הולכת עם כמון חוזרת עם זעתר-ג.בן שמחון-סיפורי אהבה מרוקאים שבת בזגורה

גבריאל בן שמחון

הולכת עם כמון חוזרת עם זעתר

סיפורי אהבה מרוקאים

הוצאת הקיבוץ המאוחד

הולכת עם כמון חוזרת עם זעתר

שבת בזגורה

דוד ציון הלך והתרחק מבית הכנסת, מאחוריו לכה דודי, יגדל אלוהים חי ושיר השירים ולפניו כל הריחות והטעמים של שבת, רוח ענוגה ומפויסת יורדת על סמטאות העיירה עם התקדש היום, החולין נעצר בשערי זגורה, יום חמישי ושישי מוקדשים לבוא שבת המלכה, הוא ואשתו מנקים וממרקים ומסיירים, מכבסים ומגהצים ואחרי בית המרחץ, דוד ציון לובש בגדי חג והולך ריחני לבית הכנסת, שם כולם כמוהו כמו טבלו במקווה קסמים, מחויכים וחדשים, נסיכים, פייטנים, הקול מתחזק, החזה מתנפח, הגרון זקוף: לכה דודי לקראת כלה פני שבת נקבלה, עוגה של פיוט, כל אחד נועץ שיניים באחד הקטעים, מגרגר ומלקק ומגלגל ומושיט לחברו: לקראת שבת לכו ונלכה, כי היא מקור הברכה, מראש מקדם נסוכה, סוף מעשה במחשבה תחילה… ודוד ציון, זה שמרכין ראש בפני הורי תלמידיו, תופס גם הואנתח ומתפייט לו בנחת כאחד העשירים בכותל המזרח: מקדש מלך, עיר מלוכה קומי צאי מתוך ההפיכה, רב לך שבת בעמק הבכא והוא יחמול עלייך חמלה… מלקק מכל הצדדים, לא נותן לשום מילה או אות לברוח לו, נוגע בה בשפתיו ולשונו, בחיכו וגרונו כאילו היתה עצם טובה: התנערי מעפר קומי, לבשי בגדי תפארתך עמי, על יד בן ישי בית הלחמי, קרבה אל נפשי גאלה… הוא לבוש ג׳לאבה קטיפתית מגוהצת וטרבוש לבד שחור אותו הוא שם כל השבוע על אימום, ולרגליו בלגיה בצבע הזעפרן מריחה עור חדש, מלאכי השלום, מלאכי השרת, מלאכי רחמים, מלאכי עליון מקיפים אותו מכל צד, שולחנו שופע אור, לא חשוב שבימי השבוע הוא ובני ביתו מסתפקים במועט, כיכר לחם עם שמן זית ופלפל אדום, אולי קצת זיתים שחורים ותה עם נענע, יום שבת מפצה אותו, אור של שלווה עוטה אותו והוא נושם ריחות חמין, שכבר התחילו לבעבע במאפיות וריחות הדגים עם החומוס והמרק עם הקוסברה, קדמון לכל דבר אשר נברא, ראשון ואין ראשית לראשיתו… ובפסוקים האלה הוא כבר מתחיל להרגיש על קצה לשונו את יין הקידוש ואת החלה ובשר הדגים עם החומוס ואת חמוקי אשתו כמו חמין בתוך המיטה, נספגת לתוכו ועוטפת אותו, אה, מי כמוהו? יום אחד של מלכות בשבוע, וקולות השכנים מהחלונות והמרפסות שרים לקול צעדיו והנה ביתו ממש קרוב ואשתו עטופה הילה מחכה לו, נרות השבת מהבהבים, מנורת הנפט על הקיר, כל צבעי הסלטים וניחוחותיהם, הסדינים והכריות הרקומים, בקבוק היין, על כולם מגיה האור, כולם מחייכים אליו ומחכים לו והוא אוהב להאריך ברגעים האלה, עומד ליד השולחן, שני ילדיו הקטנים משני צידיו, כאילו כנפיהם מוסתרים תחת הבגד הלבן והאמא לידם זקופה ויפה שומעת אותם בשיר הלל: אשת חיל מי ימצא ורחוק מפנינים מיכרה, בטח בה לב בעלה ושלל לא יחסר…

זאת לא האם המעונה והמתרוצצת של ימי החול, מודאגת מנין תביא לחמה, רטובה, סחוטה, מקומטת, מכבסת ומגהצת, מקוננת לעת מצוא, זמרת לעת מצוא, רוקמת ותופרת לעת מצוא,והמטפחת כמעט תמיד נשמטת מעל ראשה, ברגע זה היא מלכה, צחה וברה לבושה שמלת קטיפה בצבע ארגמן, עדויה תכשיטי כסף, פניה צוחקות ולחייה בצבע השושן והיין, שולחן שמימי בתוך הסמטאות של הכפר היהודי הקטן זגורה בגבול הסהרה, דוד ציון שולח את קולות השבת וריחותיה על פני המרחבים האין סופיים של הדיונות, מושיט ידיו לבקבוק הזוהר ויוצק את היין האדום לכוס הבדולח, מרים אותה ומביט בהשתקפות פניו הצוחקות ביין ומתחיל לפייט: ויכולו השמים והארץ וכל צבאם, ויכל אלוהים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה… והנה גבו מדגדג, רוצה להושיט יד לחכך, אבל ידיו תפוסות על ידי הגביע, הדגדוג מחריף ומגרה והוא לא יכול להתאפק ונסוג לעבר הקיר מתחכך בו, והמנורה ניתקת ממקומה ונופלת, מבעירה את המזרון מתחתיו, האש מתפשטת, מלחכת את השטיח מתחת לשולחן, אך דוד ציון לא מפסיק את שירתו, וישבות ביום השביעי מכל מלאכתו אשר עשה, ויברך אלוהים את יום השביעי ויקדש אותו, כי בו שבת מכל מלאכתו…

הלהבות עולות ומאכלות כרים וכסתות, וילונות וקירות, מלחכות את החדר וכל אשר בו, והוא מסלסל: סברי מרנן… והבנים והאישה עונים בשקט ובשלווה: לחיים… והלהבות מקיפות אותם, אך לא נוגעות בהם, ממשיכות לטפס ולאכל כל מה שמסביב בעוד הם מסלסלים ושרים: אשר בחר בנו מכל עם ורוממנו מכל לשון וקידשנו במצוותיו ויתן לנו ה׳ אלוהינו באהבה את יום השבת הזה… הקול שקט, בוטח, מפרט ועליז, לא מגמגם, לא מהסס, מבטא כל מילה, כל אות וכל תג, מגלגל אותם על לשונו, מלטף אותם בגרונו ובשפתיו כאילו לא היו הלהבות אוכלות את הארונות, המיטות, קירות העץ, הדלתות, המחיצות, משתלחות בתקרת העץ ויוצאות דרך החלונות, קוראות לשכנים שבורחים החוצה ומביטים בלשונות האש האוכלות את הבית מושיטות לשון לעיירה ומקשיבים לשמוע את שירי השבת מתנגנים בשלימות, בשלווה ובבטחה, קולם לא נשבר ואין שום פחד בליבם, דוד ציון! רינה אלעליליה! הםקוראים בשמותיהם, אך תופשים מרחק מפאת הלהבות המתפשטות והחום המתחזק… כי בנו בחרת ואותנו קידשת מכל העמים… נשמע שירם הצלול, כשהם מגיעים למלים: באהבה וברצון… קורסת התקרה הצידה, ואחריה הקיר האחורי עליו היתה תלויה המנורה, במלים: בשמחה ובששון הנחלתנו… קורסים שאר הקירות ותושבי המללאח המתפלאים רואים לפניהם את בני המשפחה מוקפים להבות מסביב לשולחן השבת עם המפה הלבנה והנרות הדולקים עומדים ומברכים: ברוך אתה ה׳ מקדש השבת וכולם עונים: אמן… דוד ציון טועם מהיין ומעביר את הכום לילדים ולאישה והיא טועמת ומעבירה את כוס הקידוש הלאה לשכנים, שטועמים ומעבירים מאחד לשני, מבית לבית ומרחוב לרחוב, דוד ציון ובני ביתו יושבים עכשיו בתוך הרחוב בלי בית, אבל השבת מקיפה אותם והם ממשיכים בשיר: למבצע על ריפתא, כזיתא וכביעתא, תריץ יודין נקטא, סתימין ופרישין… העיר הבוערת כבר שרה איתו: אתעטיר ית כלא ברזין דלעילא, בגו האי הילולא, דעירין קדישין… פותח את ידיך ומשביע לכל חי… בוצע את החלה, טובל במלח ומחלק לבני המשפחה שמעבירים את המוציא הלאה מרחוב לרחוב ומיד ליד, וכל העיר נופלת תקרה אחר תקרה, כותל אחר כותל ובית אחר בית, אבל שולחנות השבת גלויים ומוארים, הנרות דולקים עליהם והדיירים יושבים מסביב ושרים: כי אשמרה שבת, אל ישמרני… אות היא לעולמי עד בינו וביני…

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 228 מנויים נוספים
אוגוסט 2013
א ב ג ד ה ו ש
 123
45678910
11121314151617
18192021222324
25262728293031
רשימת הנושאים באתר