פגיעות בחיי הדת אצל יהודי מרוקו-א.בשן
פגיעות בחיי הדת והתאסלמות במרוקו מימי הביניים ועד הזמן החדש – אליעזר בשן.
1 – בשערי הספר תרומתו של פרופסור אליעזר בשן לחקר תולדות יהדות מרוקו ותרבותה מאת משה עמאר
1859 – המושל אילץ יהודי להישבע בשב
ת על עיסקה.
ב-2 לפברואר 1859 נרשמה במוגדור הצהרה ומחאה בפני ויליאם ג'מס אלטון, סגן קונסול של בריטניה במוגדור. הופיע בפניו סוחר בריטי משה פניאר והצהיר בהן צדק כי ביום 28 בינואר האחרון עמד להפליג על האוניה הבריטית " אמזון " בדרכה ללונדון.
עוכב כאן בעקבות שבועה של היהודי אלעזר ד'אוילה, נתין מאורי שהיה סוכנו, כי הבריטי חייב לו סכום כסף. הוא מכחיש שחייב לאלעזר ד'אוילה, והצהיר כי השבועה הייתה בלתי חוקית באשר נשבע לפי הוראת המושל., לאחר כניסת השבת.
וכשאלעזר נשלח על ידי המושל לרבנים כדי להישבע ולהצהיר, כי היות טהשבועה בוצעה בשבת, אין היא יכולה להתקבל. אבל המושל ציווה שכן תבוצע, והצהיר כי הודיע למושל שהוא מינה אדם ונתן לו יפוי כוח כדי לפשר בין הצדדים.
משה פניאר וסגן הקונסול מוחים נגד מושל מוגדור ואלעזר דאוילה על ההפסד, הפגיעה שעלולה לנבוע משבועה הבלתי חוקית שנשבע אלעז ד'אוילה. חתומים משה פניאר וויליאם ג'מס אלטון.
גברים ונשים חייבים לעבוד בשביל השלטונות גם בשבת.
רבי שמואל מנסאנו כתב על שנת תצ"ט – 1739 – בפאס : בהקשר לחילול שבת :
" גם על עניין הנשים מישראל אשר הם יורדים לפאס בארלי לעשות מלאכה, והם יושבים שם יום ולילה ושבת בכלל – בניהו, תשנ"ג, עמוד 136.
שמואל אהרן רומאנילי, שהוזכר לעיל בקשר לגזירות יזיד, כתב :
אשר הרגיד בטני והמר רוחי המשא הזה אשר חזיתי. ביום השבת והנה ארחץ ערביאים שומרי המלך באה בבית הכנסת בשפעת משחיתים, ושיאו על עושי מלאכה כל נושא סבל ויבהילו להביאם לימוד לשרת במלאכת המלך איש איש על עבודתו ועל משאו.
וכן כל הנשים המתפרות כסתות או עושות מספחות לעשות מלאכתן חנם. הנוגשים אצים במקל יד ובאבן או באגרוף יחזיקום בשפת בגדיהם על החזה ויסחבום באין חמלה ואוי לבורח. חית מרעים האלה נקראת סוחארא – רוצה לומר אנשי השכירות.
היהודים, ברכת התורה עודנה בפיהם או רגליהם רגל ישרה להתפלל, יעזבו התורה והמצוה וככבש אלוף יובל לטבוח יצאו לפעלם ולעבודתם אשר יעבדו בהם בפרך עדי ערב. . משא בערב עמוד 24 -25.
בהצהרה של הסולטאן מומד הרביעי, ששלט בין השנים 1859 – 1873, ב-8 ביולי 1864 ליהודי דמנאת, בה אסר על דרישות מפלות מיהודים, נאמר בין השאר, כי אסור להכריחם לעבוד בשבתות ובחגים.
במכתב של יהודי דמנאת, אחרי 22 ביולי 1864, בו התלוננו על שרירותו צשל המושל נאמר בין השאר, כי הוא מאלץ אותם לעבוד בשבת . נראה שהתלונה לא הועילה, כי עוד בשנות השמונים של המאה ה-19 סבלו יהודי דמנאת מאותה כפייה על ידי המושל.
הסולטאן הראשון הצהיר למען יהודי דמנאת ב-15 בספטמבר 1884, כי הוא מבטל את החובות השרירותיות שהוטלו עליהם על ידי המושל, בסעיף הראשון נאמר כי הם נאלצו לעבוד בימים הקדושים להם לפי דתם. במכתב שנכתב ב-25 בספטמבר 1884 על ידי מנהל בית הספר לנערים בטנג'יר לנשיא כל ישראל חברים בפריס נאמר בין השאר, כי יהודי דמנאת נאלצים לעבוד לממשל בבניה, בנגרות ובנפחות ללא תשלום, כולל שבתות ובימי כיפור.
הוראת הסולטאן בדבר ביטול עבודות כפויות המוטלות על היהודים, נזכרו במכתבו של ג'ןהן דרומנד האי לשר החוץ הבריטי הרוזן מגרנויל ב-10 בינואר 1885, בזו הלשון
A Commissioner named Cid Mohamed Taher el Gerary was dispatched by the Sultan to Demants to enquire into the charges put forward against the Governor by the deputation of Jews sent from Demnats to Tangier and to the Shereefian Court and he was directed to read to the Jews an edict of the Sultan in wich I am told orders were given by his Shereefian Majesty that the Governor should desist from levying irregular contributions upon and exacting forced labour from the Jews.
תרגום המכתב : נציג בשם סיד מוחמד טאהר אלגרארי נשלח על ידי הסולטאן לדמנאת לחקור את ההאשמות נגד המושל שהוגשו על ידי משלחת של יהודי דמנאת שבאה לטנג'יר ולחצר המלכות. הוא קיבל הוראה לקרא בפני היהודים את ההצהרה של הסולטאן, לפיה ניתנו פקודות על ידי הסולטאן שהמושל יימנע מהטלים חריגים על היהודים, ומעבודות כפייה.
הזכרנו לעיל, כי בין 27 סעיפי ההשפלות שיהודים סבלו מהן כפי שהוגשו על ידי ארגונים יהודים בלונדון ב-1888, נאמר בסעיף 8 : יהודים עם נשותיהם ובנותיהם נאלצים לבצע עבודות לכל פקיד ממשלתי בכל עת, גם בשבתות ובחגים, ולקבל תשלום מתחת לזה המקובל בשוק.
בתזכיר שהגיש יעקב שיף לשר החוץ של ארצות הברית ב-21 בנובמבר 1904 בדבר הפליות שחלות על היהודים במרוקו נאמר, כי הם נאלצים לבצע עבודות ציבוריות גם בשבת
פאס וחכמיה-ד.עובדיה
פאס וחכמיה – כרך ראשון – כרוניקה מקקורית – רבי דוד עובדיה זצוק"ל.
בשער.
הספר אשר אני נותן לפניכם היום, לא נערך ויצא לאור, אלא כדי לקרב לבני הדור את דיוקנה של קהלה רוחנית וקדושה, מתוך קהילות ישראל, קבלת קודש עיר פאס אשר במרוקו, מרכז התורה והחכמה. מרכז של חקר הלשון המקודש, קהילה שעמדה בקשר עם חכמי המסורת.
אליה הריץ את מכתבו המדקדק הראשון רבי יהודה בן קוריש, ועל אדמתה גדל דונש בן לבראט, והיא עירו של רבינו הרי"ף, ומקום תורתו של רבינו הרמב"ם ז"ל, ובני גלות ירושלים אשר בספרד בגלויותיהם השונות, מצאו בה מעין מולדת, ובהיותם בה נשמו את אווירתה
והאד אלג׳ומעא נהאר לכמיס ח׳ אייאם לתמוז יה״ל שנת יהרה אמאר אצולטאן מולאי מחמד אשיך ע״א עלא אלילי סי׳ ברהם עאדיל שמת פי לכמיס בדרבת אשמש וכאן שונא ישראל.עד אין תכלית במ׳׳ר כ״י א״י ר״ת כרוך מאבד רשעים כן יאבדו אויבך י׳ בפרשת א׳ז ישייר ישרא׳ל א׳ת השיר׳ה הזא׳ת.
עוד מצאתי כתוב וז״ל בשנת השיג״ה ידו התחילה המגפה בפאס לבא לי חודש שבט ואחר כך בעונותינו הרבים החל הנגף בעם באלמלאח בחדש אדר ראשון. ובזו השנה ג״ב מת המלך מולאי מחמד אשיר ומאת פי טריק סוס פי מזדאע יסמו עורמת אלקמאח וגדרות אתורך פי כבאתו וג׳מיע מחלתהו מעאה ומאת ולא רפיד חאד ידהז. וגאזו מן תם אתורך לסוס וכאדוהא ובקאוו פי קליל מן אייאם וחווסו ג׳אמיעאן מן יהוד ופ׳סדו בנאת כתאר ואכדו ג׳ומלא מן אולאד ופאתו ימשיוו לבלאדהום וחריר אצולטאן נאצרהו אללה מולאי עבד אללה אבנהו די מולאי מחמד אשיר אלדי רג׳אע פי מודעהו וחריר אביה סי מחמד ומולאי עותמאן וחריך קאיידהום יסמייתו אלקאייד ווליד עליא בובכיר כאן פי מראכיש והצ׳אהא מן אתורך.
אוסאעת אין אוצלהו לאכבאר אין אצולטאן אתופא דבח אבות וחדאש נפס מן אולאדהו וחאפצ׳הו כרג׳הום פי אנעאשת ובראח פי בלאד מראכיש אלאה עצר מולאי עבד אללה וירחם מולאי מחמד אשיך ולא מן יתעלק קלבהו עלא כאד. אולאדו אוחפצ׳הו תאהום דום מדבוחין אג׳מעין כאה אולאדהו אג׳מעין חתא מן אלמטאע ג׳אדיבהום ודבחהום אוסמיית אכיה מולאי חמד אשריף. וחרך אצולטאן למדכור וכאת וקתלו אתורך ולא מא בקא מנחום ולא חד חי קטעו רוסהום אג׳מעין ואתורך כאנו מייאתאיין וכמסין כלאף שאיין נג׳מאע מעאהום מן מסלמין ובהאדיך אסנא איצ׳א דבח אצולטאן מולאי עבד אללה נצרהו אללז קאייד אכור מן קויאדהום יסמייתו בוג׳מאד, ופי דאך אלעאם אגית חרכו אתורך עלא פאם צ׳אר אדין אוק׳צרהום אצולטאן מולאי עבד אאלה נצרהו אללה ומשאוו מכסורין ורג׳אע אצולטאן עלא כיל ש״ל.
שנת ישו״ב ירחמנו ופי דאך לעאם מנורא פסח שרעת לובא פי ליהוד והרבו כתיר מן פאס לכול מוצ׳אע ובקאת לובא פי למלאח חתא לכ״ט באב יה״ל ורג׳עו ליהוד פי שבת נחמו ומאתו מן יהוד פאס סת אשר מייא וארבעין ומאתו מן יהוד מראכיש כמס אלף וסת מייא ומאתו פיתום סתין מן בעלי תורה, ובעדאליך ג׳אוו מן מראכיש יהוד וקאלו מאתו בסחיח שבע אלף ונוץ ה׳ ב״ה הוא יסלך חרון אפו מעל עמו ישראל אכי״ר.
תרגום: מצאתי כתוב: הוכתר למלד אשריף מחמד אשיר אוסעלנא חמש שנים בעיר פאס עד שנת חמשת אלפים ושלש מאות וארבע עשרה (1554): שד״י (סימן ש׳ — שלש מאות, ד״י — ארבע עשרה) בחדש כסלו הגיעה שמועה שמולאי בוחסון אלמריני, הנהיג התורכים מן אלג׳יריא ונע לעבר פאס ויצא מולאי מחמד אשיך אשריף הנזכר ונפגש עמהם סמוך לעיר תאזא ונשאר שם כוזדשיים והובס אשריף וחזר לפאס, ויצא פעם נוספת וחגה על יד נהר סבו. ונפגשו במקום הנקרא בשם ״כידייאת למכאלי״ ונוצרה ביניהם מערכה גדולה. ביריות חצים וב…(?) ולאחר מכן הובסו התורכים. הביס אותם מולאי עבד אללה בן המלך אשריף הנזכר. אבל היורים הכופרים שעם מולאי אשריף בגדו בו וברחו לתורכים והפכו את היריות על מחנהו של השריף והביסו אותו וחזר לעיר פאס החדשה ביום א׳ לחדש שבט שנת שד״י.
ליל יום שני חמשה ימים לחדש הנזכר ברח האשדיף והלך לו, והניח בין היתר מעבדיו ושפחותיו והניח רכוש רב, מה שלא הניח שום מלך, והניח ציוד צבאי קרוב לחמשים(׳) ואבק שריפה ללא גבול והניח ממגורות מליאות חטה ושעורה וברזל ובדיל ועופרת מכל מה שרוכשים המלכים. והשאיר סוסים רבים בשיעור ובכמות של ארבעים אלף פרשים, והגיע לעיר מראכיש עם כחמש מאות סוסים, ובדרך עזב סוסים הרבה ורכוש גדול.
ומרדו בו כל העולם. ובא מולאי זידאן ונכנס למחוז תאפלאלת ולמחרת, ביום שני הנזכר ה׳ לחדש שבט שנת שד״י כארבעת אלפים תורכים עם מולאי בוחסון נכנסו לעיר פאס החדשה. וכאלפיים פרשים, מהשבט שראתא ומשנכנסו מן השער אלזייאד. עברו מן הנער העזוב שהיו בעיר פאס ומן התורכים ומן אשראתא ונכנסו אל שכונת המוסלמים, ויצאו מן שכונה זו שנקראת מללאח למוסלימים בדרך אל שכונת (היהודים) ובזזו תושבי ״אלערשא החדשה״ והמטחינד,(¡•) והרגו כאחד עשרה נפש השם ינקום נקמתם ופצעו אנשים הרבה. ויקים ה׳ מושיע לישראל איש יהודי מתושבי אלג׳יריה שמו כרפון אלגרבי (המערבי) והוא נגיד על קהל אלג׳אזאייר ישלם ה׳ פעולו, וקבל את החסות על קהל יהודי פאס מאת הצולטן אתורכי שמו מולאי מחמד צאלאח, ירום הודו, ומיד ראינו המון עם נכנסים לשכונת היהודים. הזעקנו למר כרפון הנזכר שהיה סמוך לשער השכונה והדלתות היו סגורות. והלך והביא השר והמלך ירום הודו ונכנסו לשכונה והוציאו כל מי שנכנס הרגו אנשים הרבה ופצעו אגשים הרבה והצילו מי שנשאר.
מן המות ומן הביזה. הצילנו אלתי ישראל על ידי מושיע ישראל מר כרפון הנזכר ישמרהו צור ויצילהו ולאחר מכן מסרנו למלך התורכי כחוב עשרים אלף דינר (מדנרי סוס, פלך במדינה נקרא סוס) ונשארו התורכים בפאס החדשה תשעה ושלשים יום. ועזבו ונסעו, ונשאר כמלך בעיר פאס מולאי בוחסון, ובנו מולאי אנאצר שר בעיר מכנאס, והשיך שאול בר שם טוב בן רמוך בשנה (אל שדי יברך אותך) כי השתדל להיות שיך על היהודים. ולא יצא לו.
ולאחר מכן נע ובא «ולאי מחמד אשיך השריף הנזכר למעלה להלחם על תאפילאלת וכבשה, ולקח בשבי אחיו מולאי אחמיד וכל עבדיו והסיעם עד נהר תאדלא ושחט שם את ארבעת בני אחיו מולאי זידאן ושלשת אחיו וגע. במלחמה עבר פאס עם מולאי עבד אללה אבן מולאי מחמד אשיך ונוצח וברח והניח בני השבט ערב סוס ארחאמנא ואלודאייא עם רב שלא יספיק להם מים לשתות ולא לחם לאכול, נשארו עזובים ודופקים על פתחי היהודים לבקש צדקה, ומתו מהם הרבה שאין הפה יכול לספר.
לאחר מכן ערך מלחמה על פאס מולאי מחמד אשיך הנזכר, ויצא לנגדו מולאי בוחסון במערכה עצומה ונתפס מולאי בוחסון עם מחנהו וכל שבטי הערב שעמו יום שבת ששה ועשרים יום לחדש תשרי שגת שט״ו [שלש מאות וחמשה עשרה לאלף החמישי] (1555) העם ולקטו. כר. ולמחרת יום א׳ חזר לפאס בעם כבד. והשליכו גופתו של בוחסון באשפה של שער האריה. הגופה לצד אחד וראשו כרות לצד השני. ונשארה גופתו עזובה שם כשמנה ימים, ולאחר כך הושלכה למהמורה של מירס, ולא זכה לקבורה. ואחר כך שחט המלך ירום הודו כל
השייכים של השכונות של עיר פאס ושחט עוד המופתי של עיר פאס סי׳ חמד אזקאקי, וכל הקדי״ם של פאס סי׳ מוחמד אטרון, וסי׳ אטרון אחיו שהוא קאדי ג״כ והלך מולאי עבד אללה הנזכר לעיר מכנס ושחט השייכים של השכונות, ושחט המופתי ובנו ששמו סי׳ בועלי חרזוק ימח שמו וזכרו. ונתנו היהודים ה׳ ימלא חסרונם במשך השנה הזאת, למולאי מחמד אשיך עשרים אלף. ולתורכי ימח שמו וזכרו עשרים אלף. ולמולאי בוחסון ימח שמו וזכרו שנים ועשרים אלף. ועוד מסרו ״סאבון״ למולאי אשיר קרוב לארבעים מאות. אל שדי יאמר לצרותינו די אמן כן יהי רצון. כתבתי בפרשת אלה תולדות יעקב יוסף (פרשת וישב) שנת שט״ו העם ולקטו, ונתפס אשיד שאול ישמרהו צור ויצילהו, ורבי אברהם יצ״ו אחיו, ונפדו במאת מאות, ונתפסו כל היהודים כל אחד ואחד ה׳ יגן על מה שנשאר.
בקש מולאי מחמד אשיך שהיהודים שבשכונה יתנו עשרת אלפים ״סחפא״ (ה״סחפא״ עשרה ״מוד״ מדת תבואה) קמח. ונתפשרו עמו בסכום של ארבעים ושתים אלף (דינר) סוסייא (ממטבע מחוז ״סוס״) ה׳ ימלא חסרונם ויאמר לצרות עמו די.
הרב אברהם אסולין-הלכה ומאמרים מאת חכמי ורבני מרוקו
תורת אמך ◆ פרשת כי תבא ◆ מספר 19
לאור רבותינו חכמי המערב ◆ המלקט: הצב"י אברהם אסולין
והיה כי תבוא אל הארץ אשר ה' אלהיך נתן לך נחלה וירשתה וישבת בה(כו, א).
כתב הגאון החסיד רבי יעיש קריספין זצ"ל (התרס"ה). בספרו פרח שושנה, ידוע כי "והיה" לשון שמחה, והוא שאמר הכתוב (משלי טו, כג), שמחה לאיש במענה פיו ודבר בעתו מה טוב. יובן על פי המדרש (בר"ר א, ד), לא נברא העולם אלא בשביל התורה שנקראת ראשית, שנאמר (במשלי א, כב), ה' קנני רא
שית דרכו. והנה עיקר ביאת האדם האדם לזה העולם, הוא על לימוד התורה כדי לדמות צורה ליוצרה, כמו שהשם יתברך בצרוף אותיות התורה ברא כל העולמות וכל אשר בהם (ברכות נה), והווה כל הוי"ה, וכמו שאמרו הכתוב (שם ח, ל), ואהיה אצלו אמון, ודרשורבותינו ז"ל (תנחומא בראשית א), אל תקרי אמון אלא אומן, כן האדם על ידי לימוד התורה מקיים כל העולמות ושמים וארץ, כדכתיב (ירמיה לג כה), אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי, הרי כי על ידי לימוד התורה מקיים כל העולמות.. וזה כוונת "והיה"
לשון שמחה, ונתן טעם "כי תבא אל הארץ" הזאת, ארץ חפץ זו עולם הזה שבו זכינו לקבלת התורה שנקראת אור, מה שלא זכו המלאכים העליונים, וזה אומרו "אשר", אשרינו מה טוב חלקנו שזכינו לזכיה זו, "ה' אלהיך נתן לך" תמיד, כי בכל דור מתחדשים רזין עלאין בתורה. "נחלה", כמו שאמר הכתוב (דברים לג, ד), תורה צוה לנו משה מורשה, לנו מורשה ולא לאומות העולם (סנהדרין נט). "וירשת וישבת בה" תשתדל להיותה לך ירושה אמיתית, כדי לפנות מכל העסקים ולהיות כל חפצך וחשקך בה. "וישבת בה", תקבע לך לישיבה כדי להתיישב בה ולהבין ולהורות מה יעשה ישראל, כי עיקר ביאתך לעולם הזה הוא כדי ללמוד תורה, כי שלושה מעידים זה על זה: הקב"ה והתורה וישראל, והם חוט המשולש אשר לא ינתק לעולמי עד.אבל צריך אתה להשתדל כדי לחדש חידושי תורה להשוות צורה ליוצרה, כי זה עיר ביאתך לעולם הזה.
והיה כי תבוא אל הארץ אשרה' אלהיך נתן לך נחלה…
כתב מרן רבנו יעקב אבוחצירא זצ"ל בספרו מחשוף הלבן, רמז דהבאת הביכורים שציוה הקב"ה, הוא לתקנת רפ"ח ניצוצות לבררם ולהעלותם מעמקי הקליפות. דידוע מה שכתה רבנו האר"י ז"ל, דהניצוצות נתפזרו בכל מה שברא הקב"ה בעולמו באדם ובבהמות ובפירות וירקות, ואנו מלקטים ומבררים אותם ע"י אכילה שאנו אוכלים ומברכים עליהם. והנה דהביכורים הוא בירור גדול בהבאתם לכהן… ומכאן תוכחת כאשר יש לפני מיני מאכל, ואינם יודעים מה ברכתו, אז אומרים שברכת שהכל פוטר הכל, ובמקום שיכול לברר, בודאי שיברר. והיה מעה במאן דהו שהגיע למקובל הרב יהודה פתיה זצ"ל, הרב ראה במצחו שאינו תיקן ענין המאכל, שאלו הרב לפשר הדבר, ואז סיפר שפגש פרי ולא ידע האם ברכתו אדמה או עץ? ואז בירך האדמה, שגם על הצד שהפרי היינו עץ, הוא נפטר בברכת אדמה, שהרי העץ גדל מהאדמה, ואז הרב אמר לו אומנם כך נפסק בהלכה, אך הניצוצות המגולגלות בפרי לא באו לתיקונם, שצריך את הברכה שלה דיקא, וכוונת המברך, ולכן ראש הישיבה הרב יהודה צדקה זצ"ל היה אומר כל ברכה צריך לחלקה לשלוש חלקים, לדוגמא ברוך אתה ה', אלהינו מלך העולם, בורא פרי האדמה.
ולחיבת מילי דברכות הוסיף ברכת שהחיינו אין מברכים על פירות וירקות בשימורים, ולא על פירות יבשים, ולא על פירות רגילים או על ירקות קפואים, היות ולא ניכר שהם גידול מהשנה, מלבד למי שמגדלם בחצירו, או תפוח עץ הנקרא ענה שנמצא זמן מועט בשוק ואין דרך לאחסנו בקירור, וכן שעועית ירוקה וכדומה. {להסיר מכשול, ברכת אננס בורא פרי האדמה}.
ויוציאנו ה' ממצרים ביד חזקה ובזרע נטויה ובמר גדל ובמרא ובאותות ובמופתים (כו, ח).
כתב רבנו חיים בן עטר זצ"ל בספרו אור החיים הקדוש, מחכמי העיר סאלי במרוקו וראש הישיבה כנסת הגדולה, והיה די לכתוב ויוציאנו ממצרים ביד חזקה, אלא "ויוציאנו ה' ממצרים", זו הצלה שמצילנו מיצר הרע וכוחותיו המצרים אותנו, כמו שאמרו חז"ל (סוכה נב:), לולי ה' עוזר לאדם כנגד יצר הרע אין אדם שליט להינצל ממנו, דכתיב (תהלים לז, לב),צופה רשע – זה יצר הרע, לצדיק ומבקש להמיתו, ה' לא יעזבנו בידו. "ביד חזקה" זו תורה שניתנה מימינו של הקב"ה, דכתיב (דברים לג, ב), מימינו אש דת למו, וגם ניתנה בגבורות מתוך האש. ועל ידי התורה ניצול האדם מיצר הרע, כדברי חז"ל (קידושין ל:), אמר הקב"ה בראתי יצר הרע, בראתי לו תורה תבלין. ואח"כ רמז לג' דברים שבאמצעותם ניצול האדם מיצה"ר, כמאמר חז"ל (מנחות מג:), כל שישלו תפילין בראשו ותפילין בזרועו, וציצית בבגדו ומזוזה בפתחו, לא במהרה הוא חוטא. "בזרוע נטויה", כנגד תפילין של יד. "ובמורא גדול" כנגד תפילין של ראש (שנותנים מורא על רואיהם), שנאמר (דברים כח, י), וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך, ואמרו חז"ל (ברכות ו), אלו תפילין שבראש "ובאותות" אלו הציצית, כי הם סימן לנו ואות שאנו עובדי ה', "ובמופתים", כנגד המזוזה כמשמעה, וגם תקרא המזוזה מופת להיותה מופת לזוז מות ישראל, כאומרם בספר הזוהר הקדוש, שכמה כתות הקליפות נרתעות בראותם שם שד"י על פתח בית ישראל.
ושמחת בכל הטוב אשר נתן לך ה' אלהיך ולביתך (כו, יא).
כתב רבנו חיים בן עטר זצ"ל בספרו אור החיים הקדוש, מחכמי העיר סאלי במרוקו וראש הישיבה כנסת הגדולה, ירמוז "בכל הטוב", אל התורה, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (ברכות ה), אין טוב אלא תורה, שנאמר (משלי ד, ב), "כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזבו – שאם היו בני אדם מרגישים במתיקות וערבות טוב התורה, היו משתגעים ומתלהטים אחריה, ולא יחשב בעיניהם מלוא עולם כסף וזהב למאומה, כי התורה כוללת כל הטובות שבעולם. "ולביתך", כי לא לנשמה לבד יגיע הטוב, אלא גם לבית הנשמה, שהיא רוח ונפש, שהם משכן הנשמה, כל אחד יתעדן כפי יכולתו.
ואמרת לפני ה' לא עברתי ממצותיך ולא שכחתי(כו, יג).
כתב הגאון הדין הרב אברהם ברוך טולידאנו זצ"ל, בספרו אמרי ברוך, אפשר לבאר בדרך רמז, ע"פ מאמר חז"ל שמי שאינו מעשר מתבואתו באים העכברים, ואוכלים מתבואתו, עוד מצינו שאמרו חז"ל שהאוכל מאוכל שאכלו ממנו עכברים שוכח תלמודו. והזה שרמזה התורה בנוסח הוידוי, לא עברתי ממצותיך דהיינו שלא לתת מעשר אלא נתתי, ועל כן לא באו עכברים לאכול מתבואתי, ודין גרמא שלא שכחתי תלמודי.
וה' האמירך היום להיות לו לעם כאשר דבר לך ולשמר כל מצותיו(כו, יח).
כתב הגאון רבי מימון בן עטר זצ"ל (התרכ"ז – התשי"ח). בספרו טעמי המקרא, אפשר לומר, כי כל המיוחד בעם ישראל שהוא עם סגולה, תלוי בשמירת מצוותיו. ואמנם עינינו ראו, שאלו שעזבו את מצוות התורה התערבו בגויים ולמדו מעשיהם, במשך שנות הנדודים הארוכות של עם ישראל, היו מבניו שנמשכו אחר תורות והשקפות שהמציאות אומות העולם ואשר חשבו לתקן בהם את העולם. אולם ברבות הימים נחלו אותם יהודים אכזבות מרות, בראותם את התנהגותם של בעלי התורות הנאורות כלפיהם בעבותות הפרעות והשמד. רק דרך התורה היא הדרך שיבור לו האדם, שהיא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם. ואומנם כך ממשיך הכתוב ואומר (דברים כו, יט), ולתתך עליון על כל הגוים אשר עשה, לתהילה לשם ולתפארת ולהיותך עם קדוש לה' אלהיך, כאשר דיבר.
ארור אשר לא יקים את דברי התורה הזאת לעשות אותם(כז, כו).
כתב הגאון רבי אברהם אנקווא זצ"ל בספרו מלל אברהם (התק"ז – התקפ"ב), נאמר בכתוב יקים ולא יקיים לומר, שצריך כל אחד מישראל להחזיק ביד לומדי תורה. ומשמעות "יקים", יחזיק ביד אחרים. וזו תשובה לדור הזה, מלבד שאינן מחזיקים ביד לומדי תורה, אדרבא שונאים אותם שנאה עצמית ובזוים בעיניהם. ולפני כן, החשובים שבהם היו רודפים בגופם וממונם ללמד תורה לבניהם, שיזכו לבנים תלמידי חכמים. ובזמן הזה מוציאים אותם לחוץ, ומלמדים אותם חכמות חיצוניות ללמוד מלאכה לעשות משא ומתן. ונמשך מזה הרבה תקלות, עד שיוצאים לתרבות רעה ויתערבו בגויים עד שיצאו מן הכלל.
הגר אשר בקרבך יעלה עליך מעלה מעלה(כח, מג).
כתב החסיד רבי שלמה סלימאן פרץ זצ"ל בספרו חכמת שלמה (התרמ"ו – התשל"ו), יובן בהקדים מה שכתב הזוהר (זו"ח שיה"ש כד:), שיש בתורה שישים ריבוא אותיות, כנגד שישים ריבוא שבישראל, שכל אחד אוחז באות אחת, והתגין שעל האותיות רומזים לגרים. ולפי זה קשה, כיצד יתכן שיהיו ישראל למטה והגרים עומדים עליהם מלמעלה, וכי יתכן שיהיו ישראל יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא,
ויש לומר, בזמן שישראל עושים רצונו של מקום, נאחזים הגרים בישראל ובטלים בהם כמו התג שאוחז באות ובטל בו, ואז ישראל הם העיקריים. אבל אם ח"ו אין ישראל עושים רצונו של מקום, אז הגרים עומדים מישראל כדרך התג העומד מעל האות. ומעתה אתי שפיר כוונת הפסוק "הגר אשר בקרבך יעלה עליך מעלה מעלה", לפי דקאי הכא באל מקום. והזהיר ה' יתברך את ישראל שאם לא יעשו רצונו של מקום, אז תהיה מעלת הגר למעלה ממעלת ישראל, וממילא ישראל "תרד מטה מטה" ח"ו.
מילי דמנהג: מנהגנו בכל מילי דברכות לענות ברוך הוא וברוך שמו, גם על ברכות שיוצאים בהם ידי חובה. וכתב הרא"ש המקור לכך במסכת יומא (עמוד לז), תניא רבי אומר "כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלוהנו" (דברים לב, ג), אמר להם משה לישראל – בשעה שאני מזכיר שמו של הקב"ה אתם הבו גודל. חנניה בן אחי ר' יהושע אומר. "זכר צדיק לברכה" (משלי י, ז), אמר להם נביא לישראל. בשעה שאני מזכיר צדיק עולמים אתם תנו ברכה. ובשו"ת יפה שעה (או"ח סימן יט), כתב שהוא מנהג תאפילאלת הם ואבותיהם, ואבות אבותיהם ורבותיהם זצ"ל וזיע"א. וכך כתב סבא דמשפטים הגאון הרב יעקב אביחצירא בספרו שערי ארוכה (אות כג). וכ"כ בשו"ת מעט מים עטיה שמנהגנו לענות ב"ה וב"ש, גם בברכות שיוצאים ידי חובה. וכ"כ בשו"ת מקוה המים (ח"ו או"ח סימן יד), וכן בספרו השיב משה (סימן י עמוד 64), וז"ל שהעיקר כדעת מרן (או"ח סימן קכד ס"ה), וז"ל על ברכה שאדם שומע בכל מקום, אומר ברוך הוא וברוך שמו.
והם דברי הטור בשם אביו יעו"ש, ודלא כדברי המגן אברהם, שכתב שדוקא ברכה שאינו יוצא בה ידי חובה. אלא על כל ברכה שאדם שומע חייב לענות ב"ה וב"ש, שכן מורה דיוק דבריו ז"ל שהאריך לכתוב. על כל ברכה שאדם שומע בכל מקום אומר ב"ה וב"ש ולא היה מספיק לומר על ברכה עונה ב"ה וב"ש, אלא הוסיף להדגיש שאדם שומע בכל מקום וכו'. ובספר נתיבי עם (סימן קסז), וז"ל ואנן בדידן מנהגנו בירושלים לענות על כל ברכה גם על המוציא, וקידוש, גם על שופר ומגילה, כיון שמרן פסק להלכה שצריך לענות בהוב"ש בכל ברכה.
וידוע המעשה שסיפרו מרן הראש"צ הרב מרדכי אליהו זצ"ל, שהוזמן לחתן את נכד הצדיק בבא סאלי, קודם החופה הרב אליהו ביקש מהחתן שלא יענה ברוך הוא וברוך שמו, והנה הרב החל בסידור חופה וקידושין, והצדיק בבא סאלי ראה שהחתן דנן לא עונה ב"ה וב"ש, והבבא סאלי החליט לצאת מהחופה, הרב אליהו הבין את הרמז וסימן לחתן לענות ב"ה וב"ש, לאחר החופה שאל הרב אליהו את בבא סאלי, והלא ישנה מחלוקת בין הפוסקים האם ענית זו הפסק ולכאורה שב ואל תעשה עדיף, ענה לו בבא סאלי סבי כך פסק וכתב בספרו לענות ובודאי שאינו חשיב הפסק, שאלו הרב אליהו, הסבא באיזה ספר כתב פסק זה, אמר הבבא סאלי כבודו יחפש וימצא, לאחר תקופה נפגשו הצדיקים הרב אליהו שח לבבא סאלי שלא מצא פסק זה בספרי מרן אביר יעקב, בבא סאלי אמר לרב אליהו, כבודו יחפש וימצא, במפגש הבא סיפר הרב אליהו לבבא סאלי שמצא, ענה בבא סאלי, ברוך המשיב אבידה לבעליה.
מנהגנו שעונים אמן גם אחר התינוקות, ושמעתי מהרה"ג אברהם מוגרבי מחה"ס מעשה ניסים, שראה את סידנא בבא סאלי, נתן לקטן לברך על מאכל ועונה ב"ה וב"ש, ובסיומה עונה אמן, וכך פסק השו"ע (סימן רטו סעיף ג), תינוקות בשעה שהם מברכין לפטור עצמם עונים אחריהם אמן, כיון דבני חינוך הם. והמשנה ברורה (ס"ק טז), משמע דעל ברכה שמברך על אכילה וכהאי גוונא קודם שהגיע לחינוך, אין לענות אמן (פרי מגדים בחידושיו על מסכת ברכות), וכתב הרב בן איש חי (מסעי אות טז), וז"ל ילמד בניו הקטנים שיענו אמן, דמיד שהתינוק עונה אמן יש לו חלק לעולם הבא, ותינוקות אשר מברכים חייב האדם לענות אחריהם אמן. והליכות עולם (ח"ב מסעי עמוד קלב הערה ח'), כתב בשו"ת לבושי מרדכי מח"ה (ס"ס קפד), לצדד אם מותר לענות אמן אחר ברכת קטן שאינו נקי, ובשו"ת מת ידי מה"ת (סימן ט), העלה להתיר לענות אמן אחר ברכת קטן שאינו נקי או שעורתיו מגולה, שעכ"פ יש בו משום חינוך. ולכן הנראה לענ"ד יש שתי ענית אמן, חדא דחיוב, וענית אמן מדין חינוך כמנהגנו.
שבת שלום – ושנה טובה
לתגובות:a0527145147@gmail.com