ארכיון יומי: 16 באוגוסט 2013


הרב אברהם אסולין-הלכה ומאמרים מאת חכמי ורבני מרוקו

תורת אמך ◆ כי תצא ◆ מספר 17

לאור רבותינו חכמי המערב זיע"א ◆ המלקט: הצב"י אברהם אסולין

כי תצא למלחמה על איביך ונתנו ה' אלהיך וכו' (כא, י). 

הרב אברהם אסולין היו

הרב אברהם אסולין היו

כתב הגאון רבי יהודה בירדוגו זצ"ל בספרו מקוה המים: הכתוב בא לבאר, "כי תצא" להלחם ביצר הרע, הקב"ה עוזרך ונותנו בידך. ויש רמז ליצר הרע וחיילותיו, לפי מאמר רז"ל (יומא פו:),  מר ואהלות כל בגדותיך (תהלים מה, ט), שעבירות נעשות זכויות לבעל תשובה. וזהו "כי תצא" להלחם מלחמת מצוה "על אויביך", שהוא היצר הרע וחבריו, הקב"ה מפילו לפניך, וממילא נופלים סייעתו. ומלבד שתוכל להלחם בו וגרשתיו, אלא אפילו במוחזק שבידו עבירות, תשבה אותם לך לעשות זכויות, וזהו "ושבית שביו", ואמר כי תצא ולא כי תלחם, לרמוז מה שאמרו רז"ל (שבת קד.), הבא להטהר מסייעין אותו, זהו ממש כי תצא להלחם, הקב"ה עוזרך ונותנו בידיך.

 כי תצא למלחמה על איביך ונתנו ה' אלהיך וכו' 

כתב הגאון רבי משה חליוה זצ"ל בספרו פני חמה. יש לפרש בדרך רמז, שענין זה מדבר על בעלי תשובה, דהיינו כשאדם עושה תשובה מלב ומנפש, הוא מצילו מעצת יצה"ר, כמו שכתוב (משלי טז, ז), ברצות ה' דרכי איש גם אויביו ישלים אתו. וזהו שאמר "כי תצא למלחמה על אויביך" שהוא יצה"ר, כדי לעשות תשובה ותתגבר על יצרך, שאין לך מלחמה גדולה יותר

ממלחמת יצה"ר, אז בודאי "ונתנו ה' אלהיך בידך" בתורת ודאי, כי הבא ליטהר מסייעין אותו מן השמים. באותה שעה "ושבית שביו", דהינו אותם המצוות והתורה ששבה ממך כבר, על ידי תשובה מעולה אתה תחזור ותטלם ממנו ותחזירם למקום הקדושה. לזה אמר "ושבית שביו" כי בתחילה שבה אותם יצה"ר ממך קודם תשובה, ואחר שחזרת בתשובה "ושבית שביו", תחזור ותיטול אותם ממנו בתורת שבי, ואז תחזירם למקום הקדושה.

לא תראה את שור אחיך או שיו נדחים והתעלמת מהם השב תשיבם לאחיך (כב, א), 

כתב הצדיק רבי שלום אביצרור זצ"ל בספר נתיבות שלום, התורה באה להזהיר את הצדיק, להוכיח את חברו אשר הולך חשכים ברשעו עד שיחזור בתשובה. שעל ידי זה מקיים מצות השבת אבדת חברו, שמחזיר לו תורתו ומצוותיו שנאבדו ממנו בעונו. "או את שיו" שהיא נשמתו, כי תיבת שי"ו במילוי שי"ן יו"ד וא"ו עם הכולל והתיבה גימטריא "נשמה". "נדחים", שנדחו בעונו והלכו לסיטרא אחרא, "והתעלמת מהם", לא תעלים עיניך ממנו מלהחזירו למוטב, כי "אחיך" הוא, אלא צריך להוכיחו כמה פעמים עד שיחזור מרשעו. וע"י "השב תשיבם לאחיך", פירושו של דבר, תורתו ומצוותיו שנאבדו ממנו "תשיבם לו.

ואם לא קרוב אחיך אליך ולא ידעתו ואספתו אל תוך ביתך והיה עמך עד דרש אחיך אותו והשבו לו(כב, ב).

כתב רבנו חיים בן עטר זצ"ל מחכמי העיר סאלי, וראש ישיבה כנסת ישראל, בספרו אור החיים, "ואם לא קרוב אחיך". בזה העיר הכתוב כי הוא מדב על זמן הגלות האחרון, כי "לא קרוב", ככתוב (במדבר כד, יז), אשורנו ולא קרוב {אראנו, לא בעתיד הקרוב}. עוד לו "ולא  ידעתו", שנסתם הקץ, ואין יודע מתי יהיה קץ הפלאות (דניאל יב, ו-ט), וזה יסובב הרחקת הלבבות מהאמונה ונטויי רגל, כאשר עינינו רואות בצרות הללו. עם כל זה, יצוה ה' "ואספתו אל תוך ביתך", זה בית המדרש. ולימדהו אורחות חיים ודרך ישכון אור, לבל יטה מני אורח ולא ימצאהו אויבו במחשבות וטענות כוזבות, כי אור תורה תצילהו, וזה יהיה עד שיתרצה ה' וידרשהו. "והשבותיו לו", פירוש, שמעלה עליו הכתוב כאילו הוא משיבו מני אובד.

שלח את האם ואת הבנים תקח לך למען ייטב לך והארכת ימים"(כב, ז), 

כתב הגאון רבי רפאל משה אלבז זצ"ל בספרו עדן מקדם, איתא במדרש  שלוח הקן שכרו שיהיו לו בנים (תנחומא כי תצא), וזהו הרמז "ואת הבנים תקח לך", דהיינו שתזכה לבנים. ובתקוני הזהר ובכתבי האר"י ז"ל איתא בקיום מצוה זו מקרבים את הגאולה ונראה שגם רמוז בפרשה "ואת הבנים תקח לך", "את הבנים" שהם ישראל שנקראו בנים למקום, "תקח לך" מבין האומות.

כי תבנה בית חדש ועשית מעקה לגגך כי יפול הנפל ממנו(כב, ח). 

כתב החסיד רבי שלמה סלימאן פרץ זצ"ל בספרו חכמת שלמה, אפשר בדרך רמז, "בית" רומז לאשה, כמו שאמרו בגמרא (יומא, ב.), ביתו זו אשתו. וכיון שנשא אשה נעשה "חדש,, כמן שאמרו בגמרא (יבמות, סג:), כיון שנשא אדם אשה עוונותיו מתפקקים. לכך צוותה התורה "ועשית מעקה לגגך", כלומר שיקפיד האדם מיום נישואיו, לאחר שזכה ל"בית חדש" מעבירות, צריך שיעשה "מעקה", לגגו, היינו שיגדור את עצמו בגדרים ובסייגים כדי שלא יעבור עבירות. ובשעה שאדם הולך לבקש אשה, צריך לחפש אשה יראת ה', שתסייע לו להקים מעקה לגגו ותשמרהו מלעבור על מצוות ה' יתברך.

והזהיר הכתוב "ולא תשים דמים בביתך", היינו שלא תבקש אשה לשם "דמים", שהוא הממון, כדקיימא לן בגמרא (קידושין ע.), כל הנושא אשה לשם ממון, הווין לו בנים שאינם מהוגנים, כדי שלא "יפול הנופל ממנו", הינו, דגורם שיצאו ממנו בנים שאינם מהוגנים, ויעשו מעשים רעים.

כי תצא מחנה על איביך ונשמרת מכל דבר רע(כג, י).

כתב הצדיק רבי משה חליוה זצ"ל בספרו פני חמה, המדרש (תנחומא מצורע ב), שהזהירונו על ענין לשון הרע שהוא חמור מעבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים. גם אמרו בעלי המוסר, האדם בהיותו רשע אין יצה"ר רודף אחריו כל כך כי נשתרש בעבירות, ואם שב בתשובה שלמה, יצה"ר תיכף מתגרה בו ורודף אחריו שיחזור לסורו הראשון, והזהירו רז"ל לבעל תשובה, לעשות סייגים, גדרים… כדי להינצל מיצר הרע, ומעצותיו הרעים. וזהו שאמר הכתוב, "כי תצא מחנה על אויביך", אפילו לפי הפשט שהוא על המלחמה לפי המתרגם. ובזוהר הקדוש דרשו, על הגוף שיש בו רמ"ח איברים ושס"ה גידים. גם "מחנה" במילוי כזה, מ"ם חי"ת נו"ן ה"ה, גימטריא תרי"ג שהם רמ"ח איברים ושס"ה גידים. וזהו שאמרה תורה "כי תצא מחנה" שהם רמ"ח איברים ושס"ה גידים. "על איביך" שהוא יצר הרע ומתגבר עליו – הישמר מכל דיבור רע, שלא תוציא מפיך, הן לשון הרע הן רכילות והן נבלות הפה.

והיה מחנה קדוש ולא יראה בך ערות דבר ושב מאחריך (כג, טו). 

כתב הגאון רבי וידאל הצרפתי זצ"ל בספרו צוף דבש, הצווי הוא כללי מאד, ונאמר במצות עשה שצריך לנהוג קדושה אף במחנה ישראל, ולכן אמר "מחניך", ביו"ד ברבים, להורות גם על מחנה ישראל. "ושב מאחריך", חז"ל אמרו (סוטה ג(, בזמן שישראל עושים רצונו של מקום, השכינה שרויה עם כל אדם ואדם והיא המדריכה אותו. ועוד שהיה הענן סובב ושב מהיותו שומר מאחריך. ומה שהיה קודם לפניך, עתה ישוב מאחריך מתעצל, טומן יד, השיב אחור ימינו (איכה ב, ג), שעשה עצמו כמשיב ימינו אחור, שלא להגן על עצמך.

מוצא שפתיך תשמור ועשית כאשר נדרת לה' אלהיך נדבה אשר דברת בפיך(כג, כד). 

כתב הרב אברהם חי ביטון זצ"ל בספרו בן לאברהם. מובא בספר שערי קדושה לרבי חיים ויטאל זצ"ל, הובא בשם הזוהר, מי ששומר את פיו ולשונו, היא מעלה גדולה. ואפשר זה רומז באומרו "מוצא שפתיך" דיקא, "תשמור" – רצה לומר שמור פתחי פיך, טרם שיצא הדבר מפיך, חשוב בהשכל אם תוציאנו מפיך אם לאו, אני מבטיחך "ועשית" כל מעשיך בצדק ובמשפט, "כאשר נדרת לה' אלהיך", כמאמר  חכמינו (נדה ל:), משביעין את התינוק הוי צדיק וכו', והנה בזה האיבר, היינו ברית הלשון, תלוי כל עצמות האדם כנודע, ואם פיו מתוקן כראוי, ודאי יכשיר מעשיו היטיב הדק, כמו שנאמר (משלי י', יט), וחושך שפתיו משכיל. ומפרש מהראוי לעשות כן לשמור אדם פיו ולשונו, כי עיקר הפה נברא להלל י"ה, ומה שהתירה התורה לדבר בפי אדם ההכרחי לצורך גופו, הוא בתורת נדבה. וזה אומרו "נדבה" הוא "אשר דברת" אתה הגוף, "בפיך" אשר נברא אודות הנשמה, כמו שכתוב (בראשית ב, ז), ויפח באפיו נשמת חיים, ויהי האדם לנפש חיה, מתרגמינן לרוח ממללא, פירוש המילול והדיבור יהא רק "לרוח" ולא לגוף, ודיבורי הגוף אשר הכרח הוא, אין ניתן לאדם רק בתורת נדבה. ואם כן איפה מהראוי שתשמור מוצא שפתיך היטיב, ועל כן "ועשית" וכו' כל המצוות, "כאשר נדרת" טרם הוולדך.

לא תעשוק שכיר עני ואביון. ביומו תתן שכרו ולא תבא עליו השמש כי עני הוא ואליו הוא נושא את נפשו(כד, יד – טו). 

כתב המגיד הרב אברהם סבע זצ"ל ממגורשי ספרד, במרוקו. בספרו צרור המור. "לא תעשוק שכיר עני ואביון" – כי זה אכזריות גדולה, שטורח כל היוםם ואח"כ תשלחנו בפחי נפש. "ביומו תתן שכרו ולא תבא עליו השמש"- כלומר שאם לא תתן לו שכרו, תהיה סיבה שיבא שמשך ותמות בלא עתך (זהר ח"ג פד:), ואין לו מה יאכל ויש לו בנים ובנות שממתנים המזונות. וכשהולך לעת ערב בלא שכירות ובלא מזונות, כמעט פרחה נשמתם מהם מתים ברעב, ואז "יקרא עליך אל ה' והיה בך חטא (דברים כד, טו), וכבר ידעת, כי במדה שאדם מודד בה מודדים לו (מגילה יב:), וכמו שאתה גרמת לו כי ימותו בניו, כן ימותו בניך, כי גלגל הוא שחוזר בעולם. וזה סמך הכתוב לכאן "לא יומתו אבות על בנים ובנים לא יומתו על אבות (דברים כד, טו), ולכן תהיה סיבה שימותו בניך בעוונך.

  "כי תצא" כתב הצדיק רבי יצחק אברז'ל זצ"ל ממרביצי התורה במרכאש במרוקו. נוטריקון תסלק צדיק אחד בשביל מעיקרא הייתה למלחמה על אויביך שהוא יצר הרע עכשיו "ונתנו ה' אלהיך בידיך" על דרך ושם ינוחו יגיעי כח או יאמר "ונתנו ה'" לשכר עולם הבא מעיקרא בתורת מתנה עכשיו בידיך מובטח לך שאתה בן עולם הבא "ושבית שביו" פירוש מה ששבה יצר הרע מעיקרא או הרשע אתה נוטל אותם כי זכה נוטל חלקו וחלק חבירו בגן עדן

"השב תשיב לו" להקב"ה "את העבוט" שהיא הנשמה שנתמשכנת בעוניהם של ישראל "כבוא השמש" בעונתה ושכב הצדיק "בשלמתו" שהיא חלוקאה דרבנן "וברכך" הקב"ה זורען ועושין פירות ופירי פירות אבל מעיקרא "ולך תהיה צדקה" היה נותן לך בתורת צדקה וגם כן עכשיו "לפני ה' אלהיך" פנים כפנים מן הדין:

זהירות לשון הרע

היה מעשה בצדיק רבי יעקב הלוי זצ"ל מעיירה טהלה, לפרנסתו היה קונה מכל העירה מיני שקדים ואגוזי המלך שהיו גדלים בשפע, אחר אריזתם בשקים, היה לוקח אותם ע"ג פרדתו לגבול ספרד בעיר הנמל טנגי'ר, ובכדי לצאת לדרך רחוקה זאת היוצאים שיירה המלוות בשומר חמוש, רבי יעקב נסע עם השירה, וראה שיש מדברים בדרך לשון הרע, החליט בליבו יותר לא היסע איתם, מוטב לנסוע לבד מאשר להסתכן בלשמוע לשון הרע, וכך קרה שהיה נוסע מגבול ספרד לבתו זכה לסייעתא דשמיא והיה מגיע לפני כל השירה למחוז חפצו, דבר שהיה פלא בעיניהם…
"אשרי השומר את פיו שזוכה לאור הגנוז, שאין כל מלאך ובריה יכולים לשער גודל מעלתו".

באחרית ימיו הרב קנה דירה???    

הרב רבי רפאל ברוך טולידאנו זצ"ל ראב"ד מכנאס

במשך השנים התגורר בדירה שכירות ונימוקו עימו אין בית המקדש ביתו של הקב"ה ולי יהיה דירה משלי, אך הרב בשנותיו האחרונות החל להתעניין ברכישת דירה, בני ביתו נדהמו לשמוע על כך, ושאלו את הרב במשך שנים לא בער לרב לרכוש דירה, ובמה בוער לרב לקנות דירה באחרית ימיו, ענה להם הרב כל עוד שאחריות מעבר הדירה מונח על כתפי בסדר, אבל אם אסתלק אז הרבנית

תצטרך להיטלטל מדירה לדירה, לכך לא הסכים, וכך היה מיד בסמוך הרב רכש דירה ולא עברו ימים רבים והרב הסתלק. 

מנהג מהפרשה – מצות מעקה

נהגו בעיר פאס בעת חנוכת הבית לברך בשם ומלכות על מעקה, ואחריה ברכת שהחיינו על רכישת הבית  (הרב שלמה אבן דאנן). ובשו"ת מים חיים להגר"י משאש זצ"ל (ח"א סימן סד). שמברכים על המעקה, וכתב הרב שהורה הלכה למעשה שאם גוי מתקין את המעקה, היהודי אינו יכול לברך על המעקה, לפי שאין דין שליחות בגוי כמובא בשולחן ערוך  (ח"מ סימן קפח), ומה דאיתא בגמרא (ב"מ דף י'), יד פועל כיד בעל הבית לא נאמר אלא בפועל יהודי ע"כ. ופשוט שאם הגוי מתקין את המעקה, שהיהודי יכניס הבורג הראשון והשני שבודאי המעקה יושב על מקומו ובכך נחשב שהיהודי קבע את המעקה, ואז יברך בשם ומלכות. (מתוך הספר תורת אמך כת"י).

לתגובות    a0527145147@gmail.com

המקובלים במרוקו

המקובלים במרוקו – משה חלמיש – ממזרח וממערב כרך ב' ועוד מקורות שונים

מצבה של הקבלה ביהדות מרוקו טרם זכה למחקר ממצה, למרות שתפסה מקום חשוב בחיי היהודים במרוקו. בספרו " שבתאי צבי והתנועה השבתאית בימי חייו " ציין גרשון שלום כי במרורו הייתה הקבלה גורם רוחני עצום, ולימודי הקבלה רגילים אצל רוב חכמיה. אנדריי שוראקי הפליג בכתבו, כי היהדות המוגרבית היא בעיקרה יהדות קבלית.

יוסף אלאשקר ( אלשקאר ) בן משה.

 תלמסאן. מחצית ראשונה נשל המאה ה-16. חיבורו העיקרי " צפנת פענח " עדיין בכתב יד, נכתב בשנת רפ"ט 1519. אף קובץ ליקוטים קבליים, שנכתב בצפון אפריקה במאה ה-18 כתוב " ראה זה מצאתי בספר צפנת פענח כתב יד כבוד הרב יוסף בן כבוד הרב משה אלשקר ז"ל בהקדמות סדר קדושים.

אנציקלופדיה ארזי הלבנון.

המקובל האלוקי, משורר גדול מרביץ תורה החכם רבי יוסף. גדל בתלמסאן והיה ממגורשי קאשטילייא שבספרד, דומה כי בשעת הגירוש, היה צעיר לימים. כי בהקדמת ספרו " צפנת פענח " שנכתב בשנת רפ"ט – 1529, מתאר את עצמו " צעיר בחכמה ובשנים ".

בתלמסאן למד בישיבתו של הרב הגדול רבי שלמה אלכלץ ז"ל. מבין חביריו לישיבה, מזכיר בשמותם את אחיו רבי יהודה ואת רבי כלץ בנו של ראש הישיבה. לימים הפך רבי יוסף לאחד ממרביצי התורה בישיבה ומחכמי העיר.

לעת עתה ידועים לנו רק פרטים מועטים מתולדותיו. אנו מקווים שעם פרסום יצירותיו ויצרות חכמי דורו, יתגלה לנו פרטים נוספים. רבי יוסף נפטר בתלמסאן, לא ידועה לנו שנת פטירתו, הוא קבור בבית העלמין העתיק סמוך לקברו של הרב רבי אפרים אנקאווה.

ציון קבורתו ידוע ושימש עד לדורנו כמקום תפילה לכל מר נפש. הוא מכונה בפי ההמון בערבית בתואר " ארקייז " – היסוד עליו הבנין עומד. כלומר הוא היה נחשב כאחד העמודים שבזכותם יהודי תלמסאן קיימים. רבי יוסף משאש זצ"ל, רבה של העיר תלמסאן לפני כשבעים שנה, כותב עליו :

" מצבת קבורתו, עדיין ידועה אצל כל הקהל, ויש בה סדק גדול ועמוק. מסורת בפי ההמון, כי הוא ז"ל מת בחיי אמו, ויום אחד בבוקר השכם הלכה אמו לבדה לבקר את קברו, ורדף אחריה ערבי אחד שודד, ונפתח לה הקבר ונסתתרה שם עד זרוח השמש ועלתה, וחזר הקבר ונסתר ונשאר הסדק לזיכרון לדור אחרון.

בתלמסאן פעלה משפחת אלאשקר במשך דורות, העמידה מתוכה תלמידי חכמים כגון, הרב הגאון רבי שלום אלשק, שכיהן כאב בית דין במחצית הראשונה של המאה הי"ח, והרב הגאון רבי יהודה אלאשקר במאה הי"ט, הוא היה רבו של הרב הגאון רבי חיים בלייח זצ"ל.

אלו הם חיבוריו :

רבי יוסף היה סופר פורה, השדאיר אחריו יצירה ענפה ומגוונת בתחומי הפרשנות, ההלכה, השירה, ההגות והקבלה. השמות שנתן לחיבוריו, רובם לקוחים מפסוקים המדברים על יוסף הצדיק. ובכך רצה להנציח את שמו על יצירותיו לדורות.

יצירתו נותרה גנוזה בכתבי היד ועד לשנים האחרונות אף ספר ממה לא ראה אור. ויש לראות כנס את העובדה שרובה ככולה נשתמרה בכתובים במשך כחמש מאות שנה, והגיעה לידינו חלקה במספר העתקות. להלן רשימת החיבורים ותוכנם בקצרה.

1 – " צפנת פענח " הסברים וקישורים בין מסכת למסכת. בדרך הפרד"ס בעיקר בשיטת הקבלה. ונועד לשמש לדרשות בסיומי מסכתות. השתמר בכמה כתבי יד. בשנת תשנ"א יצאה לאור מהדורה פקסימלית ממנו, בצירוף מבוא מקיף מאת משה אידל.

2 – " מרכבת המשנה " םירוש נפלא מקיף על מסכת אבות, בו ליקט הרבה גם מפרשנים שקדמו לו. בכל הוא קדם לרבי שמואל די אוזידא בחיבורו " מדרש שמואל " אוצר פירושים למסכת אבות. הספר " מרכבת המשנה " השתמר במספר העתקות במזרח ובמגרב.

רבי שמואל די אוזידא שחי סמוך לקופה זו בצפת מצטט מתוכו בחיבורו. וכן רבי שמואל די אבילא בסאלי שבמרוקו במאה הי"ח. מצטט מתוכו בחיבורו " כתר תורה ".

3 – " אברך " ביאור על פירוש רש"י לתורה. לעת עתה לא ידוע אם אכן השתמר חיבור זה בכתובים\ או אבד.

4 – " עדות בהיוסף " ביאור על הלכות שחיטה להרמב"ם.

5 – " רפואת הנפש " מוסר הנהגות, ותיקון המידות.

6 – " פורת יוסף " על המסורה, חיבור זה כנראה אבד.

7 – " התםוח " הנקרא " דברי יוסף " ביאור מאמרי חז"ל בדרך הפרד"ס.

8 – " דרך עץ חיים " ביאור על טור אורח חיים. דומה כי רק חיבורו " צפנת פענח " ומרכבת המשנה " הם רבי היקף. שאר חיבוריו הם קטנים בהיקפם. 

יוסף בן אהרן הצרפתי.

חיבורו " בן פורת " הוא מפתח לדעת ענייני ספר הזוהר. כתב יד, נכתב בתיטואן בשנת 1628, נמצא בבית המדרש לרבנים בניו יורק. כתב היד קשה לקריאה, ובסופו שיר. 

יוסף בן טבול. המאה ה-16.

 מחשובי תלמידי האר"י. הוא נקרא רבי יוסף המערבי, או המוגרבי או רבי יוסף המערבי. לפי העשרת ג' שלום, הוא בא מקן המקובלים שבדרעא. חיבור חשוב משלו נדפס, למרבה האירוניה על שמו של רבי חיים ויטאל, והוא " דרוש חפצי בה " 

חלוצים בדמעה – ש. שטרית

חלוצים בדמעה – פרקי עיון על יהדות צפון אפריקה

עורך שמעון שטריט – 1991

חלוצים בדמעה הוא סיפורם של מאות אלפי חלוצים שעלו לארץ מצפון אפריקה, חלוצים שראו גם ימים של סבל ודמעה; פרקי הספר מביאים את תולדותיה של יהדות מופלאה זו ואת שורשיה בארצות המגרב ומתארים את תרבותה ומורשתה; כן מציגים בעין חדה ובוחנת את הבעיות חלוצים ממרוקווהמשברים שעמם התמודדו בארץ.

תהליך קליטתם של חלוצים אלה לווה בסבל אך פירותיו מפוארים ומבורכים. יחד עם ותיקים וחדשים רשמו פרקים חשובים בתולדותיה של ההגשמה החלוצית. יהודי צפון־ אפריקה העלו תרומה שאין ערוך לחשיבותה, ביצירת חוט השידרה הכלכלי־חברתי של מדינת ישראל בשנותיה הראשונות ובנו את חגורת הבטחון של ההתיישבות בגבולותיה.

עורך הספר הוא פרופי שמעון שטרית ומשתתפים בו חוקרים ואישי ציבור מן השורה הראשונה ביניהם: השופט ד"ר משה עציוני, ח"כ אריה לובה אליאב, פרופסור משה ליסק, שמואל שגב, מאיר שטרית, פרופסור שלמה דשן, אמנון שמוש, וד"ר יצחק רפאל.

כבודו של הצדיק בעיני הבריות וסמכותו

כשהצדיק מגיע לעיר, יוצאים לקראתו כל אנשי העיר וכל נכבדיה (ק״כ, קס״ג). חכמי פאס, הנכבדה שבקהילות מרוקו, מכירים בגדולתו של הרב, איש קהילת תפילאלת הקטנה, והם מתחרים על הכבוד לארחו בביתם (צ״ב). אפילו שד״ר מארץ־ישראל (יהודי מרוקו התייחסו לשד״רים בכבוד רב) הכיר בלמדנותו של ר׳ יעקב אף שהיה אז עדיין צעיר לימים (ל״ח). ההכרה בגדולתו באה לא רק מצד יהודים, אלא גם מצד ערבים, ואף ממושליהם ושריהם; הכרה ״חיצונית״ זאת נזכרת בספר שש פעמים (למשל מ״ו, ס״ג, קכ״ה־קכ״ח). כהוכחה שאין למעלה ממנה לגדולת הצדיק באים הסיפורים על הוקרתם של שוכני מעלה: נשמות הנפטרים מבקרים בביתו, אליהו הנביא מתגלה אליו, והמקובל הגדול ר׳ שלום שרעבי מתאווה שהרב ילמד את פירושיו-והרב דוחה את בקשתו! (ק״ע, קע״ה, צ״ג). בסיפורים אחרים מודגש הכבוד שזוכה לו הצדיק הדגשה נוספת, על־ידי כך שמתוארים אנשים המזל­זלים בו בתהילה, ולבסוף מכירים בגדולתו. אשה אחת לא העריכה אותו כראוי משום שלבושו היה פשוט; רק לאחר שבאה על עונשה הבינה עד כמה טעתה בהערכתה, וביקשה את סליחת הרב (נ״ב־י״ג). רבנים שלא היו מרוצים מדרשתו, נוכחו לדעת שהוא עולה עליהם בחוכמתו (נ־נ״ב).

גדולתו של הצדיק ניכרת גם בסמכותו הרבה, המתקבלת על־פי־רוב ללא ערעור. מקורביו פחדו להעיר לו דבר, לא העזו לשאלו על מטרת נסיעתו, ואפילו בניו לא העזו לשאול אותו לפשר מעשיו (ק״ג, צ, רי״ח). אנשים אינם מעיזים להתנגד לדבריו, גם כשהם נכנסים לסכנה, כגון כשהם נאלצים להשתהות במדבר ולהתפלל שם, או ללכת למקום מסוכן בלילה (פ״ו, ק״ל, קס״ד). כשאמר פעם למקורביו שהמשיח יבוא, לא פיקפקו בדבריו והחלו למכור נכסיהם ולהתכונן לעלייה; משבושש המשיח לבוא, קיבלו את הסברו של הצדיק ולא הטילו ספק במה שאמר גם לאחר שכביכול התבדה (קמ״ו־קמ״ז). מעשה שהיה אחרי פטירתו של הצדיק: בנו, ר׳ אהרן, בא לארץ־ישראל כדי להדפיס את ספרי אביו וביקש מאחד הרבנים שיתן את הסכמתו על הספר. הרב פיקפק בגדולת הצדיק וסירב לתת את הסכמתו. הצדיק הופיע בחלומו, הוכיחו בדברים קשים ואיים עליו באיומים קשים; ואכן ביקש הרב מחילה מר׳ אהרן, כתב הסכמתו והמליץ על הספר לפני כל הרבנים (ר״ה־ר״ט). ואכן, אפשר לראות בספרי ר׳ יעקב את הסכמת גדולי הרבנים, כפי שמסיים המספר את סיפורו (ר״ט).

תפקידם החינוכי של הסיפורים

מגמה מרכזית בשבחי צדיקים היא לחנך את הקורא או השומע ליחס של כבוד והערצה לצדיק. הסיפורים מדגישים, שהאיש הוא אחד הקדושים אשר בארץ והוד ה׳ חופף עליו. הצדיק ראוי לכבוד על חוכמתו(פ״ה), יש להישמע לפסק־דינו (ק״ט) ולהיזהר לקיים את הוראותיו בקפדנות לבל ייגרם לאדם נזק או צער (פ). צריך להאמין בו, כי דבריו נכונים והם עתידים להתקיים (ס״ז־ס״ט). הבוטח בצדיק לא יאונה לו כל רע (קל״א־קל״ב); המאמין בו יזכה לתשועה בצרתו (קכ״ג). על האדם ללמוד מתוך מעשים אלה, ״כמה צריכים ליזהר בכבוד תלמידי חכמים, ולא לבזותם, חס ושלום״ (נ״ד). גם כשדרך התנהגותם נראית מוזרה, יש לדעת בבירור שיש לכך סיבה, ואין לבקר אותם או לערער על דבריהם (מ״א, מ״ד). מתוך הסיפורים לומד האדם על גדולתו של הצדיק, כשהכוונה היא שהכרה זו תביא אותו לידי כך שיכבד את הצדיק ואת זכרו(למשל, על־ידי עלייה לקברו או נדידת נדרים לשמו), וכן את בני משפחתו הצדיקים ואת גדולי ישראל בכלל. הדברים המסופרים על הכבוד הרב שהצדיק זכה לו בחייו מצד גדולי ישראל-ואף ממלאכי עליון!-מחד גיסא, ומצד מושלים צוררים מבני אומות העולם מאידך גיסא תכליתם להעלות את כבודו בעיני העדה. ואילו הסיפורים העוסקים בכוחו הרב של הצדיק, שביכולתו לפגוע – גם אחרי מותו – בכל מי שמזלזל בו, ויהא זה יהודי או גוי, איש פשוט או ראש קהל או מושל גוי, הרי הם באים להטיל מורא: אוי לו למי שיעורר את חמתו של הצדיק! חלק חשוב מהסיפורים מתארים סגולות יהודיות לצדיק, שאין אדם פשוט יכול ללמוד מהן, כי אין בכוחו להתעלות למדרגות הצדיק. אך סיפורים אחרים מתארים תכונות ומעשים, שאדם יכול להשתדל לאמצם ולחקותם, אם בתחום שבין אדם למקום ואם בתחום שבין אדם לחברו. יכול אדם ללמוד מהסיפורים, אם יזכנו הקדוש־ברוך־הוא, ״איך לעבוד אותו כראוי״ (מ״ג). מידות הצדיק, כמו ענוותנותו או נכונותו לעזור לכל יהודי בצרתו, מוצגות כמודלים להתנהגות טובה.

רבים מהסיפורים משמשים כסיפורי מוסר, שמהם יכול האדם להפיק לקחים שישפיעו על מעשיו. לפעמים מובע הלקח באופן מודגש ובהרחבה יחסית; במקרים אחרים הוא כלול בדברי סיום קצרים לסיפור. דוגמה לסוג הראשון: אחרי סיפור המתאר מעשיו של סוחר, כתוב כך: ״מזה אנו לומדים שאדם צריך להיות ישר במסחרו, ולא לרמות את הבריות ח״ו, ובפרט שמזונותיו של אדם קצובים לו מראש השנה עד ראש השנה, ומה יועיל לו הרמאות, והריווח שהרוויח באיסור ? לכן ישתדל לדבר רק אמת, ואז תשרה בו הברכה, וה׳ יצליח דרכיו״ (ק״א־ק״ב). ודוגמה לסוג השני, המובאת לאחר סיפור על מעשה ניאוף: ״הקב״ה יצילנו מכל איסור ומכל פגם ונזכה להיות קדושים וטהורים ולעשות רצון ה׳ כרצוננו, אמן כן יהי רצון״ (קל״ה). העניינים הנזכרים בצורה זאת או אחרת הם, למשל: זהירות בנידה והקפדה על מחיצה בין גברים ובין נשים בבית־הכנסת (מ״ה, קע״ד), זהירות בכשרות, חשיבות מצוות תפילין וערך הכוונה בתפילה (ע״ט, קט״ז, קפ״ט). מצוות המכוונות לתיקון היחסים שבין בני־אדם הם, למשל: החובה להקפיד בכבוד חבר והאיסור לבזותו (קפ״ג, קנ״א), ערך הצדק והחשיבות של השכנת שלום בין בני־אדם, אף בדברים פעוטים כריב בין נשים על התור לאפייה בתנור (נ״ז, נ״ה) והמצווה להסיר מכשולים העלולים להזיק לבני־אדם אחרים (קס״ז).

כל הדברים האלה, הנאמרים במפורש או ברמז, כקטע בפני עצמו או במובלע בסיפור, עושים את הספר לא רק ללקט של ״שבחי צדיקים״, אלא גם לספר מוסר עממי – לא שיטתי ומקיף, אך נוגע בעניינים רבים מחיי העדה. הכרת מערכת הערכים המונחת ביסודו של ספר זה ודומיו עשויה לאפשר למחנכים בישראל לגשור גשרים בין התרבות המסורתית והמודרנית, בבואם לחנך ילדים, שרבים מאוד מהם ספגו (ועודם סופגים!) ערכים אלה בבית הוריהם. כאחת הדרכים להכיר מערכת ערכים זו רואה אני את העיון בסיפורי צדיקים מנקודת ראות חינוכית, כפי שהשתדלתי להדגים במאמר זה.

סוף המאמר

Recent Posts


הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
אוגוסט 2013
א ב ג ד ה ו ש
 123
45678910
11121314151617
18192021222324
25262728293031

רשימת הנושאים באתר