סוד הפמוט-צאצאי אנו.ספ- ופורט-ב. כרמי
בתיה כרמי
סוד הפמוט
צאצאי האנוסים בספרד ובפורטוגל מחפשים את זהותם היהודית.
הפרקים שלפניכם, הם לקט ראיונות עם אנשים שחקרו ונפגשו עם צאצאי האנוסים מספרד ומפורטוגל. דיווחיהם מגלים מנהגים מיוחדים, המאפיינים את האנוסים. התמונות האותנטיות, מגלות מעבר מחיי רוח-יהודיים עשירים, לקיום מצוות יהדות בסיסיות במסתרים.
הפרקים נכתבו בתמציתיות, כך שכל קורא יבין, מה היה לפני הגירוש ומה היו השלכות הגירוש והאינקוויזיציה ולסיכום – סגירת המעגל והתחדשות החיים היהודיים בספרד כיום.
להיות המורה ליהדות של צאצאי האנוסים בספרד.
ארבס־עיר שרוב תושביה – צאצאי האנוסים.
בעת הוצאת ספר התורה בשבת, ההתרגשות בקרב הגיוריאוס (האנוסים) הייתה רבה. הם בכו, גם אני בכיתי.
ביתי היה לבית פתוה לאנוסים וזאת ־ כולל המטבח – בו הייתי חייבת להעביר שיעורים לתלמידות.
מיום שטלפנה אלי אמו של אנוס שהתגייר בישראל והשתקע בה וביקשה עצה ־ כיצד להכין את מטבחה לקראת ביקור בנה, הבנתי עד כמה אני עוזרת לאנשים אלה.
מספרת אירית סלדרן הנמצאת במדריד:
נולדתי בנוה-שאנן בחיפה. כמעט דור שני. כמעט ? אמי הספיקה להיות בגן ילדים בארץ. הורי יוצאי גרמניה ואוסטריה. בבית קיבלתי חינוך ציוני דתי.
למדתי בבית ספר ממלכתי דתי רמב״ם. אפשר לומר, שזאת הייתה ההכנה לעתיד, לעבודתי בספרד. באמצע 1979 הגעתי למדריד.
בביקורי בקהילה היהודית, יצאתי לברר מהי כתובת האיטליז הכשר וכן מהי הפעילות הקיימת לצעירים. בדרכי פגשתי אדם זקן נעים הליכות, מר בן שמול שהתעניין בישראל ושאל על תכניות הלימודים בבית הספר בו למדתי.
הוא נהג ללמד עברית ויהדות בשעות אחה״צ בשיעורים שנערכו בבניין הקהילה. לבסוף ביקשני לבוא ולחוות דעתי על מהלך השיעורים ועל רמת התלמידים. באותן פגישות, עזר לי לשפר את הספרדית שלי ושיחותינו, עתים נגולו על דינים במשנה, תלמוד ושולחן-ערוך.
באחד הימים, הציג בפני בחורה וביקש שאדבר אתה. היא הסבירה לי, שזה זמן רב שהיא באה לקהילה וכי מר בן-שמול עסוק מאוד ולא יכול לעזור לה כעת.
היא סיפרה שמוצא משפחתה – ממיורקה ושהם ״צ׳ואטס״ (כינוי ליהודים האנוסים באי מיורקה). כך התחלתי ללמד את מרים עברית ויהדות.
ככל ששהיתי יותר בספרד, הכרתי יותר ויותר אנוסים.
לקהילה היו באים רבים מהאנוסים, כדי להשתתף בתפילות והשתדלו להשתלב בפעילויות בנושאי יהדות, אך רובם נידחו על-ידי אנשי הקהילה. הייתה משפחה שאף שלחה את ילדיה לבית הספר היהודי. הכרתי משפחה זו בעת עבודתי כמורה.
התחלתי ללמד את אם המשפחה, כיצד לנהל בית יהודי ואת האב, לנהל את תפילות השבת וכו'. נקודת השיא הייתה, ההכנות לפסח ולימוד עריכת ה״סדר״.
לפני שהייתי מקבלת תלמידים, נהגתי לשמוע מהם זכרונות מעברם ומשפחתם. לדוגמה – במקרה הנ״ל, מוצא האב היה ממערב ספרד, ליד גבול פורטוגל, מקום אליו נמלטו אנוסים רבים מפני האינקוויזיציה וקבעו בו מושבם.
באותה עת, פנתה אלי תלמידה, די מבוגרת, שהתפללה כבר כ-12 שנה בקהילה, אך אף אחד לא עזר לה ללמוד יהדות כראוי. הופתעתי מהמהירות בה קלטה את השפה העברית וקצב הקריאה שלה היה מהיר. במיוחד התרשמתי מסיפורה על מנהג סבה, שהיה מהעיר ארבס (עיר מערבית ידועה שרוב תושביה אנוסים) ״להפריש חלה״ בעת אפיית הלחם. כן שמרה על הפרדה מוחלטת בין בשר לחלב. לימדתי אותה יהדות, וציידתי אותה בספרים כדי שתוכל לקרוא חומר מורחב ומעמיק יותר.
תלמיד אחר סיפר לי, כיצד סבתו הייתה מקפידה על קניית דגים, שלהם קשקשים וסנפירים ועל כך שלא אכלו בשר. כמו כן הכרתי משפחה, בה נהגה האם למול את בניה ביום השמיני להולדתם, אצל אדם מסויים אליו נשלחה.
לאחר זמן לימודים ממושך וחיים יהודיים מעשיים, שלחתי את התלמידה מארבס כמו את האחרים, לבית דין לגיור במרוקו. מיום שטלפנה אלי מ״מיורקה״, אמו של אנוס שהתגייר בישראל והשתקע בה וביקשה עצה, כיצד להכין את מטבחה לקראת ביקור בנה, הבנתי עד כמה אני עוזרת לאנשים אלו.
ביתי היה לבית פתוח לאנוסים וזאת, כולל המטבח ־ בו הייתי חייבת להעביר שיעורים לתלמידות.
תמיד ציינתי בפני תלמידי את האפשרות שיש היום ליהודי-לגור בישראל ואת חשיבות הארץ והציונות. נושא שאף לימדתי בקורס מרוכז לנערות הבת מצווה של הקהילה היהודית.
לאחר כ-3 שנים סוף, סוף, חזרנו בעלי ואני לארץ, כשלבעלי הוצעה עבודה באוניברסיטה.
בארץ, התקשרה אלינו בחורה שעבדה בארגון סמינרים לסטודנטים יהודים מכל העולם (אותה הכרנו בעת ביקורה במדריד). היא ביקשה מבעלי וממני לארגן סמינר מיוחד במינו, על אודות האנוסים, בעיירה שלהם בפורטוגל.
בחופשת הקיץ חזרנו לספרד. בעזרתה של מרים, תלמידתי לשעבר, השולטת יותר בפורטוגזית, קשרנו קשר עם העיירה ״בלמונטה״ שבצפון פורטוגל ועם העיירה ״גווארדה״ (בה גרים הרבה ״ג׳ודיאוס״ – אנוסים פורטוגזיים).
בחודש אוקטובר,יצאנו עם כ-50 סטודנטים מספרד, פורטוגל, ג׳יברלטר, ישראל ועוד, באוטובוס, שבו לקחנו עמנו; כלים, צלחות וסכו״ם כשרים וכן ספר-תורה. הצטרף אלינו גם רב ממדריד, שניהל את התפילות שנערכו בבניין העירייה ( בו ניתן לנו אולם להרצאות ולתפילות ). בבלמונטה התארחנו ביום שישי ובשבת – בבתי הג׳ודיאוס.
יש לציין, שהייתה זו הפעם הראשונה, שאנשים אלו הסכימו לפתוח בתיהם ולגלות ממנהגיהם.
מאוד התרגשתי בעת שהדלקתי נרות-שבת. אח״כ הדליקה מרים שהיא צאצאית ליהודי מיורקה, אחריה נערה מקהילת יהודי מדריד ואחרונה הדליקה בעלת הבית-ג׳ודיאה – צאצאית ליהודי פורטוגל. הנשים בקהילה זו, יודעות את התפילות בעל פה ומעבירות אותן מאם לבת. 3 תפילות יומיות נשמרו בקפדנות.
נישואי התערובת אסורים. הם נישאו רק בינם לבין עצמם ומי שנישא לנוכרי הוצא מהקהילה. לוח השנה נערך על פי הירח.
בשבת, בעת הוצאת ספר־התורה, הייתה התרגשות רבה בקרב ה״ג׳ודיאוס״, שהגיעה לשיאה עם תפילת ערבית. הם בכו והאמת היא שגם אני בכיתי – הייתה לי הרגשה, שאני נמצאת בערב יום כיפור בתפילת ״כל נדרי״ וכי הותר לי להתפלל עם העבריינים!
אנוסים בדין האינקויזיציה-ח.ביינארט
אנוסים בדין האינקויזיציה – חיים ביינארט.
האנוסים בקסטיליה במאה הט"ו
הוצאת ספרים עם עובד בע"ם – תל אביב
נסדר ונדפס בשנת התשכ"ה בדפוס דבר בע"מ – תל אביב
איננו יודעים אלא מועט שבמועט על דרכו של טורקימדה עד לכניסתו הרשמית לפעול במסגרת האינקויזיציה. מסתבר שראשית מגעו עם המלכה היתה בשנת 1469, שעה שאיזבל קיימה את חצרה בעיר סיגוביה, בא שימש פריור במנזר הדומיניקני סנטה־קרוס. שם קם והיה הקשר, והוא התחיל משמש לה אב־וידוי. ומכאן, כפי שכבר נאמר לעיל, השפעתו כאחד מחוג הכמרים שהקיפה בו את עצמה. השפעתו של טורקימדה באה גם באמצעותה של דוניה מריה די אוילה ששימשה רֵעה למלכה.,,״
הערת המחבר : בעלה שלה, פרנאן בונים די ארנאלט, היד. גזברה של המלכה. הוא־הוא שתמך באלונסודי אוחידה כשהופיע לפני המלכים הקתוליים בשנת 1478 בסביליה והתאמן על הכפירה שפשתה בעיר ובין האנוסים באנדלוסיה. בשנת 1479 מינה את טורקימדה למוציא לפועל של צואתו והירושה שהשאיר למסדר הדומיניקני להקמת מנזר באוילה. אותה שנה התמסר טורקימדה להקמת המנזר ושהה שם כשנתים. ייתכן שהליכתו לאוילה אפשר לפרשה כהליכת ״רוגז״ על היסוסי המלכים הקתוליים בהגשמת תכנית הפעולה נגד האנוסים. עיין ליורקה, שם. בשנת 1479 (.28.x) מסרה המלכה לפרנאן נוניס סכום של 56,000 מרבדי, כדי שיוציא את הסכום כפי ראות עיני המלכה.
ברם, הבעיה המרכזית המעסיקה אותנו היא, כיצד נהפך מאחד האחרונים ברשימת האינקויזיטורים המתמנים לראש וראשון בהם, מארגן מוסד האינקויזיציה ברוח ובמעשה; האיש שהנחה אותו ורוחו הוטבעה כחותם עומד לעד על המוסד. על שאלה זו אין להשיב בבירור, אך ייתכן שאילו היה רשום כראשון ברשימה אולי לא היה האפיפיור מאשר את מינויו, על אף רוח ההתפייסות שבמכתבו של סיכםטוס אל הכתר בספרד. כשרו וכוחו כמארגן עשו את האינקויזיציה לכוח בעל ממדים עצומים, שאיש לא שיערם מראש. הוא־הוא שהגיח את אשיותיה של האינקויזיציה, היה האדריכל שלה ובנה את בנינה, שעמד מאות שנים ושימש את המדינה ואת צרכיה כל זמן שנתקיים.
אם רוצים אנו להעריך את דרכו דיינו אם נזכיר, כי שלוש פעמים שלחו את הנזיר אלונסו ואלאחה לרומא לחצר האפיפיור להצדיק את מעשי טורקימדה. הוא שיסד את מועצת האינקויזיציה, הידועה בשמה -Consejo de la Suprema y Gene ral Inquisicion, שנעשתה מועצה שות־זכויות לשאר מועצות הממלכה המאוחדת. די בעובדה זו להעמידנו על היקף סמכויותיו והאמצעים שניתנו בידו. והוא לא רק אמר ועשה אלא יזם והפעיל, ופעל פעולות רבות־היקף בארגון האינקויזיציה כמוסד־מדינה פנימי במלכות, וכך לש ועיצב את מהות החיים בספרד בכל ימי קיומה של האינקויזיציה בספרד, בעולם החדש שגילתה ובמושבותיה שישבה. כבר בראשית פעולתו כינס את האינקויזיטורים של סביליה ושל שאר בתי־הדין יחד עם הסופרימה, לקביעת דרכו של המוסד. הכינוס נערך בסביליה, ואולי יש סמליות רבה במעשהו זה. באותו מעמד אישר את אלה מהם שמינה בשנות 1483-1482 כאינקויזיטורים – כולם אגשים חדשים ששמם לא נזכר כלל בבולות של האפיפיור סיכסטוס. ועידהזו היא לא רק סיכום הדרך שעברה האינקויזיציה, אלא היא באה לשפר את שיטתה לאור הנסיון שקנתה, לבסס את הפרוצידורה המשפטית ולקבוע הליכי־משפט לעתיד לבוא. כל אלה נעשו חוקתה של האינקויזיציה. בכך קדמו באינקויזיציה המעשה והנוהג, שגם בהם היתה ידו המדריכה, להוראה ולחוק. וכדי לראות את המעשה והנוהג ולבחנם לאור חייה של עדת־אנוסים אחת, נתן עתה דעתנו לתולדותיהם של אנוסי סיאודד ריאל, המרכז השני שבו נוסד בית־דין של אינקויזיציה במלכות קסטיליה. תולדותיהם של אנוסים אלה, המתחוללות לנו ממקורות רבים ובכללם משפטי האינקויזיציה, תשמשנה לנו רקע להערכת המתרחש בעדת־אנוסים אחת, שהיא אב־טיפוס ודוגמה לעדות רבות אחרות שהיו קיימות במלכות קסטיליה תשעים שגה ויותר, עד לימים שהמלכות יצאה להכריע בענינם.
הערת המחבר : בשנת 1494 הגיעה ההתנגדות לשיטתו לשיאה. לי (כרך ראשון, עמוד 178) רואה במיגויםשל מרטין פונסי די ליאון, ארכיהגמונה של מסינה (אך תושב ספרד), אינדיגו מנריקי די לארה, הגמונה של קורדובה, פמציסקו סנצ׳יס די לה פואנטי, הגמונה של אוילה (הוא הנודע מסיאודד ריאל וטולידו), ודון אלונסו די מונדונידו לאינקויזיטורים, שלהם הועבדו(או ניתנו) סמכויותיו של טודקימדה, שיא ההתנגדות לטורקימדה. דומה עלינו, שנוצלה כאן חולשתו של טורקימדה שבאה מחמת זיקנתו. אין לשכוח שפרנאנדו ואיזבל היו עוד בחיים, ואין ספק שהיו מתנגדים לצעד זה אילו היה לו יסוד, שכן היה נאמן עליהם. אין גם לשכוח שאלכסנדר הששי היה ספרדי, שעשה רצונם של המלכים הקתוליים..
תולדות אנוסי סיאודד ריאל
[עד ליסודה של האינקויזיציה בעיר]
תולדותיהם של אנוסי סיאודד ריאל, העיד הראשה באזור לה מנצ׳ה, הן המשך לתולדותיהם של יהודי ויליאריאל, כפר שהוקם בימי אלפונסו החכם על אדמתו של המלך באזור־הספר, בדרך מטולידו בואך קורדובה. וגדולה היתה זיקתו של הישוב היהודי הנ״ל לשתי קהילות אלה, שהיו ערים ואמהות בישראל. תולדות היהודים בויליאריאל ראשיתן בימים סמוכים ליסודו של הישוב, ואם מבקשים אנו לבחון את דברי־ימיהם של האנוסים שיצאו שם מכלל היהדות בשנת קנ״א (1391) עלינו לתת דעתנו בכמה ענינים לדברי־ימיה של הקהילה היהודית. בחינה זו תסייע לנו להבין כמה וכמה תופעות בחיי האנוסים של סיאודד ריאל, שהיתה העיר הראשונה שבה היה מושב בית־הדין של אזור קסטיליה. קורותיהם של אנוסים אלה הן במידה רבה בבואה נאמנה גם לקורותיהם של אנוסים בערים רבות אחרות בספרד במאה הט״ו ולאחריה.
מתוך ויקיפדיה : אריאל (ספרדית: Villarreal, ולנסית: Vila-real) היא עיירה במזרח ספרד, במחוז קאסטיון אשר בקהילה האוטונומית ולנסיה. העיירה מונה, נכון ל-2007, 49,405 נפשות והיא השנייה בגודלה במחוזה והעשירית בוולנסיה. בעבר ויאריאל הייתה ידועה בגידולי התפוזים, אך כיום התעשייה הבולטת בעיר היא יצור אריחי קרמיקה.
בשנים האחרונות נודעה העיירה ברחבי העולם גם בזכות קבוצת הכדורגל שלה, אשר משתתפת בליגת העל הספרדית ובטורנירים האירופיים השונים.
היסטוריה
ויאריאל הוקמה בהוראת מלך אראגון חיימה הראשון בשנת 1274 ובשל כך זכתה לשמה – "ויאריאל", אשר בתרגום מספרדית משמעותו "עיירת המלך". העיירה הוקמה במטרה לבצר את האזור לאחר שחיימה הצליח לכבושו מידי המוסלמים. העיירה מוקמה על הדרך הרומיתהעתיקה אשר עברה באזור ושלטה על דרכי התעבורה לעיירה בוריאנה, אשר הייתה באותה העת תחת שלטון מוסלמי.
העיירה התרחבה עם הזמן ובמאה ה-14 יצאו הבתים אל מעבר לחומות המקוריות. במאה ה-16 נחפרו בארות ובוצעה השקיה של שטחים יבשים, אשר הביאה להתפתחות החקלאות.
על אף מפלות אשר ספגה העיירה במהלך מלחמת הירושה הספרדית, ולצד נטילת חלק במרידות רבות במאה ה-18, החלו להתפתח בעיירה תעשיות שונות, בעיקר טקסטיל ובמאה ה-19 גידולי תפוזים, אשר הפכו עם הזמן לעיקר המסחר בעיירה
אין לנו כל מקורות לתאר על־פיהם בדיוק את דמותה של הקהילה היהודית בויליאריאל בשנים שקדמו להמרות 1391. רק שני מסמכים יש בהם כדי להעמידנו בצורה כללית על יהודי המקום. בשנת 1290 הושמו יהודי ויליאריאל בסך של 26,486 מרבדי בתשלום מס־המלכות. סכום זה סכום ניכר הוא לאותם ימים, ואם אין לקבוע על־פיו את גדלה של הקהילה עצמה במדויק, יש ללמוד ממנו על כוחה הכלכלי, שכן כידוע נתבססו ההיטלים השנתיים על יכלתם הממשית של יהודי המקום בהעלאת המס. ואם משווים אנו סכום זה לסכום שהוטל על קהילות אחרות נראה שכמאה שנה ויותר קודם גזירות קנ״א עמדה ויליאריאל כשהיא גדולה מעט מקהילת טלבירה די לה דיינה, הסמוכה לטולידו, וקטנה מקהילת פאלנסיה, דרך משל.
מכאן שיש לראות את ויליאריאל – סיאודד ריאל כקהילה טיפוסית, בינונית בגדלה, אבל מאורגנת כראוי לקהילת ישראל בספרד של אותם ימים, כשבראש סדריה הפנימיים עומדים הנהגת קהל ומוקַדַמין ושאר מוסדות שנהגו בקסטיליה. הדעת נותנת שהקהילה עמדה בצורתה זו ולא גדלה בהרבה במשך מאת השנים שעברו מהערכת־מסים זו עד לגזירות־השמד.
כעשרים שנה קודם לגזירות אישר אנריקי השני מבית טרסטמרה למסדר קַלעתרָבָה הכנסה שנתית ממסי הקהל בסך של 1000 מרבדי. אין בסכום זה כדי להעיד משהו לגבי הקהילה עצמה, אלא רק להוסיף זיקה מצד הקהל אל מסדר צבאי זה ומפקדיו, שכידוע מצאו ענין רב בקהילות ישראל שבאזור־הספר של מלכות קסטיליה. ועתידה זיקה זו למצוא ביטוי אוהד אצל אנוסים רבים בשעת מרידתו של אחד מראשי המסדר באיזבל ובפרנאנדו בשנת 1475.
الجهاد وكراهية اليهود-ג'יהאד ושנאת היהודים – מתיאס קונצל.
ג'יהאד ושנאת היהודים – מתיאס קונצל.
על שורשיה הנאציים של מתקפת 11 בספטמבר.
אירועי 11 בספטמבר 2001 התקבלו בעולם בדרכים שונות ומנוגדות. נוסף על ההלם שזורע הטרור, הלכה והתבססה פרשנות הרואה בכל אירוע " אנטי אימפריאליסטי, שבו עומדת ארצות הברית המרושעת מן העבר האחד, ומולה ניצבת פעולת התנגדות מובֶנת, גם אם מוטעית, של חלשים.
כשהחלה ממשלת מצרים לדבר, בכל זאת, על אי־אילו ״שגיאות פוליטיות״ שעשה המופתי בהתקשרותו עם הנאציזם, מיהרו האחים להדוף את הטענה בזעם. המופתי, הם הכריזו, לא עשה כל שגיאה; בברלין הוא עסק אך ורק בקידום הג׳יהאד.
כך פילסו האחים למופתי את הדרך לקריירה שנייה, שבה עברו הנאצי נחשב מקור גאווה ולא מקור בושה. יותר מכך: העובדה שהמופתי לא נענש על מחויבותו לנאציזם רק הוסיפה לו יוקרה בקרב הערבים. ״הם רואים בהיעדר הענישה לא רק אות לחולשתם של האירופים״, כתב שמעון ויזנטל בשנת 1947, ״אלא גם כתב מחילה על מה שהיה ועל מה שעוד יהיה. אדם שיכול לחמוק מכל עונש, אדם שהוא האויב מספר אחת של אימפריה אדירה ואימפריה זו אינה מצליחה להישמר מפניו – אדם כזה נראה להם מתאים לתפקיד פיהרר״.
המופתי לא היה הנאצי היחיד שמצא מקום מבטחים במצרים. פושעים נאצים רבים, שמספרם מוערך בכמה אלפים, נמלטו ממשפט באמצעות בריחה למצרים. מדוע מצרים? ראשית, משום שהאהדה לגרמניה הנאצית שגשגה שם במיוחד. כשהפילדמרשל הנאצי רומל הביס בראשית שנת 1942 את הכוחות הבריטיים ושעט אל עבר מצרים, חלק מהמטה הכללי של צבא מצרים, ובתוכו הנשיאים לעתיד גמאל עבד א־נאצר ואנואר א־סאדאת, הציע לגרמנים את תמיכתם, ומפגינים הריעו לפילדמרשל בקריאות כמו ״קדימה, רומל״ ו״אנו חייליו של רומל״. דוח ציוני סודי בן הזמן קובע ש־90 אחוזים מהאינטלקטואלים ופקידי הממשלה במצרים אוהדים את מעצמות הציר.חשובה מכך העובדה שלמן שנות השלושים התפשטה מאוד במצרים האנטישמיות. פירוש הדבר היה שמצרים שימשה לפושעים נאצים יותר ממקום מפלט גרידא: ״במצרים הם יכלו להמשיך במלחמה נגד היהודים״.
המזרחן גץ נורדברוך, בניתוחו לדיון על ציונות ולאומנות ששודר בערוץ אל־ג׳זירה בחודש מאי 2001, מסיק שבעולם הערבי ״כל פקפוק בטיעוניהם של מכחישי השואה מתויג כבגידה בזכויותיהם של הערבים והפלסטינים״, שכן כפי שביטא זאת העיתונאי הירדני איבראהים עלוש, בחשבון אחרון ״הכרה בשואה״ נמצאת ״בלבה של נורמליזציה תרבותית עם האויב הציוני״.
הכחשת השואה, ואף תמיכה במבצעיה, היא הסיבה העיקרית לשסע הפעור כיום בין העולם האינטלקטואלי הערבי ובין המערב. לפער ההיסטוריוגרפי הזה השלכות מרחיקות לכת, והוא בעל תפקיד מכריע בסכסוך הערבי־יהודי כיום. כל עוד האיסלאמיזם מוסיף להכחיש את השואה, הוא יכול להמשיך להסביר את התמיכה הבינלאומית בהקמת מדינת ישראל במונחים אנטישמיים מובהקים ובתאוריות קונספירציה – דוגמת זו הטוענת למתקפה משולבת על הערבים מצד ארצות הברית וברית המועצות, בהנחיית יהודים. הכרה בעובדות ההיסטוריות של השואה הייתה מאלצת אותם להגיע למסקנות שאנדריי גרומיקו הגיע אליהן בשנת 1947.
וכך, בכ״ט בנובמבר 1947, כשעצרת האו״ם אישרה את תכנית החלוקה, חסן אל־בנא ראה את ״כל פעילותו של האו״ם בנושא כמזימה בינלאומית שביצעו האמריקנים, הרוסים והבריטים בהשפעה ציונית״.115 לפיכך, סבר, יש להלחם בלא פשרות בשלוש זירות בעת ובעונה אחת: בכפרי פלסטין, בערי מצרים ובמטה האו״ם. ״מדוע אפוא להסס, מדוע להירתע, כשרוח מנשבת מגן העדן ונושאת איתה את ניחוח הקרבת הנפש?״ קרא אל־בנא.
מלחמה נגד ישראל
הסניף הראשון של האחים בירושלים נפתח בחודש מרס 1945. בשנת 1947 כבר היו להם בתחומי ארץ־ישראל המנדטורית 25 סניפים שמנו 20,000 חברים,"' אל־חוסייני, שלא היה רשאי לצאת ממצרים, קיבל מינוי סמלי כנשיא האחים המוסלמים בפלסטין וכסגנו של אל־בנא עצמו. המוניטין שיצאו לו כגיבור ערבי וכמנהיג הערבים הפלסטינים עמד שוב במלוא תוקפו. ׳׳אחר מכל עשרה ערבים בקירוב הוא חסיד של המופתי״, נכתב ב׳מגזין אוף דה ייר׳ בשנת 1948. ״אין זה מן התבונה למתוח ביקורת על האג׳ אמין בפומבי״.
בחודש מאי 1946 המליצה ועדה אנגלו־אמריקנית לפתוח מיד את שערי ארץ־ישראל בפני 100,000 ניצולי שואה. תשובתם של האחים לא הותירה מקום לאי־הבנות: ״70 מיליון ערבים בהנהגה האחים המוסלמים, שמאחוריהם עוד 400 מיליון מוסלמים, ישימו לאל את מילוי הדוח. דם יזרום בפלסטין כנהרות […] והיא לא תיפול כטרף קל לנוודים הציונים״. עוד באותו חודש ארגנו האחים במצרים שביתה כללית נגד מסקנות הוועדה, ובשם המלך פארוק זימנו ועידה של מלכים, נסיכים וראשי מדינות ערבים. בסיומה של הוועידה הערבית יכלו האחים לרשום לזכותם את החלטתה לדחות את מסקנות הוועדה האנגלו־אמריקנית.
כשנה לאחר מכן, באביב 1947, הקים האו״ם ועדה מיוחדת לפלשתינה, אונסקו״פ. ניסיון שנעשה באו״ם לפסול את אל־חוסייני להופיע בפניה בשל עברו הנאצי נכשל, והוועדה זימנה את המופתי כשם שזימנה את נציגי הסוכנות היהודית, אך אל־חוסייני החרים את האו״ם משום שלדבריו הוא נשלט בידי ״אינטרסים אימפריאליסטיים״. הוא סירב אף לפגוש שליחים של הוועדה ששוגרו לקהיר כדי לדון איתו באורח בלתי רשמי ברעיון חלוקת הארץ. ״חאג׳ אמין דיבר באורח ליברלי יותר באוזני השליחים הבריטים, אך למנהיגים הערבים האחרים הבהיר שמיד אחרי הפינוי הבריטי יתקיפו הערבים את היהודים כאיש אחד וישמידו אותם״. הסכסוך הסלים עתה. עוד לפני שתכנית החלוקה אושרה, אל־בנא הורה על ג׳יהאד ושלח גדוד מתנדבים ראשון לארץ־ישראל.
תכנית החלוקה אושרה כידוע בעצרת האו״ם ב־29 בנובמבר 1947, בתמיכת הגוש הקומוניסטי. 56 אחוזים משטח המנדט, שבהם התגוררו אז חצי מיליון יהודים וחצי מיליון ערבים, הוקצו למדינה היהודית; 43 אחוזים מהשטח, שבהם התגוררו 750,000 ערבים ו־10,000 יהודים, הוקצו למדינה הערבית; וירושלים נועדה להיות שטח שיפוט בינלאומי.כמו במקרה של ועדת פיל בשנת 1937, גם הפעם היהודים קיבלו את המסקנות, וסיעתו של חוסייני דחתה אותם חד וחלק. ומה באשר ליתר העולם הערבי?
על פני השטח, הליגה הערבית לחמה בלהט נגד פתרון שתי המדינות. אולם, כפי שמראים ממצאים ארכיוניים חדשים, תהיה זו טעות לחשוב שכל המנהיגים הערבים היו מאוחדים סביב דחיית תכנית החלוקה. עבדאללה מלך ירדן, למשל, הצהיר במסגרת פרטית כי ״חלוקת פלשתינה היא הפתרון המציאותי היחיד לסכסוך״. מזכ״ל הליגה הערבית דאז, עבד אל־רחמן עיאם, הצהיר בשנת 1947 כי ״יש רק פתרון אחד: חלוקת פלשתינה״, אולם, כמובן, הוא לא היה יכול לתת לעמדתו זו פומבי. גם ראש ממשלת מצרים באותו זמן, צדקי פאשה, הביע בפורום פרטי את תקוותו שהתכנית תתקבל. ׳'דברי אליהו ששון, שהיה אז ראש המחלקה הערבית בסוכנות היהודית, בדיוניהם המשותפים פאשא ״הדגיש שוב ושוב שהוא איש עסקים, ושעניינו הוא שגשוגה של מצרים. אם הבנה יהודית־ערבית תתרום לשגשוג זה, הוא מצדד בה״.124 ולבסוף, גם דבריו של מוזעים אל־פָשאשי, ראש ממשלת עיראק מחזקים זאת: ״בסופו של דבר, הודה, יהיה צורך לקבל את קיומה של מדינה יהודית, אך בינתיים בלתי אפשרי מבחינה פוליטית להצהיר על כך בפומבי. הצהרה כזו תגרום למרד בעיראק "
ארמונות ובוסתנים-דויד אלמוזנינו
ארמונות ובוסתנים
דויד אלמוזנינו
החבילה ממרוקו
בשנות השבעים הייתה העיר אילת בעלת אוכלוסייה של 20 אלף תושבים בלבד. את בתי המלון אפשר היה לספור על כף יד אחת, והם עדיין לא נגסו בחופי הים הרחבים והיפים של העיר. כאשר התקרבת אז לאילת מהצפון, עם האוטובוס או ברכב פרטי, מיד היית יכול להבחין בכתם כחול-טורקיז מולך, שהלך והתקרב אליך.
״מועדון הים התיכון״ היה מלון קטן ומבודד, קרוב לגבול הירדני. בחודשי הקיץ החמים תיירים צרפתיים מילאו אותו עד אפס מקום. הם באו ליהנות מהשמש היוקדת, להשתזף, לאכול טוב, לשתות יין צרפתי ולתפוס בן או בת זוג לתקופת החופשה באילת. הכפר הצרפתי סקרן מאוד את התושבים האילתיים ובמיוחד את הצעירים שבהם, אך רק יחידי סגולה בעלי קשרים הורשו להיכנס פנימה.
באחד מימי הקיץ הלוהטים הייתי בביתי ונהניתי מקרירות שבאה מהמצנן הישן והטוב, כשלפתע, הקפיץ אותי מדמדומי החום והקור המתחלפים צלצול טלפון חד. מעברו השני של הקו היתה קרין, שדיברה עברית במבטא צרפתי כבד. ברקע שמעתי רעש של מטוס ממריא והמולה של שדה תעופה: ״דויד, דויד, אני מחר באילת ב׳מועדון הים התיכון׳, אני מגיעה ממרוקו. תבוא לבקר אותי, הבאתי חבילה,
וד״ש חם לאשתך!״. אפילו לא הספקתי לומר לה שאשתי מחוץ לעיר במשך כל השבוע וכבר שמעתי את הצליל המוכר. הקו נותק.
תמיד שמחתי לשמוע חדשות ממרוקו הרחוקה, עזבתי אותה כילד ומאז לא יכולתי לחזור ולבקר. קרין, חברת הילדות הקרובה ביותר של אשתי, היא בעלת דרכון צרפתי ועובדת בחברת תעופה זרה. כל הזמן היא נוסעת מארץ לארץ, מפריז ללונדון ולניו־יורק, איזה מזל יש לה… לאמיתו של דבר, מעולם לא ראיתי את קרין במציאות, רק בתמונות האלבום של אשתי, שם הן נראות מחובקות על חוף ימה של קזבלנקה. בתמונה שתיהן בנות 16, ויפות, יפות שבא לבכות. אשתי נותרה יפה כשהיתה, מעניין איך קרין נראית כיום.
בלילה פנטזתי על החבילה… קרין מביאה חבילה… מעניין מה יש בה, מה היא כבר יכולה להביא לנו? אולי תבלינים מהשוק בקזבלנקה. לא! אני יודע! זה בטח קנקן תה מוזהב עם מוטיבים מרוקאיים וכוסות זכוכית מעוטרות בפס זהב. בעצם, לא נראה לי הגיוני שדיילת תסתובב יום שלם בסמטאות השוק הצרות כדי לקנות לנו קנקן תה, ואחר כך תסחב אותו על פני שלוש ארצות. אולי היא קנתה לאשתי איזה גליל בד משובח? טוב, כנראה שאצטרך להתאפק עד מחר. העיקר שזה בא ממרוקו, אני בטוח שלחבילה יהיה ריח מיוחד שיזכיר לי את הסמטאות הצרות של השוק. אני לא אזרוק את נייר העטיפה… המשכתי לפנטז כשאני חצי מנומנם, מחבק את המזגן.
למחרת בבוקר קמתי והרגשתי כמו מלך. אני גם עומד להיכנס ל״מועדון הים התיכון״ כאורח רצוי, גם אפגוש אישה יפה וגם אקבל
חבילה עם ריחות ילדות. לפעמים החיים יפים. אבל במו שתמיד קורה, התברר שלא קל להפוך בן־רגע מצפרדע לבן מלך. אף אחד לא התרגש מבואי ל״מועדון הים התיכון״. למעשה, קציני הביטחון במדים הלבנים התעקשו בקנאות לשמור על פרטיות הנופשים, ממני… ביקשתי להתקשר לחדרה של קרין, אך הסבירו לי שאין טלפונים בחדרים. אף אחד לא הסכים להיכנס פנימה, להפריע לבוסים ולברר אם יש אורחת במלון בשם קרין, וכשביקשתי רק להציץ פנימה ולצעוק ״קרין״, הראה לי קצין הביטחון הראשי יפה את השער. הלכתי הביתה מאוכזב וכעוס.
אבל בלילה שוב לא הצלחתי להירדם. בכל זאת, אי שם באילת יושבת לה חבילה עם ריח של מרוקו והשם שלי כתוב עליה. למחרת לקחתי יום חופש מהעבודה וחזרתי ל״מועדון הים התיכון״. בשער עמד קצין ביטחון אחר וניסיתי להסביר את עצמי כמיטב יכולתי. הוא הקשיב ואמר: ״עמוד כאן מול הבריכה. אם תראה אותה, אלך לקרוא לה״. ״אבל אני לא יודע אך היא נראית! לא ראיתי אותה מעולם!״, עניתי לו. ״טוב, אז תשאיר פתק ואמסור אותו בקבלה״, אמר לבסוף כדי להיפטר ממני. נדמה היה לי ששוב אני מאבד את האפשרות לקבל חבילה ממרוקו, כשלפתע הופיע בכניסה למועדון אלן סקיפר, בעל היאכטה ״ביטא״, בין הבודדות שהיו אז במרינה הישנה באילת. אלן הוא נתין צרפתי שמגיע לאילת כמה פעמים בשנה ואנחנו מיודדים. הוא הגיע, חיבק אותי בחום ואמר לשומר ״הוא איתי״. כך מצאתי את עצמי נכנס למקום הכי שמור באילת – ״מועדון הים התיכון״.
כמה דקות אחר כך, כבר ישבתי ליד קרין למרגלות הבריכה, אחרי שהתחבקנו והתנשקנו כמנהג המקום. הבטתי סביבי, המום מהשפע, מהמשקאות הצבעוניים שאוחזים כל האורחים, מהגינון המרהיב ומהארריכלות המרשימה. מצאתי שראשי סחרחר עליי. קרץ נראתה פחות מופתעת, יפה ותמירה, בת 35, כמו אשתי, בבגד ים שהבליט את גופה היפה. ישבנו ושתינו בירה ליד הבריכה. מיהרתי להוריד חולצה, הרי ברומא יש לנהוג כרומאי. בנוסף לכך, חששתי שקציני הביטחון יבואו להוציא אותי בכל רגע, ובלי חולצה באמת נראיתי כמו נופש עשיר רגיל, ולא כמו שוטר שהגיע לטעום לרגע מהקצפת של החיים.
אמרתי לקרין: ״ספרי לי הכול, איך היה במרוקו? איפה היית?״. היא החלה לספר לי על הסמטאות ועל הירידים, על השוק ועל הכיכרות. המשכתי לשתות ולשתות, עד שבשלב מסוים שמתי לב שאת הסיפור של קרין אני כבר לא שומע, אבל את הנשים החצי עירומות המשתזפות על שפת הבריכה, או שוחות בה, אני דווקא רואה טוב מאוד. אמרתי לקרין שעליי ללכת הביתה, אך היא התעקשה שאוכל איתה ארוחת צהריים. התעקשה והתעקשה, ובסופו של דבר נעתרתי, גם ככה כבר לא יכולתי ללכת ישר מרוב אלכוהול. קרין הושיבה אותי בחדר האוכל המקורר היטב, אמרה לי בצרפתית ״תכף אחזור״ ונותרתי מביט בתדהמה בשפע הגסטרונומי שנפרס בפניי – בשרים על האש, עשרות תוספות, שרצים למיניהם שאני רואה בפעם הראשונה בחיי ומאכלים צרפתיים נוספים שהיו יכולים להאכיל כמה עשרות משפחות רעבות באילת. בזמן שבהיתי באוכל, קרין חזרה עם שלוש חברות מהבריכה שבשלב הזה, תודה לאל, כבר לבשו חולצות. ״תכיר, זאת נטלי״, היא אמרה לי על אחת הלבושות־עירומות.
הסתכלתי על הרגליים, עברתי למותניים, משם לשדיים, לצוואר, לשפתיים ואז היא התנשקה איתי בחמימות ואמרה לי: ״אנשנטה (נעים מאוד)״. ״וזאת סנדריך, המשיכה קרין, ואני הסתכלתי על הרגליים, עברתי למותניים, משם לשדיים, לצוואר, לשפתיים ואז גם זו התנשקה איתי בחמימות ואמרה לי: ״אנשנטה (נעים מאוד)״. האחרונה שהוצגה בפניי בדרך הזו היתה דומיניק, ואת שארית אחר הצהריים העברתי בחברת ארבע נשים יפות, שותה, צוחק ונהנה מהחיים, כפי שכנראה צריך לעשות בקלאב מד.
בערב נפרדתי מהחבורה העליזה. קרין התלוותה אליי לכניסה כדי להיפרד ממני. בלובי הודיתי לה על חופשה בת יום ללא תשלום, והיא צחקה. רגע לפני שחציתי את הלובי בדרך ליציאה נזכרה פתאום קרין – ״רגע! החבילה!״, ורצה למעלה לחדר. עד שחזרה חשבתי לעצמי איך הפכה חשיבותה של החבילה הזו למזערית בעיניי אחרי החוויות של כל היום הזה. קרין חזרה מתנשפת ובידה קופסה יפה, ארוזה בנייר צלופן ובסרט אדום. ״תפתח! זה ייקח רק דקה!״, היא דחקה בי. פתחתי את החבילה, ועם הקפטן הארגמני עטור חוטי הזהב קיבלתי גם מכה של ריח ממרוקו שפרץ מהחבילה, משכר חושים ומעלה נשכחות. הנחתי את הקפטן ברישול על גופי, חיבקתי את קרין בחום, ובלבוש בלתי אילתי בעליל חציתי את הלובי היישר לידיים של קציני הביטחון, שזיהו אותי למרות הקפטן המשעשע, ואולי דווקא בגללו, ונשמו לרווחה. כל אחד הצהריים, כשביליתי עם קרין, דומיניק, נטלי וסנדרין, קיבלו קציני הביטחון נזיפות חמורות על אורח בלתי קרוי שכמוני שמבלה שמונה שעות במלון מבלי לשלם.
[anti-both]
L'esprit du Mellah-J.Toledano
L'esprit du Mellah – Joseph Toledano
Humour et folklore des juifs du Maroc
A la mémoire de Rabbi Yedidia et son fils Abraham qui :
S'ils avaient pu jusqu'à ce jour vivre
Auraient mieux que moi ecrire ce livre
Trarha ktar m-loussali Quand il y a plus de mitrons que de pain
C'est exactement la meme idee portee par d'autres elements du folklore. Le four public a occupe jusqu'a ces dernieres annees, une place centrale dans la vie du Mellah — comme de la Medina d'ailleurs
—les families fabriquant leur pain quotidien et l'envoyant cuire au four. Les mitrons etaient charges du
transport du pain sur des planches de bois nommees oussali. Le comble du ridicule et de l'absurde serait que le nombre de mitrons soit superieur a celui des planches, car qu'auraient-ils a faire alors? Ce rroverbe etait tres populaire pour faire comprendre a des gens qu'ils sont de trop, qu'on n'a pas besoin de leur aide. Comme on dit en francais: on n'a pas besoin d'un marteau-pilon pour tuer une mouche mais on peut le faire!
El e'ita kbira oulmiet far Grande est la lamentation et le mort — un rat
C"est vraiment faire trop de bruit pour rien. II n'y a pas de quoi fouetter un chat.
Ha Sla, ha hountha Voila Sale, voila ses magasins
Il ne faut pas chercher plus que ce qu'il y a: c'est ca toute la ville de Sale! Sale, charmante petite ville et anciennement le grand repaire de la piratrie qui semait la terreur parmi les marins chretiens, n'avait q"un tout petit Mellah. Le proverbe signifiat: voila c'est tout ce qu'il y a! On l’employait par exemple pour arreter quelqu'un qui s'enthousiasmait trop.
— Fhal diyderb kelb basfinza Autant frapper un chien avec un beignet
Se dit de quelqu'un qui prend des mesures inapropriees a la situation: autant frapper un chien avec un beignet — il ne demande pas mieux! II ne faut donc pas rester prisonnier de ses prejuges, de ses habitudes, mais savoir s'adapter, adapter la punition a chaque cas, sinon au lieu de punir on risque de faire plaisir, d'atteindre le resultat inverse a celui recherche.
אוצר מכתבים לרבי יוסף משאש ז"ל-סימן נב-כרך א
אוצר המכתבים חלק ראשון. רבי יוסף משאש זצוק"ל.
כבוד גדול הוא להביא בפניכם, ידידי הטובים, את דבריו של הגאון המופלא והנבון רבי יוסף משאש זצ"ל. מסורת היא בידי גאוני משפחה מהוללה זו, להיות קשובים לשאלותיהם של רבים אשר פנו אליהם בבקשת עצה או בפסיקה מוחלטת
סדר הנזכר, שנת תרס"ח לפ"ק.
למעת הרב הגדול, מעו"ם וכו'…, כמוהר"ר וידאל הצרפתי ישצ"ו. בקידה על אפים, אני אומר שלום.
אדוני ! ברשותיה דמר קא נחיתנא, לכתוב למעלתו שנים מן השיטים, יען החכם החוקר הנכבד, כמוה"ר שלום הלוי ישצ"ו, העמיס עלי עבודה חדשה בכתב יד, וצוה עלי לשלוח לו כל מה שאעבוד, לעוב"י פאס יע"א, ליד אדוני הרב הדגול מרבבה, והוא ימסרם לידו, על ידי אחד ממשרתיו, והנה עשיתי כאשר צוני, ובטח, אדוני יודע כל הענין, כי כן הגיד לי במכתבו שר שלום הנזכר.
בכן סלח נא אדוני, שלח אליו הדין כתבא אשר שמו כתוב עליו, ושכרך כפול מן השמים, ושלום
הצעיר דל ורזה, היו"ם הזה, ס"ט
סימן נה
סדר הנזכר.
ידידי החכם החשוב, כהה"ר ימין אלגאבלי, הי"ו.
מכתבו הבהיר הגיעני, תשואות חן חן על ברכתיה דמר לחתונתי, ואך כניסה לחופה תהיה ביום ד' סדק חקת הבא עלינו לטובה, ואם אהבתך לבבית כאשר אתה אומר, ואני חושב, שא את רגלך לקחת חלק בשמחתי, כי קרוב אליך הדבר מאוד, ואולי תבוא עוד על שכרך למצוא איזה סחורה שתרויח בה.
עוד בשולי מכתבך בקשתני ליישב מאי דקשיא לך על מה שכתוב בשבת דף קכ"ז ע"א, אמר רבי יוחנן גדולה הכנסת אורחים, כהשכמת בית המדרש, ורבי דמי מנהרדעא אמר יותר מהשכמת בית המדרש, דקתני מפני האורחים והדר ומפני ביטול בית המדרש, עד כאן לשונו.
והקשה כבודו, האי ביטול בית המדרש היכי דמי, אי איכא עמו ביטול תורה, והלא תניא בשילהי פאה, אלו דברים וכו'… ותלמוד תורה כנגד כולם, וקשיא לתרוויינו ? אי ליכא עמו בטול תורה, פשיטא דהכנסת אורחים עדיפא מיניה, דמאי רבותיה ?
ועוד היכי דמי ביטול בית המדרש שאין בו גם בטול תורה ? זהו המכוון בכל דברי ידידי, ולדעתי המעט, צריכים להקשות עוד על מה שכתוב דהשכמת בית המדרש או יותר, מה רוצה לומר, ומאן דכר שמה דהשכמה במתני' ?
והלא מפני ביטול בית המדרש אמרו, ? אשר על כן צריכים לפרש, דלשון המשנה, מפנין וכו'…, מםני האורחים ומפני ביטול בית המדרש, סובל ב' ענינים. הא', או אה, או זה, אם באו האורחים מפנין לכבודם, ואם באו התלמידים מפנין לכבושם.
האופן הב', שבאו שניהם כאחד, האורחים לסעודה, והתלמידים ללמוד, בזה איכא ב' אופנים, אם יש בטול תורה לתלמידים אם נקדים האורחים, כ"ע מודים דתלמוד תורה עדיף, ודחי ליהו לאורחים עד שיגמרו הלתידים את למודם, ואי ליכא בטול תורה רק השכמה בלבד.
למשל אם לומדים ארבע או חמש שעות ביום, ואך מתחילים בהשכמה משעה שביעית, ובאו לו האורחים באותה שעה, ( על פי אחד מהדרכים הנ"ל במכתב נ"ד, או באופן אחר ). בזה הוא דפילגי, רבי יוחנן ס"ל תרווייהו שוין, ואם ירצה יפנה מקום לאורחים תחלה ויושיב אותם לסעוד, ואחר גמר סעודתם, יכנסו התלמידים, וילמדו חקם הקבוע להם, ארבע או חמש שעות או יותר.
ואף שמבטלים מצוה למוד בהשכמה, דזריזין מקימין למצות, אין דבר, מאחר שיכולים לפרוע חקם אחר כך, ואין כאן בטול תורה כלל, ולא חיישינן שמא בטול ההשכמה יגרום בטול לגמרי לכלם או למקצתם, ואם ירצה להקדים לפנות בשביל התלמידים, כדי לקיים מצות ההשכמה.
ואחרי גמרם סדר למודם יכניס האורחים, הרשות בידו, כי שניהם שוים, ומה שהקדימה המתני' מפני האורחים, מפני שהם מצויים יותר, והקדימה המצוי תחלה, ורב דמי מנהרדעא ס"ל, דאין שניהם שוים, רק הכנסת אורחים עדיפא מההשכמה, מדאקדמה ברישא, ומפני שהם מצוים יותר , לא ס"ל, שהו לעניות דעתי בזה, ושלום.
הצעיר אני היו"ם, ס"ט
סימן נו
סדר חקת שנת תרס"ח לפ"ק.
ידידי החכם החשוב וכו, כמוה,ר שלום הלוי ישצ"ו, שלום, שלום.
מכתבו הבהיר הגיעני, עם הסך ארבעה דורוס, ושמחתי הרבה, כי עבודתי מצאה חן בעיני קדשן מאוד, מאוד, ויברך אותי מלב עמוק, חן, חן ידידי ותודה רבה, והרי לך סדר עבודתי על בית הכנסת הסמוכה לההיא של מהרי"ט ז"ל.
זה הבית נקרא בפי הזקנים על שם הרב הקדוש מהרי"ט זיע"א, אחר שנפל בגורלו ושכללו, וזה רבות בשנים, שחזרו לקרותו על שם הרב הגאון, כמוה"ר אברהם עמאר הראשון זצ"ל ( נתבש"מ בשנת התרל"ב לב"ע, כאשר שמעתי ), שהוא קנה חציו, מהרב כמוהר"ר משה טולידאנו ואיחיו, זיע"א.
שהם דור ה' להמרי"ט זיע"א, בשנת התר"ב ליצירה, כאשר שמעתי, וחציו נשאר לזרע מהרי"ט זיע"א מדור לדור. עד עצם היום הזה. עוד נקרא בפי הרבה על שם מור אבי הרב הקדוש, כמוהר"ר חיים משאש זיע"א, כי הוא היה שליח ציבור קבוע ומנהיג, משנת תרל"ה לפ"ק עד שעלה לשמים בח" בתמוז התרס"ד ליצירה.
ועוד נקרא בפי מתי מעט מההדיוטות בשם " אצלא לכדר"א, שהיינו בית הכנסת הירוקה, על שום דלתותיה המשוחים תמיד בצבע ירוק במראה העשבים. הבית הזה, בנוי על בית שער, ובית התבשיל ובית דירה, של החצר הסמוכה לו, ועולים לו בשער מעלות העומדות בראש מבוי למדע"א, בעברית מקוה.
כי שם מקוה טהרה לבני העיר, והוא קרוב למרובע, ויש בו שתי עליות קיר קטנות, אחת לצפונו, ואחת לדרומו, בצפונית יש פתח פתוח לעלות ממנו לגג, ותחת מעלותיה יש מדרגות יורדות לאמצע החצר הנזכרת, כי גם היא הייתה בזמן הקודם של כמהרי"ט ז"ל, ומשם היא עולה לבית הכנסת, כאשר שמעתי.
יש באמצע תקרת הבית, קובה יפה ורחבה מוקפת חלונות על שמונה קצותיה, בשביל האורה, כל תקרת הבית והעליות., מלאים כוסות גדולים ויפים עם שלשלאות של נחושת שבהם נתונים, ותלויים בתקרות בסדר ישר, קרקע הבית והעליות הוא מרוצף באבני הבנין והוא תמיד מכובד ומרובץ.
יש עוד במערבה ובמזרחה הרבה חלונות לאורה, של מערב נשקפים לחצר הנזכרת, ושל מזרח למבוי הנזכר, ויש עוד בצד מערב חלון גדול, אוצר כל כלי תשמישיה, פתילות ושמן וכו….
יש בו שני היכלות של עץ המלאכה יפה, אחד בתוך בית הכנסת בצד מזרח, מלא ספרי תורה כשרים לקריאה, ועליו כתר מפותח בציצים ופרחים, עם צורת המנורה במזמור למנצח בנגינות, עם ציורים יפים של שושנים ואילנות במיני צבעונים, על נייר חזק, עם כיסוי של זכוכית לבנה, הכל מעשה ידי אומן.
והשני, קבוע בעליה הדרומית בצד דרום, ומלאכתו פשוטה, והוא מלא ספרי תורה ומעילים ומטפחות שבלו. יש בה תיבה יפה, עם קובה על ראשה, עשויים מעץ, מפותחים בכמה ציורים, ןמשוחים בששר (ז') [אכדית: šaršaru] צֶבַע אָדֹם שֶׁהִשְׁתַּמְּשׁוּ בּוֹ בִּימֵי קֶדֶם לִצְבִיעַת קִירוֹת וְכַדּוֹמֶה: "וּמָשׁוֹחַ בַּשָּׁשַׁר" (ירמיה כב יד). ( מילון אבן שושן, ועומדת באמצע, פני השליח ציבור לצפון, ואחוריו לדרום.
כל ספסליה וכסאותיה פ-שוטים בלי תואר והדר, ועליהן מחצלאות ולבדים, מהם בלויים, ןמהם חדשים. יש בה שני שליחי ציבור, הרב כמוהר"ר אברהם עמאר ישצ"ו – נקרא על שם זקנו הקונה הנ"ל – והחכם הוותיק כהה"ר מאיר טולידאנו בן כבוד הרב חביב ז"ל, שהם בעליה ומנהיגיה.
כמאה וחמישים נפש מתפללים בה, מנהגיה, כמנהג כל בתי הכנסת שבעיר. הבית הזה, אומרים ששמש גם ישיבה לתלמוד תורה איזה שנים בזמן הקודם, ואך עתה אינו אלא לתפלת שחרית דווקא. זה מה שהשיגה ידי עתה להגיד לכבודו מתוך הדוחק, כי יום ד' הוא יום חתונתי, ובשבוע הבא אמשוך עוד עבודתי ב"ה, ושלום
המעיר אני היו"ם ס"ט
ברית מס 30 – כי"ח – אליאנס
גיליון " ברית " בעריכתו של מר אשר כנפו הקדישה את החוברת מספר 30 – קיץ תשע"א לכבוד 150 שנה לאליאנס – כל ישראל חברים.
בגיליון זה בן למעלה משלוש מאות עמודים, כוללת בתוכה מאמרים בעברית וחלק נכבד ומכובד גם בשפה הצרפתית. המידע הינו יקר ערך כפי שניווכח להלן.
בהזדמנות זו רוצה אני להודות לאיש היקר הזה מר אשר כנפו על פועלו למען הקהילה כולה ותרומתו הכבירה בהבאה, ריכוז והפצה של נושאים מעניינים אודות העדה הברוכה שלנו
העברת הניהול של ביה"ס Franco-israelites ממינהל החינוך הציבורי ־לאליאנס.
המשא ומתן בין הנהגת הקהילה בראשות יצחק צרויה, מכלוף אלחדד, אברהם בטאן, משה לוי, מסעוד בן שימול ומרדכי אלבו ובין נציגות אליאנס ברבאט על הקמת בי״ס בוואזן התנהל עד לפתיחתו של זה בשנה״ל 1926. התמשכות השיחות נבעה בגלל חוסר הביטחון ששרר באיזור על רקע התנגדות שבטי ההר ואי הסכמה לגבי חלקו של כל צד במימון פעולתו השוטפת של בית הספר. מלחמת הריף הרתיעה מצד אחד, את הנהלת כי״ח לשלוח את עובדיה לאיזור הנתון במצב לוחמה והקשתה על מנהיגי הקהילה מצד שני, לקבל על עצמם התחייבויות כספיות שלא יוכלו לעמוד בהן בגלל המיתון שפקד את כלכלת העיר בגין אותן סיבות: הלוחמה באיזור שיבשה את זרימת האספקה החקלאית ואת שגרת השיירות שסיפקו מוצרי צריכה אירופים לסוחרים היהודים. העברת הניהול של בית הספר ממנהל החינוך הפרוטקטוראלי (DIP) לידי רשת כי״ח (AIU) הפככה לאפשרית בסיום מלחמת הריף. במאי 1926 עבד-אל-כרים [Krim־Abd el] מנהיג המרד נכנע ומסר עצמו לידי גייסות הגנרל פטן הוגלה לאי ראוניון. בשוך הקרבות רשת כי״ח קבלה לידיה את ניהול בית הספר הפרונקו-איזראליט, שפעל זה מכבר בוואזן.
קבלת אחריות הניהול של בית הספר הקיים על ידי רשת אליאנס פתחה בפני הקהילה אפשרות להשתייך לארגון יהודי בעל פריסה ארצית ובין לאומית. השתייכות זו פתחה בפני הדור הצעיר פתח לשיתוף פעולה והשתתפות במפעלי תרבות ופנאי שונים: בתחום הספורט, בתנועת הצופים היהודים, בתחרויות לימודיות בלשון הצרפתית, בתחרות הארצית על החיבור הטוב ביותר, בתערוכות ארציות של יצירות תלמידים במלאכות יד שונות, בסמינרים וטיולים במרוקו גופא ובצרפת. זו היתה פתיחת שער עבור ילדי הקהילה גם ללימודים בבית ספר להכשרת מורים בפריז (ENIO), אבל המשמעות החשובה ביותר מנקודת ראותה של הנהגת הקהילה לכניסת אליאנס היתה נעוצה בהפקדת תחום החינוך בידי גורם ניהול יהודי. זה לא היה עוד בית ספר שבו תוכנית הלימודים נלמדת בצרפתית על ידי מורים צרפתים, אלא בית ספר יהודי שמנהלו ומוריו הם יהודים, בית ספר המתנהל על פי לוח השנה העברי, חוגג את חגי ישראל, שובת בשבתות ובחגי ישראל, ומקיים סדר יום יהודי מובהק בלשון הצרפתית. מדובר בשתי עולמות משיקים, אך שונים זה מזה במהותם.
ז. השיח על שפת ההוראה ושפות המשנה
למהלך הלשוני שהתלווה למפעלה החינוכי של אליאנס במרוקו היו השלכות על יחסי יהודים- מוסלמים ועל היחסים בתוך הקהילה היהודית בין זרמים שמרניים ורפורמיסטיים. עם הקמת בתי- הספר של כי״ח בקהילות השונות והנחלת הלשון הצרפתית, נוסף עוד רובד של בידול מאוכלוסיית הרוב המוסלמית. עתה היהודי לא היה שונה רק בדתו, באורח חייו, בלבושו, במגוריו ובמעמדו הדתי, עם הקמת בתי-הספר של כי״ח בקהילות השונות הוצב לראשונה סרגל מדידה תרבותי חיצוני, שלא היה קשור כלל לתפיסתו של המוסלמי בדבר עליונותו הדתית, עליונות דתו על שאר הדתות, עליונות הלשון הערבית על שאר הלשונות, ועליונות האומה הערבית על שאר האומות. לראשונה הוצב במערכת היחסים ההיסטורית העכורה והטעונה בין שתי הקהילות הדתיות, סרגל מדידה חצוני שהעניק ליהודי אפשרות להפגין עליונות על המוסלמי"במגרש ניטראלי", מחוץ לשיח ההגמוני-המוסלמי. עצם הנגישות לשפה מערבית העומדת בלב הקידמה האירופית ובאמצעותה לידע ולהשכלה, היה בו משום ערעור של יחסי הכוחות הבין קהילתיים והשתחררות מהשיח הדכאני שנכפה על הלא מוסלמי ־ הדימי – במגרב כבשאר מדינות האסלאם. הלשון הצרפתית קרעה צוהר אינטלקטואלי אל תרבות המערב, אל תרבותם, ערכיהם והישגיהם המדעיים של שליטי העולם.
עבור הנהלת כי״ח הצרפתית נתפסה כלשון עלית "כלי הובלה של ציביליזציה גבוהה." היגד זה:
La langue francaise est consideree comme vehicule d'une plus haute" ".civilisation הכלול באחד ממאמריו של מנהלו הראשון של בי״ס אליאנס בוואזן מר כוכבהלוי, ביטא את רוח הזמן, גישה שהיתה נחלת הנהלת כי״ח בפריז מוריה ומנהליה. דומים לו ניתן למצוא כמעט בכל מאמר העוסק בתפקידה הציבילזטורי של השפה הצרפתית. הבחירה בצרפתית נשפת הוראה, היתה אמצעי להנחיל חינוך ראוי (une bonne education de base) כך ז׳אק ביגאר המזכיר הכללי של כי״ח וה "אב רוחני" לכל מנהלי הרשת בין 1892 ו – 1934 כותב בשנת 1901: "הלימוד אינו מטרה, אלא אמצעי, אמצעי שתכליתו לעצב את האופי, להכין לחיים בני אדם נאורים, אמיצים ובעלי רצון טוב, נשים עמלניות, חכמות השואבות השראה מתפקידן ברעיות ואמהות."1 לנימת ההערצה לשפה הצרפתית כשפת תרבות ומדע וכשפת העתיד, התלוותה נימת שלילה כלפי הלשון העברית והלשונות הדבורות בפי היהודים בפזורותיהם. שנים אחדות לאחר מכן, בשנת 1907 כותב מואיז פרסקו [Moi'se Fresco] מי שהיה מנהל בית ספר אליאנס בטנגייר בשנים 1885-1888 אשר חיבר ספרי לימוד רבים ששימשו בכל בתי הספר של הרשת באגן הים התיכון, ונודע כמגן נחוש של השפה הצרפתית עמדה דומה ביחס ליהודית-ספרדית:
Le judeo-espagnol est la langue du peuple par excellence et il le sera encore longtemps quoi qu'on fasse. Tout le monde est d'accord qu'il ne faut plus de judeo-espagnol, qu'il n'y a pas lieu de conserver la langue de nos anciens persecuteurs
השפות מעבר לתפקידן האינסטרומנטלי כאמצעי שיח ותקשורת סמלו תפיסות עולם, העברית אשר שימשה מפתח ושער כניסה ליצירה היהודית הקאנונית לדורותיה, נתפסה בעיני אליאנס, נשפה עברנית הפונה אל מטעני העבר, ומכבידה כמשקולת על יכולתה להנחיל לתלמידיה זהות יהודית חילונית.
בעיני היהודי שומר המצוות, העברית נתפסה כמסוע הנושא את כל מטעני התרבות היהודית על פני הזמן. חוסר הביטחון הפיזי שבו נאלץ לחיות העם היהודי בגולה יצר מציאות שבה המשכיותו הפיזית הייתה תלויה בראש ובראשונה בשימור זהותו הרוחנית. כורח זה היבנה תרבות שעצם קיומה ועיקר עניינה סובב סביב הנחלת ידע מופשט הכולל, קורפוס של כתבים קאנוניים, רעיונות תיאולוגיים, כללי התנהגות וכתבים מקודשים מדור אחד למשנהו. הזהות והקיום היו תלויים תלות כמעט מוחלטת בפעולתו המוצלחת של אותו מכאניזם של העברת ידע באמצעות הלשון העברית. הלשון העברית והנחלתה היו תנאי להצלחת "מפעל ההישרדות היהודי". אם אומות אחרות שרדו בזכות החרב וחכמת המלחמה, הרי שהישרדות היהודים הייתה תלויה בכך, שהילד הקטן ילמד קרוא וכתוב עברית, כדי שיוכל להכיל את כל הידע שמצפים ממנו לדעת, וכדי שיוכל בתורו להנחילו לבאים אחריו בתהליך המסירה הבין דורי. לא פלא איפוא, שבעל ויאמר יצחק, רבי יצחק בן וואליד רבה האגדי של טטוואן התייחס בחיוב לפתיחת בית הספר של כי״ח בקהילתו, אך התנה זאת בשילוב לימוד עברית בתוכנית הלימודים, "פורמט משולב" זה בסופו של דבר הפך לאבן פינה בתפיסה החינוכית של כי״ח והועתק לאחר מכן לכל בתי הספר של הרשת סביב אגן הים התיכון והמזרח התיכון.
המשך…..
יחס דבדו -אליהו רפאל מרציאנו
יחס דבדו החדש. הצב"י אליהו רפאל מרציאנו
וַיִּתִילְדוּ על משפחותם לבית אבתם – במדבר א', י"ח. מפרש רש"י במקום : " נצטוו לביא ספרי יחוסיהם. עוד בשחר ימי עמנו צויינה אם כן חשיבותם של ספרי יחוס המשפחה, ובמסכת אבות פ"ו, משנה ו' : גדולה תורה יותר מן הכהונה ומן המלכות שהמלכות נקנית בשלושים מעלות והכהונה בעשרים וארבע והתורה בארבעים ושמונה דברים ואלו הן, התלמוד.
משפחת בן טאנא
משפחה מוזכרת באגרת יחס פאס עמי 137, ובכתבי הקהילה.
איש חיל רב פעלים, אילן ששרשיו מרובין, שורשא קדישא, גזעא דקשוט, דחיל חטאין ועביד טבין, ממנו פנה ממנו יתד, הצדיק הותיק, ר׳ יהודה בן סוסאן הנק׳ בן טאנא הניח ברכה: אברהם.
פרי קודש הלולים, גזע היחס והמעלה, גברא רבא, מופלג במצוות
ובמעשים טובים, חרד לדבר ה׳, הצדיק ר׳ אברהם הניח ברכה: אהרן.
איש אשכולות, יקר ונעלה, יקר רוח, אהוב למטה חביב למעלה, רודף צדקה וחסד, מוקיר רבנן, מקיים כל מילי דרבנן, שמו נודע בשערים לשם ולתהלה, הצדיק ר׳ אהרן הניח ברבה: יהודה.
בן איש חיל, גברא יקר ונעלה, מורם מעם, מחזיק בעין יפה בתלמידי חכמים, עושה פרקמטיא לתלמיד חכמים, בעל אכסניה לשד״רים מארץ ישראל, הזקן הכשר הצדיק ר׳ יהודה הוליד: רחמים, יעקב,
לוויהא, מאחא, נונא.
איש צדיק, ירא ה׳ ושלם, שלם במדות, מדותיו מדות יוצרו, רודף צדקה וחסד, גדל בשם טוב ונפטר בשם טוב, הזקן הכשר ר׳ רחמים הוליד: ר׳ יהודה, אהרן, זהרא, מרים, מאחא, עווישא, סליטנא,
סתירא, נתא.
החכם השלם, בישראל להלל, סופר מתא, וימל את בני ישראל לשם שמים, יקר רוח איש תבונה, נושא ונותן באמונה, חרד לדבר הי, קיים בל מילי דרבנן, קובע עתים לתורה, גומל חסדים עם החיים ועם הנפטרים, הזקן הכשר, החסיד הרב יהודה זצ״ל הניח בנים ובנות בפ״י הי״ו.
החכם השלם, נטע נעמן, צנצנת המן, מוקיר רבנן, ואיהו צורבא דרבנן, מרביץ תורה בעיר תלמסאן, גומל חסדים עם החיים ועם הנפטרים, הזקן הכשר הרב יעקב (הנז׳ בן ר׳ יהודה) הוליד: יצחק,
אסתר, נונא, לאה.
משכיחה בזיז
משפחה רמה לא מוזכרת באגרת יחס פאס אך ידוע הוא שבני משפחת בזיז מתייחסים לענף המרכזי, הנקרא ״אולאד לגראטיט״. זקני הקהילה זוכרים עדיין שריד אחד מהמשפחה העתיקה: מרת עווישא דלגריטט. משפחת לגראטיט מוזכרת פעמים רבות בשטרי הקהילה.
פרי צדיק עושה חיים, גזע ישישים ותרשישים, אילן ששרשיו מרובין, ידיו רב לו בספר תורת ה׳, הצדיק הרב מסעוד בן סוסאן הניח ברכה: יעקב.
בן איש חיל רב פעלים, דחיל חטאין ועביד טבין, רודף צדקה וחסד, יראת ה׳ וגדולה במקום אחד, שב גם ישיש, הצדיק ר׳ יעקב בן סוסאן הנד הוליד: משה, אליהו, יצחק, אברהם, מסעוד, יוסף, יום טוב, מכלוף, שלמה, מימון.
זקן ונשוא פנים רחים ומוקיר רבנן, נגיד חברת רשב״י, זכה ומזכה את הרבים, ביתו פתוח לרווחה, הצדיק (תרם להדפס הספר מאיר בת עין טבריה תרפ״ה) ר׳ משה בן סוסאן הוליד: סעדיה, מאחא, עווישא, רהיט.
הנכבד ובר לבב, טוב לה׳ וטוב לבריות, מתפרנס מיגיע כפיו, גומל חסדים טובים, משכיל אל דל, הצדיק ר׳ אליהו בן סוסאן הוליד: יעקב, סעדיה, שמעון, ראובן, יהודה, סאעודא, מרי, דינה.
המרוחם, מכבד תורה ולומדיה, משכים ומעריב, גומל חסדים, הצדיק ר׳ אברהם בן סוסאן הוליד: יעקב, מרים, ליסא.
החכם השלם, זקן ונשוא פנים, עושה צדקות, ביתו פתוח לרווחה, בר אבהן ובר אוריין, רב טוב לבית ישראל, הרב יצחק בן סוסאן הוליד: יעקב, מרדכי, רפאל, חיים, מרימא, מאחא, עווישא, סטונא.
החכם הותיק, ישר ונאמן, צנצנת המן, שוחט ובודק, שליח צבור בבית כנסת הגדולה של דבדו, תרם להדפסת ספר מאיר בת עין (טבריה תרפ״ב), שמו נודע בשערים, חונן דלים, הצדיק הרב מסעוד בן סוסאן הוליד: רחמים, מרדכי, מימון, יעקב, רחל, סאעודא, נונא.
הזקן הבשר, בעל מדות טובות, תם וישר, אוהב תורה ולומדיה, הצדיק ר׳ יוסף בן סוסאן הוליד: יעקב, אסתר, אליס.
היקר ונכבד, משכים ומעריב, זקן ונשוא פנים, הצדיק ר׳ יום טוב בן סוסאן הוליד: שמעון, יעקב, רחל.
היקר, שייף עיל שייף נפיק, בעל מדות טובות, מתפרנס מיגיעו, הצדיק ר׳ מכלוף בן סוסאן, הוליד: יעקב, שמעון, רחל, יאקות, מאחא, ג׳והרא, מרימא.
גברא רבא, צניע ומעלי, מתהלך בתומו צדיק, גומל חסדים הצדיק ר׳ שלמה בן סוסאן הוליד: מימון, יעקב, שאול, רחל.
המרוחם, תם וישר, חי מיגיעת בפיו, גדל בשם טוב ונפטר בשם טוב, הצדיק ר׳ מימון הוליד: רחל.
המנוח, מתפרנס מיגיעת כפיו, עושה צדקה וחסד, משבים ומעריב, הצדיק ר׳ מרדכי (בנו של הרב מסעוד) הוליד: שמעון, שלמה, עווישא, רוזיט, סאעודא.
Il etait une fois le Maroc Temoignage du passe judeo-marocain David Bensoussan
Il etait une fois le Maroc
Temoignage du passe judeo-marocain
David Bensoussan
Un adage bien connu veut que l'histoire soit de la polémique, mais que l'inverse ne soit pas fondé. Cela s'applique tout particulièrement à l'historiographie marocaine qui est, le plus clair du temps, teintée d'idéologie : une pléthore d'essais datant de l'ère coloniale, essais dans lesquels, le plus souvent, les simplifications, les réductions des données en matière d'information et le ton condescendant ne font que corroborer les préjugés.
Yanbu (en arabe : ينبع البحر, Yanbou° el-Baḥr, « source près de la mer ») est une ville d'Arabie saoudite située sur la mer Rouge.
Elle est réputée pour sa grande raffinerie, symbole de la puissance de l'industrie pétrochimique de l'Arabie saoudite. Les activités industrielles de cette ville, qui est située à 460 milles marins au sud du canal de Suez, s'étendent sur 24 kilomètres le long de la côte, et jusqu'à sept kilomètres dans les terres. AvecJubayl, Yanbu constitue la clé du plan d'industrialisation saoudien.
La ville est familièrement surnommée « Al Balad ».
Elle est desservie par l'aéroport de Yanbu, ouvert à l'international depuis décembre 2009
Quand commenga l'armee de metier au Maroc?
La confrontation avec les Ottomans qui occupaient 1'Algerie convainquit Moulay Ismail du besoin de se doter d'une armee professionnelle. Le sultan epousa la fille du cheikh Bukhar qui leva un jaish important. Prenant pour pretexte la necessite de se preparer au Jihad, la guerre sainte, Moulay Ismail abolit certaines exemptions dont beneficiaient des cherifs, des confreries et des etudiants en religion. La guerre contre les enclaves chretiennes au Nord du Maroc constituait un motif fonde pour une telle guerre. Moulay Ismail decida de creer le corps des 'Abid Al-Boukhari, armee d'esclaves noirs. On dit qu'il disposa de 14000 esclaves et Harratine. Ces derniers etaient les descendants d'esclaves Bambara originaires de l'Afrique noire, qui, bien qu'affranchis, etaient pour la plupart des ouvriers agricoles travaillant pour les Arabes et les Berberes dans le Sud Marocain, recevant un peu moins du cinquieme de la recolte en echange de leur labeur. On pense que leur arrivee au Maroc suivit l'expedition du sultan Moulay Rachid au XVIIe siecle, lequel avait poursuivi a Tombouctou un marabout rebelle d'llligh qui s'y etait refugie.
Moulay Ismail decida d'equiper les Boukharis et d'en faire une armee de metier qui lui fut devouee, pretant serment sur leur livre sacre ]ami' al-Sahih. La formation d'un soldat prenait sept ans. Ainsi, l'armee cherifienne n'avait pas d'allegeance tribale et, contrairement aux autres troupes, elle n'avait pas a se soucier de sa solde ou de son intendance. Les soldats etaient payes a meme la dime levee sur les populations ou a meme les revenus du rachat des Europeens captures par des pirates. En parallele, Moulay Ismail disposait d'une armee de renegats, le Jaish. La rumeur voulait qu'il ait eu une armee de
50.000 soldats en 1727. Le sultan pouvait compter egalement sur 1'allegeance des gouverneurs des regions, les khalifas, qu'il pouvait nommer ou revoquer en tout temps, d'autant plus que des garnisons de Boukharis etaient postees aupres des grands centres de population.
המקובלים במרוקו
המקובלים במרוקו – משה חלמיש – ממזרח וממערב כרך ב' ועוד מקורות שונים
מצבה של הקבלה ביהדות מרוקו טרם זכה למחקר ממצה, למרות שתפסה מקום חשוב בחיי היהודים במרוקו. בספרו " שבתאי צבי והתנועה השבתאית בימי חייו " ציין גרשון שלום כי במרורו הייתה הקבלה גורם רוחני עצום, ולימודי הקבלה רגילים אצל רוב חכמיה. אנדריי שוראקי הפליג בכתבו, כי היהדות המוגרבית היא בעיקרה יהדות קבלית.
מסעוד כהן
. חכם זה נזכר פעם אחת ב " ספר החזיונות " לרבי חיים ויטאל, שם כתוב, כי בשנת של"ד " בא הרב מסעוד כהן מן דרעא אל צפת " רבי מסעוד היה מורו של רבי שלומיל מדרזניץ בקבלת האר"י, וזה האחרון מכנה אותו " מורי כבוד הרב מסעוד מערבי ".
אמנם, ייתכן מאוד שמקום מוצאו של רבי מסעוד הוא בפאס, שכן באגרת אחרת כותב רבי שלומיל : " והנה רבי ומורי אשר אני יושב לפניו ולומד ממנו תורה ובפרט חכמת הקבלה הוא החכם השלם והעניו הגדול כבוד הרב מסעוד סגי נהור מפי"ס נר"ו, ומפורסם הוא…ברוב קדושתו ובקיאותו בכל התורה ".
ארזי הלבנון.
בין מקובלי וגדולי צפת היה רבי מסעוד, מעיר פאס שבמרוקו, באגרות ארץ ישראל ( יערי, עמוד ר"ג ) הביר רבי שלמה שלמל, שהיה חתן רבי ישראל סרוק על רבי מסעוד " החכם השלם והעניו הגדול כבוד הרב מסעוד סגי נהור, ופורסם הוא לעיני כל ישראל ברוב קדושתו ועוצם ידיעתו ובקיאותו בכל התורה "
כמו כן הביא שם שרבי אברה ם גלאנטי, בעל קול בוכים על איכב, כשראה את רבי מסעוד מרחוק היה צועק שלום עליך, שלום עליך, כך צעק עד שקרב אליטו ונשק אותו ואמר לו " הלוואי שאהיה מצע מתחתיך בעולם הבא "
רבי מסעוד נזכר ב " ספר החזיונות לרבי חיים ויטאל ושם כתוב כי בשנת של"ד – 1574 " בא הרב מסעוד כהן מדרעא אל צפת . וכו'
מסעוד נחמיאס.
( נחמייאש ) בן יעקב. מרבני דמנאת. " המלומד בנסים אשר כול ערי המיערב נודרים נדרים וקופות לזכותו. בהסכמת רבני אספי לספר " ויעמש שאול " של נכדו, רבי שאול.
מסעוד שלום רווח.
בן יוסף. חותם " המסבי"ר " חי בגאבץ, בערך 1800, ספר דרשותיו בכתב יד נקרא " מרחיב גד ". ראה גרשם שלום " כתבי היד בקבלה ".
מסעוד סריקי.
בן יוסף. עורך " חצות לילה אקום " על תיקון חצות, כמקובל אצל מראכיש ( מראכש ) וצווירא ורבאט. עמו נכרך גם " שפר סליחות " לאשמורת אלול.
מרדכי.
ממקובליה החשובים של דרעא. באוסף כתב יד ששון 921, מצוי פירוש על התפילות, ששמות המחבר וחיבורו נעלמו. בתחילתו כתוב : " מודעת זאת בכל הארץ מודעה רבא להודיע ולהודע איך ספר זה הוא לאחד קדוש מדבר ממקובלי דרעא הקדמונים זצ"ל " שמא הכוונה לחיבורו של רבי מרדכי מדרעא הנקרא בשם " מעינות החכמה " . הערה אישית. גם האר"י וגם רבי חיים ויטאל בספרו " ספר החזיונות מזכיר את המקובל הזה, ובעיקר את ספרו " מעינות החכמה ".
מרדכי אצבאן בן יצחק.
מכנאס. " מקובל וחסיד. נולד במרוקו ושימש ברבנות ליוורנו ובארם צובא. עלה לירושלים כנראה בשנת תצ"ג – 1703 " לעשות זיירא, וזכיתי לראות פניו, והייתי קטן שהגיע לחינוך " החיד"א .היה תחמידו של רבי משה בירדוגו , " המשבי"ר ".
תלמידו הוא ראובן בן צור. החיד"א בזובח תודה כותב " היה מקובל ובקי בחכמת האמת, וראיתי קצת הגהות מכתיבת ידו בספר הכוונות להאר"י ז"לץ חיבורו " זובח תודה, מניין המצוות בדרך וידוי, וממשיך החיד"א וכותב " מיסוד על אברי האדם…והוא בנוי על בדר החרדים " אם כי – צריך להוסיף – בהסתייגות מסוימת.
מרדכי בושקילא
. 1700 בערך. מחכמי פאס, מקובל גדול. מתלמידיו היה רבי משה בן אברהם בן מוסא.
מדכי לושקי בן ברוך.
1700 בערך. מראכש.
ארזי הלבנון.
אחד מחכמי מראקש. הוא חתום בשנת וישרא"ל פ"ק – 1887 בענייני טריפות בצירוף עם עוד כמה חכמים. כתב פסקי דינים בענייני טריפות.
משה אדרעי בן יצחק.
יום ה, ג' בתשרי תקל"ה – אחרי תר"ב. יליד אגאדיר, משם נדד לאצווירא. אחרי נדודים רבים הגיע לארץ ישראל בתר"ב. לא צדק יערי בכתבו, כי " בספריו אין זכר לדברי קבלה ". המעיין בספרו " יד משה ", בדיונו בתורת הנפש, מגלה את המקורות הלקוחים מ " חכמי האמת ", רבו הדעות בנגלה ובנסתר, " ספרי הסוד " וכיוצא באלה. כן נזכר הזוהר בספר בכמה מקומות. ולעיל אף הזכרנו את ספרו " תורת חיים ".
רבי דוד ומשה- י.בן עמי ואחרים
הקדמה ־ רבי דוד ומשה זיע״א.
קורות חייו ומופתיו
רבנו לאחר מותו
כ700 שנה לאחר עליית נשמתו של רבי דוד ומשה זיע״א, מעטים היו הפוקדים את ציונו הקדוש במרוקו, ורק התושבים הקרובים לציון היו פוקדים את המקום, זאת משום הקושי שהיה להגיע למקום, ורק לפני כ-150 שנה, לאחר בניית הכביש ממראכש למקום הציון התחילו המונים להגיע לציון. בתקופה זו רבנו התגלה ברוב תפארתו לכל עם ישראל, פירסומו של רבנו נעשה בעיקר ע״י סיפורי נפלאותיו הרבים, אך לא נכתב עליו הרבה, סיפור קורות חייו נשמר בסביבת מקום קברו הקדוש ע״י היהודים הגרים שם.
בשנת 1945 נכתב ספר על הצדיק המונה 48 עמודים קטנים, הכתובים באותיות עברית בשפה הערבית, הספר נקרא ״ישמ״ח צדיק״ שנערך ע״י ר חיים סויסא ונכתב ע״י הפקיד שלמה אוחאנא. הספר כולל סיפורים על הצדיק ומספר פיוטים וטכס התחדיד2. כמו כן הספר מכיל פיוטים מעטים על חכמים אחרים כרבי מאיר בעל הנם.
תחדיר גזורה גם מהמילה הערבית "חודוד" דהיינו גבול משוםשאומרים ליילילית", עד כאן גבולך, ואין לך שליטה או רשות, להיות בחדר בו נמצא היולדת והרך הנולד. בטכס התתדיד סוגרים אם כן בעד השדים והמזיקים על ידי נעילת דלתות ותיחום גבול סביב היולדת ובנה באמצעות חרב, תוך השמעת הפסוק "והבאים… ויסגור ה' בעדו" (ספרו של רפאל בן שמחון פרק רביעי).
דמותו של רבי דוד ומשה.
לא נמצא דיוקן של רבי דוד ומשה זיע״א, הוא נפטר לפני 852 שנה, ואז כמובן שלא היו תמונות. גם ציור שלו אין. אבל אלה שראו אותו שומרים לעצמם את הזיכרון שלהם. הם לא רוצים להוציא את זה. סיבת ההסתר לא מובנת אולי בקשת הצדיק. אברהם בן חיים בעל ה״חדר רבי דוד ומשה״ בצפת מספר שהרבה פעמים באו אנשים וסיפרו לו שהתגלה אליהם הצדיק, תיראו אותו והוא אמר להם: ״כן, כן – זה הוא״
מסופר על ציירת אחת מארצות הברית שהתגלה אליה הצדיק בשנים האחרונות בחלומות, בחלום הראשון התגלה ואמר לה: ״אני רבי דוד ומשה״ ונעלם, כך גם קרה בחלום השני, בחלום השלישי אמר לה הצדיק: ״אני רבי דוד ומשה קומי וציירי אותי״, מספרת אותה אישה שהיא התעוררה מהחלום והחלה לציירו ע"פ זכרונה.
פרק א
ויהי בימי דוד
קורות חייו של רבי דוד ומשה זיע"א
קורות חייו של רבי דוד ומשה זיע״א.
רבי דוד ומשה זיע״א נולד בעיר הקודש בירושלים. אין יודעים אם הוריו הם מארצות אשכנז או מארצות המערב. אביו של הצדיק, מפורסם בדורו כצדיק גמור ועשיר גדול אבל היה חשוך בנים. לילה אחד חלם חלום: ובחלומו התגלה לו שעתיד להיוולד לו בן צדיק נפלא ויקרא שמו בישראל: דוד ומשה על שם דוד המלך ומשה רבנו עליהם השלום, ועתיד הבן להיות צדיק כמותם. התפלא האב על הדבר ואמר למגיד בחלום: ״אי אפשר שבני יהיה כמו משה רבנו ודוד המלך ע״ה״. ענה לו המגיד: "אין להרהר על דבר זה. ככה עלה במחשבה.״ רבנו הוא נזר לתקופת הראשונים. עוד בימי צעירותו ניכרת הייתה קדושתו ופרישותו, ובמהלך השנים התגדל רבי דוד ומשה והפך לאחד מגדולי חכמי ירושלים. חוץ מגאונותו המופלגת בכל רבדי התורה, רבי דוד ומשה היה ידוע גם כדרשן גדול המושך את לבבות השומעים, ופיו מפיק מרגליות.
הערת המחבר : ישנם הטועים וחושבים ששמו של הצדיק הוא דוד ומשה, וכךסוברים שהצדיק הוא מארצות אשכנז, אך שמו המקורי של חצדיק היה דוד ושם אביו משה. בכפרי מרוקו, באזור האטלס הגבוה, בניב הברברי, לא נהגו לקרוא לאדם על ידי הוספת המילה "בן" (דוד בן משה), אלה ע"׳ הוספת "ו", ולכן ניקרא רבי דוד ומשה, צירוף זה מופיע גם אצל צדיקים נוספים, כמו רבי דוד וברוך זצ״ל ורבי יהודה וראובן ויזמאן זצ״ל (כך שמעתי מדבריו של הרה״צ משה בן טוב זצ״ל באחת ההילולות שערך לצדיק, וכן כתב פרופ' יורם בילו בספרו"שושביני הקדושים" עמי 61).
הערבים המוסלמים קראו לו השיך של ארמזאן, או רבי דאווידאו מושי(מתוך ספרו של פרופ' יששכר בן עמי"הערצת קדושים בקרב יהודי מרוקו" עמי 317).
באותן שנים בהן חיו יהודים מעטים בארץ, מצבם באותם ימים היה אחת משתיים: או שיהודי היה עוסק בתורה או שהיה עני היהודים התפרנסו בעיקר באמצעות היהודים בגולה, וזה נעשה ע״י השדרי״ם (שלוחי דרבנן) שאספו כסף לפרנס את תלמידי החכמים ואת עניי הארץ. חכמי ירושלים שראו את גדולתו וכשרון הדרשנות המעולה של רבי דוד ומשה, בקשו מהצדיק לצאת למרוקו כשדייר בכדי לקבץ נדבות עבור עניי ירושלים וחכמיהם. הצדיק הבין שזהו צורך השעה של"עת לעשות לה׳ הפרו תורתו״, וו,הליט להיענות לבקשת חכמי ירושלים. הוא מיד אזר כוחותיו, שינס מותניו לקח עימו את שמשו7 (ו.ערבי) ויצא לדרך ארוכה וקשה בספינות הים. ו.דרך הייתה קשה וכרוכה בסכנות רבות, אך הצדיק דבק במשימה, וראה זאת כשליחות מצווה ו״שלוחי מצווה אינם ניזוקים״.
העבד גדל בביתו בישראל, שמו מבארק, נולד בביתו ולמדממנו. הוא היה מוסלמי ערבי, וגוון עורו היה כהה מאוד.
חלוצים בדמעה – ש. שטרית
אליעזר טויטו
החינוך היהודי במרוקו במאה ה-18
מכל האמור יוצא, כי בתי־המדרש במרוקו חתרו לעצב דמות של תלמיד חכם בקי במקורות בקיאות הגונה ובעל יכולת טובה לעיון עצמאי ביצירות הקלסיות של תורה שבעל־פה. אין בידינו נתונים סטטיסטיים על אחוז הבחורים, שלמדו בישיבות. בשנים כתיקונן אנו קוראים על פאס ״המלאה והמהוללה… מלאתי משפט מבתי כנסיות ובתי מדרשות ות״ח יושבים על משמרתם וקוראים גמרות כסדרן והתוספות כהלכתן״, אך בשנות רעב ובעתות נגישות ״היתה״ צעקה גדולה בעיר, זה בוכה וזה מבכה, ובעוה״ר ביום חג השבועות לא התפללנו בבה״ך (= בבית־הכנסת) והרסו כמה תפוחים של כסף (= הותכו תכשיטים של כסף שהיו מקשטים בהם ספרי התורה, כדי לשלם מסים לשלטון) של ס״ת (= ספר תורה) ומב״ה (= ומבית־הכנסת) של התושבים (= בית־כנסת עתיק בפאס) הרסנו ב׳ מנורות גדולות… וימררו את חיינו במסים וארגוניות עד שקצו בחייהם (= עד שקצנו בחיינו) ולא היה יוצא שום אחד מפתח ביתו לשוק כלל״
שכבה אחרת, שנזקקה להגנת הרבנים־הדיינים היתה, שכבת ״כלי־הקודש״, היינו שלוחי צבור, מלמדי תינוקות, סופרי סת״ם וסופרי שטרות, שוחטים ושמשי בתי־הכנסת. אנשים אלה התפרנסו ממלאכתם ולא היתה תורתם אומנותם, במשמעות הצרה של הביטוי. הלכּך הם נדרשו על־ידי פרנסי הקהילה לשלם מסים. הפרנסים חיזקו את תביעתם בטענה כי בדרך־כלל אנשים אלה אינם מגיעים לרמת ההשכלה הנדרשת מתלמיד חכם. הדיינים נחלצו לעזרת הנתבעים וקבעו למענם סטנדרד אחר, נמוך יותר, לקבלת תואר תלמיד חכם: הם צריכים להיות מסוגלים ״לצאת ולבוא בפירושי המקראות וקצת אגדות ושטחיות הדינים והפסקים״. נשים לב שיש כאן נסיגה משמעותית – ויתור על היכולת להתמצא באורח עצמאי בשקלא־וטריא התלמודית. אך אנשים אלה נתבעו להתחייב לקבוע עתים ללימוד תורה בינם לבין עצמם, ״מלבד הקביעות שיש להם בבוקר בבוקר אחר תפילת השחר שהולכים את חכמים להתחמם כנגד אורן בישיבה בלימוד הגמרא״. כשלא עמדו כמה מ״כלי־הקודש״ גם בסטנדרד זה, נקבע סטנדרד שלישי, עוד יותר נמוך: היכולת לדעת ״קצת בפירושי המקראות והאגדות״. אך מעבר לכל זה ״כת מלמדי תינוקות, כל שכן שדין תלמידי חכמים יש להם״,שהרי הם עוסקים בהוראת תורה ממש, ואין מלאכת קודש גדולה מזו.
אין בינתיים בידינו כל מידע על הגיל, שבו סיימו בחורים את חוק לימודיהם בישיבות. בכלל, ספק אם היה זמן קצוב לשלב לימודים זה. סביר יותר לומר, כי הבחורים למדו ככל שיכלו. אחדים בוודאי פרשו עם נישואיהם ועסקו בפרנסת ביתם. הם קבעו עתים לתורה בימות החול ובשבתות. הזכרנו לעיל את השיעור היומי בגמרא, שהיה ניתן על־ידי הרב בבית־הכנסת אחרי תפילת שחרית. אחרים המשיכו ללמוד במגמה לעשות את תורתם אומנותם. חלק מאלה נתמנו לרבנים ודיינים, אך חלק מהם למדו תורה לשמה והסתפקו לפרנסתם במעט מסחר או שהיו סמוכים על שולחן הורים או חותנים עשירים. ר׳ חיים בן־עטר, למשל, המשיך ללמוד תורה גם אחרי נישואיו, בזכות תמיכתו של חמיו העשיר.
מכל־מקום, נראה כי היתה שכבה של תלמידי חכמים, אשר תורתם היתה אמנם עיקר אומנותם, היינו שלא מילאו תפקיד ציבורי כגון רבנות או כיוצא בזה, אלא ממש התמסרו ללימודים. אנו מסיקים זאת, בין היתר, משתי תשובות. בתשובה אחת מדובר על תלמיד חכם מובהק אמיד, אשר לא ניצל את זכותו לפטור ממסים, אך בהתהפך עליו הגלגל, הוא תבע להימחק מרשימת ״פורעי המס״.במקרה אחד מסופר על אדם, אשר היה כלול ברשימה כדין וגם נקבע גובה חיובו, אך בינתיים הוא פרש מחיי המסחר והתמסר ללימודים. בשני המקרים פסקו הדיינים לטובת בני־התורה.
המשך….
טכס התחדיד – רפאל בן שמחון
טכס התחדיד – רפאל בן שמחון
במראכש ובצפרו אנו מוצאים רבנים שנשאו את התוספת טאסור, בנוסף לשם המשפחה שלהם, כמו רבי חיים אברהם אליהו בן שטרית, אשר בני עירו קראו לו רבי חיים טאסור.
וכך מצאתי באנציקלופדית " ארזי הלבנון "
רבי חיים אברהם אליהו בן שטרית. מחכמי צפרו אשר במרוקו. הוריו היו מירה ה' וחושבי שמו אשר מתו עליו והשאירוהו יתום.
רבי חיים אברהם התחתן בי"ד בתמוז שנת תרכ"ט – 1869, עם מסעודא בת רבי יוסף מרדכי בנו של רבי עמרם אלבאז, רבי חיים היה נקרא בפי הכל רבי חיים " טאסור " כי הוא אחד מהבנים שהעבירו אותו בחבית שאין לה תחתית נכנס מכאן ויוצא מכאן, כסגולה לחיים למי שמתים בניו בחיים.
בימיו האחרונים נסע לפאס ונדבקה בו מחלת הקדחת שעשתה שמות מראש חודש תמוז תרס"א והלאה. רבי חיים אברהם חזר לצפרו עם חום נורא ולמשך יומיים של מחלה נפטר בשבעה באלול התרס"א.
ביקורים ומתנות.
השמועה על אשה שילדה בן זכר, מתפשטת חיש מהר בקרב כל בני המשפחה, וכל הקרובים והחברים מתחילים לנהור בהמוניהם אל בית היולדת. כל אורח שמגיע לבית אבי הבן מתקבל בברכת, ברוך הבא, ברכה המיוחסת תמיד לאליהו הנביא. האורח מצידו מברך את הורי התינוק בברכה המסורתית " מבארכ מסעוד " כעין בסימן טוב. כל אורח מתכבד בעוגות, תה ושתיה.
נהאר תכ'מיס
כאמור אם נולד בן, השמחה רבה מאוד, שלא כמו הולדת בת, כאשר האירוע המשפחתי מצומצם. ביום שלישי של שבוע אבי הבן, נערכת מסיבת אתכ'מיס. כל אשה שבאה לבקר מסתכלת על הרך הנוחד ואומרת לו " בל כ'מכסא ( חמישה עליך ).
יש להדגיש כי למסיבה זו מוזמנות הנשים בלבד, ולכן לא מוטלת חובה על המארחים לקבל אותן בברכה, ברוך הבא, כי אשה אינה דומה לאליהו הנביא. יש שהשתדלו ועשו נהאר תכ'מיס דווקא ביום חמישי ובכוונה, משום שיום חמישי מסמל המספר חמש וגם נהאר תכ'מיס שהיום יום איחולי " החמש ", כך כל החמישיות מצטלבות ומרחיקות ביתר שאת את עין הרע.
מוסיפים להן עוד קישוטי החדר של היולדת בציורים של כף היד הכ'מסא. כל אשה באותו רגע שאומרת לרך הנולד בל כ'מסא עליכ, מניחה עליו הגר'אמא ( דורון ). מנהג דומה קיים אצל אחינו יוצאי אירופה האשכנזים : ביום השלישי שלאחר הברית, עורכים סעודה. ומציינים שיש בזה סמך מהסעודה שעשה אברהם אבינו עליו השלום, למלאכים ביום השלישי למילתו.
ומהרי"ל כתב, שיש גם להדליק נר גדול שלושה ימים אחר המילה, ועוד שניים עשר נרות קטנים כנגד שנים עשר שבטי ישראל. והערלה תהיה מכוסה שלושה ימים.
לילת לחרכא – ליל ההאבקות.
בדרום מרוקו, באיזורי האטלס, קיים מנהג של ליל החמישי – הוא הלילה הטומן בחובו סכנות רבות, ולכן הוא חשוב וגורלי, הנקרא : לילת לחרכא – ליל ההאבקות. ללילה זה מוזמנות באופן מיוחד ותוך בחירה קפדנית, לפחות חמש נשים וכולן יחד עם האם של היולדת, מחזיקות חתיכות ברזל בידן, מתקרבות בדחילו ורחימו וברצינות גמורה אל התינוק, שמות את כף ידן עליו ואומרות:
" שם שדי ! שם שדי ! שם שדי ! באותו הזמן קורא החכם פסוקי תהלים למען שלמותו של התינוק. זהו כנראה טכס התחדיד של האטלס, או רמז לאותו מנהג. יש לציין שבלילה זה השמירה היא קפדנית יותר מתמיד, וכאן החשיבות שמייחסים לטובה, לילד ולמידותיהן החשובות של הנשים השוהות בערב זה במחיצתו של התינוק.
הן עושות מאמצים שלא תתעייפנה ולא תירדמנה חס ושלום. בבוקרו של יום השישי, עם קריאת הגבר, פורצות הנשים בזג'ארית או קריאות גיל של יו, יו, יו מסולסלות ואומרות יחד : " עת שערי רצון ושעת מידת הרחמים "
עתה התינוק הוא מחוסן, בריא, שלם, שקט ובטוח. מעתה לא ידע כל רע ב"ה, ומוכן גם ליום השמיני בו ימולו את בשר ערלתו.
אנו רואים מכאן, עד כמה שונים הטכסים ממקום למקום, ברחבי מרוקו. גם השירים המיוחדים לכל שמחה, שונים מאזור לאזור. במיוחד השירים לכוד התינוק והיולדת, שבהם מביעים הערכה ואהבה, איחולים ומשאלות.
כיבודים.
לנשים המבקרות, מוגשים תה ועוגות שהוכנו במיוחד לשמחה זו וכן ריבות שנרקחו לכבוד המאורע כמו למעזון דלתין ( ריבת פלחי תפוזים ) למעזון דזהאר ( ריבת פרחי הורד ), ריבת קישואים, ריבת חצילים קטנים וכדומה. העוגות שנהגו להכין הן מירנגז, פאליבי, לקאנדיל ועוד.
המשך….