ארבעים שנות יישוב-בעזה.ד.אלקיים

40 שנות ישוב יהודי בעזה – באר שבע והקמת חוות רוחמה

בתי-בנסת

המתישבים בעזה הקימו בשלב הראשון ארבעה בתי-כנסת. שניים מהם היו שייכים לחמולת ארווץ, אחד בבית נשיא העדה משה ארווץ ואחד בבית יצחק אליהו ארווץ. שלישי היה של משפחת חכם יוסף יאיר, משפחה שהתחרתה בעושרה במשפחת ארווץ. בית-הכנסת הרביעי מקהילת יפו היה בביתו של חכם נסים אלקיים, שעמד בראש הגרעין שעלה לעזה.

המצאת מסחר החליפין עם הבדואים בנגב

נסים אלקיים וחכם דוד עמוס יצאו לחקור את אפשרויות הפרנסה במסחר שעורה בנגב, שהיה מרוכז בידי הערבים, כי הסוחרים הערבים העשירים היו בעלי קשרים הדוקים עם הבדואים בעסקי סחר החליפין. הערבים היו מביאים לשוק שיירות גמלים עמוסי סחורה מבוקשת על-ידי הבדואים, ולא קל היה להתחרות בהם^.

היה ברור שבכל תחרות בשווקים תהיה ידם של הערבים על העליונה. חכם נסים ועמוס החליטו, כי הדרך להתחרות בסחר החליפין היא בתוך מאהלי הבדואים המפוזרים הרחק במדבר,למנוע שכל בדואי ובדואית יכתתו רגליהם לשוק כדי למכור כבשה או שתיים, או שלוש תרנגולות, מעט חמאה, או מעט צמר עזים וצמר כבשים, לחסוך להם מהלך של לילה ויותר לשוק, על-ידי הבאת הסחורה אל המאהל, שם יקנו אלה מאלה וימכרו אלה לאלה, והכל ירוויחו גם בקנייה וגם במכירה. זו היתה העצה. וכך הצליחו היהודים לעקוף את השוק^.

יצוא שעורה וחנדל מהבדואים בנגב – לאיתנה

שעורת הנגב היתה מבוקשת מאוד בתעשיית הבירה באנגליה ובסקוטלנד. טעמה עלה על כל שעורה שגדלה במקומות אחרים. היא היתה מיוחדת במינה ולכן התפתח יצוא של שעורה זו. בעונת השעורה המסחר היה מעין בורסה שהתנהלה בשני שלבים. בשלב הראשון, סוחרים קטנים רבים, שעסקו במסחר עם הבדואים, אספו שעורה תמורת סחורה ומכרו אותה לסיטונאים בעזה, שמכרו ליצואני טריפולי, בעלי המונופול באספקת שעורה למבשלות הבירה באנגליה ובסקוטלנד. בידי הסוחרים הערבים העשירים היתה דרך נוספת: הם שילמו לזורעים הבדואים מפרעות לפני הזריעה וקנו מהם את היבול למפרע, וגם מה שאספו הסוחרים הקטנים^.

המונופוליסטים מטריפולי היו יהודים. משפחת ארווץ שהיתה עשירה וחזקה, התקשרה למונופוליסט ארביב בטריפולי, וחכם דוד עמוס התקשר ליצואן נחום מטריפולי, שניהם היו בין השליטים על מסחר השעורה בנגב. אולם חנדל, שהיה דרוש לתעשיית התרופות בגרמניה, נמכר כיצוא חופשי לאחים מאייר, בעלי תעשיית תרופות בהמבורג. הם קנו מכל מי שהציע להם סחורה באיכות הדרושה.

החנדל רוש הוא מן אבטיח קטן, מר כלענה, שגודלו כגודל תפוז קטן, היה צומח בר רק במדבר. הבדואים ליקטו אותו וייבשו אותו במדבר. וכאשר קליפתו התקשתה מאוד ארזו אותו בשקים והעמיסו אותו ברשתות על גמלים; בכל רשת עשרה שקים, רשת מכל צד של הגמל, והביאו אותו לסוחרי החנדל בעזה^.

בחורות ונשים קילפו את החנדל בתערי גילוח, בקבלנות. את החנדל המקולף ארזו בארמים מעץ (מטר על 80 ס"מ) והעבירו אותם בסירות לאוניות שעגנו בחוף ימה של עזה, ומשם להמבורג. הגרמנים קראו לחנדל"colecant" ("קוליקנט"), והוא שימש, בין היתר,לייצור תרופת הכינין.