ארכיון יומי: 26 באוגוסט 2013


ש"ס דליטא – יעקב לופו-ההשתלטות הליטאית על בני תורה ממרוקו

ש"ס דליטא –ההשתלטות הליטאית על בני תורה ממרוקו – יעקב לופו

הוצאת הקיבוץ המאוחד

רבים בישראל מזהים את ש׳יס כתופעה חדשה, תוצר של משבר עדתי ומחאה נגד זרמים חרדים אשכנזים, דתיים לאומיים, וחברה אשכנזית חילונית ועו״נת. אולם הסבר זה הוא חלקי בלבד. מקורותיה של ש״ס עמוקים ושזורים בתהליך של השתלמות האסכולה הליטאית על עולם התורה של מרוקו, כבר מ-1912, עם כיבוש מרוקו על ידי הצרפתים.

המוסדות הקהילתיים במרוקו כשלו והתערערו בהתמודדותם עם השפעותיה של המודרניזציה. כארבעים וחמש שנים בלבד עברו מיום החלת הפרוטקטורט ועד ביטול השליטה האירופית במרוקו והגירת קהילה זו לשני מרכזיה הגדולים – ישראל וצרפת. קהילת יהודי מרוקו לא הצליחה לייצב את המבנה השס דליטאפנימי שלה ומוסדותיה הקהילתיים במהלך שנים אלה וכשל זה היה בעוכריה.

אין ספק שגורם הזמן מילא כאן תפקיד מכריע, אך היו בצירו גם התרחשויות נוספות שהביאו למטמורפוזה של חיי הדת והמסורת של בני תורה רבים מקהילה זו כפי שיסופר להלן.

המחקר ההיסטורי וההיסטוריוגרפיה של יהדות מרוקו בעת החדשה עסקו בחדירת החינוך המודרני והשינויים שחולל במרוקו, בתהליכי ההתמערבות והתרחקות היהודים מסביבתם, בתנועה הלאומית ובציונות, בעלייה, בקליטה ובקשיי ההסתגלות של תפוצה זו במדינת ישראל. מה שלא נחקר ולא נכתב הוא ההיסטוריה של בניית התגובה האולטרה אורתודוקסית של בני תורה ממרוקו למודרניזציה. תגובה זו, התואמת את דפוס ההתקוממות, לא דמתה במכניזם שלה למה שהתרחש בחברה הדתית של יהודי מזרח אירופה שהיגרו לאמריקה, לאירופה ולמדינת ישראל. בני תורה במרוקו לא השתמשו ב״חומרים הישנים״ שקיבלו מאבות אבותיהם לבניית יצירה חדשה ומותאמת לחיים המודרניים במערב (בעיקר במדינת ישראל ובצרפת), כפי שעשו עמיתיהם החרדים ממזרח אירופה. רבים מהם אימצו וחיקו במלואה את ״היצירה החדשה״ של החברה המסורתית האולטרה אורתודוקסית של מזרח אירופה ונטמעו בתוכה לחלוטין, תוך נטישת מסורות אבותיהם. יהודים בני מרוקו ויהודים ספרדים אחרים, חיים כחרדים ליטאים (בעיקר) במדינת ישראל ובפזורה היהודית במערב. כיצד זה קרה?

הערות המחבר : אביטבול מיכאל (תשמ״ו). ״תהליכי מודרניזציה והתפתחות בעת החדשה״. בתוך: אטינגר שמואל (עורך). תולדות ד׳יד׳לדיע כארצות האסלאם. ירושלים: מרכז שזר. כרך ב/ עמי 381.

מחקריהם של מיכאל לסקר ואהרון רודריג עוסקים בעיקר בחינוך וברשת ״אליאנס״; מחקריהם של מיכאל אביטבול, אליעזר בשן, ירון צור, חוקרים את יהדות מרוקו בעת החדשה: מחקריהם של משה שוקד ושלמה דשן, ומשה ליסק, כותבים על עלייתם למדינת ישראל, וקשיי ההסתגלות החברתית והתרבותית. חוקרים נוספים רבים עסקו בחקר קהילה זו. 

שלוחי ארץ-ישראל. אברהם יערי

שלוחי ארץ ישראל – כרך א' – אברהם יערי

הקדמה

השליחות מארץ־ישראל לארצות הגולה לשם שיתופם של בני הגולה בישוב ארץ־ישדאל ע״י תרומות לתמיכה בישוב ובמוסדותיו, היא אינסטיטוציה הקיימת בעמנו בצורות שונות מחורבן בית שני עד היום. ואף על פי כן לא זכתה עד היום לתיאור מסכם, ולא עוד אלא שגם אבני־הבנין לסיכום כזה לא נאספו כל צרכן. יתר על כן, עצם רציפות התופעה הזאת לא הוכרה למדי, כל־שכן שלא הוערכה כראוי. מה שנחקר בשטח זה נתחלק לשני כיוונים: המחקר על השלוחים מחורבן בית שני ועד ביטול הנשיאות מזה, ומאידך מחקרים בודדים ומפורדים על שלוחים שונים בתקופה החדשה, בעיקר מהמאה השמונה־ עשרה ואילך. 

על תנאי שליחותו של שליח שהלך לארצות המזרח באמצע המאה השמונה־עשרה יש ללמוד מתוך שאלה שנשאלה מפי ר׳ משה פארדו, דיין בירושלים שיצא אף הוא בשליחות ובדרך שליחותו נתקבל לרב באלכסנדריה: ״ראובן הלך בשליחות מצוה מערי הק׳ תוב״ב, ואנשי חו״ל רגילים להתנדב נדרים ונדבות להחזיק ביד עמנו וערי אלקינו הע״י [ה׳ עליהם יחיו], והתנו עמו חכמי הקהל, כי כל הריוח אשר יזמין השי״ת לידו, כגון נדרים ונדבות ועזבונות והקדשות וכיוצא, הכל יתחלק לשני חלקים לאותה העיר, וחלק אחד לו לעצמו, ואפילו יתנו לו לעצמו מתנה תכשיט או מלבוש, בין תפורין בין שאינם תפורין, ויפרש בעל המתנה שיהיה לו לבדו דוקא, עם כל זה יתחלק על זה הדרך, ואפילו מציאה בשוק כנהוג. וראובן הנזכר הלך לדרכו, ועשה והצליח כיד ה׳ הטובה עליו וקבל מתנות מאיזה יחידים לו לעצמו דוקא, ועם כל זה הכניסם בחשבון. אמנם מאת ה׳ היתה לו ויחכם מאד במלאכת הציור, וכדי להוציא מעות יתרים מנות ומתנות מאת המתנדבים בעם, אף הוא ראה והתקין במלאכת הציור דמות צורות מנורות  בכל מיני צבעונים. וכך היה מתנהג, שאחר שכבר גמר נדבתו וכבר קבל מתנות כדרך שאר שלוחים, היה שולח מאלו המנורות לאיזה יחידים שרידים אשר ה׳ קורא, והיו נותנים לו לעצמו מתנות בעבור זה. וכמו כן היה כותב איזה קמעין, ותלי״ת [ותהלה לאל יתברך] אתמחי גברא ואתמחי קמיעא והועילו מעשיו, והרויח איזה דבר בשביל זה. ועכ״פ לעולם היה נזהר שלא להתעכב אפילו שעה אחת בשביל זה משליחותו, כי אם כשהיה בעל כרחו מתבטל, בין קודם הנדבה עד אשר יאספו כנהוג, בין לאחר הנדבה עד אשר יגבנה כנהוג, וכן בלילות, כי לילה לאו זמן שליחות היא, זולת כי באלו השעות שאר השלוחים יושבים ועוסקים בתורה וכיוצא, והוא לא עשה כן באומרו, כי שעת עסק התורה לחוד ושעת ריוח לחוד, והיה מתעסק בעניינים כאלו על הרוב, באופן כי ידע איניש בנפשה, כי לא נתבטל משליחותו בזמן הצריך כמעט רגע, ועתה נפשו איוותה לדעת אם יזכה בזה הריוח לעצמו, או צריך להכניסו בחשבון ולתת שני חלקים למי ששלחו. ואת האלקים הוא ירא לדעת שורת הדין לבל יכשל בעון גזל רבים ח"ו… ״

בשטר־תנאי־השליחות, או בשטר כוח־הרשאה, מנויים התפקידים העיקריים המוטלים על השליח, והם: לגבות בכל מקום בואו נדרים ונדבות מידי יחידים, חברות, מוסדות וקהילות, להריק את הקופות המיוחדות לטובת העיר השולחת, לקבל את חלקה של העיר השולחת בקופות א״י הכלליות ובתרומות או הקדשות שניתנו לשם א״י סתם (לפי מפתח קבוע שעליו הסכימו ביניהן ערי־הקודש באי׳י), לגבות הכנסות מהקדשות קבועים, לקבל לרשותו עזבונות לטובת העיר השולחת, להשתדל לקבל קצבות שנתיות קבועות מידי הקהילות, ובמקום שיש קצבות קבועות להשתדל בדבר קצבות חדשות, בשם ״נדבה חדשה״, לשם צורך מיוחד, לגבות חובות והתחייבויות וקנסות לטובת א״י, לקבוע קופות חדשות במקום שאינן, למנות גזברים, להעביר את הכספים הנאספים בדרך הבטוחה והקצרה ביותר לא״י— בקיצור, כל מה שעשוי להביא תועלת כספית לעיר ששלחה אותו. על האמצעים שהשתמש בהם השליח למילוי תפקידיו אלה ידובר בפרקים הבאים.

וכן מתחייב השליח בשטר תנאי השליחות למסור בשובו משליחותו דין וחשבון מפורט לפני שולחיו על ההוצאות וההכנסות ולהישבע שבועת־השותפין שהודעותיו נאמנות ומדוי­קות. יש אשר פיטרו השולחים את השליח בשובו משליחותו משבועתו והאמינו לו בלא שבועה, ויש אשר נשבע השליח בהתאם לתנאי. בשני המקרים קיבל השליח מידי שולחיו שטר־פיטורין, לעדות בידו שמילא את תפקידו באמונה ולהסיר ממנו לזות־שפתים. 

הולכת עם כמון חוזרת עם זעתר-ג.בן שמחון-סיפורי אהבה מרוקאים שבת בזגורה

גבריאל בן שמחון

הולכת עם כמון חוזרת עם זעתר

סיפורי אהבה מרוקאים

הוצאת הקיבוץ המאוחד

הולכת עם כמון חוזרת עם זעתר

שבת בזגורה

דוד ציון הלך והתרחק מבית הכנסת, מאחוריו לכה דודי, יגדל אלוהים חי ושיר השירים ולפניו כל הריחות והטעמים של שבת, רוח ענוגה ומפויסת יורדת על סמטאות העיירה עם התקדש היום, החולין נעצר בשערי זגורה, יום חמישי ושישי מוקדשים לבוא שבת המלכה, הוא ואשתו מנקים וממרקים ומסיירים, מכבסים ומגהצים ואחרי בית המרחץ, דוד ציון לובש בגדי חג והולך ריחני לבית הכנסת, שם כולם כמוהו כמו טבלו במקווה קסמים, מחויכים וחדשים, נסיכים, פייטנים, הקול מתחזק, החזה מתנפח, הגרון זקוף: לכה דודי לקראת כלה פני שבת נקבלה, עוגה של פיוט, כל אחד נועץ שיניים באחד הקטעים, מגרגר ומלקק ומגלגל ומושיט לחברו: לקראת שבת לכו ונלכה, כי היא מקור הברכה, מראש מקדם נסוכה, סוף מעשה במחשבה תחילה… ודוד ציון, זה שמרכין ראש בפני הורי תלמידיו, תופס גם הואנתח ומתפייט לו בנחת כאחד העשירים בכותל המזרח: מקדש מלך, עיר מלוכה קומי צאי מתוך ההפיכה, רב לך שבת בעמק הבכא והוא יחמול עלייך חמלה… מלקק מכל הצדדים, לא נותן לשום מילה או אות לברוח לו, נוגע בה בשפתיו ולשונו, בחיכו וגרונו כאילו היתה עצם טובה: התנערי מעפר קומי, לבשי בגדי תפארתך עמי, על יד בן ישי בית הלחמי, קרבה אל נפשי גאלה… הוא לבוש ג׳לאבה קטיפתית מגוהצת וטרבוש לבד שחור אותו הוא שם כל השבוע על אימום, ולרגליו בלגיה בצבע הזעפרן מריחה עור חדש, מלאכי השלום, מלאכי השרת, מלאכי רחמים, מלאכי עליון מקיפים אותו מכל צד, שולחנו שופע אור, לא חשוב שבימי השבוע הוא ובני ביתו מסתפקים במועט, כיכר לחם עם שמן זית ופלפל אדום, אולי קצת זיתים שחורים ותה עם נענע, יום שבת מפצה אותו, אור של שלווה עוטה אותו והוא נושם ריחות חמין, שכבר התחילו לבעבע במאפיות וריחות הדגים עם החומוס והמרק עם הקוסברה, קדמון לכל דבר אשר נברא, ראשון ואין ראשית לראשיתו… ובפסוקים האלה הוא כבר מתחיל להרגיש על קצה לשונו את יין הקידוש ואת החלה ובשר הדגים עם החומוס ואת חמוקי אשתו כמו חמין בתוך המיטה, נספגת לתוכו ועוטפת אותו, אה, מי כמוהו? יום אחד של מלכות בשבוע, וקולות השכנים מהחלונות והמרפסות שרים לקול צעדיו והנה ביתו ממש קרוב ואשתו עטופה הילה מחכה לו, נרות השבת מהבהבים, מנורת הנפט על הקיר, כל צבעי הסלטים וניחוחותיהם, הסדינים והכריות הרקומים, בקבוק היין, על כולם מגיה האור, כולם מחייכים אליו ומחכים לו והוא אוהב להאריך ברגעים האלה, עומד ליד השולחן, שני ילדיו הקטנים משני צידיו, כאילו כנפיהם מוסתרים תחת הבגד הלבן והאמא לידם זקופה ויפה שומעת אותם בשיר הלל: אשת חיל מי ימצא ורחוק מפנינים מיכרה, בטח בה לב בעלה ושלל לא יחסר…

זאת לא האם המעונה והמתרוצצת של ימי החול, מודאגת מנין תביא לחמה, רטובה, סחוטה, מקומטת, מכבסת ומגהצת, מקוננת לעת מצוא, זמרת לעת מצוא, רוקמת ותופרת לעת מצוא,והמטפחת כמעט תמיד נשמטת מעל ראשה, ברגע זה היא מלכה, צחה וברה לבושה שמלת קטיפה בצבע ארגמן, עדויה תכשיטי כסף, פניה צוחקות ולחייה בצבע השושן והיין, שולחן שמימי בתוך הסמטאות של הכפר היהודי הקטן זגורה בגבול הסהרה, דוד ציון שולח את קולות השבת וריחותיה על פני המרחבים האין סופיים של הדיונות, מושיט ידיו לבקבוק הזוהר ויוצק את היין האדום לכוס הבדולח, מרים אותה ומביט בהשתקפות פניו הצוחקות ביין ומתחיל לפייט: ויכולו השמים והארץ וכל צבאם, ויכל אלוהים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה… והנה גבו מדגדג, רוצה להושיט יד לחכך, אבל ידיו תפוסות על ידי הגביע, הדגדוג מחריף ומגרה והוא לא יכול להתאפק ונסוג לעבר הקיר מתחכך בו, והמנורה ניתקת ממקומה ונופלת, מבעירה את המזרון מתחתיו, האש מתפשטת, מלחכת את השטיח מתחת לשולחן, אך דוד ציון לא מפסיק את שירתו, וישבות ביום השביעי מכל מלאכתו אשר עשה, ויברך אלוהים את יום השביעי ויקדש אותו, כי בו שבת מכל מלאכתו…

הלהבות עולות ומאכלות כרים וכסתות, וילונות וקירות, מלחכות את החדר וכל אשר בו, והוא מסלסל: סברי מרנן… והבנים והאישה עונים בשקט ובשלווה: לחיים… והלהבות מקיפות אותם, אך לא נוגעות בהם, ממשיכות לטפס ולאכל כל מה שמסביב בעוד הם מסלסלים ושרים: אשר בחר בנו מכל עם ורוממנו מכל לשון וקידשנו במצוותיו ויתן לנו ה׳ אלוהינו באהבה את יום השבת הזה… הקול שקט, בוטח, מפרט ועליז, לא מגמגם, לא מהסס, מבטא כל מילה, כל אות וכל תג, מגלגל אותם על לשונו, מלטף אותם בגרונו ובשפתיו כאילו לא היו הלהבות אוכלות את הארונות, המיטות, קירות העץ, הדלתות, המחיצות, משתלחות בתקרת העץ ויוצאות דרך החלונות, קוראות לשכנים שבורחים החוצה ומביטים בלשונות האש האוכלות את הבית מושיטות לשון לעיירה ומקשיבים לשמוע את שירי השבת מתנגנים בשלימות, בשלווה ובבטחה, קולם לא נשבר ואין שום פחד בליבם, דוד ציון! רינה אלעליליה! הםקוראים בשמותיהם, אך תופשים מרחק מפאת הלהבות המתפשטות והחום המתחזק… כי בנו בחרת ואותנו קידשת מכל העמים… נשמע שירם הצלול, כשהם מגיעים למלים: באהבה וברצון… קורסת התקרה הצידה, ואחריה הקיר האחורי עליו היתה תלויה המנורה, במלים: בשמחה ובששון הנחלתנו… קורסים שאר הקירות ותושבי המללאח המתפלאים רואים לפניהם את בני המשפחה מוקפים להבות מסביב לשולחן השבת עם המפה הלבנה והנרות הדולקים עומדים ומברכים: ברוך אתה ה׳ מקדש השבת וכולם עונים: אמן… דוד ציון טועם מהיין ומעביר את הכום לילדים ולאישה והיא טועמת ומעבירה את כוס הקידוש הלאה לשכנים, שטועמים ומעבירים מאחד לשני, מבית לבית ומרחוב לרחוב, דוד ציון ובני ביתו יושבים עכשיו בתוך הרחוב בלי בית, אבל השבת מקיפה אותם והם ממשיכים בשיר: למבצע על ריפתא, כזיתא וכביעתא, תריץ יודין נקטא, סתימין ופרישין… העיר הבוערת כבר שרה איתו: אתעטיר ית כלא ברזין דלעילא, בגו האי הילולא, דעירין קדישין… פותח את ידיך ומשביע לכל חי… בוצע את החלה, טובל במלח ומחלק לבני המשפחה שמעבירים את המוציא הלאה מרחוב לרחוב ומיד ליד, וכל העיר נופלת תקרה אחר תקרה, כותל אחר כותל ובית אחר בית, אבל שולחנות השבת גלויים ומוארים, הנרות דולקים עליהם והדיירים יושבים מסביב ושרים: כי אשמרה שבת, אל ישמרני… אות היא לעולמי עד בינו וביני…

טכס התחדיד – רפאל בן שמחון

יהדות מרוקו – הווח ומסורת – רפאל בן שמחון

מר רפאל בן שמחון – המחבר, יליד העיר מכנאס. כיהן בקול ישראל כעורך, כתב וקריין בשפה המוגרבית. עוסק בפולקלור של יהודי מרוקו ופרסם מאמרים בנושא. 

פרק רביעי – טכס התחדיד – 

אלישבע שטרית

אלישבע שטרית

צעיף הראש בעריסה.

כשהאם יוצאת החוצה, היא לא תשאיר את עריסת התינוק ריקה, אלא תשים במקום התינוק את צעיף ראשה, כדי לשמור על הגנתו. אותו הדין, כאשר היא תרצה להיניק את תינוקה, היא לא תשאיר את העריסה ריקה אלא תניח במקום התינוק, אולר פתוח או כסין כדי להפחיד ולהבריח את המזיקים.

בין לידה ללידה, העריסה אינה צריכה להשאר ריקה וללא פעילות. אסור גם לנדנד עריסה מבלי שיהיה תינוק בתוכה, אפילו לשם שעשוע. יש לשים בתוכה כמה גרגרי שעורה, כדי שהאם תמשיך להיות פוריה. שמים בעריסה סכין ובמיוחד מפתח, כדי שהילדים שיבואו אחר כך לא ימותו באיבם.

הפחד מהחטיפה.

בשמשך הימים הראשונים, יש להיזהר מאוד ולא לעזוב את התינוק לבד בחדר ולו לרגע אחד, בפרט בחושך מחשש " שיוחלף ". הילד יכול להיות מוחלף על ידי השדים " מבדדל – מוחלף\ אם הילד בלונדיני במיוחד, הוא יהיה טרף קל לשדים. יש להזהר שבעתיים אם התינוק הוא בעל שיער בהיר.

אל-חפרא.

מיד לאחר הלידה, חייבים לכבס את בגדי היולדת ואת המטליות שבהן השתמשו לניקוי הדם, אם התמהמהו ולא כיבסו את בגדיה, אסור לכל אדם להיכנס לחדרה. אומרים לא " יכנס אל-חפרא ( שמא יכנס לחפירה ), כי בגדי היולדת דומים לבגדי האדם המת.

היא גם תייבש את החיתולים בחדר בגור ולא לעיני השכנים. מי שאינו נזהר ונכנס לבית היולדת, עלול ליפול למשכב. המיילדת היא המוסמכת והיחידה, אשר עליה מוטלת החובה לכבס את בגדי היולדת ואת חיתולי התינוק כדי למנוע כישופים

דברי תורה.

דברי תורה הם " חרב פיפיות נגד המזיקים, וכל למדן הבריח וביטל את כל החיצוניים בדברי תורה. האס החזיק אם כן את עוללו בידיו, העביר את אצבעו על חושיו ומלמל באוזניו את האלף בית, תורה ציוה לנו משה, שמע ישראל, ועוד פסוקים, כדי שהתינוק יתחיל את דרכו בקודש, שהיא דרך התורה.

לארבעיין – הארבעים.

בנוסף לשמונת הימים המסוכנים שעוברים מעל הרך הנולד, נוקטים עוד זהירות מפני המזיקים, במשך תקופת הארבעים או לארבעיין כפי שמכנים אותה. זוהי תקופה של ארבעים יום שבמהלכם, על ההורים לשמור ולנוט בכל האמצעים האפשריים לבל יינזקו האם ותינוקה מכל מיני מזיקין ומרעין בישין.

בל נשכח, שאמצעי השמירה על התינוקות הזכרים, מרובים לאין ספור מאלה על הבנות. וסביר להניח כי ערכו של הבן רב משל הבת, ולכן כל משפחה נדרשה לשמור על כמה כללים חשובים

הרך נלקח למלמד תינוקות.

יש הנוהגים לקחת את הרך הנולד למלמד תינוקות במלאת לו ארבעים יום ושם עורכים " סעודה זוטא " לכל התינוקות של בית רבן.

הילד בידינו.

בתקופת הארבים יום, חל איסור מוחלט להוציא את התינוק מהבית, בעוד שאת הבת, מותר להוציא בתום שבעה ימים. כי הבת כפי שציינו " מחדייא – מוגנת, אבל לגבי בן זכר, חייבים לחכות עד שיעבור המחסום של הארבעים, ואז אפשר לנשום לרווחה ולומר " מנע מן הסכנה " – ניצל מהסכנה. עתה הילד בידינו וכחות הרע לא יוכלו עוד להתנכל או להרע לו.

Recent Posts


הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 138 מנויים נוספים

אוגוסט 2013
א ב ג ד ה ו ש
« יול   ספט »
 123
45678910
11121314151617
18192021222324
25262728293031

רשימת הנושאים באתר