת כל העולם.

אנשי העיר הקשיבו בקשב רב לדבריו, ובלבם הרהרו בתשובה, והיו גם שנשאו את קולם בבכי, תוך כדי הבעת חרטה על אוזלת ידם בעבודת ה׳.

אולם היו שני יהודים אשר בזמן דרשת הרב, ישבו ושוחחו ביניהם בקול רם, וכאילו דרשת הרב לא נגעה אליהם. הדבר הפריע לסובבים אותם, ולאחר שהעירו להם מספר פעמים, והם לא שתו ליבם לכך, חרה אפם של הגבאים, והוציאום מחוץ לבית הכנסת.

לאחר תום התפילה, נפתחו ארובות השמים, וגשם עז ניתך ארצה. ניכר היה בחוש כי תפילתם התקבלה ברצון לפני הקב״ה, וכי רצה בתשובתם ונעתר להם.

בני הקהילה רצו לנשק את ידי הרי׳׳ף, להודות לו על פעולתו למענם, ולשבחו על הנס הגדול שנעשה להם בזכותו. בין האנשים נדחפו גם אותם שני אנשים אשר הוצאו מבית הכנסת בבושת פנים, הציבור ניסה למנוע מהם לגשת אל הרב, בטוענם, כי הם פגעו בכבודו בכך שהפריעו באמצע דרשתו. אמנם ר׳ יאשיהו בלבו הרחום לא נתן לעשות כך, והוא קירבם ובירך גם אותם בברכת הצלחה וכל טוב.

ישראל בערב – ח.ז.הירשברג

ישראל בערב ח.ז. הירשברג. הספר נדפס בשנת תש"ו – 1946

קורות היהודים בחמיר ובחיג'אז – מחורבן בית שני ועד מסעי הצלב. 

סביבות נאה זו הייתה טירתו של המשורר היהודי שמואל בן עדיה, הנקרא " מלך תימא ". גם לאורך העמק, המתחיל בדדָן, היום אלעֻלא ונמשך בכיוון דרומי עד כמהלך יום מן מדינה, עברו, כרגיל בערב, האורחות אשר הלכו מתימן צפונה, קמה שורה של כפרים יהודיים, ולכן נקרא כל האזור " עמק הכפרים ". דדן, הנקודה הצפונית בעמק, ידועה גם היא מדברי ישעיהו " " משר בערב, ביער בערב תלינו ארחות דדנים "

ממזרח לה שכנה נאה יהודית אחרת, שנקראה פַדַךּ, אולם רוב הבניינים ומניינם של יהודי חיג'אז חי בשני האזורים של מדינה וח'יבר. האוכלוסייה היהודית שבנאות חַיבר עלתה אולי במספרה על זו של מדינה, אבל זו האחרונה הייתה חשובה יותר והשפעתה על מהלך העניינים הייתה מכרעת בכל.

הערה שלי, העיר " יתריב " לימים היא " מדינה " דהיום, יש לה פרק חשוב בהתנגדותה לדת האסלם למן היווסדו, ומוחמד הנביא, טבח בשני השבטים העיקריים שחיו בה, כל פעם באמתלה אחרת, אך זהו פרק חשוב, שאביא אותו, במסגרת מוחמד והיהודים.

באזורים האלה, אשר כל אחד מהם הכיל נאות, כפרים, חצרים, טירות וקריות, חיו בני ישראל חופשיים מכל עול. הם לא נשתעבדו לאיזה שלטון שהוא, ושמרו על עצמאותם המלאה במשך מאות בשנים. לשם הגנה מפני התנפלויות הנודדים, אשר שכנו מסביב להם, הקימו מגדלים, מצודות חזקות וטירות מבוצרות.

כשבאו היהודים אל נאות חיג'אז, מצָאון שוממות וריקות, רק פה ושם תחנות של האורחות שהוקמו כמובן ליד מעיינות מימם. העוברים והשבים היו משקים את בעירם בתחנות האלה, שהיו הופכות במרוצת הימים קיני קדחת בשל המים העומדים. ואולם היהודים זנחו את המקומות האלה, ועלו לָרָמות הבריאות. שם חפרו בארות, נטעו דקלים, גידלו ירקות וזרעו תבואות.

לרמות הפוריות יצאו מוניטין, ובדווים, שמאסו בחיי נדודים, התחילו באים לשם. המתיישבים החדשים נתקבלו ברצון על ידי היהודים, אדוני הארץ בראשונה היו הערבים גֵרים, החוסים בצל בעלי הטירות והאחוזות ומשלמים להם מס. במקרה אחד אף נדרש מהם מלכתחילה להתגייר.

היחסים בין התושבים הישנים והחדשים היו טובים, והיהודים מעשו מוריהם של הערבים בכל ענפי עבודת האדמה, בבניין טירות וכדומה. מפעם לפעם היו פורצות קטטות קלות בין היהודים והערבים. אבל היחסים הטובים לא הופרעו בשל כך. במרוצת הימים התבוללו רבים מבין התושבים החדשים, קיבלו את דת ישראל ונבלעו בתוך החברה היהודית. נשואי תערובת בין היהודים והגֵרים האלו היו תופעה לא נדירה.

מאידך גיסא השפיעו הערבים השפעה רבה על היהודים. היהודים קיבלו את שפת הערבים וכמה ממנהגיהם, גם את הערצת השירה, וניסו להידמות אליהם גם במשטרם החברתי, הארגון לפי השבטים ובתי אבות. גם יחוס נאה מצאו לעצמם, יחוס שהגדיל כבודם בעיני שכניהם. חלק מיהודי מדינה, למשל, בחר לו שלשלת יוחסין זאת.

הם קראו לעצמם כּאהִנאן – כהנים, וטענו שמוצאם מבית עמרם , מצד האב, ליתר תוקף הוסיפו עוד, כי הם מבני שֻעַיבי המִדיָני – הגֻ'ד'אמי, הוא יתרו, מצד אמם, הלא היא צפורה, בת יתרו, אשת משה. בני קַינוקאע, שגרו גם הם במדינה, סיפרו כי הם מזרע יוסף הצדיק, בנו של יעקב אבינו.

אולם ההתבוללות הזאת הייתה רק חיצונית. על משמרת היהדות עמדו חכמים ורבנים, מורי העם ומנהיגיו, אשר שקדו על כך שהציבור היהודי יתנהג לפי חוקי התורה והמסורת. הם עסקו בתורה שבכתב ובשבעל פה בבתי המדרשות, אשר הוקמו. יהודי ערב ידעו לא רק לשמור על הגחלת הלוחשת של האמונה היהודית, אלא גם להופכה ללהבה גדולה, כשניסה מוחמד לאסלמם.

שבט שלם,, הגברים מבני קורַיט'ה, מת על קידוש השם ולא הסכים להמיר את דתו. מוחומד לא הצליח לפתות את היהודים ולא עלה בידו להכניעם אף באיומים ובמעשים קשים ( הערה שלי. כדרכו של האסלאם, ראו נא שהפרעות של האסלאם ביהודים החלו כבר למן הנביא שלהם כביכול ).

רק בוגדים מעטים, אשר נער יספרם, המירו את דתם. עוד בסוף ימיו מוכן היה מוחמד להתפשר עם היהודים, והיטה חסד לבית אב אחד, בני עַ'ריץ, שאליו לא התייחס באיבה גלויה כמו לשאר היהודים. בני עַ'ריץ היו ענף אחד ממשפחת שמואל בן עדיה, המשורר המפורסם, ענף אחר ממשפחתו נלחם במוחמד.

חִג'אז (בערבית: الحجاز) הוא אזור בצפון-מערב ערב הסעודית. העיר המרכזית בחג'אז היא ג'דה, אך הוא מוכר יותר בשל העיר הקדושה למוסלמים שבו –מכה. כאזור, "החג'אז" הוא בעל משמעות היסטורית ופוליטית לעמים הערביים ולאסלאם.

פירוש השם חיג'אז הוא "מחסום". חבל ארץ הררי זה משמש כמפריד גאוגרפי בין המישורים המדבריים של חצי האי ערב לבין ים סוף. האזור היה תחת שלטונן של מעצמות, בהן מצרים והאימפריה העות'מאנית, אולם זכה לתקופה קצרה של עצמאות פוליטית בראשית המאה ה-20. היה זה אחד מהאזורים שהוסתו למרוד בעות'מאנים על ידי לורנס איש ערב הבריטי במהלך מלחמת העולם הראשונה. בשנת 1916חוסיין בן עלי, השריף של מכה, הכריז על עצמאות האזור, אולם בשנת 1924 נגזלו ממנו סמכויותיו על ידי אבן סעוד מנג'ד הסמוכה. הסיפוח היה שלב מכריע ביצירת ערב הסעודית.

הרב אברהם אסולין-הלכה ומאמרים מאת חכמי ורבני מרוקו

 

פרשת מטות – מסעי. מתורת רבני צפון אפריקה. מאת: הרב אברהם אסולין. מס' 11

????

????

לא יחל דברו (במדבר ל, ג).

פירש הגאון רבי משה בן חמו זצ"ל מחכמי צפרו, שבשעה שהאדם מתעורר לדבר מצוה ונודר נדר, נברא מלאך קדוש המתועד להמליץ טוב בעדו ולעזרו.  ועד שהאדם לא ישלם את נדרו ולא יממש את  הבטחתו, הרי מלאך זה חסר אונים ותש כח, ואינו יכול לפעול את פעולתו לטובה. וזהו: "לא יחל דברו", מלשון חולי וחולשה. לא יחליש את המלאך שנברא מדיברו הטוב, אלא ישלים את נדרו, ובכך יאמץ את כח המלאך לעזרו.(חכמי וגאוני מרוקו דף 1173).

הבדל בין נדר לשבועה

איש כי ידר נדר לה' או השבע שבעה (במדבר ל, ג).

הגאון רבי אליהו בן הרוש זצ"ל מחכמי צפרו לפני כמאה וחמישים שנה.

דייק מדוע לגבי נדר נאמר שנודר לה',  ולא נאמר כן בשבועה?

ופירש הרב על פי הגמרא שהנדרים חלים על דבר מצוה, מה שאין כן השבועות. שהנודר שלא ליטול לולב חייב לנטלו. וסיבת החילוק, שהשבועה היא איסור גב, והנדרים איסור חפצא. שבנדר איסור הסוכה עליו, ו"אין מאכילין לו לאדם דבר האסור לו". אבל בשבועה אוסר עצמו מלעשות הדבר, וכבר מושבע ועומד הוא מהר סיני לעשותו. וזהו: "איש כי ידור נדר לה", שנדרים חלים גם על חפצי שמים. "או השבע שבועה", וכאן לא הוזכר שם שמים, כי אינה חלה אלא על דבר הרשות.

"אלה החקים אשר צוה ה' את משה בין איש לאשתו בין אב לבתו בנעריה בית אביה" (ל, יז),

וכתב הצדיק רבי יצחק אברז"ל זצ"ל ממרביצי התורה במרכאש (בקרוב נוציא לאור את ספרו). נשים יש להם שכר כאנשים בתורה ובמצות ויום המיתה דין מאן דקרי ותני בששים רבוא דהמניעה לא באה מצדה כי אשר צוה ה' את משה- "ולמדתם אותם את בניכם" ולא בנותיכם ושמא תאמר מהו החילוק שיש לנשמה השתא מעיקרא הלואי תשוב למקומה כמו שאמר משה רבינו עליו השלים "שובי נפשי למנוחייכי" הראשון ומה הועילה לזה אמר החילוק הוא.בין איש לאשתו- עכשיו הנשמה יש לה בחינת אשה ונוטלת שכר שלה מן הדין אבל מעיקרא. בין אב לבתו בוגרת- דמאן דאכיל דלאו דיליה בהיל לאסתכולי באפיה ועוד. בנעוריה- משהיתה נערה היתה צדקת ולזה זכתה לחזור לבית אביה- למקום שממנו חוצבה:

פרשת מסעי

אלה מסעי בני ישראל(במדבר לג, א).

כתב רבנו וידאל הצרפתי זצ"ל, מגדולי רבני פאס, בספרו צוף דבש.

בא הכתוב לומר שבחם של ישראל, שיצאו למסעות במדבר, בארץ לא זרועה, ויצאו ממצרים, אשר היתה פוריה כגן ה', ולאחר מפלת המצרים בעדר המכות ובקריעת ים סוף, יכולים היו לנחל את ארצם. והלכו "לצבאותם ביד משה ואהרן", ולא אחר מלכים עשירים בעלי נכסים ואחוזות, מכיון שלא קיניני העושר היו לנגד עיניהם, אלא אך ורק הרצון להסתופף בצל ה' ולקבל את תורתו.

והורשתם את הארץ וישבתם בה(לג, נג).

כתב הרמב"ן, שנצטונו לרשת את הארץ אשר נתן האל יתעלה לאבותינו לאברהם ליצחק וליעקב, ולא נעזבנה ביד זולתנו מן האומות או לשממה והוא אמר להם "והורשתם את הארץ וישבתם בה". כולכם, נתתי את הארץ לרשת אותה, והתנחלתם את הארץ אשר נשבעתי לאבותיכם"…

ואומר אני כי המצוה שחכמים מפליגים בה והיא דירת ארץ ישראל ועד שאמרו  חז"ל כל היוצא ממנה ודר בחוצה לארץ יהיה בעיניך כעובד עבודה זרה, הכל הוא מאותה מצוה עשה שנצטוינו לרשת הארץ לשבת בה, אם כן מצוה עשה היא לדורות ומתחייב כל אחד מאיתנו ואפילו בזמן הגלות עכ"ל.

וקראתי משם חכם אחד, שכאשר כל הארץ תתיישב, הרשעים יחזרו בתשובה, בדרגה, של אהבה… ולכן לא לחינם רואים שאומות העולם מקפצים על ישראל על בית שנבנה בארץ…

"אלה מסעי בני ישראל אשר יצאו מארץ מצרים לצבאתם ביד משה ואהרן" (לג, א).

וכתב הצדיק רבי יצחק אברז"ל זצ"ל ממרביצי התורה במרכאש. פירוש צדיקים שנוסעים מן העולם בשביל בני הדור שיחזרו בתשובה ויהיו בחי. בני ישראל- ועוד. אשר יצאו מארץ- זה שהיו מצירים להם על דרך ושם ינוחו יגיעי כח ויש להם שכר מצות. לצבאתם- כי מן מצוה נברא מלאך טוב ועוד מכפר על הדור כי מיכאל מקריב נשמת הצדיקים וזה. ביד משה- מיכאל שר הגדול. ואהרון- מ"ט שר הפנים: 

מעשיות מחכמי המערב

אהבת ארץ ישראל

אשרי יהודי צפון אפריקה, בכום המדינה שנשלחו למעברות בדרום… אשר אמרו בהלצה, עיירת ירוחם' מלשון ירחם עליה ה', ודימונה, מלשון דמעות רבות זלגו עיניהם בקושי בלהתיישב בארץ.

כתב בספר מלאכת הקודש לכמוהר"ר משה טולידאנו זצ"ל  הביא דברי חז"ל (בכתובות קי ע"ב), כל הדר בארץ ישראל דומה שיש לו אלוה. וכתב הרב וז"ל מי שאינו עולה מחוצה  לארץ לדור בארץ ישראל כאלו לא קיבל עליו עול מלכות שמים אם יש ספק בידו לעלות ואינו עולה, ואין תרופה למכתו. ואל  אלהים הוא יודע שאלו היה ספק בידי לעלות אפילו לבדי, הייתי הולך יום לילה לא אשקוט ולא אנוח עד המנוחה והנחלה, השלם יה את מאויי בע"ה.

ישוב הארץ.

שסידנא בבא חאקי זצ"ל  עלה לארץ אנשי הסוכנות לא הכירו את הרב אבוחצירא, ורשמו את הרב לעבודת כפים בקטיף, למחרת בבוקר אחר תפלה הנץ, הרב הגיע לתחנה של הפועלים להצטרף עימהם לקטיף, ציבור העולים שראו את הרב הזדעזעו שהרב יעבוד, מיד פנו לאנשי הסוכנות ולתדמתם גילו את הרב, הרב בפשטות ענה להם זכות לנו לעסוק במצות ישוב הארץ.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

יולי 2013
א ב ג ד ה ו ש
« יונ   אוג »
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
28293031  

רשימת הנושאים באתר