ארכיון יומי: 25 באוגוסט 2013


המקובלים במרוקו

 

המקובלים במרוקו – משה חלמיש – ממזרח וממערב כרך ב' ועוד מקורות שונים

מצבה של הקבלה ביהדות מרוקו טרם זכה למחקר ממצה, למרות שתפסה מקום חשוב בחיי היהודים במרוקו. בספרו " שבתאי צבי והתנועה השבתאית בימי חייו " ציין גרשון שלום כי במרורו הייתה הקבלה גורם רוחני עצום, ולימודי הקבלה רגילים אצל רוב חכמיה. אנדריי שוראקי הפליג בכתבו, כי היהדות המוגרבית היא בעיקרה יהדות קבלית.

ספר הזוהר היה נפוץ בחוגים רחבים – אף הועמד הזוהר בדרגה שווה לתורה. כל , למשל, הונח בארון הקודש ליד ספר התורה. אף יש פיוט לשבועות שכותרתו " שיר למתן תורה ולסיום הזוהר הקדוש.

רבים היו קוראים בו לעתים מזומנות במסגרת של חבורות, בהזדמנויות של שמחה ואבל וכיוצא באלה.

יוסף גלילי בן שלמה.

 בקובץ ליקוטים מספרי קבלה שנכתב במרוקו, במאה ה-16. נזכר " יוסף בר שלמה גלילי ז"ל שהיה בארץ דרעה אמנם נקבר בתאדלה. כמחבר קונטרס קבלי מסוים. כן מובא בכתב יד ששון 991 " וכן שמעתי מהרב אברהם אבן מוחא שכך קבל מהרב יוסף בן שלמה ז"ל הגלילי " לעניין תפילת ליל שבת.

יוסף כנאפו בן משה.

 ספרו " מנחת ערב ", על תיקון תפילת המנחה, נגמר בשנת תרנ"ו.

רבי יוסף כנאפו – אנציקלופדיה ארזי הלבנון.

יהדותמרוקו הינה אחת הקהילות הקדומות בתפוצות ישראל. יש המקדימים את ציאותה כבר לימי בית ראשון, ויש לימי בית שני, אולם ברור הוא – כפי שעולה ממצאים היסטוריים שונים – שבימי חכמי התלמוד כבר היה ישוב יהודי ידוע במרוקו.

יהדות זו העמידה לעמנו בתקופה בת כאלפיים שנה מאורות גדולים שהאירו ממערב, והעמידו יסודות בני נצח בכל תחומי התורה – מקרא, הלכה, קבלה, דקדוק ופיוט. נזכיר מעט מהם : רבי יהודה אבן קורייש, רבי יהודה בן דוד חיוג', רבי יונה אבן ג'נח, רבי יצחק אלפסי, רבי אברהם אזולאי, רבי חיים בן עטר, רבי יעקב אבן צור, רבי שלום בוזגלו – ועוד רבים אלפים אלופים.

יהדות מרוקו סבלה רדיפות וגזירות בכל תולדותיה, אם במישרין או בעקבות מלחמות פנימיות על זכות השליטה במערב הפנימי, אף על פי כן שורשיה מעולם לא נותקו או התרופפו מן היהדות השורשית – כי אם להיפך, ובכל שלב בתולדותיה נמצאו לה מנהיגים עם שאר רוח שניווטו את הספינה המיטלטלת על גלי הים הגועשים רועשים של סבל רצוף ללא הפוגה.

גדולים אלה, תולדותיהם ומעשיהם, יצירתם והגותם הם השרידים שנותרו לנו, מתקופה ארוכה וחשוכה, ולאורם מגלים אנו טפח וטפחיים מחיי היהודים במרוקו.

במבוא זה נגולל את הידוע לנו על הצדיר רבי יוסף כנאפו זצ"ל שהיה מיוחד בין גדולי דורו ובין חכמי מרוקו לדורותיהם. מספר נקודות אפיינו אותו והיו לו לאות היכר, כשהבולטים שבהם : הענווה, והעבדותיו הספרותיות למען הזולת.

אולם בטרם נתוודע לפרטים הביוגרפים הגלויים לנו נקדיש מספר שורות למקום מגוריו ולמצב הרוחני שבו חי את חייו – והיא העיר מוגדור. פרטים על העיר אף אם מעטים הם – יאירו לנו היטב את מגמת חייו ופעלו – ולשם כך חשובים הם לנו.

מוגדור – אצווירא.

מוגדור – עיר של חוף האוקינוס האטלנטי במערב מרוקו ובה למעלה משליש התושבים יהודים, נוסדה בשנת 1764, ותוך תקופה קצרה – ולשלב בה מסויים בתולדותיה – הפכה להיות עיר נמל החשובה ביותר במרוקו מבחינת המסחר עם אירופה.עובדה זו מסבירה את ההשפעות העמוקות שהיו לה מעמי אירופה ובעיקר מאנגליה.

עובדה זו באה לידי ביטוי בכל תחומי החיים, החל בצדדים כלכליים חומריים וכלה בהשפעה שלילית על החינוך וקיום ההלכה והמסורת. אף על פי כן הייתה מוגדור משכנם של גדולי תורה מפורסמים שהותירו לנו יצירות ספרותיות חשובות. נזכיר אחדים מגדולי התורה שחיו בעיר מוגדור :

שושלת משפחת קורייאט – רבי אברהם רפאל קורייאט מחבר שאלות ותשובות " זכות אבות ", בנו המקובל האלקי רבי יהודה מחבר ספר " מאור ושמש ", ובנו של רבי יהודה, רבי אברהם, בעל הספר " ברית אבות " שהיה מרבותיו של רבי יוסף כנאפו.

כן נודעו ונתפרסמו : רבי חיים פינטו הידוע למקובל ומלומד בנסים, רבי יוסף אלמליח, ששימש במוגדור כאב בית דין וכקונסול – ובו שרדו הגדולה והתורה בכפיפה אחת, המדיק המסתגף רבי דוד חזאן, רבי רפאל חסאן – מחבר ספר " לחם עוני " על הגדה של פסח, רבי דוד אזאגורי – מחבק ספר " לדוד להזכיר " ועוד רבים אחרים.

באווירה כזו של תרבות אירופית עם השפעות שליליות מחד, ומאידך בתוך המללאח של מוגדור גדולי תורה מאירים את צפיפותו ומצקתו, ופשוטי עם העמלים לפרנסתם, יושב לו רבי יוסף כנאפו והוגה את רעיונותיו הבלתי פוסקים במחשבה ומוסר, כותבם ואף זוכה להדפיסם ולהפיצם בקרב אהשי עדתו הצמאים לדבריו בכתב ובעל פה.

רבי יוסף כנאפו – תולדות

מציאות מחרידה שהייתה לאגדה היא סיפורם של שרופי אופראן, מאורע שאירע בסוף המאה הי"ח. וזה מספרים : בעיר אופראן היה קאדיי – שחיט – מוסלמי רע לב שגזר על יהודי העיר להתאסלם, ולא – יוצאו להורג. הקאייד נתן ארכה של שמונה ימים שבהם – לצורך הרתעת היהודים – הדליקו המוסלמים מדורה במרכז העיר ולבו אותה כהכנה לשריפתם.

היהודים כדרכם העדיפו למות מות קדושים ולא להתאסלם, וכן ביום השמיני כ – 50 מבני הקהילה עלו על המוקד תוך כדע קריאת שמיע ישראל. ביניהם היה רבי מכלוף כנאפו – שהיה ממנהיגי יהודי עירו. המסורת המשפחה נשארו פרטים ביוגרפים חשובים על רבי מכלוף – סבו של רבי יוסף כנאפו :

רבי מכלוף כנאפו היה מעשיריוחשובי הקהילה היהודית באפראן, היה בן למשפחה גדולה, ולו שבעה בנים צלומדים בתורה וידועים במעשים טובים. מידי פעם היה נמצא בענייני עסקים בעיר מוגדור. לאחר פטירת אשתו – שנפטרה בפתע פתאום – הזדמן למוגדור, ולרגל עסקיו התארח אצל יהודים עשירים שהיו איתו בקשרי מסחר, אך לאחר שסיים את עסקיו השתהה עוד, וכנשאל לשם מה, אמר שהוא מחפש אישה צעירה והגונה, אף אם תהיה בת עניים.

ואמנם נמצאה לו כזו, שנישאה לו בעיר מוגדור. לאחר ימי החתונה הביאה רבי מכלוף ושם בנה לה אגף מיוחד בביתו. כעבור שנה נולד להם בן. היום הולדת הבן נגזרה הגזירה הנ"ל על יהודי אופראן על ידי הקאייד המוסלמי, וביום השמיני קודם שהלך רבי מכלוף למסור עצמו על קידוש ה' מל את בנו וקרא לו בשם משה. אישתו – לאחר המאורע – ברחה לעיר מולדתה מוגדור ושם התפרנסה ממעשי ידיה.

בן זה שנקרא על ידי אביו בשם משה, נתחנך על ידי אמו בילדותו ולמד במוגדור. לימים נתגלה כשרונו כסופר בעל כתב יד יפה, ואז החל לעסוק כסופר בית הדין בהעתקת תעודות ורישומן. רבי משה נשא אישה ונולדו לו שלשוה בנים : מכלוף, יוסף – והא רבנו – ומשה על שם רביו שנפטר סמוך ללידתו.

על רבי מכלוף נודע שהיגר לאמריקה, ואילו רבי משה עבר למראקש העיר הגדולה הסמוכה למוגדור.

רבי יוסף.

לא הרחק ממוגדור, ביון הרי האטלס המושלגים ולמרגלותיהם, ניצבה העיר מראקש בעלת הוד הקדומים. עיר גדולה בת אלפי תושבים ששימשה כמרכזה הרוחני של דרום מרוקו.עיר זו הייתה מקום הורתם של גדולים רבים מבני עמנו ילידי מרוקו.

עיר שהייתה למרכז התורני הגדול ביותר במרוקו. שם שכנו בכפיפה אחת למדנים גאונים ומעיינים מופלאים הבקיאים בספרות חז"ל וההלכה עם מקובלים צדיקים שהעמיקו חדור אל רזי הסוד, העשירם והעניים, סוחרים ןבעלי מלאכה, רוכלים וקמעונאים – לשכולם הייתה התורה היסוד למדריך בחייהם. לא בכדי הוגדרה עיר זו – " ירושלים של מרוקו "

לעומתה מוגדור הצעירה – על אף היותה מקום מושבם של גדולים רבים וכנ"ל – לא הכילה בקרבה ישיבות ומוסדות חינוך שכמות והאיכות כמראקש, ומי שרצה ללמוד ולגדול פנה אל מראקש. כך נהגו רבים מכל רחבי מרוקו, ושם גדלו והיו למאורות רבים המפורסמים שבחכמי מרוקו.

המעיין בתולדות רבנו, יבחין על נקלה, שאישיות כבירה השפיעה עליו, שמוסר אמת ודמויות אמת עמדו לפניו בילדותו ובנערותו. צדקותו, חבידותו, והאמת הצרופה שהייתה נר לרגליו – מקורם במראקש, בין האריות הגדולים, החסידם הפרושים המקובלים והצדיקים.

ואכן שם גדול היה לאיש . שם בית מדרשו של אחד ומיוחד בן המקובלים, בחברת עוד תלמידים יקרים, עוד קודם עלות השחר, יצא הוא וחבריו עם רבם אל אפילת הליל, טובלים היו במי קרח וחוזרים אל בית מדרשם אל ספרי הזוהר הקדוש ואת תורת האר"י ז"ל.

כזו הייתה דרכו של רבנו בראשיתו, וניא שעמדה לו כל ימיו שבהם נתעלה ומצורף באורה של התורה ובסבלם של היסורים שלא הרפו ממנו כל חייו.

לאחר שנים של ליטמוד תורה בעיר מראקש חזר רבי יוסף כנאפו למוגדור, ושם המשיך לשקוד על לימודיו בצניעה ובסתר באחד מבתי המדרש, כשהוא מתמיד במשימת חייו – לכתוב דברי תורה שנתרחשו לו ולערוך ספרים שראה את נחיצותם הרבה בקרב הציבור הרחב.

התגלותו – ענוותנותו הרבה שח רבי יוסף הסתירתו מעיני הציבור, ומעטיםן הם שהכירו בגדולתו ובחסידותו. אולם לא לאורך ימים נסתר ונחבא הוא. רצתה ההשגחה בציאתו של הצדיקאל המוני העם, להטיף את מוסריו ולהדריך את בני עירו.

וכה היה מעשה התגלותו : רבה של העיר, רבי יוסף אלמליח, חלם והנה בחלומו שני רבנעים החורזים מחרוזות ביחד. כששאל מי הם רבנים אלו נענה, רבי ישראל שם טוב ולמולו רבי יוסף כנאפו. כשהתעורר שאל את מכריו אם ידוע להם מי הוא יוסף כנאפו, וכשנענה בחיוב ביקש להתראות עמו.

מיד הפנו אותו אל בית המדרש שבו יושב היה רבי יוסף כנאפו ושם נתראו שניהם. לשאלתו אם הוא יוסף כנאפו ענה לו רבי יוסף בחיוב. וכשנשאל על מעשיו, ענה לו רבנו : מרגם את המעשיות של הבעל שם טוב חערבית מדוברת להמון העם.

רבי יוסף אלמליח התפעל מתמימות רבנו וצדקנותו וציווה בו במקום שמעתה יקרא שמו בפי כל רבי יוסף כנאפו. ואכן מאז הכירו כולם במעלתו על היושב בתוכם.

בשנת תרי"ט – ביו בו נולד בנו דוד – נתבקש רבי יוסף על ידי נציגי הקהל לקבל על עצמו תפקיד שליח תיבור ורב בית הכנסת " לקהל ", שנבנה על ידי הקהל ומכספיהם עבור רבי יוסף. רבנו נעתר לבקשתם, והעתיק מקומו לבית הכנסת. שם המשיך לכתוב את ספריו הרבים ועסק בהרבצת תורה לכל בני הקהילה.

בשנת תרכ"ד בר משה מונטיפיורי למרוקו כנציג ממשלת בריטניה – על מנת לדאוג לשיפור מעמדם של יהודי מרוקו. קודם ביקורו העיקרי במראקש, על מנת להיפגש שם עם המלך, שהה מונטיפיורי במוגדור, בביקורו זה התחקה על חייהם של יהודי מרוקו כפי שבאו לידי ביטוי בקהילה זו.

באחד משלבי סיור ההיכרות הזה נלקח לבית הכנסת " לקהל " הנמצא במללאח, ושם נפגש עם רבי יוסף כנאפו. בסיומה של השיחה שהתקיימה ביניהם נתן רבנו ספר מכתב ידו שני למשה מונטיפיורי. לאחר זמן, בשוב משה מונטיפיורי לבריטניה, קיבל רבנו מכתב תודה בצירוף שני מטבעות זהב.

ענוותנותו הרב של רבנו לא הרשתה לו לקבל משרת רבנות בעיר מוגדור, ומאידך גם חולשתו הגופנית וייסוריו במשך כל ימי חייו לא איפשרו לו לעסוק במלאכה שתפרנס את בעליה, ועיקר פרנסתו הגיעה אליו בעקבות כתחבת ספריו. וכה כותב הוא בהקדמתו לספרו " חסדים טובים " :

" אכן אמת אגיד וקושטא קאי דאף לזאת אני מקיים מצוות ההדפסה כמה מיני צער…לסיבת לחיות עצמי ממותר התורה המאירה, ממתנת אנשי רצון אשר יחפצון. כל אשר ידבנו לבו..להתנדב בעם, כפעם בפעם. ואמנם תרומות אלו שנועדו להדפסת ספריו וומכירותיהם התפרנס רסנו – הספיקו מלו אך בקושי רב להחיות את משפחתו – אך כזאת הייתה דרל רבנו, כדרכם של ראשונים שהעמל בתורה היה ייעודם בחיים, בבחינת : " פת במלח תאכל, מים במשורה תשתה ובתורה אתה עמל ".

רבנו נשא אישה ונולדו לו שני בנים – רבי דוד ורבי משה – ובת. בנו רבי דוד שימש כאב בית הדין במוגדור עד לפטירתו. בניו של רבי דוד ונכדיו תושבי ארץ ישראל, מהם עומדים בראש חברה הנקראת " אות ברית קודש ", שאותה ייסדו בין היתר, על מנת להוציא לאור את כתבי זקנם שנותרו בכתב יד ולההדיר את שנדפסו כבר.

רבי יוסף ז"ל נפטר בהיותו בן שבעים ושמונה שנים בשנת תרס"א בכ"ח לחודש כסלו. בפר " מלכי רבנן " מתוארת פטירתו : " ושמענו עליו שבעת פטירתו קם ממיטתו וישב ונתאדמו פניו, והרכין ראש ואומר ג' פעמים " ברוך הבא בשכינת עוזנו ". ותכף נאסף אל עמיו ועלה אל הלוהים – זיע"א.

עד ראיה שנכח בהלוויה מספר שכל העיר השתתפה בה, על אף שהתקיימה ביום שישי. כמו כן תקעו בשופרות כנהוג בהלווית גדול בתורה. רבי יוסף לא מת – ספריו מדובבים אותו.

ואלה הם חיבוריו :

1 – " זבח פסח " – כולל ענייני ניסן ופסח והגש"פ

2 – " אות ברית קודש " – מעלות ושכר שומר הברית, ועונש וחומרת הפוגם בבריתו.

3 – " חסדי ה' " – ענייני התורה הקדושה.

4 – " חסדי אבות " – מעשיות מאנשי מעשה וצדיקים.

5 – " שומר שבת " – דיני שבת ומוסר.

6 – " מנחת ערב " – דיני תפילת מנחה.

7 – " טוב רואי " – פירוש מסכת אבות

8 – " חסדים טובים " – שלושה קונטרסים.

9 – " יפה עיניים " – מנהגי ודיני חודש ניסן.

10 – " זך ונקי " ועוד רבים בכתב יד

11 – " בדי אהרן " – כולל דברי תורה וחידושים.

12 – " יוסף בסתר " – ביאורים על ספר הזוהר הקדוש ודיון במפרשיו.

13 – " מעט מים " – חידושים וביאורים לפי א"ב

14 – " מעט צרי " – דרושים לחגים ושבתות

15 – " קול זמרה " – דרושים. 

כתר קדושה – תולדות הזהב לבית פינטו

כתר קדושה – תולדות שושלת הזהב של צדיקי בית פינטו מדור ראשון עד דור עשירי

שרשים חסונים

ר׳ שלמה פינטו שעלה על המוקד ור' יוסף אחיו

מקור איתן לגדולי הפוסקיםכתר קדושה

פסיקותיו היוו גם מקור איתן לגדולי הפוסקים בדורות שאחריו, ורבים מפסקיו שימשו את גדולי הדורות, ומהם שנהפכו לנכסי ברזל בקרב כלל ישראל.

ל־וגמא: תשובתו המתירה חימום מי מקוה, הינה המקור עליו אנו סומכים לעשות כך עד ימינו, וכפי שכתב הבן איש חי בספרו ההלכתי חוקי הנשים (פל׳׳ט), הלכה למעשה: ״וכן יש חכמים גדולים, המתירים לחמם מי המקוה באמצעות מכונה אשר בה אש, בימים הקרים. ובכל זאת מרן מחבר השלחן ערוך לא הסכים לכך. ואח״כ מצאנו בספרו של הרב יאשיהו פינטו ע״ה, אשר היה מתלמידי מרן ע״ה, והעיד כי מרן ע״ה התיר לעשות דבר זה במקומות הקרים. ולכן אנחנו במדינתינו גם התרנו לעשות דבר זה במקוה״ עכ״ל, (מובא גם בבן איש חי שנה ב׳ פ׳ שמיני סי״ח, וברב פעלים ח״ב יו״ד סימן כ״ו, וח״ד יו״ד סימן ט״ו).

דוגמא נוספת: תשובתו להחמיר לאסור ללבוש מלבושי נשים בפורים בשביל שחוק, שימשה כאבן יסוד לאיסור זה בכל הדורות, כפי שכתב בשו״ת ימי יוסף בתרא (יו״ד סי׳ ו׳) לר׳ יוסף ידיד הלוי זצ״ל, ראב״ד קהילת הבוכרים וארם צובא בירושלים, וזה לשונו: ״והרי״ף אסר, וכתב רק דלא מחינן משום דמוסב שיהיו שוגגים ואל יהיו מזידים, ומ״מ יר״ש לא יהיה עמם״, וסיים דבריו שם: ״וכיון דהב״ח והרב המוסמך נבחר מכסף והחיד״א החמירו, אין להקל״.

כמו כן תשובתו שבעזה אין לנהוג בה אלא יו״ט אחד, היוותה בסיס להנהגה זו שנמשכה שם כל ימי הקהילה היהודית שם, כפי שכתב בשו״ת שאל האיש סימן ח׳. גם תשובתו (בנבחר מכסף סימן ו׳) להתיר שאיפת טבק בשבת (ואין לחוש לשחיקת סממנים), שימשה יסוד איתן להלכה זו, כפי שכתב בשו״ת הלכות קטנות (ח״א סימן ק״א) לר׳ יעקב אלגאזי זצ״ל.

גם תשובותיו בענייני אישות ועגונות, היוו מקור נכבד לפוסקי הדורות שאחריו, שדנו בעניינים סבוכים אלה. וכך מוצאים אנו את מהר״ם חביב, רבה של ירושלים, וגדול הדור בשני דורות שאחר הרי״ף, דן בתשובותיו (סימן קל״ח) להתיר עגונה, על סמך תשובת ר׳ יאשיהו בענין דומה, ומפלפל בהם. וכן מוצאים אנו את הגאון ר׳ רפאל שלמה לאנייאדו – רבה הנערץ של ארם צובה (ת״ק – תקנ״ד), מחבר הספרים בית דינו של שלמה וכסא שלמה – נשען בתשובתו בענין ספק קידושין (כסא שלמה סימן ז׳), על תשובת ר׳ יאשיהו הנמצאת תחת ידו, ובהמשך דבריו באותה תשובה, מסתמך על תשובות נוספות של ר׳ יאשיהו, בבואו להכריע את ההלכה, וכן מצאנו עוד ועוד.

תשובה מעניינת במיוחד אנו מוצאים, אודות אחד מיהודי סוריה אשר היו בבעלותו כרמים ואדמות חקלאיות, ובהגיע שנת השמיטה הפנה שאלתו לר׳ יאשיהו כדת מה לעשות בשנה השביעית, האם מותר לו לעבד את אדמותיו בסוריה, היות וכידוע חכמים גזרו שלא לעבוד בשדה בשנת השמיטה גם בסוריה (שביעית פ״ו משנה ב', ורמב״ם הל׳ שמיטה ויובל פ״ד הלכה כ״ז). ר׳ יאשיהו התקשה להתיר לו למרות שהיו לו צדדים לכך, ראשית, משום שסבר ששביעית בזמן הזה מדרבנן ויתכן שחכמים גזרו בסוריה רק בזמן שבארץ ישראל השביעית נוהגת מן התורה.ומסיבה נוספת שאותו בעל הבית היה דחוק מחמת מיסי המלך, ובאופן זה יתכן ולא גזרו חכמים. לבסוף סיים בחידוש מעניין, הדומה במקצת ל״היתר המכירה״ הידוע בזמנינו, וכתב כי ניתן לבקש צד היתר, על ידי שבעל הכרם ימכור או ישכיר את שדהו לגוי בטרם יצמחו פירותיו. (אכן אין זה דומה ממש ל״היתר המכירה״ בארץ ישראל שבה נוהג עיקר דין שביעית שנצטוינו מסיני, ולהרבה פוסקים נוהג מן התורה גם בזמן הזה, מה שאין כן בסוריה שאין בה אלא גזירה דרבנן בלבד,ובזמן הזה יתכן שלא גזרו כלל וכלל.)

מאז ומקדם – ג'ואן פיטרס

מאז ומקדם – ג'ואן פיטרס –

מקורות הסכסוך היהודי ערבי על ארץ ישראל

1 – פליט המזרח התיכון – מוכּרים ובלתי מוכּריםמאז ומקדם

מלכתחילה היו רשימות מקבלי־הסעד של ססו״ת מנופחות בלמעלה ממאה־אלף, ובכללם אלה שלא יכלו להיחשב פליטים מישראל אפילו על־פי הבחן החדש יותר, הרחב במידה חסרת־תקדים, של כשירות לקבלת סעד כפליט. עכשיו שינתה ססו״ת את הגדרתה ל״פליטים״ וכללה בה אותם אנשים שישבו ב״פלשתינה״ לא פחות משנתיים בלבד קודם לסיכסוך של.1948 הראיות להונאה בספירה, שהצטברו במרוצת השנים, גם לא זכו לשום הכרה שתפחית את אומדנות האו"ם. הללו הוסיפו לגדול.

לדברי העתון הלבנוני אליחיאת ב־1959, הרי ״מתוך 120,000 הפליטים שנכנסו ללבנון נמצאים עדיין במחנות לא יותר מ־15,000״ ואכן, עד 1959 כבר התיישבו בלבנון בפועל־ממש הרבה פליטים ערבים־פלשתינאים. בהמשך אותה שנה כתב אליחיאת כי ״למרות המקהלה הרעשנית על כל סביבם, הפליטים נוטים להשתלב מיד״. בדו״ח ל־1952-1951 קבעה ססו״ת עצמה כי ״שני־שלישים מן הפליטים חיים לא במחנות אלא מחוצה להם״, וכי ״אותם פליטים ששיחק להם המזל יותר אינם נזקקים אפילו למנות המוקצבות אלא חיים ברווחה למדי… ועובדים במקומות־עבודה טובים״. ההכרה באו׳׳ם ובעתונים ערביים בכך שמחנות־הפליטים התרוקנו במידה רבה, על־ידי קליטה והתיישבות, העלתה נושאים נאותים לבירור ביחס לתיקון מספר האנשים המקבלים מנות־מזון ושואפים ״לשוב למולדת״.

לאחר שחקרו הסינאטורים גייל מקגי ואלברט גו בשנת 1960 הם דיווחו על הכמות המופרזת של

כרטיסי־מזון [אשר] נעשו סחורה למכירה, להחכרה או לחליפים אצל כל ירדני, בין שהוא פליט ובין שאינו כן, בין שהוא נצרך ובין שהוא עשיר. הכרטיסים האלה משמשים… כמעט מסמכים סחירים… רבים רכשו מספר רב של כרטיסי־מנות… החכירו לאחרים או מסרו להם בהחלפה והללו מקבלים ללא כל צידוק… מנות-מזון, שהרבה מהן נמצאות עכשיו בשוק השחור.

בתוך כך הודה מנהל ססו״ת כי רשימות-המנות הירדניות בלבד ״כוללות לפי המשוער 150,000 בלתי־זכאים ורבים שהלכו לעולמם״. פקידים סיפרו לשני הסינאטורים על ניפוח של 20 עד 30 אחוז ברשימות מקבלי־הסעד, ונציג אמריקאי בוועדה המייעצת של ססו״ת הוסיף: ״במו־עיני ראיתי סוחרים שוקלים וקונים בפרהסיה אספקה מן הנזקקים למרכזי־חלוקה״.

הערת המחברת : ב־1 בנובמבר 1950 דיווח הווארד קנדי, מנהל ססו״ת, לוועדת אד־הוק הפוליטית של האו״ם כי ״יש קבוצה גדולה של נצרכים המונה למעלה מ־100,000… שאי־אפשר לקרוא להם פליטים, אלא… שאיבדו את אמצעי מחייתם בגלל המלחמה והתנאים שלאחר המלחמה… לדעת הסוכנות, דחקותם קשה עוד יותר מזו של הפליטים שקיבלו מזון ודיור״. בנובמבר 1950 דיבר קנדי על ״600,000 הפליטים [הערבים],/ אףיעל־פי שבמאי 1950 דיווח שססו״ת חילקה 860,000 מנות, והצביע על מאות־אלפי ״הערבים הרעבים״ שאינם פליטים באמת־ ובתמים אלא שהם טוענים כי דחוקים הם.

לדברי מידאיסט מיחד, שבועון־חדשות של סוכנות־הידיעות-הערבית בקאהיר: ״יש פליטים המחזיקים אפילו ב־500 כרטיסי־מנות, ש־499 הם שייכים לפליטים שמתו מזמן… יש אנשים הסוחרים בכרטיסי־מזון והלבשה של ססו׳׳ת ומוכרים אותם לכל המרבה במחיר. ׳פליטים בעלי-הון׳ הם קרויים אצל ססו״ת״. 23 ביולי 1955. עכ"ל.

ב־1961 הודה מנהל ססו׳׳ת ג׳ון דייוויס כי מנייני הפליטים של האו״ם כוללים ״קורבנות אחרים לסיכסוך של 1948״, וכי טעות תהיה זו לשלול מהם סיוע רק מפני שאינם זכאים לקבלו על־פי דין. מכל־מקום, היו אלה אנשים שהוזנחו על־ידי הממשלות הערביות שלהם, ולא מן הראוי היה למנותם עם הפליטים הערביים מישראל; על־ידי שהוסיפה למעול בשליחותה שלה, תרמה ססו״ת להמשך סילופו של מצב שכבר ממילא סולף ולא הובן כהלכה בנושא הפליטים. לאמיתו של דבר, נמצא שמאמצים של הצלב־האדום וגופים אחרים, שלכתחילה נועדו להיות הומאניטאריים ולסייע לאוכלוסיות־קבע ערביות נזקקות, תרמו בלי משים לניצולם של בישי־מזל למערכה מדינית וצבאית שלמה.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 228 מנויים נוספים
אוגוסט 2013
א ב ג ד ה ו ש
 123
45678910
11121314151617
18192021222324
25262728293031

רשימת הנושאים באתר