ממזרח וממערב-כרך ה'- קהל התושבים בפאס מן המאה הט"ז ואילך – חיים בנטוב

קהל התושבים בפאס מן המאה הט"ז ואילך – חיים בנטוב

פסק דין בעניין בית הכנסת של התושבים מרבי אליהו הצרפתי

בכן העי׳ ע״ע [העידנו על עצמו] וכו׳ ומשכן ביד בעלי ההקדש הנד כל חלק וזכות שיש לו בעליה השמאלית וכו׳ ובכח הקו״ש ״ האמין את חכמי בה״ך של התושבים יש״ץ ואת גזבריה וטובי קהלה הם (ובה״ך) ןוב״כ], וכו׳ בכל עת שיאמר שום אחד מהם שעדיין לא נפדית מש' – משכונה –  זו וכו׳ אלא זכות ההקדש לעולם קיים. וקיים וחתום החכם השלם הדיין המצויין הרב כמה׳׳ר יעב׳׳ץ זלה״ה והחכם השלם הדיין המצויין כמוה״ר שלם אדרעי זלה״ה והחכם השלם הדיין המצויין כמה״ר שמואל ן׳ אלבאז זלה׳׳ה, הרי בפי׳ אתמר מפיהם ומפי כתבם כתב הקדש שבה״ך הי״ג הלזו

הוא של התושבים וזמן השטר הוא כי בשמחה תצאו לפ״ק. וכן נמצא [עמי 5] בפס״ד אחר וז״ל למשפט עמדו לפנינו המדבר בעד אלמי הר׳ סעדיה בר כהה״ר יהודה א״ן תאן ז״ל והר׳ סעדיה בר יצחק א״ן דנאן ותבע סעדיה הנז׳ חלקו המגיעו בתפוחים של כסף וכו׳. וכהה״ר מנשה א״ן דנאן יצ״ו המציא לפנינו פס״ד אחר, שפסק מורינו הרב הגדול זלה״ה״ שהס״ת והתפוחים והמפה הם משועבדים ביד החכם השלם הדיין המצויין כמוה״ר אברהם א״ן דנאן ז״ל בעד הסך שהוציא בעלילה וכו׳ ואחר ההשקפה לטובה פסקנו שרשאי כהה״ר מנשה הוא ושאר יורשיו להשתלם מה שירצו מהתפוחים וכו׳ ועד כאן נכתב בכתב סופר והוסיף החכם הרב מו״ר יעב״ץ זלה״ה בכתב ידו וז״ל ואדרבה לענין דינא יורשי החכם ז״ל רשאין לגבות מה שהפסיד משופרי שופרי אבל היורשים אינם רשאין אלא שבדרך ר[ח]מנות התרנו להם בהוראת שעה וכו׳, וע״פ התנאי שהתנינו עמהם שישעבדו איזה קרקע באותו הסך שיטלו, שתהיה יד ההקדש נטויה לגבות מהם, כשידרשו מחכמי וגזברי וטובי בה״ך של התושבים וכו׳, והזמן ביום ל״ג לעומר שגת תשעים ושבע לפ׳׳ק. וחתו׳ הרב מו״ר יעב״ץ זלה״ה, והחכם השלם הדיין המצויין כמה״ר שלם אדרעי זלה״ה.

 הרי חזרו ושנו שהבה״ך היא של התושבים. ואפי׳ לדעת האומרים שיש מרבני פאס דס״ל ספק, מ״מ קי״ל הלכה כבתר׳ שהרי אירע מעשה שמוהר״ר וידאל הצרפתי זלה״ה שהוא דודי עשה איזה אופן בחלוקת מי שהיה נשוי ד׳ נשים ומהר״ר מנחם סירירו זלה״ה עשה אופן אחר, והכריע מו״ר יעב״ץ זלה״ה הלכה כר׳ וידאל זלה״ה משום דהוא בתרא וקי״ל הלכה כבתרא. ואע״ג שהיו שגיהם שוים בהנהגת הדור מ״מ כיון שנשאר מוהר׳׳ר וידאל זלה״ה בחיים אחר פטירת מהר׳׳ם ז״ל, קרי ליה בתרא. דרשו מעל ספר התקנות וקראוהו.

והכא נמי בנ״ד וכ״ש לדעתי שאין כאן ספק אלא אדרבה הכריע הרב הגדול זלה׳׳ה שהוא של הקהל ממ״ש שאין זרע החכם יכול למכור ולא למשכן כמו שראיתי בפסק מוהריב״ם זלה״ה ונמצא סתר מ״ש בשטר מכר שיכול הה׳ למכור ולמשכן וכו׳ דלא נחית אלא להא. אבל מ״ש שאין הקהל יכולים למכור לא היה צריך הרב לחדשה שכן דין המקדש [ו]מקני לזכות איזה אדם אינו יכול למוכרו וזה דין פשוט ולא נחית אלא למ״ש בשטר המכר שהחכם יכול למכור ולמשכן. ונמצא פסק האחרון הוא פסק הראשון שמבואר בו שבה״ך הוא של קהל התושבים. ועוד אני אומר, שמעולם לא שמענו חזרה אם לא שיאמר הדרי בי, אבל שידקדקו אחרים ויאמרו ש״מ ממ״ש כך ש״מ חזרה – שמע מינה ממה שאמר כך שמע מינה חזרה – , לא שמענו. ועוד דאם איתא שיש ספק בגוף של הקרקע אם הוא של החכם וכר הול״ל – הוה ליה למימר –  ממון המוטל בספק חולקין, ויזכה החכם במחצית והקהל במחצית. ולא כן עשה אלא אין שום אחד מהם יכול למכור וזהו דין המקדיש ונמצא הכריע שהבה״ך של הקהל. ואלו ראיתי זה הפס׳ נראה אם הוא טפס או כתב מהריב״ע זלה״ה ואותיות מחכימות לדעת מה זה ועל מה זה ואיך שיהיה עתה דברי מו״ר הראשונים הם דבריו האחרונים שבה״ך היא של הקהל והוכחה רבתי היא המשכונה שמשכנו הקהל וז״ל:

העדתנו ע״ע בקש״ם – בקניין שלם מעכשיו –  במ״ש – נראה לי שצ"ל : במ"ד – במאנא דכשר, כלומר בכלי כשר –  יאקות הנז׳ והודית הו״ג – הודאה גמורה – שנטלה מיד הר׳ אפרים הכהן בן נחמוש יצ״ו בה״ר מנשה נ״ע מנכסי קהל בה״ך של התושבים הגדול שבזו האלמלאח מאתים וארבעים אוקיות מכ״ט וכו׳ ובעדם משכנה בידו כל הנשאר לה חופשי בחצר הנז׳ יען כבר משכנה היא שני בתים מהחצר בסך ידוע ובאו במסי – במסירה –  המשכונות שהודית היא לזולת על הבתים הנז׳ ליד הר׳ אפרים הגזבר של הקהל הנז׳ יצ״ו לזכות הקהל ומה שנשאר חופשי בידה מהחצר משכנה אותו עכשו ביד הר׳ אפרים בעד הסך הנז׳ כדי לעשות החצר הנז׳ [עמי 6] בית תפלה לקהל הנז׳ וכו׳ בסיום שטר מש׳ כראוי, והתום בסופר ועד וס״ל נמ״כ:

קהל התושבים בפאס מן המאה הט"ז ואילך – חיים בנטוב

אנו ח״מ במאמר בדי״א  נכנסנו ושמנו הבנין שתקנו גזברי קהל התושבים יצ״ו מנכסי הקהל יצ״ו בחצר הנ״ב ( הנזכרת בזה )  וכו׳ ויתוקן בתשע(ם) [ה] וארבעים אוקיות מלבד ששה אוקיות וכו׳ וכדי שיתוסף וכו׳ על סך המש׳ וכו׳ ולראיה וזכות ביד קהל התושבים וחתו׳ וכו׳ וביריעה החוברת בפנינו אח״מ [אנחנו חתומי מטה] העידו הבנאים וכו׳ שע״י הוציאו גזברי ק״ק קהל התושבים מנכסי הקהל יצ״ו בבנץ ותקון שבעים אוקיות וששה שמיניות וכו׳ ולפי שכך אמרו גזברי קהל וכו׳ וחתו׳ וכו׳ ביען שהאלסטוואןשבחצר הנז׳ מקום ששם הבאר הכותל ההוא שהוא משותף וכו׳ נפרצו אבניו והיה רעוע ביותר והוצרכו הקהל התושבים יצ״ו שמת­פללים באותו הצר לנתוץ וכו׳ מחמת שום סכנה ולבנות אותו מחדש וכו׳ והוציא בתקונו בחלק המגיע להם וכו׳ שכך אמרו החכם השלם הר׳ סעדיה א״ן דנאן נר״ו חכם בה״ך והגזברים יצ״ו שע״י הוציאו ההוצאה ההיא מהסך הנז׳ ולכן צוה לנוב״ד להוסיף וכו׳ לכשיגבו הקהל יצ״ו וכו׳ הרי דמי המש׳ שהוא רוב המכר וכמכר דמי (נודע) [משמע] שהמש׳(ש) היא (לבית) [לזכות] הקהל ולא עוד אלא שהחכם הד,״ר סעדיה הוא המעיד שההוצאה של הקהל.

 והיא של הקהל שהרי החכם כמה״ר סעדיה שנכתב שטר מכר לזכותו ונכתב בו למכור וכו׳ הוא המעיד שהיא של הקהל ממה שהעידו החכם הבז׳ והגזברים שכו״ך הוציאו הקהל וכו׳ והרי הוא כמעיד ע״ע שאין לו חלק בה אלא (המיניו) [המינוי] של שירות שע״י הסכמותם. ובאותו זמן שהעיד התחילו להתפלל בה בצבור כמו שמבואר לעיל והחכם הגז׳ שהוא הש״ץ שבהם הוא מתפלל, בפניו החזיקו בו הקהל להתפלל כשהיא משכו׳ אדעתא שהיא דידהו ובהעדאת החכם ז״ל שהיא שלהם כמ״ש. ודברי מהריב״ם שכתב שמוהריב״ע חזר בו ממ״ש שהיא של הקהל ליתא. ומה שהעיד שאמר שכך אמרו שאינה לא של הקהל ולא של החכם דברים שאין להם שחר ואינם במובן. (אח״כ) [דא״כ] מאן אכל לה הילק ובילק, דא״כ הקהל אין להם זכות לענות להר״ס, והחכם מי שיבוא מחוץ יכול לדחותו, והו״ל לגבי כל אחד כאילו ירדה בנויה מן השמים ואמרו מי שירצה להכנס בה להתפלל, תושבים או קאשטייאנוס, זאוויין, יבא ויתפלל ומאן דאלים גבר.

ומה שסיים בלשונו לא למכור ולא למשכן משמע שהיא של הקהל אבל אינם יכולים למכור ויש לאל ידם למנות להוציא לזה (ולהכנס) ולהכניס [לזה]. כמו שעשו שדחו ר׳ נסים ובחרו בזרעו של מוהר״ס ומהר״ש בנו אחריו וזרעם אחריהם הראויים כמו שמצינו עפ״י הסכמתם שדחו מזרע החכם שאינו ראוי, ובחרו בראוי וא״כ איך יצא מפי קדוש לשון שהוא סותר מרישיה לסיפיה והוא קולע אל השערה בלשון צח וקצר. ואין זה אלא בדותא, אלא לא אמר אלא שאין החכם מוהר״ס יכול למכור, אע׳׳ג שכתר בשטר מכר שיכול למכור, ולהא הוא דנחית משום שאין להם אלא מינוי ושררה מקהל התושבים. וגבי קהל התושבים חלוקה פשוטה היא מאחר שהקדישוה לזכות החכם וזרעו הזכרים הראויים שוב אינם יכולים למכור. ומכאן מודעה רבא למ״ש מוהריב״ם וסתר דברי רבני חכמי מקנאס זלה״ה מההיא שכתב מר״ן בטא״ח סס״י ג״ן קהל שנהגו למנות אנשים על צורכי צבור ובהגיע הזמן יצאו אלו ויכנסו אלו אפי׳ לא קבעו להם זמן סתמן כפירושן דהו״ל כאילו התנו בתחלה מאחר שנהגו כך וכתב מוהריב״ם ז״ל: ״עכ״ל״ דמשמע שהוא לשון טא״ח בשם הכלבו, וליתא, דזה הסיום ״דהו״ל כאלו התנו וכו״' ליתא לשם, [ו]אינו אלא סיום מוהריב״ם ז״ל.