ארכיון יומי: 22 באוגוסט 2013


Yigal Bin-Nun- יגאל בן-נון

ד"ר יגאל בן-נון: מי חיבר את סיפרי המקרא?

פינת ההלכה – לפי חכמי מרוקו

דברי שלום ואמת מאת הרב שלמה טולידאנו . כרך אלף.

הקדמת המו"ל.

אנו מתכבדים להגיש לפני הציבור הרחב את הספר " דברי שלום ואמת " המיישב מנהגי מרוקו שיצא עליהם ערעור בדור האחרון.

זכות נפלה בחלקו של המחבר, הרב שלמה טולידאנו שליט"א, הוציא לפועל מה שהרבה חכמים כמתו רצו לעשות, לחבר ספר העונה על כל השאלות שצצו על מנהגינו שירשנו מאבותינו הקדושים.חוברת 5

עוד לפני גירוש ספרד, מרוקו התברכה במרכזים תורניים שלא פסקה מהם תורה וגדולה מאות בשנים . בספר " מלכי רבנן " של החוקר הרה"ג רבי יוסף בנאיים זצוק"ל מונים כ-1700 חכמים במרוקו שחיברו ספרים, או חתמו על פסקים או שהיו מוכרים כתלמידי חכמים רשומים.

ור׳ שמואל עמאר ממקנס, כתב בספר לקוטים: ״ובשביל זה אין להתחסד חסידות המביאה לידי קולא באסור חמור לזלזל בקדש חלילה, דקשה מאד ליזהר, עד שאי אפשר ליזהר, ובשביל זה הרבה תלמידי חכמים אנשי מעשה אין עושים טלית קטן״.

יש לציין כי כבר במאות הי״ב־י״ג, בעלי התוספות מסרו לנו כי במקומם לא נהגו בד״ב ללבוש טלית קטן. ואלה דבריהם (תוספות נדה סא, ע״ב, ד״ה אבל עושה אותם) על מה שכתוב במסכת מנחות (מא, ע״א) שלכתחילה צריך ליתן ציצית בבגדי המתים משום לועג לרש: ״ואומר ר״י דבימי חכמים שכולן היו לובשים ציצית, אם לא היה להם גם במותם – לעג גדול היה, שדומה כמו שהיו אומרים: הואיל ומת אין צריך עוד ציצית, אבל עכשיו שאין הכל לובשים ציצית בחייהם, אם ישימו ציצית לכולן, הוא יותר לועג לרש, שבחייו לא קיים, ובמותו יקיים, ואם ישים למי שהיה לו בחייו ולא למי שלא היה לו, יתביישו החיים״. גם התוספות במסכת ברכות(יח, ע״א, ד״ה למחר) כתבו: ״אבל אנו שגם בחיינו אין מנהגינו ללבוש תמיד ציצית, אי הוי רמינן להו(למתים) הוי כמו לועג לרש״.

כמו כן כתב הכלבו(שבת, סי׳ לא, דף כט, ע״ב): ״אמנם הר״מ היה מחמיר על עצמו מלילך בטלית קטן לרשות הרבים בשבת, דלמא מפסיק אחד מן הציציות, והויא ליה טלית שאינה מצוייצת כהלכתה, וכן עמא דבר״. א״כ החשש שהיה בצפון אפריקה שמא ייפסל הטלית הקטן – היה כבר חששו של מהר״ם מרוטנבורג.

 

הלכות תפלין

הנחת תפלין של יד מעומד

הלכות תפלין

א. הנחת תפלין של יד מעומד

כתוב בילקוט יוסף (שארית יוסף ח״א, עמי שנג, סדר הנחת תפלין, נא): ״מנהגנו על פי הקבלה להניח תפלין של יד מיושב, ותפילין של ראש מעומד. ומנהג האשכנזים להניח בין תפילין של יד בין תפילין של ראש מעומד״. למעשה, אין זה מנהג האשכנזים בלבד, אלא זה גם מנהג רוב הספרדים, ובכללם קהילות צפון אפריקה, וכך היה המנהג המקורי אצל כל הספרדים, והוא השתנה אצל עדות המזרח בהשפעת המקובלים.

 

ר׳ אהרן הכהן מלוניל (ממגורשי צרפת בשנת 1306) כתב בספרו (ארחות חיים, הלכות ציצית, כז): ״ירושלמי: כל הברכות מעומד. ועל ברכת המצוות קאמר ולא על ברכת הנהנין. ומצאתי סמך לדבר דכתיב ויעמוד שלמה ויברך. וכן נמי מצינו בלויים, דכתיב: לעמוד לשרת. מכאן אמרו שאין שירות אלא מעומד, והשירות שלנו בעשותינו המצוות. אם כן מברך מעומד״.

והגאון ר׳ יוסף משאש זצ״ל הביא סימן משם הראשונים שהניח דודו הרב דוד משאש זצ״ל(אביו של יבל״א מוהר״ר שלום משאש נר״ו)(מים חיים ח״ב, או״ח, סוף סי׳ צג): ״עצת ה׳ לעֹלם תעמֹד, נוטריקון: עמידה, ציצית, תפלין, לולב, עומר, לבנה, מילה, תקיעה, עירוב, מקדש (קידוש של שבת, יו״ט, חופה, מילה, קדיש וקדושה), דיברות (קריאת עשרת הדיברות) – תעמוד בהם״(בסה״כ 11 מצוות שצריך לקיים מעומד). ויש להוסיף על זה את ההלל, את קריאת התורה ועוד, להוציא קריאת שמע שנאמר בה ״ובלכתך בדרך״ שפירושו, לפי בית הלל, הוא שכל אדם קורא כדרכו (ברכות י, ע״ב). אם כן הכלל הוא שעומדים בקיום המצוות. ואם באמת צריך לשבת בהנחת תפילה של יד, הרי שמדובר בדבר יוצא דופן מאד, ומדוע עבר מרן השו״ע על זה בשתיקה י הלא מרן לא הזכיר בכלל שמניחים תפילה של יד מיושב! ולכן חייבים לומר שהוא סמך על הכלל שכל המצוות הן מעומד.

פיוטי רבי יעקב אבן-צור-ב.בר-תקוה

רבי יעקב אבן צור – רקע היסטורי וחברתי ופיוטים.

בנימין בר תקוה

הרקע ההיסטורי והחברתי לצמיחת הפיוט במרוקו

הפיוט הוא בן לווייתה הנאמן של ההיסטוריה היהודית. קביעה חשובה זו של אחד מגדולי החוקרים שקמו לפיוט מהעברי הלא הוא י"ל צונץ. מתאשרת גם מתוך עיון בפיוט העברי בארצות המזרח במאות האחרונות. ואולם כדי להבין קביעה זו לאשורה עלינו לשרטט מעט את הרקע ההיסטורי של גולת מרוקו.

את המבנה החברתי שלה, שעל גביו צמחה השירה העברית בכלל, ושירת רבי יעקב אבן צור בפרט. הבא נזכור את הכלל, כי כל ספרות באשר היא, אינה נכתבת בחלל ריק, וצכאן שלכל עיון בספרות חיית להתלוות הידיעה הכללית של הרקע עליו צומחת ספרות זו. להלן הרקע הכללי של התקופה.

מקומו של הלחן בפיוטי יעב"ץ.

ספר פיוטיו של רבי יעקב אבן צור מלמד על מחברו שאומן היה ועל כן נתן דעתו לטיפוח תבניותיה של השירה. מסתבר כי בהתגדרו בעושר תבניות, נמצא הוא מהלך בעקבות גדול הפייטנים בתקופה שלאחר ימי הביניים הלא הוא רבי ישראל נג'ארה, אשר שירתו נתברכה בשיפעה צורנית וחותם החידוש הצורני עליה.

רבי יעקב אבן צור אימץ תבניות רבות, מהן שמקורן בתור הזהב בספרד, ומהן שמקורן בדורות המשוררים שלאחר הגירוש שהחשוב בהם הוא מרבי ישראל נג'ארה. ואולם, קיים גורם מתווך ששימש לפייטן, צינור, להעברת השפע התבניתי, וכוונתו לשירת מרוקו שבדורו של הפייטן ובדורות שלפניו.

שירת יעב"ץ נכתבה על פי לחנים המופיעים בעקביות מרובה בכתובות שעל גבי השירים . ואולם אימוץ המנגינה כרוך לא אחת באימוץ מקביל של תבניתו של שיר הלחן. 

דבר זה ידוע לנו, דרך משל, משירתו של רבי ישראל נג'ארה, ומן המשוררים ששירתם מצויה בקובצי הבקשות של המאה השש עשרה. במקרים אלו אומצה לעתים קרובות מנגינה של שיר עם נפוץ לא יהודי, ובמקביל אומצה תבנית חדשה שמקורה בספרות נוכרית. אשר לפשר מעשה ההשאלה, יצויין, כי כוונת פייטנים אלו הייתה להרחיק את המוני בית ישראל מלנהות אחר הזמר הזר, שמא יקלט כלשונו, על שלל רעיונותיו הנוגדים את רוח היהדות, ויעמיד בסיכון את האחדות התרבותית היהודית.

אי לכך, ביקש רבי ישראל נג'ארה לשמר את המנגינה שנחבבה על הקהל היהודי, כשהפייטן מתאים לה תמליל עברי ההולם את רוח היהדות.

רבי יעקב אבן צור לא הרבה להאחז בלחנים זרים ורוב שירתו מיוסדת על אדני שירה עברית קודמת. לעתים נותרו בשירה העברית הקודמת עקבותיהם של תבניות ולחנים זרים ולעתים לא. בין כך ובין כך, איתורם של השירים העבריים הקדומים המצויינים כלחנים, אינו קל לפי שאינם בהישג יד.

ואולם מבין השירים המצויים בידנו, אשר שימשו כדגם ומופת לשירת יעב"ץ, יש רבים המופיעים בקבצי השירה אשר ליהודי מרוקו. נמצאנו למדים כי יעב"ץ חיבר שירים על פי תקדימים שעמדו לנגד עיניו. ואולם אחת הבעיות המקשות חריצת דין מדויקת בסוגיית מקורותיו הישירים של פייטננו, קשורה בעובדה שאף כי ידוע לנו במקרים רבים מאין שאב הפייטן תבניתו.

הנה אין ידוע לנו תמיד מיהו הפייטן שחיבר את השיר, ובמקרים שידענו את שמו ולא ידענו את שם משפחתו, לא הועיל הדבר לאיתור המדויק של " אסכולת ההשפעה ". ואולם, מבין הפייטנים הידועים לנו בשמותיהם, ראוי לציין את קבוצת הפייטנים בני דורו שהישרו עליו מרוחם. אכן ידוע לנו מתוך דברי ימי יהודי מרוקו, כנזכר לעיל, כי תקופת יעב"ץ היית תקופה של שגשוג רוחני בקרב יהדות זו. אין תימה שגם משוררים בני זמנו, שימשו לו מופת נאות וכשר בלחנים ובתבניותיהם, מה גם שעל ידי התקבלות מהירה זו נתכבדו המשוררים החברים ונתייקרה שירתם.פיוטי רבי יעקב אבן צור

פועל יוצא מעיונינו עד כה הינו, כי יעב"ץ לא חידש תבניות, אלא לעתים נדירות, וכי אכן גררה עמה, דרך כלל, שיטת כתיבתו התאמת תמליל חדש ללחן קדום. ובד בבד באה החייאה של תבנית מקובלת או מחודשת. לעתים מוומנות הפקיע יעב"ץ עצמו מהיצמדות אבסולוטית לדגם הקדום, בין שביצע שנויים מהותיים בתבנית המקורית, ובין שהכניס אך תיקונים קלים במטבע האוריגינלית.

יש להעיר כאן, כי תוך כדי קבלתה לחן של השיר הקדום, מוזרמים אל תוך היצירה המחודשת הדי שלון קדומים. אם באמצעות צירופי לשון, ואם על ידי מוטיבים המהדהדים באזני הפייטן ואינם מניחים לו להתנתק מהשיר. אפילו שלא במודע.

בל נשכח כי המלים המשרתות  את המשורר נשקלות באזניו על־פי מקצבן וניגונן הפנימי, כך שלצורך המשקל מתארגן מאגר מיליו של המשורר באופן שונה מן המקובל בחיי היום יום. לשון אחרת שילובו של כל משקל בשירה, כגון משקל היתדות והתנועות, מחייב את הפייטן להסדיר אמריו בקפידה.

ואכן, ׳התארגנות משופרת׳ ניתנת לו מאליה עם שהוא מהלך ׳בדרכים סלולות קדומות׳, ובורר מהם חומרי לשון וחומרי שירה אף אם הדבר נעשה מבלי מודעותו המלאה של הפייטן. ואולם לצד כל אלו יצויין, כי יעב׳׳ץ לא הורה דין לעצמו להקל בשאילתם של לשונות קודמים. המדובר אינו אלא בהשפעה המתרחשת מפעם לפעם, אך איננה דבר שבשיגרה בשירתו, ושאילה אקראית זו, אינה מאפילה כהוא זה על דרכו המקורית של הפייטן. לסיכום, פיוטי יעב״ץ הושפעו כאמור משירת נג׳ארה ובני חוגו בכל הנוגע למרכזיות הלחן.

דומה כי בכך ייחודו של יעב״ץ שהנחה את החזן בנאמנות ובעקביות בכתובות שרשם על גבי כל שיר משיריו בעקבות איזה שיר קדום עליו לזמר. יש להדגיש כי הגורם המוסיקלי הינו בעל חשיבות עליונה בשירת מרוקו, וכי מורשות עתיקות של המוסיקה אנדלוסית הקדומה שמרו בה על חיוניותם הנובה האנדלוסית מייצגת מודוסים מגוונים. במקורם, הותאמו נגינות אלו על־פי שעות היממה השונות, ומכאן שמותיהם, כגון: אלאצוביהן — לשעות הערב, אלאסתהלאל — לזריחת הלבנה. כפי שנראה להלן מציין יעב״ץ בראש מספר פיוטים מסוג הרשות שמותיהם של מודוסים. מיוחד כאן הוא הציון המוסיקלי של מודוס ׳אלאסתהלאל׳ שהוא המצאה מקורית של מוסיקאי מרוקני במאה הי״ח. תופעה זו מעידה על קליטת מנגינות מן החוץ במהירות בחברה היהודית.

ואולם יש להבחין בייחודה של שירת יעב״ץ הבנויה על טהרת הקודש. אין כאן קליטת לחן של שיר חול מסויים, אלא של מודוס כללי. ובכלל יש לציין כי שלא כר׳ ישראל נג׳ארה, הנה שירת יעב׳׳ץ מיוסדת על־פי רוב על לחניהם של שירים עבריים קודמים או על שירים יהודיים שנכתבו לאדינו.

ואולם, נוסף לאפשרות לרשום במפורט את הלחנים, יש בידינו עדות לחשיבות אמירת הפיוטים בקהל, וכבר ידענו כי טקס זימרת הפיוטים חשוב מאד בקרב יהדות מרוקו, ושירת הבקשות תוכיח; והלא גם שירה זו מיוסדת בהרחבה על הוראות מוסיקליות ברורות ומפותחות מאד. על כל פנים, ראויה שירת יעב״ץ שתיחקר מן הצד המוסיקלי שבה, לצד שירת הבקשות שהמחקר המוסיקלי כבר נתן עליה דעתו.

Recent Posts


הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 139 מנויים נוספים

אוגוסט 2013
א ב ג ד ה ו ש
« יול   ספט »
 123
45678910
11121314151617
18192021222324
25262728293031

רשימת הנושאים באתר