ישראל בערב – ח.ז.הירשברג
ישראל בערב ח.ז. הירשברג. הספר נדפס בשנת תש"ו – 1946
קורות היהודים בחמיר ובחיג'אז – מחורבן בית שני ועד מסעי הצלב
היסטוריה מוקדמת
כופה נוסדה ב-637-638 לספירה, בערך באותו זמן כמו בצרה חברו של מוחמד, סעד אבן אבי וואקאס ייסד אותה כמחנה צבאי, בצמוד לעיר הערבית חירה. בקרב הלא-ערבים העיר נודעה כ"חירה" וגם כ"אקולה", עד לאייחודים של עבד אל-מאליכ ב-691. ב-638 היא הייתה בסיס לצבאות הערביים שלחמו בפרסים הסאסאנים במחוזה/מדעין; הכופנים הצליחו והפילו את שערי מחוזה באותו שנה.
השבטים שהגיעו לכופה לאחר מכן בדרך כלל היו ערבים מתימן ומהמדבר, כמו אזדים וקינדים; היו גם מספרים גדלים והולכים של זרים (מוואלי) שהיגרו מפרס כשארצם נכבשה. אלה לא יכלו לטעון שמוצאם מישמעאל כמו הקורייש השולטים. בשנות ה-40 של המאה ה-7, אנשי כופה טענו שהמושל של הח'ליף עומר בן אל-ח'טאב, סעד, אינו מחלק את ביזת המלחמה באופן שווה. ב-642, עומר זימן אליו את סעד לעיר מדינה עם מאשימיו. עומר הדיח את סעד, וכך מנע משבר.
בתחילה עומר מינה את עמאר, ולאחר מכן את מייסדה של בצרה, אבו מוסא אבן אללה אבן קייס אל-אשרי; אך הכופנים לא קיבלו את שני אלה. עומר והכופנים לבסוף הסכימו על מוע'ירה אבן שועבא. לאחר מותו של עומר, יורשו עות'מאן אבן עפאן החליף את מוע'ירה עם אל-ווליד אבן עוקבה ב-645.
בכל אותו הזמן הערבים המשיכו בכיבושיהם בפרס המערבית תחת עות'מאן אבן אבי אל-עאס מטוואג', אך בסוף שנות ה-40 כוחות אלה נחלו כמה מפלות. ב-650 ארגן עות'מאן מחדש את החזית האיראנית; כופה ובצרה קיבלו מושלים חדשים (סעיד אבן אל-עאס במקרה של כופה), והמזרח נפל תחת השליטה של בצרה, כשהצפון נותר תחת שליטתה של כופה. אך בעוד שהאגף של בצרה חזר לתנופת הכיבוש בחורסאן , האגף של כופה הפסיד בטבריסטאן, ובטריטוריה הכוזרית הוא נחל הפסד מוחץ ב-651. הרוב בכופה כעס על הירידה במעמדה של העיר, וב-654 הדיחו את סעיד ובחרו באבו מוסה, ועות'מאן הכיר בו.
כופה נותרה לא מרוצה בחלקה; ובמשך הזמן תחושה זו התפתחה להתתנגדות למשפחתו של עות'מאן, האומיים. ב-656 כשמצרים שלחה שליחים לעות'מן במדינה, אבו מוסא יעץ לניטראליות, אך אנשי כופה תמכו בזכותו של עלי אבן אבי טאלב לח'ליפות. עלי הדיח את אבו מוסה ובמקומו הציב את קראזה אבן כעב. זמן קצר לאחר מכן, עלי העביר את בסיסו לכופה כהכנה לקרב עם בן דודו של עות'מאן מועאוויא אבן סופיאן שהנהיג מרד בסוריה. כופה נותרה נאמנה לעלי עד שהוא נהרג שם ב-661. בנו של עלי חסן וויתר על הח'ליפות לטובת מועאויה.
כסמל לניצחונו, מועאויה ציווה על המושלים לקלל את עלי במסגדים. בכופה, מועאויה החליט למנות שוב למושל את מוע'ירה, בן ברית ותיק של עומר שכל הסיעות בעיר יכלו לתמוך בו: אומאיים, עליאיים, והתושבים הוותיקים יותר של כופה. מוע'ירה ביצע את פקודותיו של מועאויה, אך מעצמו לא יזם מהלכים נגד העליאיים. אולם הדבר עדיין היה פעיל בערים במזרח התיכון, ומוע'ירה נחלש; הוא ברח מכופה, אך שב ב-670. מועאויה אז מינה את המושל הבצרי הקשוח זיאד אבן אביהי. זיאד מיד שינה את המבנה של העיר, לדוגמה בכך שאיחד את שבעת השכונות לארבעה. בנקודה זו התומכים של עלי שעדיין נותרו בחיים, כמו הוג'ר אבן אדי, החלו לחשוב על מרד.
בכל התקופה האומאיית התושבים של כופה ימשיכו לתמוך בזכותם של צאצאיו של עלי לח'ליפות; לדוגמה, חוסיין, אל-מוח'תאר אלת'קפי (לטובת אבן אל-חניפיה), וזייד אבן עלי. כופה גם תמכה במרד של עבד אל-רחמאן אבן מוחמד אבן אל-אשעאת' ב-699-702. בתגובה, האומאיים ו(בשנות ה-80 של המאה7) המשיכו למנות את המושלים שלהם לכופה, כמו אל-חג'אג' בן יוסף ב-694. כל תנועות המרד דוכאו, וראשיהם נהרגו בקרב או הוצאו להורג.
ב-749, העבאסים כבשו את כופה ועשו אותה לבירה שלהם. ב-762, הם העבירו את מושבם לבגדאד. תחת האומאיים והעבאסים הראשונים, החשיבות של כופה עברה מהפוליטיקה הח'ליפית לתאוריה והמנהג האיסלאמיים.
כופה בתאולוגיה ובלמדנות המוסלמית
וואל חאלאק מציין שבהשוואה למדינה וכן לסוריה, בעיראק לא הייתה אוכלוסייה מוסלמית באופן רציף מזמנו של הנביא. לפיכך, לא ניתן היה להסתמך על מנהגי הקהילה (עמאל). במקום זה, העיראקים הסתמכו על חברי הנביא שהתיישבו שם, ועל הסיעות מהחיג'אז שכיבדו יותר מהאחרות. מייסד ראשוני של הסונה, אבו חניפה, היה כופי שתמך במרד של זייד בשנות ה-30 של המאה השמינית והאסכולה השיפוטית שלו התמסדה והומשכה על ידי כופים אחרים, כמו אל-שאייבני, שגם הגנו עליה מפני אסכולות אחרות (כמו המליכים )
ה"טקבט" של שירזי, חיבור ביוגרפי קדום שמוקדש למשפטנים, התייחס ל84 "דמויות מתנשאות" של המשפט האיסלאמי; מתוכם 20 הגיעו מכופה. לפיכך היא הייתה מרכז שרק מדינה עלתה עליו (22), אם כי בצרה הגיעה למקום קרוב (17). כופים יכלו לטעון שהחברים החשובים ביותר של הנביא הגיעו משם: לא רק אבן אבו וואקס, אבו מוסה ועלי, אלא קם עבד אללה אבן מסעוד, סלמן הפרסי, עמאר אבן יאסיר, וחוצייפה אבן יאמאן. מבין המשפטנים לפני אבו חניפה, חלאק מציין את סעיד אבן ג'ובאייר, איברהים אל-נקהיי, וחמאוד אבן אבי סוליימן; ומחשיב את אמיר אל-שאבי לחלוץ במדע התקדים המשפטי.
בנוסף, אימאמים שיעים כמו מוחמד אל-באקר ובנו ג'עפר א-צאדק החליטו החלטות ממדינה שתרמו לחוק של כופה; ועד היום החוק השיעי הולך אחר הדוגמה שלהם. אבו חניפה גם כן למד מאל-באקר ובמיוחד מא-צאדק. כתוצאה מכך, למרות שהאסכולה החניפית היא סונית מבחינת עקרונותיה, הרי שבמונחים מעשיים החוק החניפי קרוב יותר לחוק האימאמי (השיעי) מאשר לאסכולות שהיו מבוססות במדינה – המאליכית, השאפעית וזו של אבן-חנבאל.
כופה הייתה גם בין המרכזים הראשונים של פרשנות הקוראן, שהכופיים ייחסו למוג'אהיד (עד שהוא ברח למכה ב-702). משם גם הגיעו מסורות רבות של החדית' במאה התשיעית, יחיא אבן עבד אל חמיד אל הימאני צירף מחדית'ים רבים אלה מוסנאד
בשל ההתנגדות הכופית לדמשק (בירת האומאיים), להיסטוריונים הכופיים הייתה שיטה משלהם בהיסטוריה האומאיית. ההיסטוריון אבו מיחנאף אל אזדי (מת 774) צירף את חיבוריהם להיסטוריה נגדית, שנעשתה פופולרית תחת שלטונו של בית עבאס . היסטוריה זו לא שרדה עד היום, אך היסטוריונים מאוחרים כמו טאבארי ציטטו ממנה רבות.
כופה היא גם המקום בו הכתב הכופי התפתח, סוג הכתב הערבי המוקדם ביותר. כפי שהמלומד בן אל-קאלקאשנדי טען, "הכתב הערבי הוא זה שהיום ידוע ככופי. ממנו התפתחו כל הכתבים האחרים". מקורו של הכתב הכופי מאחד מארבעת הכתבים הערביים הקדם-איסלאמיים, זה הקרוי אל-חירי. הסופר המפורסם של הכיתאב אל-פירהיסט, אינדקס של ספרים ערביים, אבן אל-נאדים (מת בערך 999), היה הראשון שהשתמש במלה "כופי" ככינוי לכתב זה.
קריאה בתורה אצל י.מרוקו-פרשת תולדות
ראשון פרשת תולדות נוסח מרוקו
פורים במרוקו – מקורות שונים
מעשה פורים של מעג'אז
איש המסים, רועה צאן ברכסים, מצא הון ונכסים, וקנה עבדים וסריסים, ופרדים וסוסים, ומלך על ברב״רים אבוסים, כשרצים מאוסים, וגזרו לכרות הדסים, עם מבטן עמוסים, והונם יהיו שוסים, והאל מושיע חוסים, שלח עליהם מהרסים, ויכו אותם לרסיסים, ותחת רגלם היו נרמסים, ובדמם היו מתבוססים, והנש
ארים הרה נסים, ולעמו עשה נסים, הוא יקבצנו מכל אפסים, ונהיה מכונסים, בארץ הכנענים והיבוסים, ושיר חדש נפצח על יין עסיסים, כל הפרטים הנם כמוסים, בבתי שירי המתנוססים.
ע"ה יוסף משאש פי׳ט
פרשת תולדות השיר
עוד לא אחדל מתקי, לקשט את ספרי בענקי, במה שעלה בחלקי, בעזרת אלהי צדקי, להשיב לאיש חשקי, על תולדות השיר בתבל, מי בנעימים נפל לו תחילה זה החבל, לקשור חבל בחבל, וחרוז ושקל היה גובל, עלי עשור ועלי נבל.
חכם לבב ואמיץ כח, בגש״ם ורו״ח, צדיק תמים כנח, חכמה ובינה ברוחו צרר, וכל דבר קשה בכחו פרר, כמוהר״ר, משה חראר, בן מלכים, יחיה חיים ארוכים, טובים ומבורכים, אמן. שלום רב לכבודו, ולכל הסובבים הודו.
מכתב כבודו, בהדרו והודו, הגיעני במועדו, ועלה באפי עז ריח נרדו, במליצתו הארוכה, בחוט של חסד משוכה, ביופי וחן ערוכה, המלאה לה עמיר תחלה וברכה, ושואלת ממני לחקור, וכל סלע לעקור, ועטי כמקדח ינקור, עד אשר אגלה את המקור, מתי שער השיר נפתחה, ועין מי תחלה עליו נפקחה, ורוחו עליו נחה, להוציא אותו לרוחה, ומי עלה בגורלו, לארוג תחלה בשכלו, גדילי כלילו חרוזו ומשקלו.
תשובה. דע ידידי! כי שער השיר נפתח תחלה לאבינו אדם ביום הולדו, ע״פ קבלת רז״ל, דכשנברא בששי, ופגע בו שבת בערב, אמר עליו שירה, מזמור שיר ליום השבת, כמ״ש בילקוט תהלים מזמור צ״ב, וגם מזמור קל״ט, ה׳ הקרתני וכוי, הוא אמרו, כמ״ש שם, ע״ש, וכן הוא בסנהדרין ל״ח ע״ב, וכ״כ רש״י במם׳ בתרא דף י״ד סוף ע״ב, ע״ש.
ועוד אמר שירה הוא ואשתו, כשנולד להם שת, כי ראו ברוה״ק שממנו יושתת העולם, ומלך המשיח יוצא ממנו (ב״ר פ׳ כ״ג), וגם נולד מהול (אדר״ן פ״ב), וגם היה צדיק ונחשב בין שבעה רועים, (סוכה דף נ״ב), וכשנתקללה חוה והאדמה, התחילו לבכות ולקונן על עצמם וכשמת הבל בכו וקוננו עליו, וכשראו ברוה״ק חרבן הבית קוננו עליו, ועוד ועוד, כמ״ש שם בם׳ באר יעקב פ׳ בראשית לקוטים בשם המדרש, ע״ש.
ומהם נשתלשל הדבר לבניהם אחריהם לומר שירה בעדן חדוה, וקינה בעדן עציבותא, והכל בפה דוקא, עד יובל בן למך, שהוא דור שמיני לאדם, שהמציא בחכמתו כלי זמר מור ועוגב,כמ״ש ושם אחיו יובל, הוא היה אבי כל תופש כנור ועוגב (בראשית ד׳).
אמנם הדברים הראשונים שנזכרו בתורה בסגנון השיר והמליצה, במלות קצרות, מלאות רעיונות נשגבות ברוח נבואה, היא ברכת השבטים, ואחריה שירת הים, ושירת מרים, ושירת ישראל על הבאר, ושירת האזינו, ושירת יהושע (יו״ד), ושירת דבורה (שופטים ה׳) ותפלת חנה (ש״א ב׳) ותהלות דוד בן ישי, ושיר השירים, וכוי, וכוי, ומהם עד תקופת הגאונים ז״ל, לא נודע לנו שום שיר בשפת קדשנו, זולתי שירי ״ר״א הקליר״ הכתובים בספרי תפלות האשכנזים, שיש דעות סוברות, שהוא התה״ק ר״א ברשב״י זיע״א, כמ״ש התום׳ במם׳ חגיגה דף! י״ג ע״א, ד״ה ורגלי החיות וכו'ע״ש.
ואך רבים תמהו על דברי התוס׳ הנ״ל, והתנגדו להם בראיות ברורות, , שר״א׳ הקליר ז״ל, היה בתחלת ימי הגאונים, או בסופם כמ״ש בם׳ אוצי״ש אות ק׳, קליר, ע״ש. וכן נר׳ לדעתי המעט, כי סגנון שירי הקליר שלפנינו, הוא מלא גמגומים וגבשושיות, בשפה ובתנועות ובחרוזים, וכ״כ עליו הראב״ע ז״ל, בפירושו לקהלת סי׳ ה׳, פ׳ א/ אל תבהל וכוי, ע״ש. ודבר זה יוכיח, שאינם מעשה ידי התנא הק׳, אשר בזמנו היתה שפת קדשנו עוד בימי עלומיה בפי כל חכמי לב כאשר עינינו תחזינה שפת קדש לשון המשנה, הצח והבהיר בפי רבינו הקדוש בן דורו, ובכן עלינו להודות, שהקליר ז״ל, היה בימי הגאונים בבבל, שהלשון כבר התחילה להתערב עם השפה התלמודית, כאשר נמצא בכל תשובות הגאונים ז״ל תערובת השפה התנ״כית עם התלמודית, ובתערובת כזאת חבר גם הוא ז״ל את שיריו ופיוטיו.
המשך…..
הרב אברהם אסולין-הלכה ומאמרים מאת חכמי ורבני מרוקו
ואתה תצוה את בני ישראל ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור להעלות נר תמיד (כז, כ).
הרב אסולים הי"ו
כתב רבנו חיים בן עטר זצ"ל ראש ישיבת כנסת ישראל, בספרו אור החיים, יתבאר הכתוב, על פי מאמר שהובא בזוהר חדש (בראשית ח), כי ד' גלויות של ישראל כל אחד מהם נגאלו ממנו בזכות אחד. גלות ראשון – נגאלו בזכות אברהם אבינו ע"ה. גלות שני – נגאלו בזכות יצחק אבינו ע"ה. שלישית – בזכות יעקב אבינו ע"ה. והרביעית – תלוי בזכות משה רבנו ע"ה.
ולזה נתארך הגלות, כי כל עוד שאין עוסקים בתורה ובמצוות, אין משה חפץ לגאול עם בטלנים מן התורה. כי משה ימלוך רבנו ימלוך עלינו לעתיד, ובתנאי שיעסקו ישראל בתורה. ואמר "ויקחו אליך שמן זית זך", ירמוז אל התורה שנמשלה לשמן, מה השמן מאיר לעולם כך התורה. ודקדק לומר זך, שצריכין לעסוק בתורה לשמה בלי שמרים שהם לקנתר ח"ו או להתגדל, אלה הם שמריה. ואמר עוד כתית, פירושו שצריכין עוד לעסוק בתורה ולכתת גופם וכחם, עפ"י חכמינו ז"ל (ברכות סג:), בפסוק (במדבר יט, יד), זאת התורה אדם כי ימות באהל.
שמן זית זך כתב הגאון רבי יוסף משאש זצ"ל רב העיר חיפה, בספרו אוצר המכתבים ח"א, רמז הכתוב "שמן זית זך" ראשי תיבות תנ"ך. וכמו שאמרו רבותינו ז"ל (השמטות זוהר ח"א רסד), כל הלומד פסוקי תורה תנ"ך בכל יום ויום, מוסיפים לו אור בנשמתו.
ואתה תצוה את בני ישראל. ואתה הקרב אליך את אהרן אחיך. ואתה תדבר אל כל חכמי לב (כז, כ, כח, א –ג).
ואתה תצוה את בני ישראל רתה לומר, אתה החכם המפורסם בדור קולר תלוי בצווארך לצוות את בני ישראל ולהדריכם בדרכי השלימות. ושמא תאמר מה איכפת לי בהם, איש בחטאו יומת. לזה אמר "ואתה הקרב אליך את אהרן אחיך, לרמוז שהם אחיך וערבים זה לזה, ואם נפגם אחד הרי כולכם נפגמים. ומה שאני מצווך להוכיחם הוא, אם הם חכמי לב ויש בם אנשי חיל שידעו שלטובתם ,אתה מדבר", באופן שיכנסו דבריך באזניהם וסרים אל משמעתיך. אבל בלא זה, שב ואל תעשה עדיף, שמוטב שוגגים ואל יהיו מזידים.
שאל את הרב ◆ ברכה על המעקה ◆
לאור חכמי מרוקו ◆ ◆
נהגו בעיר פאס בעת חנוכת הבית לברך בשם ומלכות על מעקה, ואחריה ברכת שהחיינו על רכישת הבית (הרב שלמה אבן דאנן). ובשו"ת מים חיים להגר"י משאש זצ"ל (ח"א סימן סד). שמברכים על המעקה, וכתב הרב שהורה הלכה למעשה שאם גוי מתקין את המעקה, היהודי אינו יכול לברך על המעקה, לפי שאין דין שליחות בגוי כמובא בשולחן ערוך (ח"מ סימן קפח), ומה דאיתא בגמרא (ב"מ דף י'), יד פועל כיד בעל הבית לא נאמר אלא בפועל יהודי ע"כ.
ופשוט שאם הגוי מתקין את המעקה, שהיהודי יכניס הבורג הראשון והשני שבודאי המעקה יושב על מקומו ובכך נחשב שהיהודי קבע את המעקה, ואז יברך בשם ומלכות. וכ"כ בשו"ת אמרי יושר (סימן כב), שנהגו במרוקו לקיים סעודת מצוה ומברכין על מצות מעקה, ששים ושמחים לקיים מצותו יתברך.
{מתוך הספר תורת אמך כת"י, שיצא בס"ד בקרוב}
בברכה
הרב אברהם אסולין
פאס העיר-א.בשן
פרופסור בשן
הרקע המדיני ומצב היהודים במרוקו 1873 – 1900
בשנים אלה שלטו שלושה סולטאנים מבית פילאלי " מוחמד הרביעי אבן עבד אלחמאן – מאוגוסט 1859 ועד ספטמבר 1873, יורשו חסן הראשון, מ-12 בספטמבר 1873 עד 9 ביוני 1894, עבד אלעזיז הרביעי 1894 – 1908.
הוראות סותרות של הסולטאן.
לפי ההתכתבות בנושא זה ממרס עד אפריל 1877 שטרם פורסמה, ניתן להסיק כי ניתנו הוראות סותרות על ידי הסולטאן בנדון. במכתב בספרדית שנכתב על ידי קהילת פאס ב – 28 במרס, והועבר דרך טנג'יר למשרד החוץ הבריטי, מתוארים הפרטים הבאים.
לפני כשלושה חודשים הורה הסולטאן שעל היהודים לוותר על חלק משטח בית הקברות שייך לקהילה זה כ – 380 שנה, ובו קבורים חכמים חשובים שגורשו מספרד. הסולטאן אילצם להעביר את הגופות הקבורות שם, כי הוא זקוק לשטח למטרותיו.
לביטול הגזירה פנה הרב הראשי, רבי אבנר ישראל הצרפתי, יחד עם מנהיגי הקהילה לסולטאן דרך הוזיר הראשי סיד מוסה, והסביר כי העברת הגופות נוגדת את הדת היהודית והמוסלמית כאחד. ( רמב"ם, משנה תורה, הלכות טומאה, פרק ח , שו"ע יור"ד , סימן שסג.
סיד מוסה הבטיח בתשובתו שהסולטאן יתחשב בבקשה ויפעל בהתאם. אבל חודש קודם חודשה הגזירה, ונאמר למנהיגי הקהילה שאם הם לא יעבירו את הגופות, ידאג הסולטאן לביצוע הוראתו בהתאם לשיקולו. מנהיגי הקהילה שוב פנו לוזיר הראשי, וזה הרגיעם.
אבל דרש תמורה לויתור על התוכנית והיא : שלושה יהודים ילידי אלג'יר, אזרחי צרפת הגרים בפאס, ינהגו כאחיהם המקומיים, ולא ינעלו נעליים ברובע המוסלמי, כלומר יוותרו מרצונם על זכותם לנעול נעליים בהיותם אזרחים זרים.הרב הראשי והקהל פנו ליהודים אלה, שהסכימו לבקשה, ואמנם הם הופיעו בפני הסולטאן כשהם יחפים. בעקבות זאת, חידש הוזיר הראשי את הבטחתו שהסולטאן לא יפקיע מאדמת בית הקברות. אבל בשבועיים האחרונים הבחינו בגידור חלקו הגדול של בית הקברות לשם הפקעתו.
פנו לעולמא, ואלה הבטיחו שיודיעו לסולטאן שפגישה עמו שהמעשה מנוגד לדת המוסלמית. הסולטאן קיבל את טענתם ואמר להם שהם יכולים לחזור לבתיהם, ושום דבר לא יקרה ללא הסכמתם.
אבל הסולטאן לא עמד בהבטחתו, ובשבוע החולף הודיעם הוזיר שהסולטאן לא יוותר בשום פנים ואופן על כוונתו להפקיע חלק מבית הקברות, והזכירם כי ההלכה היהודית קובעת ש " הוראת הסולטאן היא חוק " ( הכוונה לכל דינא דמלכותא דינא ועליהם לציית לפקודתו.
הוזיר הביע רצונו שהסכמת הקהילה לתוכנית תוגד בכתב. בהופעתו של הרב הראשי בפני הסולטאן אמר כי אמנם ההלכה הנ"ל נכונה, ושהיהודים מגלים נאמנות ומצייתים לפקודתו של הסולטאן, אבל העברת גופות מנוגדת להלכה היהודית. הסולטאן חזר על תביעתו שעליהם לכתוב הצהרה שהם מצייתים לסולטאן. הרב הראשי כתב כך :
" אנו חייבים לציית להוראת הסולטאן בהתאם לחוק, אבל העברת הגופות נחשבת אצךנו לעבירה ". לאחר הגשת מסמך זה, תבע הסולטאן שכל יהודי הקהילה, זקן ונער, כולל אלה שנהנים מחסות של מדינה זרה, יחתמו עליו.
הרב טען שאין ליהודים המקומיים סמכות לכפות זאת על אחיהם בעלי חסות זרה. לאחר שהסתייגות זו נאמרה בפני הסולטאן, גורשו הרב ופמלייתו.
פאס וחכמיה-ד.עובדיה
פאס וחכמיה – כרך ראשון – כרוניקה מקקורית – רבי דוד עובדיה זצוק"ל.
הספר אשר אני נותן לפניכם היום, לא נערך ויצא לאור, אלא כדי לקרב לבני הדור את דיוקנה של קהלה רוחנית וקדושה, מתוך קהילות ישראל, קבלת קודש עיר פאס אשר במרוקו, מרכז התורה והחכמה. מרכז של חקר הלשון המקודש, קהילה שעמדה בקשר עם חכמי המסורת.
ח׳ לתמוז נכפלו המסים והדרכים נסגרו וחולאים רעים בעולם, והתחיל הנגף. והיו מתים עד ח׳ לתשרי יותר ממאה וחמשים מחשובי הקהל הידועים שנותנים המס, ועניים יותר ממאתים וקטנים מה׳ שנים ולמטה יותר משלוש מאות. ולא נשארו כי אם ד׳ או ה׳ עשירים והם המושלים בקהל ביד חזקה ומצילים ממונם בממון שאר העם האומללים. ועליהם נאמר עשיריה מלאו חמס, השי״ת יוציאנו לאורה.
ובר"ח ניסן שעבר עשו שלום ערבים עם המלך והלמטיין והאלנדלוס לא רצו וגבול עשו ביניהם והמלך אין לו מלוכה אלא על היהודים וישראל הולכים וכלים ואלו מצאו דרך לעבור לא היה נשאר בכאן בפאס אפי׳ יהודי אחד
בתשרי שפ״ו׳ היה דבר חזק מאד והעיר סוגרת ומסוגרת ומחמד ן׳ לשהאב עשה שלום עם מחמד ן׳ לערבי.
ש׳ שפ״ז העלה הקב״ה רפואה למחלתנו מן הדבר. ובחדש חשון בא חמד ן׳ לערבי הרשע הגדול ותפסו המלך במרמה ותלה אותו על עץ. עד היום בחג שבועות נתרבה הדבר ומתו בכל יום כחמישים עד ששים ומן היהודים ה׳ וששה בכל יום. וגם בצפרו ומקנאס היו מתים. הי״ת יסלק חרון אפו מעלינו כי״ר.
י״ג בסיון הוכה עלי ן׳ מוסא ומת. והמלך מולאי עבד אלמאליך חלה באלול ומת.
תחי׳ אדר א׳ הערים פוקח של אזאווייא, עד שלכדו למלך והרגו אותו עם שר א׳ בנו של סי׳ מוח׳ ן' גדאר. והפוקח הולך וגדל וצרות רבות בכל סביבות פא׳ס, וקצא׳ר ותיטווא׳ן מגודל המסים ונסגרו בתי כנסיות וגזרו שלא יאספו ויתפללו בעשרה וביטלו ללמוד התנוקות בכאן ובזאווייא. ובתיטוא׳ן עשו גזירה על ג׳ יהודים ותלו לאשה א׳ ובנה על עץ. והפסידו כמה אלפים השי״ת יאמר לצרותינו די. ש׳ ת״ג ליצי׳ ח׳ לכסליו ליל שבת היתה. רוח סערה מפרקת הרים ומשברת סלעים ונפלו בפאם אלבאלי כמה בתים ומתו מאתים נפשות. וזה תפוקח הצליח עם אנשי פא׳ס אלבאל׳י השלימו עמו והיו נכנעים אליו. השר אלקאייד עבו מת פתע פתאום והיהודים חשבו כי מיתתו מנוחה להם והלכו לפוקח להקל מעליהם המסים. והלך ג״ך ר׳ יצחק הצרפתי הנגיד, ובעוה״ר רבו יגונות ואיני יכול לספר בפרט. והפוקח נתן רשות לשר שהעמיד שמו קאייד בוכביר אתאמרי ע"א – עוז אללאה -.
ובש׳ תה׳׳ו – 1651 – ליצי׳ בט״ו לאלול שלח לו להרוס בתי כנסיות שבזו האלמלאח. אוי למי שהיה כך בימיו. יום ח״י לאלול נהרס בעוה״ר הבה״ך הגדול של התושבים. ויום כ״ג לאלול נהרס בה״ך של המגורשים וכמה שוחדות הפסידו הקהל ולא הועיל להם. ונטלו כל תשמישי בה״ך, זולת ס״ת שהצילום בכמה שוחדות.
אמר הכותב ראיתי לכתוב כאן אתאריך של ש׳ תה״ו בארוכה ובלשון צח ומבואר ביותר כמו שמ״ך בכ״י זקיני חח׳ השי הדו״מ נר ישראל מר קשישא כמוה״ר סעדיה אבן דנאן זצוק״ל. וז״ל בעוה״ר ש׳ והארץ היתה תה״ו ליצי׳ נסגרו כל בתי כנסיות ונחתמו במאמר הקדש של אזאווייא, שמו סי׳ מוחמד אלחאג׳ נסגרו יום ד׳ י״א לאלול פ׳ ויצא אל מחוץ המחנה לא יבא אל תוך המחנה. וביום א׳ ט״ו לאלול ס׳ עד רדת חומותיך הגבוהות והבצורות נכנסו האויבים בבית קדשנו ותפארתנו טמאו את היכל קדשינו שמו בית הכנסת שלנו לעיים. אוי לעינים שכך רואות, אוי לידים שכך כותבות, והניחו התיבה שלימה והישיבה של הנשים . וביום ה׳ של שבוע הנז׳ נתצו את התיבה והישיבה של הנשים שקול הרבנים כחרבן של בית המקדש אוי לנו על שברנו ועל מה שאירע בימינו. ובשבוע פ׳ נצבים ם׳ ויתשם ה׳ מעל אדמתם באו גוים משחיתים ונתצו בה״ך הנק׳ ע״ש אתאזי – יהודי מעיר תאזה מזרחית לפאס שבנה בית הכנסת – ועשו בה השחתה גדולה ירא ה׳ וישפוט. וביום צום גדליה נכנסו ג״כ האויבים ונתצו בה״ך של ת״ת על זה היה דוה לבנו וכו' על הר ציון ששמם שועלים הלכו בו, ובד׳ לתשרי ש׳ ואשיתהו בת״ה נכנסו ג״כ האויבים ונתצו בת״ך של ר׳ יצחק אבזרדיל זלה״ה. על איזה מהם אבכה ועל איזה מהם אקונן. הקב״ה ינקום נקמתינו. ונשארנו בעוה״ר בלא תורה בלא תפלה ובלא מצוד, אפי׳ הבל תנוקות של בית רבן שהעולם עומד עליהם נתבטל הקול קול יעקב וכו' הקב״ה יראה בעינינו ובדלותינו ובשפלותינו. ויאבד כל הקמים לרעה עלינו. ובערב כפור החריבו מדרש ישן ומדרש חדש ולא נשאר קיים מבתי כנסיות רק בה״ך של ר׳ סעדיה ן׳ רבוח זלה״ה ובה״ך של ר״י רותי, יצ״ו של החכם כה״ר סעדיה בן רבוח הנז' הצילה כה׳׳ר אפרים בן סעדון שהוא היה יהודי של השר סי בובכיר הנז' ועמד בפרץ ואמר לו שהיא בית הכנסת שלו. ובית הכנסת של הנגיד ג׳׳כ עמד הנגיד והצילה. ובין כפור לסוכות נחרב בה״ך של ר׳ חיים עוזיאל. והחי הנז' נפטר ביום ר״ה. והצר הצורר כל היום גוזז ובוזז, הי״ן ויאמר די לצרותינו כי״ר.
ובש׳ ת״ח ליצי׳ נפטר ר׳ שם טוב ן׳ רמוך. אחרי הימים האלה עברו קטטות ומריבות בין הקהל ובין יהודי שמו יחיא כהן שהיה רוצה להיות נגיד והסכימו הקהל שלא יהיו עוד נגידים ואח״כ בטלו שבועתם כי לא יכלו לצר הצורר.
בש׳ פתחת שק״י – 1650 – נתרבו עוד מריבות בין הקהל והסכימו עוד שלא יהיו נגידים.
והשי״ךכמה״ר יצחק הצרפתי הפסיד מממון הקהל חמשת אלפים להחזיק האלשיאכ״א בידו. בחדש תשרי קם א׳ ממשפחה א׳… והרג א׳ מאחיו של הקדש הנז׳ שהחריב בה״ך הי״ן. והוא שקול כמלך ושמו סי׳ אלמסנאני וההורגו היה, שמו אדקאק. ובחדש חשון בש׳ הנז' הרגו ג״כ בני ס׳ מוח׳ אשרקי לאח אחר של הקדש גדול ממנו במעלה והוא היה אוהב לישראל ושמו ס׳ עבד אלכ׳אלק ומאותה שעה מרדו הישמעאלים בקדש הנז' וירד ממעלתו הי״ת ישפילהו יכניעהו עד עפר יפילהו ויגדעו וידכאהו ויבטלהו אכי״ר. ומאותה שעה אנו בצער גדול ליוצא ולבא אין שלום מחמת שהשר יש׳׳ו אשר הוא מושל עלינו שמו סי בובכר אתמארי יש״ו עדיין הוא אדוק ומחזיק בקדש. ואנשי פא׳ס אלבאל׳י ״ היו בהסכמה אחת עם הישמעאלים במרד בקדש הנז'ולסיבה זאת אנו בצער גדול עד היום ב׳ לאייר בש׳ הנז' כתבו אנשי פא׳ס אלבאל׳י לשרי״ף א׳ שמו מולאי מחמד מן תאפילאלת והוא היה נשיא שם ושלחו אליו רץ לקראת רץ עד שהביאוהו מעירו והמליכו אותו עליהם• ושערי פא:׳ס אלג׳דיד סגורים ונשארנו במצור ובמצוק מב׳ ימים באייר עד שהשלימו המשים יום. ר״ח תמוז בא המלך מולאי מחמד הנז׳ מעיר תאפילאלת ושלח א׳ שריו לשר המושל עלינו ס׳ בובכיר ופתח לו שערי העיר אעפ״י שלא היתה כוונתו לפתוח לו שערי העיר רק לעשות עמו מלחמה. הקב״ה סכל עצתו כדי ליקח ממנו נקמת בתי כנסיות. כ״י כא״י.
נתפס השר הצורר הנז' ואסרוהו בזיקים והלך המלך וחנה פכ'ולאן, והלכו גדולי הקהל עם הנגיד כה״ר יצחק הצרפתי ואני הצעיר סעדיה ס״ט עמהם לשאול לו לשלום והוליכו בידם מנחה וקבל אותנו בספ״י ושאלו ממנו הקהל להיות נגיד כ״א כה״ר יצחק הנז' , כי כל הקמים לבקש הנגידות אין חפץ לקהל בהם, ואח״כ נסע המלך ממקום הנז' ויצאו כל בני המדינה לקראתו מגדולם ועד קטנם והמליכו אותו ועשו לו כבוד וחנה פצ׳אר אזאווייא.
ממזרח וממערב-כרך א'- מאמרים שונים-מפגש בין ארבע קבוצות בחברה היהודית
ממזרח וממערב כרך ראשון.
ערך ח.ז.הירשברג בהשתתפות אלי
עזר בשן – תשל"ד
אוניברסיטת בר-אילן בחודש שבו נגאלו ישראל, תשל"ד.
בין מזרח למגרב – מפגש בין ארבע קבוצות בחברה היהודית – מסה היסטורית. ח.ז.הירשברג.
נדמה, שתורתו של בית המדרש באלג׳יריה, מיסודה של משפחת הרשב״ץ, ושל חוגים אחרים לא התפשטה לשני האגפים, שמעבר לאלג׳יריה, תוניסיה מכאן ומארוקו מכאן. על המצב בטריפוליטאניה למדנו מפורשות מדברי חיד״א. התנאים המדיניים והכלכליים, שבהם שרויות היו אז ארצות הברברים היו בעוכרי הידוק הקשרים עם אלג׳יריה ולא הגיעו מהן תלמידים ללמוד תורה מפי חכמי אלג׳יר. גם באלג׳יריה גופא רבתה המתיחות המדינית בראשית המאה הט״ז, כשצבאות ספרד התכוננו לפלוש אל הארץ. זו הסיבה, שרק חלק קטן מהמגורשים של רנ״ב—רנ״ז התיישבו במגרב האפריקאני, וגדולי התורה שביניהם, ששמם נתפרסם לאחר מכן בעולם היהודי בשל תורתם ומעשיהם, נטשו אותו ופנו בעיקר מזרחה, למצרים ומשם לארץ ישראל. כן עשו ר׳ יעקב בירב, ר׳ אברהם זכות, ר׳ דוד בן אבי זמרא, ר׳ משה בן אלשקר, ר׳ יהודה חייט (עבר לאיטליה), ר׳ אברהם בוקראט ועוד. אמנם ייתכן שבמחשבה תחילה ראו אלה את המגרב רק כתחנת מעבר, אבל מותר גם לשער שאילו מצאו בו תנאים נוחים היו משתקעים בעריו — במיוחד שאחדים מהם מתלוננים בפירוש על קשיים אובייקטיביים שנתקלו בהם כאן. לא מתקבל על הדעת כי אלה שפנו מזרחה התכוונו מראש לעלות לארץ־ישראל כי מוטיב זה חזר לפעול במלוא עצמתו רק לאחר כיבושה בידי העות׳מאנים (סוף שנת 1516). קשה גם להניח, שהם נמשכו אחר הזרם הגדול של המגורשים, שהציף את האימפריה העות׳מאנית, כי אזי היו עוברים מיד אל הקהילות שקלטו אז את הבאים: שאלוניקי, קושטא וכר — בעוד שאף אהד מאלה שמנינו לא עשה כן. רובם של החכמים שהזכרנום בשמם קשורים עם שיקומה של ירושלים ופריחתה של צפת בראשית התקופה העות׳מאנית.
מהעובדה של העדר מקורות ספרותיים פרי עטם של חכמי מארוקו ותוניסיה, בני הדורות הראשונים של מגורשי רנ״ב—רנ״ז, שהתישבו בעיקר בפאס ולאורך החופים, האטלאנטי ושל הים התיכון, אין להסיק מסקנות נחפזות על רמת החיים הרוחניים־ דתיים באותן ארצות. מסתבר, שבמצב המדיני הכללי של מלחמות, מהומות, חילופי שושלות, פשיטות ופלישות לא היתה כל אפשרות לפתח בארצות אלה תנאים נאותים לעבודה ספרותית• ואין להעמיד את הדממה כאן מול החיים השוקקים בקיסרות העות׳מאנית, שהיתה אז בשיא פריחתה והצלחתה. אף אם הועלו אי־אלה חיבורים על הכתב מתקבל על הדעת שהם אבדו, כי לא הוקמו כאן בתי־דפוס, כפי שהיה הדבר בקושטא ובשאלוניקי, שבזכותם הגיעו אלינו ספרי החכמים, שפעלו שם. אמנם נוסד בית־דפוס בפאס באמצע המאה הט״ז, אבל ככל שידוע לגו נדפס בו רק ספר אחד. וכן הודפס רק ספר אחד בתוניס במחצית המאה הי״ח. רק לאחר הידוק הקשרים עם ליוורנו התחילו להתפרסם חיבוריהם של חכמי המגרב.
במקום זה יש להצביע על אופיים המיוחד של מגורשי רנ״ז, שהתיישבו בערי הנמל, בחופי האוקיאנוס האטלאנטי, שהיו בידי הפורטוגיזים. כידוע גירוש זה היה תוצאה של הלחץ שהפעילו ״המלכים הקאתוליים״ של ספרד על מנואל, מלך פורטוגאל, וכמו שלבו לא היה שלם עם הגזירה שגזר, כן גם ביצועה היה כושל בכל מה שנוגע ליחסיו עם המגורשים מארצו, ועם אלה שנשארו בה כנוצרים למראית עין. אלה מהם שהתיישבו במגרב בחופי האוקיאנוס, המשיכו להגיש שירותים חשובים לחילות המצב, לשאת ולתת עם מפקדיהם, ולעמוד בקשרים עם החצר הפורטוגיזית בליסבון. בכל הפעולות הללו נטלו חלק פעיל הרבנים, שעמדו בראש הקהילות הקטנות שנוסדו אז, ושנתמנו על ידי השלטונות הפורטוגיזים. אלה ידעו שבין האוכלוסיה היהודית רבים התנצרו למראית עין— אבל כל עוד לא הוקמה האינקוויזיציה בפורטוגאל לא נשקפה שום סכנה ל״נוצרים החדשים״ אלה, וכן לא למושלי הערים. עם זאת ברור, שלא היה מקום להושיב ישיבות ולהרביץ תורה בתטואן, בארזילה, באספי, באזמור, במאזאגאן או באגאדיר. על חכמי הדור ממשפחת אבן זמירו מוטלים היו תפקידים מדיניים ודיפלומאטיים בשירות הפורטוגיזי — ולא נתפנו להרבצת תורה ולכתיבת חיבורים. בין אנשי הרוח של אותם דורות, שהשתקעו באלג׳יריה בולטת משפחת גבישון, שהקימה דורות אחדים של סופרים, חכמים ורופאים בתלמסאן ובאלג׳יר. אברהם בן יעקב גבישון, מחבר הספר עומר השכחה (פירוש על משלי) נולד אמנם בתלמאסן כלומר אחרי הגירוש, והיה רופא החצר, סופר ומלומד, פרשן המקרא ובקי בחכמת הנסתר. חשיבות חיבורו בזה, שנכללו בו הוספות פרי עטם של בנו ובני דורות מאוחרים ממשפחת גבישון. בצורה שבה נדפס עומר השכחה (ליוורנו תק״ח/48ד1) מהווה הוא מעין דגם ספרותי אופייני לחיי הרוח של המגורשים באלגייריה במשך שלושה יובלות שנים בקירוב. אחד מניניהם של בני גבישון הזיל גם מכיסו את הכסף להוצאת החיבור.
המשך…..
מאחורי הקוראן-חי בר-זאב- בירורים ביהדות ואסלאם
מאחורי הקוראן
חי בר-זאב
בירורים בעניין יצירת הקוראן ובעמדות של היהדות והאסלאם זו מול זו
בהוצאת " דפים מספרים " 
כוונתו ללמד לתלמידו שהקוראן, התורה של משה, איננו מצטמצם במה שכתוב בחומש, אלא הוא כולל גם דברים שנמסרו למשה בסיני, והוא מסר אותם בעל־פה. הדברים האלו נמצאים בספרי התלמוד שנחלק ל׳פרקים׳, ועל כן קורא אותם המורה ׳פורקאן. גם הספר התלמודי, שבו מיטב דברי מוסר שנמסרו למשה, נקרא ׳פרקי אבות׳. המורה מתקיף את אלה אשר ״עשו את הקוראן חלקימ־חלקים״, והוא מתכוון כנראה לכת הצדוקים המזלזלים במסורת אלה. גם הביטוי ׳אל-מתני׳ הוא ביטוי של המסורות האלה, כי הן המשניות והברייתות שנקראות בארמית שבה נכתב התלמוד: מתניתין, או מתניתא או מתני. המורה דייק לומר ׳שבעה מן אל-מתני׳, כי עיקר לימודו את הערבים היה שיקיימו את שבע המצוות שמצווה בהן כל האנושות. אף שהפרטים לא מפורשים בחומש ויש להם בה רק רמז, מכל מקום קיבלו חכמי התלמוד במסורת שכך הם מצווים; התלמוד אכן מביא אותן בזו הלשון:
׳״תנו׳ רבנן: שבע מצוות נצטוו בני נח״, (סנהדרין, נו).
מוחמד מציג כתב בערבית בטענה שהוא מאשר את כתב משה:
״לפניו היה כתבו של משה למופת ורחמים, וזהו כתב המאשר (את התורה) וניתן בלשון ערבית״ (מו, יב).
11 وَمِن قَبْلِهِ كِتَابُ مُوسَى إِمَامًا وَرَحْمَةً وَهَذَا كِتَابٌ مُّصَدِّقٌ لِّسَانًا عَرَبِيًّا لِّيُنذِرَ الَّذِينَ ظَلَمُوا وَبُشْرَى لِلْمُحْسِنِينَ
לפניו היה ספרו של משה למופת ולרחמים, וזהו ספר המאשר ( את קודמיו, את התורה ), וניתן בלשון ערבית כדי להזהיר את בני העוולה ולהביא בשורה למיטיבים.
לפניו : לפני הקוראן
פירוש הדבר שמוחמד או מורו כתב – וליתר דיוק: כתבו לו – כתב בערבית שהובאו בו סיפורים, אמרות ודברי מוסר שלוקטו מן החומש, מן הנ״ך ומן התלמוד. הספר המקורי הזה, על אף חשיבותו בעיני מוחמד, לא שרד ולא הגיע אלינו. ייתכן שהוא מן הכתבים שהח׳ליף עות׳מאן גנז או השמיד, וייתכן שעשה זאת מישהו אחר לפני עות׳מאן או אחריו. הסיבה לכך, ככל הנראה, נעוצה במאורעות שאירעו בעיר מדינה, כפי שנפרט בפרקים הבאים.
לסיכום ניתן לומר שהקוראן שבידינו אינו הקוראן המקורי שעליו כיוון מוחמד, אלא חיבור שהועלה על הכתב לאחר מותו; הוא כולל סיפורים ודברי מוסר מן התורה, שנלקחו מן הספר הראשון שנתחבר, ואליהם נוספו תיאורי הוויכוחים של מוחמד עם ערבים, יהודים ונוצרים, וכן כמה סיפורים ותיאורים מחייו האישיים: וכאמור, הוא חובר בידי הח׳ליף עות׳מאן, ונקרא מצחף עות׳מאן.
אף שאנו כותבים שבתחילה נכתב ספר למוחמד בערבית, שהוא קיצורו של תורת משה, ושקרא לספר הזה ׳הקוראן הערבי׳, מכל מקום ספר הקוראן שבידינו אינו דומה לתורת משה.
הערת המחבר – . על הכתות והדעות של הפרושים והצדוקים ראו להלן בנספח הזרמים אצל היהודים בזמן ישו. נציין רק את דברי פלביוס: ״הפרושים מסרו לעם כמה הלכות ממסורת האבות שלא נכתבו בתורת משה, ומשום כך דוחה אותם כת הצדוקים, האומרת שיש לחשוב רק את הכתובים, ואילו אלה שממסורת-אבות אין לשמור״ (קדמוניות יג, ו).
אכן, קיימים הבדלים רבים בין הנוסח הקיים של הקוראן לבין החומש, הכתב של משה. בחומש נאמר בצורה ברורה ויותר ממאה פעמים, שהשם דיבר עם משה וציווהו לומר או לעשות כך וכך: ״ויאמר ה׳ אל משה לאמר. דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם…״, וכדומה. כן מצוין בו מי כתב את התורה והיכן, מי אמר למשה לכותבה ומתי, מי קיבלה והיכן ניתנה לשמירה. החומש מספר שה׳ ציווה את משה לכתוב את התורה, ומשה כתב אותה בערבות מואב, והדבר התרחש בסוף תקופת ארבעים שנות נדודי עם ישראל במדבר; התורה ניתנה לזקני ישראל, לכוהנים וללוויים, והם שמרו אותה בארון בתוך המשכן. כן צוינו בחומש למעלה מ־400 שמות אנשים, מאות שמות של ערים, מדינות, ארצות ונהרות, ומאות תאריכים ומועדים. בדרך כלל, מפורט בכל מאורע מי הדובר, אל מי מכוונים הדברים, ובאילו נסיבות הם נאמרו. ובכלל, תוכן הדברים בתורה ברור ופשוט.
לעומת זאת, בקוראן שבידינו לא מצוין מי הדובר ואל מי מכוונים הדברים. גם לא מוזכר בו היכן נאמרו הדברים ומתי. אין בו תאריכים, מועטים בו האזכורים לשבטים, למקומות או לשמות אישים מתקופת מוחמד. רובם המכריע של השמות המצוטטים בו בכל זאת הם של אישים מהתנ״ך ונביאי ישראל, או כאלה שמוחמד החשיב לנביאי ישראל, ושמות מן המדרש וכדומה.
הערת המחבר : טענות לגבי זיוף הקוראן ( תחריף ) והעדר אזכורים לאישים בני תקופתו של מוחמד הועלו מיד לאחר העלאתו על הכתב. השיעים טוענים, כי עות'מאן ועורכי הקוראן השמיטו במזיד פסוקים המדברים בזכותם של הח'ליף הרביעי עלי וצאצאיו לרשת את מוחמד.יריביה הפוליטיים של סיעת עלי, בני שושלת אומַיה, טענו גם הם כי הושמטו קטעים מהקוראן המאשרים את טענתם לח'ליפות. עד כאן הערת המחבר.
באופן כללי כתוב ספר הקוראן בחוסר בהירות. סדר הדברים בו מבולבל; פסוקים רבים אינם מתקשרים זה לזה: לפעמים לא מובן אם הפסוקים מתארים סיפור מקראי או אירוע בן התקופה. פעמים רבות לא מובן מהו תחילת המשפט ומהו סופו; אין בו סימני פיסוק; הכול נכתב בקיצור וברמז, בדיבור קטוע שאינו מושלם; פעמים רבות לא ברור היכן מתחילה השאלה והיכן התשובה; ביטויים ומשפטים רבים מעורפלים, עד כי ניתן לפרשם בכמה אופנים, וחלקם סותרים; ההוראות והצווים של מוחמד מבולבלים וקטועים וחסרי סדר. לעומת כל זאת סיפורי התנ״ך והמדרש הקוראניים מובאים על־פי רוב בסדר מסוים.
הספר והיומן
כדי להסביר טוב יותר כיצד נוצר הקוראן שבידינו אנו מציעים את הסברו של חנא זכריאס. הקוראן מורכב משני חיבורים נפרדים: הראשון הוא הספר שחיברו מורו של מוחמד בשפה הערבית, ואשר מכיל ליקוט מסיפורי התורה. עליו אמר מוחמד שירד ברוח הקודש, כלומר, הספר המקורי ירד לעולם על־ידי רוח הקודש. תוכן הספר בשפה הערבית תואם את הנאמר בספר התורה, וספר זה נתן מוחמד לערבים.
החלק השני של הקוראן הוא מה שאפשר לכנות ׳יומן. אלו הם כתבים המכילים רשימות שכתב מאן־דהו, כעין יומן, על אודות חינוכו של מוחמד, פעולותיו, קשייו, ציוויו, וכן אירועים שונים בחייו. תקופת ה׳יומן׳ מתפרשת מתחילת נאומיו עד מותו. הדברים שב׳יומן׳ כתובים ברמז, משום שהכותב רשם את הדברים כעין יומן אישי, שלא נועד לפרסום, ורק הכותב יודע את פשר הרמזים. מסתבר שהכתבים הללו נכתבו על־ידי איש אחד או שניים; יש להניח שחלק הראשון נכתב על־ידי דודו של מוחמד, ורקה, כמו שנבאר בסוף הפרק הזה. כשציווה הח׳ליף עות׳מאן למסור לו את כל הכתבים המפוזרים שהיו בזמנו, העתיק סיפורים מהספר הראשון, בטרם גנז או שרף אותו. אחר כך הוסיף להם את רישומי היומן, אגד וחיבר את שני הכתובים הללו יחד וקרא להם ׳ספר הקוראן׳. מוחמד עצמו, כמובן, מעולם לא ראה ספר זה. ההכלאה הזאת של שני סוגי הכתבים, וכן דחיקתו של הספר הראשון מן התודעה, גרמו לבלבול ולהטעיה בקרב הקוראים ב׳מצחף עות׳מאן, ובקלות ניתן לטעות ולחשוב שדברי מוחמד על הספר, שירד ברוח הקודש, ועדותם של היהודים בזכות הורדה זו מכוונים גם ליומן ולספר הנקראים ׳מצחף עות׳מאן.
מיהו מוחמד – נביאו או —-דורון חכימי
מיהו מוחמד – נביא או מייסד תנועה לוחמת ? – דורון חכימי
במשך אלפי שנים חיו בני השבטים היהודים בשכנות טובה עם שבטי המדבר בחצי האי ערב, ללא מלחמות וללא שפיכות דמים. הס חיו עמם בשלום ובשיתוף פעולה מלא בכל תחומי החיים.
מוחמד ניצל את תקופת ההפוגה שנוצרה לאחר תבוסתו בקרב ׳אוחוד׳ ועמל קשות לבניית צבאו, אף כי בני השבטים מאל-מדינה לא רוו כלל נחת מסגנון הנהגתו ונטו לדחות את הצעותיו להצטרף לכוחותיו.
מוחמד ידע מעל לכל ספק שאין בכוחו להתמודד צבאית פנים אל פנים מול כוחות מכה העדיפים על צבאו בלוחמים מנוסים ומגובים בשנאה תהומית כלפיו וכלפי תומכיו. אולם, למרות האמור, לא פסק ממעשי ההתנכלות כלפי שיירות האספקה למכה ובהזדמנויות הנדירות שזכה להצלחה אף העלה את חמתם של מנהיגי מכה שהחליטו להביא לידי סוף את התופעה החריגה של שוד וביזה בדרכי הגישה של שיירות האספקה החיוניות לקיומה הפיזי של מכה.
אבו־סופיאן, המצביא הצבאי המהולל ממכה, גיבור הניצחון בקרב ׳אוחוד׳ היה נחוש בדעתו למחוק את כוחותיו של מוחמד מאל-מדינה ולהביא סוף למעשי השוד והביזה על שיירות האספקה בדרכן למכה.
כשמוחמד ועוזריו לא זכו לגייס את לוחמי השבטים הסמוכים לאל- מדינה לצידם וכשהצעותיהם לברית צבאית עם לוחמי השבטים מתוך אל-מדינה ומחוצה לה נידחו, הצליח אבו-סופיאן לכרות בריתות עם השבטים הגדולים סולים ועטפאן והגדיל את מספר לוחמיו שמנו יותר מעשרת אלפים נושאי כלי מלחמה ופרשים מלומדי קרבות. המצביא הדגול אבו־סופיאן ולוחמיו מנוסי הקרבות הטילו את חיתתם על צבאו של מוחמד שלא מנה יותר משלושת אלפים לוחמים וסכנת ההכחדה שלו בשדה הקרב הייתה ודאית.
מתוך ויקיפדיה :
בשנת 626 יצא שוב אבו סופיאן לעבר ית'רב (אל-מדינה), הפעם עם 10,000 לוחמים ובעזרת אנשי השבט היהודי בנו קריט'ה (قُريظة). מוחמד ביצר את ית'רב ולאחר מצור שנמשך 20 יום, התייאשו בני קריש ושבו למכה. אז יצא מוחמד עם 3000 לוחמים להילחם ביהודי שבט קוריט'ה. לאחר שהובסו, הורה מוחמד להרוג 600 גברים מבני השבט ולאסלם את הנשים והילדים.
ב-628 הושג הסכם בין מוחמד לאנשי שבט קריש שעצר את המלחמה ביניהם לזמן-מה. הסכם זה, המכונה הסכם חדיביה (حديبية) נחשב באסלאם כהסכם משפיל, שכן אנשי שבט קוריש לא הסכימו שמוחמד יחתום עליו בתואר "רסול אללה" (שליח האל), אלא כמחמד בן עבדאללה בלבד. במקביל נוצר סכסוך בין מוחמד לאנשי ח'יבר (خيبر כ-150 ק"מ צפונית לאל-מדינה) היהודים, שהיוחקלאים. בקרב שהתחולל ביניהם, הידוע בשם קרב חייבר, הרג מוחמד 100 איש. יתר היהודים נכנעו והגיעו להסכם על-פיו ימסרו למוחמד ואנשיו מחצית מיבוליהם. הסכם זה שימש מאוחר יותר באימפריה המוסלמית כדגם להסדר על-פיו יהודים ונוצרים יכולים לחיות בין מוסלמים ובלבד שיכירו בעליונות המוסלמים וישלמו מס מיוחד. יש מסורות המספרות כי מוחמד לקח לו את ספייה (صفية), אישה יהודייה שהייתה, לפי חלק מהמסורות המוסלמיות, בתו של מנהיג יהודי ח'יבר….עד כאן מתוך ויקיפדיה
מוחמד ויועציו היו אובדי עצות ולא ידעו איך להתמודד עם הכוחות העדיפים של אבו-סופיאן עד אשר פנה אליו אחד משורות תומכיו, פרסי מומר בשם סלמן אל-פארסי, יליד איראן, שהציע למוחמד לחפור ׳חנדק׳ (חפיר) סביב לעיר, שיטה פרסית עתיקת יומין שהייתה נהוגה בארצו להגנה על העיר מפני פולשים.
הצעתו של אל-פארסי הפיחה רוח חיים במחנהו של מוחמד שהורה מיד לכוחותיו להתחיל במלאכת החפיר לפני שיצליחו כוחותיו של אבו- סופיאן להספיק ולהגיע לשערי העיר הבלתי בצורה.
הצעתו של סלמן אל-פארסי הצילה את מוחמד ואת כוחותיו מתבוסה קשה ואולי אף מהשמדה טוטאלית. על תרומתו הגדולה הוא כונה בפי מוחמד בתואר ה׳קדוש׳ –באב אל־אומיד שפירושו שער התקווה. (סלמן אל־פארסי הפך לימים לאחד מקדושי הכת העלווית ונמנה בין שלושת קדושי הכת).
מתוך ויקיפדיה :
סלמאן הפרסי
סלמאן הפרסי (בערבית:سلمان الفارسي), היה אחד מחברי הנביא מוחמד ועלי לפי המסורת המוסלמית. בכתות קיצוניות של השיעה, נתפש כאחד מהתגלמויות האל בדמות אדם.
קורותיו
סלמאן נולד תחת השם רוזבה בכפר ג'יאן בקרבת איספהאן שבאימפריה הסאסאנית. אביו של סלמאן היה אדם אמיד ומנהיג הכפר. אך, הייתה לו חרדה מתמדת לשלומו של בנו והוא שמר עליו כאסיר בביתו. בדרך כלל היה זה אביו שנהג לטפל בעסקי האחוזה, אך יום אחד ביקש מסלמאן להשגיח על ענייניה בעודו יוצא למסע. לפי המסופר סלמאן עבר בדרכו אל שדותיו ליד כנסייה נוצרית, והוא הוקסם מקולות השירה והתפילה שבה. הוא מצא את עצמו נכנס אל הכנסייה, ומבלה בה את שעות האור במקום ללכת לעיסוקיו בשדות. הוא שאל את הכמרים באשר למקום מוצאה של הדת ונאמר לו שמקורה בסוריה. לעת ערב חזר לביתו, וסיפר לאביו על הדת החדשה אליה נחשף, אך אביו פסל את דבריו באומרו ש"דת אבותיך טובה לך מכל אלה". סלמאן הסתכסך עם אביו והוא נאסר בנחושתיים בביתו. סלמאן הצליח להעביר מסר לנוצרים בבקשו מהם לספר לו על השיירה הקרובה שיוצאת מפרס לסוריה. כשהתקרב המועד המיועד פרץ את האזיקים שכבלו אותו למיטתו ונמלט לעבר סוריה. שם, פנה אל הבישוף המקומי, "מנהיג דתם" של הנוצרים וביקש ללמוד ממנו את ערכי הדת ולהתנצר.
לעוגמת נפשו של סלמאן, הוא גילה לתדהמתו שהבישוף היה מושחת. הוא היה נוהג לצוות על מאמיניו לתרום כסף לצדקה, אך במקום לחלקו לנזקקים הבישוף החמדן אגר אותו לעצמו. כשנפטר הבישוף והנוצרים התאספו לקבור אותו, חשף סלמאן את סודו והראה למאמינים את מקום המחבוא שהכיל כדים גדולים של זהב וכסף. במקום לקבור את הבישוף, צלבו אותו המאמינים וסקלו את גופתו באבנים. לאחר מכן שירת סלמאן כומר נוצרי שנהג להתבודד ולהתנזר בתפילה. לאחר מותו של הכומר החל לעבוד בשירותם של נזירים מתבודדים במדבר. סלמאן נדד בין נציבין, מוצול ואסיה הקטנה עד שהכומר האחרון שבשירותו עבד הכריז ש"לא נותר על פני האדמה אדם ההולך בדרך המישרים, ובקרוב יופיע בערב נביא שיהיה בעל מוניטין של אדם ישר ולא יצרוך צדקה לשימושו הפרטי".
משלחת מנהיגים ערביים משבט "כַלְב" עברה בקרבת מקום וסלמאן ביקש מהם להובילו לערב בתמורה למעט הכסף שהיה ברשותו. הם הסכימו ולקחו אותו עימם למסע, אך בקרבת מכה הם בגדו בו, הפכוהו לעבד ומכרו אותו ליהודי משבט בנו קורייזה (תעתיק מדויק: קריט'ה). בתחילה עבד סלמאן בשירותו ואז נמכר לבן דודו והועבר לית'ריב, היא מדינה, ועמל במטעי התמרים. היהודי סיפר לסלמאן על בואו של "נביא" ממכה ושהיהודים הכריזו מלחמה על הערבים משבטי האוס והח'זרג' שקיבלו עליהם את מרותו.
למשמע הדבר חדל סלמאן מעבודתו, קפץ מעץ התמר שאת פירותיו קטף והחל לצהול ולכרכר. היהודי היכה את סלמאן וציווה עליו לשוב לעבודתו. אך באותו הערב, לקח סלמאן מספר תמרים והלך לביתו של מוחמד, ואמר לו שהוא שמע שהוא אדם ישר ושהוא וחבריו נמצאים במצוקה. סלמאן בחן אותו ונתן לו צדקה ממנה לא לקח לצרכיו ואז העניק לו כדורון מנחת תמרים ממנה סעדו הוא וחבריו. סלמאן קיבל עליו את האסלאם ושוחרר מעבדותו בידי הנביא אשר שילם ליהודי, לפי המסורת, כופר לפידיונו.
סלמאן היה בעל ידע והכשרה מקצועית מתקופת התבגרותו בפרס, והוא העלה את רעיון חפירת השוחה הגדולה מסביב למדינה כאמצעי לבלום את התקפתם של עובדי האלילים המכאיים ובני בריתם על העיר. בקרב שהתרחש לאחר מכן, המכונה בהיסטוריוגרפיה האסלאמית קרב השוחה, נחלו עובדי האלילים תבוסה מוחצת.
סלמאן והשיעה
סלמאן לא נחשב למוהג'יר (מהמוסלמים הראשונים שהיגרו למדינה ממכה) ואף לא לאנצרי (מבני מדינה שתמכו בנביא). מסורת שיעית קובעת שהוא היה חלק ממשפחת הנביא, וזאת במטרה להאדיר את שמו. הסונים מכנים אותו "בן האסלאם מילדי אדם" ובכך רומזים לנוכריותו הקודמת ולהיותו אחד מה"אחים" ל"אומה המוסלמית". השיעים מונים אותו בין הצחאבה, חברי הנביא, שלא בגדו בעלי ונשארו נאמנים אליו לאחר מות הנביא. לפי המסופר, הוא שמר על נאמנותו לעלי והיה ממלוויו הקרובים ביותר. סלמאן נפטר בימי עת'מאן בן עפאן ונקבר בקטסיפון. השיעים מחשיבים אותו דוגמה למאמין המושלם המקבל עליו את עולה של משפחת הנביא. הכת השיעית האזוטרית של העלווים מחשיבה אותו כ"שער" (באב) דרכו נגלה עלי לעולם וכאחד משלוש הישויות המרכיבות את המהות האלוהית. עד כאן מתוך ויקיפדיה
Le mariage trad. chez les juifs marocains
LE MARIAGE TRADITIONNEL CHEZ LES JUIFS MAROCAINS – ISSACHAR BEN-AMI
לע
ילוי הנשמות הטהורות אסתר וגלאוסיה וייזר ז״ל
A Settat, on procede a l'abattagc rituel de la bete mercredi matin. Celle- ci est vetue d'habits musulmans. Dans la matinee, les tamzwarat lavent la jeune fille, lui coupent les ongles et l'epilent. Elles l'installent ensuite sur une mule et la conduisent au ruisseau. On la couvre d'un drap. Le marie et ses amis sont la, mais les deux groupes restent eloignes l'un de l'autre. On egorge sur place un mouton, dont la viande est aussitot grillee et consommee. La fille nubile et le jeune homme a partir de treize ans son tenus de jeuner
La tradition veut que la fiancee se baigne au coucher du soleil. La mariee rentre toute nue dans le ruisseau, pendant que deux femmes tiennent un drap qui lui sert de paravent. Trois tamzwarat lui font repeter a trois reprises cette benediction: "Baruh atta Adonay, Elohenu meleh ha' olam,222 tefilat mitsva, dayza 'lina o' la bant Israel". (Beni sois־tu, Eternel, notre Dieu maitre du monde, que la priere de ce commandement soit agree pour nous et pour la fille d'Israel). On fait plonger la femme quatre fois dans l'eau. Pendant ce temps, le fiance prend son bain, apres s'etre fait coupe les cheveux et les ongles.
Quand les maries sont prets, on les fait monter sur une mule. Les gens les suivent en tirant des coups de fusil. Alors commence une course entre les fiances. Si elle arrive la premiere a la maison, elle conduira le menage, sinon. ce sera lui le maitre. A son arrivee, son pere la souleve et la depose sur une table. Les tamzwarat 1'habillent. Apres la benediction nuptiale, le rabbin brise le verre. Les islan soulevent le marie, qu'ils emmenent chez lui.
La mariee chevauche une mule. Quand elle arrive, elle brise sur le seuil un oeuf. On eloigne les filles, car celle qui recoit un jet de cet oeuf aura des points noirs sur la figure. On lui remet du lait, qu'elle goute, de la menthe, qu'elle trempe dans le lait et avec laquelle elle asperge le seuil de la maison. Elle brise ensuite un verre. Son pere la souleve de la mule et la depose dans la chambre nuptiale. Le marie vient et s'accoude de tout son poids sur la fille. Si elle ne reagit pas. elle sera une bonne epouse, mais si un soupir lui echappe, c'est une preuve qu'elle ne fera pas preuve de patience. Ce sont les islan qui lui disent de faire ainsi. afin de l'eprouver. Le marie lui souleve le voile qui couvre son visage. C'est la premiere fois qu'il voit sa femme. "A cette occasion, il lui offre de 1'argent et lui parle.
Ilss mangent ensemble des colombes farcies d'amandes. II lui donne de la mahia, qu'elle est tenue de boire. Un homme marie entre discretement dans leur chambre et.s'assure que tout va bien. Si le marie a des difficultes, il les lui explique. Pendant ce temps, les parents du marie font servir un repas copieux aux invites. L'ambiance est animee de chants et de danses.
LE MARIAGE TRADITIONN EL CHEZ LES JUIFS MAROCAINS – ISSACHAR BEN-AMI
לעילוי הנשמות הטהורות אסתר וגלאוסיה וייזר ז״ל
A Marrakech, une vieille femme vient preparer la jeune fille avant que les femmes ne l’emmenent au bain mardi soir ou mercredi matin. Une tamzwara la coiffe et jette dans le bassin un peigne. un miroir et du " kar " – C'est le fiance, accompagn6 de ses islan, qui aura achete au marche tout ce qu'il faut pour cette occasion. II olfre ces objets avec des fruits sees dans un plateau dit "tbeq del fsus" – en disant: "Tu ne reverras jamais un pareil jour". Au retour du bain, les tamzwarat l'habillent. Elles chantent et la benissent. Quand elle est prete, on la conduit a la maison du marie. Sa belle-mere l'accueille au seuil et lui presente un bol d'huile, du miel, un bouquet de verdure, du beurre et de la menthe. La mariee trempe sa main dans le beurre 232 et le miel, qu,elle plaque contre le mur afin d'obtenir une hamsa. Son pere la souleve 233 et l'installe sur le talamon. Apres la benediction nuptiale, la mariee embrasse respectueusement la main de son epoux, qui lui tend une bague ou une piece de monnaie. C'est a ce moment que chacun tente d'ecraser le pied de l'autre.
Remarque de l'auteur
Chez les Juifs de Djerba. la mariee brise un oeuf sur le seuil de la maison et de sa chambre. Memo coutume chez les Musulmans. Voir Westermarck. Ceremonies, p. 203.
Meme coutume chez une tribu soussie: "Sie fiirchten sich vor diesen Tropfen und wollen von ihnen nicht benetzt werden, weil sie auf der Haut schwarzc Flecken hinterlassen", Rackow. op. cit., p. 27.
En presence d'autres invites le silence est toujours impost aux maries. Le iqaf pout etre cause par la parole. La coutume se retrouve chez les Musulmans. Goichon. op. cit.: "Cloitre dans un silence absolu, le marie ne peut s'occuper de ses invites".
C'est le fiance, accompagne de ses islan, qui aura achete au marche tout ce qu'il faut pour cette occasion. II olfre ces objets avec des fruits sees dans un plateau dit "|beq del fsus".en disant: "Tu ne reverras jamais un pareil jour". Au retour du bain, les tamzwarat l'habillent. Elles chantent et la benissent. Quand elle est prete, on la conduit a la maison du marie. Sa belle-mere Paccueille au seuil et lui presente un bol d'huile, du miel, un bouquet de verdure, du beurre et de la menthe. La mariee trempe sa main dans le beurre et le miel, qu,elle plaque contre le mur afin d'obtenir une hamsa. Son pere la souleve et l'installe sur le talamon. Apres la benediction nuptiale, la mariee embrasse respectueusement la main de son epoux, qui lui tend une bague ou une piece de monnaie. C'est a ce moment que chacun tente d'ecraser le pied de l'autre.
Apres la ceremonie, les maries s'enferment dans leur chambre. Les femmes prennent un bol plein de grains de ble et les projettent contre la porte, en scandant les noms des conjoints. Les maries mangent dans leur chambre des pigeons farcis d'amandes, prepares avec un melange d'epices dit "ras-e1- hanut", et boivent une mahia preparee avec de la cannelle et des clous de girofle et bouillie avec du sucre. La mere designe a sa fille une femme, qui la conseillera, alors que ce sont les islan qui initieront le marie. Un homme marie ou une vieille femme assistera discretement le jeune couple. Les deux meres attendent anxieuses dans une piece voisine le cri de joie et les zgarit qui confirment la virginite de la jeune fille.
הערצת הקדושים -יהודי מרוקו – י. בן עמי
הערצת הקדושים היא תופעה אוניברסלית, שמימדה הדתי עובר דרך כל הדתות המונותיאיסטיות והלא־מונותיאיסטיות. בתופעה זו באים לידי ביטוי אספקטים דתיים, היסטוריים, סוציולוגיים, פולקלוריסטיים, כלכליים, תרבותיים, פוליטיים ואחרים.
רק בשנים האחרונות מנסה המחקר הכללי לעמוד על משמעותם של ביטויים אלה, אבל עדיין אין בהם כדי לאפשר לנו הבנה כוללת של התופעה. פולחן הקדושים בקרב יהודי מרוקו הוא אחד המאפיינים התרבותיים החשובים ביותר שיש לקבוצה זו ונפוץ מאוד בכל שכבות העם.
רבי אליהו מקזה
לפני היציאה לדרך, נוהגים המבקרים להיטהר: עושים טבילה, גוזזים צפורניים, ולפעמים אף צמים. כאשר יש בריכה, מים או מעיין בסביבת הקדוש, טובלים בהם לפני שעולים לקדוש. אין האשה הלא טהורה יכולה לשהות בסביבת הקדוש, כי אז קמה רוח סערה, ואבנים או גשמים יורדים, עד שהאשה מתרחקת מהמקום. הדבר קורה גם כאשר האשה מקבלת אורח כנשים ביום ביקור: אצל ר׳ דוד הלוי דראע, התמוטט פעם הגג של החדר ליד הקבר, בגלל נוכחותן של נשים טמאות: אשה, שקיבלה נידה בזמן הביקור אצל ר׳ דניאל השומר אשכנזי, גרמה לרעמים, ברד וגשמים; אצל מולאי איגגי ואצל ר׳ דוד ומשה ירד ברד כבד בגלל אשה לא טהורה, והשמש חזרה רק כשהיא התרחקה מהמקום: אצל ר׳ שלמה בן־לחנם נפלו אבנים מהשמים, והמקום רעד. העונש לאשה שנכנסת לא נקייה אל הקדוש, יכול להיות לפעמים חמור, וייתכן אף שיגרום למותה אחרי שמונה ימים, או למות בעלה או ילדיה. אשה עם נידה, שבאה להדליק נרות בחדר של ר׳ דוד ומשה, נפלה בפתח הדלת.
הערת המחבר : גם לאחר חלום עם הקדוש, מתרחצים לפני שמספרים את החלום (סיפור מס׳ 2.262). לקדוש החי יש לגשת נקיים, ור׳ חיים פינטו הקטן נתן מכה ביד לבחור, שנשק לו את היד אחרי שהיה בשירותים ולא התרחץ (סיפור מס׳ 14.180): אדם שנכנס לבית־הקברות של ר׳ אליעזר טורי־זהב ללא טבילה לפני כן נענש: רוח סערה קמה והפילה אותו ארצה (סיפור מס׳ 2.85). ״הם לא היו מתקרבים אל קברו של הקדוש אלא בהיותם טהורים כדת וכדין״, נתן א׳ שוראקי, קורות היהודים בצפוךאפריקה, תל־אביב תשל״ה, עמי 135. הפולקלוריסט הצרפתי הדגול א׳ ואן ג׳נפ תיאר בפרוטרוט את ההילולה של ר׳ אפרים אנקאווה בטלמסן. לפי דברי האינפורמנטית שלו, הולכים לרב שלוש פעמים: פעם ראשונה כדי להודיע לרב שעומדים להגיש בקשה, פעם שנייה כדי לבקש, ופעם שלישית כדי להודות. כל פעם צריך להיטהר. ניגשים לקבר יחפים.
הערת המחבר : מוטיב זה ידוע ומפורסם. ״נדה אינה הולכת בהילולא דרשב׳׳י, ולפעמים בהיותה שם, אורח בזמנו בא ואם לא תלך תכף, מסוכנת. ואם אינה מרגשת עושים רעמים וקולות וברקים וברד״, טוביה פרידמאן, לקוטות מתוך כתב־יד של הרב חיד׳׳א, בתוך ספר החידא, מוסד הרב קוק, ירושלים תשי׳׳ט, עמי צג, סיפור מס׳ 71: ראה עוד א׳ יערי, מסעות ארץ ישראל, תל־אביב תש׳׳ו, ע׳ 140. גם אשה ששוכבת עם בעלה לא תיכנס לקדוש עד שתעשה טבילה.
אצל ר׳ דניאל השומר אשכנזי, היו מרחיקים את האשה שמקבלת שם נידה לחדר של הערבים (סיפור מס׳ 14.149). אצל ר׳ עמרם בךדיוואן, אישה עם נידה היתה הולכת רק עד בית־הקברות בחוץ (סיפור מס׳ 10.485).
גם אשה בעלת התנהגות לא טובה יכולה לעורר את זעמו של הקדוש: אצל ר׳ דוד הלוי דראע, מים הפסיקו לזרום מהקבר בגלל כניסת בחורה שהתנהגותה לא היתה טובה: סערת אבנים קמה, והנחל עלה על גדותיו, בגלל נוכחות רקדניות בטן בכפר הסמוך: חדרים, אוהלים ואבנים נפלו אצל ר׳ דוד ומשה, בגלל נוכחות זונה במקום. צניעות הלבוש אצל האשה בזמן הביקור אצל הקדוש היתה נורמה מקובלת, ונשים לבשו בדרך כלל שמלה ארוכה עד הרגליים עם שרוולים ארוכים, וחבשו צעיף לראשן. גם אשה מאופרת אסור לה לבקר אצל הקדוש, ור׳ דוד ומשה ציווה בחלום על אשה מאופרת שתתרחץ לפני שתעלה אליו.
קבריהם של קדושים מפורסמים בקרב יהודי מרוקו, כמו ר׳ עמרם בן־דיוואן, מולאי איגגי, ר׳ דוד ומשה, ר׳ דוד בן־ברוך, ר׳ דניאל השומר אשכנזי ואחרים, זכו לביקורים במשך כל השנה, אך ההמונים נהרו לקברי הקדושים במיוחד ביום ההילולה שלהם.
ביקור אצל הקדוש ביום ההילולה שלו מהווה את הביטוי החזק והמוחשי ביותר, לקשר שבין הקדוש ומעריציו. היות וברוב המקרים תאריך פטירתו של הקדוש אינו ידוע, נהגו לקיים את ההילולה בל״ג בעומר, או בחודשי אלול־תשרי. בזמן ההילולה שהו היהודים פרק זמן מסוים ליד קבר הקדוש, והמקובל היה להישאר שבעה ימים, דבר שמצא את ביטויו במונח הרווח בפי יהודי מרוקו: ״תא אירפאד שבאע אייאם״, דהיינו ״לוקח שבעה ימים״. מבקרים רבים היו שוהים במקום זמן יותר ממושך, עד לתקופה של חודש. מחוץ לקשר לקדוש עצמו, אין להתעלם מכך שמניעים אחרים, כגון השהייה בחיק הטבע, לפעמים בנוף מרהיב, והבילוי עם משפחות אחרות באוירה מיוחדת, תרמו לחיזוק הנטייה לשהות זמן רב במקום.
הערת המחבר : אצל הקדושים המפורסמים התקהלו אלפים בימי ההילולה. עדות אחת אומרת, שאצל ר׳ עמרם בן־ דיוואן היו פעם יותר ממאה אלף איש. זוהי בוודאי הגזמה, אך היא מצביעה על נוכחות קהל עצום שהרשים את המספר. עד ראייה מנה שם קהל של 17,000 כאשר רוב רובה של יהדות מרוקו היתה כבר בארץ. ראה מ׳ לובלסקי, ריפוי פלא על קברות רבנים במרוקו, עתון חרות מיום 10.7.1959.
אצל המוסלמים, היו לקדושים רבים ימים מיוחדים בשבוע המיועדים לביקורים. במקומות רבים נערכה פעם בשנה חגיגה גדולה שציונה בערבית musem או lamma. לחגיגות אלה לא היו תאריכים קבועים, והתקיימו בדרך כלל באביב או בסתיו. ראה וסטרמרק — ריטואל, 1, עמי 176-174. אצל הקדושים הנוצרים : ,D'ordinaire on celebre la fete d'un saint le jour de son entree au ciel, dies natalies" jour de mort en ce monde, jour de naissance en l'autre", A. van Gennep, Manuel de folklore 2084-2085 .franfais contemporain, Tome I, Vol. 4, Paris 1949, p
פעם בשנה, אם כן, יצאה המשפחה לקבר הקדוש. על־פי־רוב היו מגיעים לקבר רכובים על בהמה — סוס, פרד וחמור, או לפעמים ברגל. הגישה לקברים מסוימים באטלס היתה אפשרית רק ברגל. רק החל משנות הארבעים למאה הנוכחית, החלו היהודים ליזום בניית כבישים למקומות הקדושים, וגם ארגנו הסעות מיוחדות ברכב לחגיגות ההילולה של הקדושים המפורסמים.
הערת המחבר : על פרדות היו מגיעים למולאי איגגי ולר׳ עמרם בךדיוואן, לפני שבנו כבישי גישה למקום, וכן לר׳ ניסים בךניסים, סידי בועיסא וסלימאן, סירי בוקסיס, ר׳ רפאל הכהן ואחרים.
יהודי צ. אפרקיה במלה"ע ה-2-מ.אביטבול
פרק חמישי
וישי ויהודי צפון אפריקה
משטר וישי – הנקודה השחורה במלחמה
הרקע האידיאולוגי
החקיקה האנטי־יהודית של וישי לא ׳יובאה על גבי הטאנקים הגרמניים " כשם ש׳המהפכה הלאומית׳ לא תוכננה ואף לא נתבעה מפי היטלר. וכך הכריז ביולי 1940 שר החוץ פ׳ בודואן:
המהפכה הטוטאלית שבה מתחילה צרפת הבהבה מזה עשרים שנה. ההתפתחות הנוכחית נעשתה באורח חופשי ולא נועדה כלל למצוא חן בעיני מנצחינו […]. אנו נאמץ פתרון צרפתי, לפי אופיינו, לצורכינו, למיטב המסורת שלנו […]. העולם שלפני 1940 נקבר סופית.
אכן, שום לחץ גרמני לא בא לאכוף על פטן להתקין את חוקי הגזע מסתיו 1940 ולהרחיב את תוקפם לצפון–אפריקה, ועוד פחות את ביטולו של ׳צו כרמיה׳ — שאותו תבעו במשך עשרות שנים כל האנטישמים בצרפת ובאלג׳יריה. ה׳אליבי׳ הגרמני — שהושמע לעתים כה קרובות במשפטים שלאחר השחרור — לא הועלה מעולם מפי אנשי וישי, לפחות לא לפני קיץ 1942, כדי לתרץ את המדיניות האנטי־יהודית של ׳המדינה הצרפתית׳. נהפוך הוא: כולם התאמצו להדגיש את אופיה הצרפתי המובהק של מדיניות זו, ואי־תלותו הגמור של ממשל פטן בהכנת הצווים המשפטיים הנוגעים ליהודים.
בטרם החל ׳הפתרון הסופי׳ להתבצע הלכה למעשה בצרפת, נאותו הגרמנים ברצון לשחק את משחקם של לאוואל ושל דארלאן, שהשתמשו בשאלה היהודית כמו בשטר־חליפין או אף בתור פתיון בסחר־מכר שניהלו עם הכובש. תחילה הסתפקו הגרמנים, שקיבלו מידע שוטף על כל הצעדים האנטי־יהודיים שהוכנו בוישי וכן על הלוך־הרוח ששרר בנושא זה אצל המנהיגים הצרפתים, במתן עידוד ועצות למכביר לשלטונות וישי. אלה תוו במו ידיהם את המרקם המשפטי והמינהלי, שבו עמדו הנאצים, במועד המתאים, ללכוד את יהודי צרפת.
הרי כי כן, ׳תקנון היהודים׳ (Statut des Juifs) שהכין בחופשיות גמורה באוקטובר 1940, שר המשפטים אליבר, הקפיד מאוד להתיישר על־פי תורת הגזע עד כי עלה גם על המסמך המקביל, שפרסמו שלטונות הכיבוש ימים מספר קודם־לכן בפאריס. הגרמנים הגדירו את היהודים במונחים דתיים גרידא, ואילו הצרפתים הגדילו לעשות, בהרחיבם את מושג הגזע עד כי התקנון שלהם הכליל קטיגוריות מסוימות של ׳יהודים׳, כגון הקראים, שעליהם לא חלו צווי הגרמנים.
בתחילת מארם 1941 הציעו הגרמנים לוישי את הקמתה של ׳נציבות כללית לענייני היהודים׳, שתופקד על ביצוע החוקים האנטי־יהודיים שכבר פרסמה המדינה הצרפתית, על תיאום חוקי וישי עם התקנות שפרסמו שלטונות הכיבוש ועל הכנת תקנות חדשות בתחום האריאניזציה של הכלכלה. ב־29 במארס מינה המרשאל פטן אנטישמי ותיק, קסוויאה ואלה, בראש המשרד החדש, שסונף תחילה למשרד ראש הממשלה, הועבר אחר־כך לפיקוחו של משרד הפנים ואחרי־כן שב והועבר למשרדו של ראש הממשלה. ׳הנציבות הכללית׳ לא היתה רק חרושת לביצוע הפקודות שנתנו הגרמנים. היה לה מעמד משפטי משלה, היא אוישה בסגל צרפתי בלבד וקיבלה על עצמה תפקידים רבים יותר מאלה שקבעו הגרמנים, למשל בנוגע ליהודי צפון־אפריקה: בלי שהגרמנים רמזו על כך, קבע קסוויאה ואלה כי היה זה מסמכותו של ה׳משרד׳ שלו לעסוק בבעיה ׳מורכבת׳ זו, והכין ׳הצעות לפתרון׳, כדי לסלק מחלק זה של האימפריה הצרפתית את ההשפעה היהודית ׳שהתגלתה כמזיקה ביותר לאינטרס הלאומי׳.
אכן, כשם שהתבוסה שימשה קרש־קפיצה אידיאלי לאבות ׳המהפכה הלאומית׳, כך עתיד היה ׳הפתרון הסופי׳ לספק לאנטישמים הצרפתים את ההזדמנות לתרגם סוף־סוף למעשה את הרעיונות שבהם דגלו מאז ׳פרשת דרייפוס׳.
אמת, האנטישמיות של וישי היתה תרבותית יותר מאשר גזענית במהותה, ולכן שיקעה את שורשיה אל תוך מסורת ההתבוללות הצרפתית. ערב פרסומו של ׳תקנון היהודים׳, הסביר לה־רוק את התפיסה העומדת ביסוד האנטישמיות של וישי:
לאחר שאומץ ונטמע חלה על כל אזרח ואזרח סמכותו של החוק הכללי: היהודים שאוזרחו לפני דורות רבים משתייכים בעקרון, ובזכות, למשפחה הלאומית הגדולה. אין להעלות על הדעת כי יינקטו נגדם צעדי מניעה שאותם לא היו נוקטים לפני התבוסה, אף לא מתוך שמירה קפדנית ביותר על האינטרס הלאומי.
עקרון זה נכון במיוחד לגבי צרפת גופא, שבה חייבות היו מדיניות ההטמעה של היהודים כמו שאלת האזרחות שלהם להיבדק ׳לפי שיקולים אישיים ואובייקטיביים המופעלים לאחר מעשה׳. אך שונה בתכלית היה דינה של צפון-אפריקה, שבה לבשה הבעיה היהודית אופי מיוחד, כדברי מנהיג ׳המפלגה הסוציאלית הצרפתית׳:
יהודי מארוקו, אלג׳יריה ותוניסיה חיו בצפיפות בתוך הגיטאות שלהם. קהילותיהם סיגלו לעצמן את כל המנהגים הייחודיים של חמולות המצייתות למנהיגיהן הרוחניים ושמרו עליהם, לא רק מנקודת־ראות דתית וחברתית אלא גם מבחינה פוליטית […]. לא היתה התבוללות […]. אלה הן העובדות. משום כך לא ייתכן לפתור את הבעיה בצפון־אפריקה, אלא בנקיטת צעדים כוללניים, אשר יושמו למפרע: ביטולם של ׳צו כרמיה׳ ושל צעדים משפטיים דומים, ביטול מידי של זכויות האזרח הנובעות מצו זה ובדיקה מקיפה שתאפשר לקבוע יוצאים מן הכלל מסוימים על פי קריטריונים צבאיים או אזרחיים שאין לערער עליהם.
אנשי וישי התייחסו לעצמם כאל ׳אנטישמים ממלכתיים׳, ולא כאנטישמים מתוך אינסטינקט או ׳אפידרמיים׳ — על־פי ההבחנה הישנה של מוראס (Maurras). לפיכך הציגו את הצעדים האנטי־יהודיים בתור אמצעי של התגוננות ושמירה על האורגניזם הצרפתי מפני ׳החיידק שהיה מוליך אותו לאנמיה קטלנית׳, או לחילופין בתורת ניתוח כירורגי שנועד לרפא ׳נשמה צרפתית זו הסובלת ממחלה שהוליכה אותנו למצב שבו שרויים אנו עתה." היהודי המהפכני, היהודי ׳המנהל את הנשמה הצרפתית ואת האינטרסים הצרפתיים׳, היהודי ׳סוכן זר׳, או, ביתר פשטות, היהודי המלווה בריבית קצוצה — כל אלה היו מטרה מועדפת לאנטישמיות של וישי:
היהודים התקבלו לבית צרפת ואלג׳יריה בתור דיירים שווים בזכויותיהם לכל האחרים. אולם הם רצו להרוס את הבית. לכן, אל להם לתמוה אם שאר הדיירים, 98 אחוז, אינם מרוצים. מ־98 אחוזים אלה אני מבקש לנהוג כיאות לצרפתים, ללא אלימות. אל להם לעשות צרות לשני הדיירים שבקומה האחרונה.
בדרך זו הפציר שר המשפטים, ז׳ ברטלמי, בצרפתים לדבר ׳בידידות׳ ו׳באחווה׳ על הבעיה היהודית ואילו קסוויאה ואלה הכריז לפני קבוצה של חיילים משוחררים מאלג׳יריה ׳כי לא היה רוצה כי ביום מן הימים יגידו עליו שהוריד אפילו יהודי אחד לדרגת רעב׳.
מידת כנותם של אנשים אלה אינה צריכה לעורר ספיקות, ומן הראוי להבחין הבחנה ברורה בין האנטישמיות במתכונתה הווישיסטית והשנאה הגזענית הנאצית. אך יחד עם זאת עובדה היא כי תשתית המשפט שהניחו אנשי וישי עתידה היתה לקבל תנופה משלה גם בלי לחצם של הגרמנים, שכן נתונה היתה ללהיטות הביצוע של המינהל המקומי ולדחפים של דעת־הקהל האנטי־יהודית.
Il etait une fois le Maroc Temoignage du passe judeo-marocain David Bensoussan
Il etait une fois le Maroc
Temoignage du passe judeo-marocain
David Bensoussan
Un adage bien connu veut que l'h
istoire soit de la polémique, mais que l'inverse ne soit pas fondé. Cela s'applique tout particulièrement à l'historiographie marocaine qui est, le plus clair du temps, teintée d'idéologie : une pléthore d'essais datant de l'ère coloniale, essais dans lesquels, le plus souvent, les simplifications, les réductions des données en matière d'information et le ton condescendant ne font que corroborer les préjugés.
Une kyrielle d'archives locales n'ont pas été, à ce jour, encore pleinement explorées par la communauté des chercheurs. Lorsque tel est le cas, il est rare que l'analyse se détache d'une prise de position où prédomine l'anticolonialisme imputant tous les malheurs de l'histoire à la présence des colons. Un grand nombre d'archives juives sont éparpillées à travers le monde soit dans de nombreux instituts soit sont la propriété de particuliers, et les chercheurs n'ont pas encore eu l'occasion de pouvoir s'y pencher. Pour qu'elle soit fondée sur des écrits, la vérité historique, se situe à la croisée de l'ensemble de ces sources.
Y eut-il des resultats a cette levee d'une armee de metier?
Moulay Ismail commenca par securiser la region separant les villes de Fes et de Meknes du Tafilalet. II s'allia au clerge mais les ulemas de Fes refuserent d'approuver l'inscription des esclaves dans l'armee en 1708 sous pretexte qu'ils avaient ete illegalement confisques et que seules des personnes affranchies pouvaient se lancer dans la guerre sainte.
Cette attitude etait peut-etre une tentative de limiter l'independance du sultan. le dernier alla chercher l'appui des oulemas d'Orient. L'oulema Mohamad Jasus qui refusa d'obtemperer fut execute malgre sa grande popularite et Moulay Ismail assit son autorite de fagon incontestee.
En 1680 Mamora, Tanger et Larache furent repris a l'Espagne et les portes de la ville de Larache furent exhibees en grande pompe dans la ville de Meknes. La negociation qui suivit permit de liberer 1000 prisonniers maures qui furent egalement parades a Meknes. Mais le siege contre Ceuta qui dura pendant tout le regne de Moulay Ismail, n'aboutit jamais.
Dans l'histoire, le regne de Moulay Ismail a laisse dans les memoires marque de stabilite et de securite jamais connue par le passe. Son autorite fut reelle et sa cruaute envers ceux qui ne lui avaient pas obei a la lettre fut legendaire. II tuait lui-meme sur le champ ceux qu'il jugeait suffisamment prompts a obeir a ses ordres. Un chroniqueur musulman ajouta que du temps de Moulay Ismail, meme un Juif pouvait voyager en securite et que dans tout le Maghreb, on n'aurait pas trouve un voleur ou m coupeur de route…