הווי ומוסרת במחזור החיים-ר. בן שמחון-ליל הברית, ליל שימורים וההכנות.
יהדות מרוקו – הווח ומסורת – רפאל בן שמחון
מר רפאל בן שמחון – המחבר, יליד העיר מכנאס. כיהן בקול ישראל כעורך, כתב וקריין בשפה המוגרבית. עוסק בפולקלור של יהודי מרוקו ופרסם מאמרים בנושא.
ליל הברית, ליל שימורים וההכנות.
ליל הברית היה ליל שימורים הן לגברים והן לנשים. ב
עוד הגברים למדו, הנשים הכינו את הכיבודים ליום המחרת ואת הסעודה של אליהו הנביא : ביצים שלוקות, כעכים, רקיקים וארוחת צהרים לאורחים הרבים. בעלי אמצעים העשירים הזמינו לסעודת יום הברית את אנשי " מושב זקנים ,.
בליל הברית, נערכת תפילת ערבית חגיגית בבית אבי הבן. הפייטן מראה את כוחו בפיוטים ושירי הודייה ומקבל כל פני אורח שבא, בפיוט המתאים. גם הגלב לא נעדר בערב זה, ולא פלא אם לילה זה זכה לכינוי של " לילת תחפיף " או ליל התספורת, כי בערב זה ידיו של הספר מלאות עבודה.
הוא מספר את בעל הברית וכל אורח החפץ בכך. בחצר הבית " אוסט דאר " מעמידים שולחן גדול ועליו סינייא – מגש גדול מנחושת. כל מוזמן שהגיע, שלשל סכום מוסיים לתוך המגש עוד לפני שהתיישב, בתור " גראמא " – מתנה.
כל הכסף שנתרם חולק בין הרב של בית הכנסת, הפייטן, הגלב והשמש של בית הכנסת, שחלקו לא נגרע. המוזמנים כובדו בתה, עוגות וריבות שהוכנו במיוחד לברית. הקרובים ביותר הוחזקו לסעודת הערב.
סעודה ליל הברית
מנהגי המגרב שונים ממקום למקום וגם מעיר לעיר. בערי אלג'יריה כמו בתלמסן למשל, מנהג ליל הברית שונה במקצת מערי מרוקו, שם אחרי תפילת ערבית חגיגית גם כן, מלבישים יפה את הילד, מניחים אותו על לוח מיוחד ואחר כך אימו מגישה אותו לאביו.
האב מוסר אותו מיד ליד האיש הנכבד ביותר מבין האורחים הרבים הנמצאים במעמד זה. האיש נוטלו עם הלוח, מרימו אל על ופותח בפיוט : " אדון עולם אשר מלך " בניגון מיוחד, כשהוא מסובב אותו אנה ואנה. אחר כך מניח על הלוח סכום כסף במתנה ומעבירו לחברו שעל ידו.
גם השני ממשיך בפיוט, מיף אותו גם הוא, מניח את המתנה לידו ומעבירו לשלישי וכן הלאה. כשגומרים את השיר פותחים בשיר חדש, והפעם " יגדל אלהים חי וישתבח ", וגם הוא בניגון מיוחד. מסובבים את הילד ומניחים לידו את המתנה, כל אחד לפי כבודו ומעמדו.
כשגומרים את השירה בצבור, מניחים את הילד עם הלוח על שולחן גדול, ואז בא תורו של החכם שלא נעדר מאף אירוע. ראשית, הוא מברך את כל הנוכחים אחד אחד. אחר כך מניח את שתי ידיו על ראש הילד ומברך אותו בברכת הכהנים, מוסיף כמה פסוקים כמו, " המלאך הגואל אותי " " בן פורת יוסף בן פורת עלי עין " ומסיים בפסוק " אם תשכח לא תפחד " ומחזיר את הילד לאימו.
האורחים מתיישבים סביב שולחנות ערוכים ומוגשים להם ביצים שלוקות, כעכים, שתייה ותבשיל מיוחד הנקרא " אל כרסא " ( קיבת הפרה ) ( ראה בהודעה קודמת את תיאורו של רבי יוסף משאש זצוק"ל )
יום הברית.
יום הברית מכונה בפי יהודי מרוקו בשם " נהאר למילה " – יום המילה, והוא מהווה יום גדול למשפחה. אבי הבן יוצא בבוקר השכם לבית הכנסת כשהוא עטוף בטלית ועטור בתפילין ומלוּוה על ידי הרב ובני המשפחה. הנשים נהגו ללות אותו ביציאתו מהבית ב – זג'ארית. המוהל והסנדק, השתדלו תמיד להתפלל עם בעל הברית.
ברוב המקרים נערכה התפילה בבית אבי הבן, להוציא ימי שני וחמישי בגלל ספר התורה. המוהל השתדל להיות שליח ציבור ביום הברית רמז ל " רוממות אל בגרונם וחרב פיפיות בידם " ( תהלים קמ, טו ), הפייטנים מצידם לא חסכו בפיוטים לכבוד המאורע. ביום הברית אין אומרים תחנון ונפילת אפיים
הפייטנים הידועים שהיו במכנאס הם : מרדכי וואקרט, אליאסף בו ישעיה ואחיו משה, רפאל אדרעי (אלפאסי) רפאל מנשה, מכלוף אלבאז שהיה גם כנר ועוד.
בבוקר השכם, מתחילות הנשים לנהור לבית בעל הברית, כדי להשתתף בטכס המילה. מגיעות ראשונות הזקנות שאימן מוותרות על אך מצווה. ראוי לציין שבמרוקו, טכס הברית נערך בשעות הבוקר בין שמונה לתשע וחצי ולא אחר הצהריים כי " זריזין מקדימים למצוות " ( פסחים, ע, ע"א ). אבי הבן חזר מבית הכנסת כשהוא עטוף בטליתו, ומלווה על ידי כל קהל המתפללים.
בבית רחצו את התינוק קודם המילה, הלבישו אותו בשמלה יפה ובכובע משי, הכל בצבע לבן. כך היה " כחתן דמים למולת " (שמות ד, כו). אם מצב המשפחה היה טוב, ענדו ליילוד תכשיט זהב\ כגון " כמסא " או שדי.
כן נהגו להדליק נרות רבים ארוכים וצבעוניים. היולדת לבשה בדרך כלל תלבושת מיוחדת " אל-עזמי " ( הדומה לתלבושת הגדולה ). זוהי שמלה בצורת חלוק ארוך , עשוייה מקטיפה ורקומה בחוטי זהב.
חדר היולדת קושט כאמור במעילי ספרי תורה, בפרוכת ההיכל, גם כד קטן מלא " לאטוך – זפת שחורה, שיהודים וערבים כאחד נהגו להוסיף למי השתייה בתקופת הקיץ, כדי להשביח את טעמם. אולם כאן, היה זה אמצעי מאגי מובהק להרחיק מזיקים ועין הרע.
לזפת הזאת היה ריח נעים (השתמשו בה בין השאר לריפוי מחלות שונות). אחרי טכס הברית שפכו את החומר הזה, הלאטוך, לתוך השירותים או לפח אשפה. יש לציין שמנהג זה קדום מאוד, אולם בימינו הוא נעלם כליל ומעטים אלה ששמעו עליו.