עולים במשורה- אבי פיקאר

עולים במשורה

מדיניות ישראל כלפי עלייתם של יהודי צפון אפריקה, 1951-1956

אבי פיקארעולים במשורה

באדיבותו ובאישורו של המחבר, אבי פיקאר

על אף הצלחותיה של הציונות נטו הרוחות באותן שנים לרעתה. בקרב המתמערבים הייתה הנטייה לבחור בכיוון הלאומי תולדה של שתי תופעות: השפה והשיח המודרניים, שהלאומיות הפוליטית הייתה חלק מהם, וחוסר היכולת להשתלב בחברת המתיישבים האירופאים ולהיות חלק ממנה. כאשר הורחבה בתוניסיה האפשרות לבעלי השכלה צרפתית לקבל אזרחות אירופאית (חוק מרינו מ־1923) ובמרוקו הלך והתבסס השלטון הצרפתי, קיוו רבים מהמתמערבים שיצליחו לשפר את מעמדם ולהתערות בחברת המתיישבים האירופאים. בד בבד התמתנה אצלם הנטייה לפעילות ציונית. במרוקו נוסף עוד קושי והוא האיסור שהטיל הנציב הצרפתי, מרשל ליוטה (Lyautey), על הפעילות הציונית. באין לגיטימציה מצד השלטונות הצרפתיים הסתייגה שכבה שלמה של מתמערבים מן הפעילות הציונית מחשש שהזדהות גלויה כציונים תסכן את מעמדם בעיני השלטונות הצרפתיים, שאליהם הם רצו להתקרב ולהסתפח. נוספה על כך האכזבה של חלק מן הפעילים בקרב המתמערבים מחוסר יכולתן של האגודות הציוניות להעלות את חבריהן לארץ.

לאחר השואה חל שינוי והן ביחס התנועה הציונית ליהודי ארצות האסלאם הן ביחס של יהודי צפון אפריקה לצרפת ולנטייה להסתפח לחברת המתיישבים הצרפתים. האכזבה מצרפת ומניסיונות ההשתלבות בתרבותה נתנה את אותותיה כבר במהלך מלחמת העולם השנייה. בעקבות תבוסת צרפת במלחמה והאנטישמיות של משטר וישי ושל המתיישבים הצרפתים בתום המלחמה התחולל בקרב יהודי צפון אפריקה, כמו גם בקרב סוכן הסוציאליזציה המרכזי לצרפתיות בצפון אפריקה – ארגון כי״ח, שינוי עמדות ביחס לציונות. ראשיו של הארגון, שעד אז לחמו בציונות, החלו להתייחם אל הלאומיות היהודית בחיוב. כך גם המתמערבים בצפון אפריקה, לאחר שהתקוות שתלו בצרפת נכזבו. ארגונים יהודיים מוכרים (כמו למשל אגודות הבוגרים של כי״ח ותנועת הנוער שרל נטר) עברו תהליך ׳ציוניזציה׳. שיעור החברים הרשמיים בתנועה הציונית, שוקלי השקל, עלה משמעותית.

סיבה אחרת לעלייה בכוחה של הציונות בצפון אפריקה לאחר השואה היא התפתחותה של ׳אוריינטציה מזרחית׳ בתנועה הציונית. עוד במהלך המלחמה, בעקבות ידיעות ראשונות על השואה, הלכה וגברה תשומת לב העולם היהודי למיליון הנשכח של יהדות ארצות האסלאם, בכללן מדינות צפון אפריקה, ורבים החלו לראות בו מקור אפשרי לאוכלוסייתה של המדינה העתידה לקום. הגישה המשלבת, שהעדיפה את האתוס הלאומי על המורשת הקולוניאלית, התקבלה במידה רבה ויהודי ארצות האסלאם נתפסו כשותפים וכמועמדים להשתתפות במפעל הציוני על אף הדעות הקדומות שאישים ציונים מרכזיים החזיקו בהן. החיילים הארץ ישראלים ששירתו בצבא הבריטי וחנו בצפון אפריקה במהלך מלחמת העולם השנייה החלו להכיר את יהודי המקום ולראות בהם מועמדים ראויים לעלייה. שליחים ציונים ראשונים הגיעו לצפון אפריקה בעת המלחמה ואלה הופתעו לגלות בתוניסיה ובמרוקו פעילות ציונית תוססת. ב־1947 הוחלט על ארגון עלייה בלתי לגלית גם מצפון אפריקה. את הפעילות עצמה ארגנו השליחים מארץ ישראל עם פעילים מקומיים, בעיקר מתוניסיה. מרבית העולים היו ממרוקו. מניעיהם היו שילוב של תקוות משיחיות ורצון להיחלץ ממצוקה חומרית, ובקרב :מיעוט, חניכי תנועות הנוער, גם חינוך ציוני. אף על פי כן רובם הגדול של בני המגזר הילידי, אנשי שכבות המצוקה בערים הגדולות, לא היו בדיוק בני דמותם של הצעירים החלוצים ששליחי העלייה רצו להביא לישראל.

שלוש אניות מעפילים הפליגו מאלג׳יריה ב־1947 כשעל סיפונן כ־850 איש. רק 44 מתוכם, שעלו בספינה ׳הפורצים׳, הצליחו להגיע לחופי ארץ ישראל. שתי האניות ישיבת ציון׳ וייהודה הלוי׳, שהפליגו בקיץ 1947, נתפסו. את 800 העולים שעל סיפונן הגלו הבריטים כפי שהגלו מעפילים אחרים, לקפריסין. המעפילים היו הסנונית הראשונה של גל גדול יותר שהחל עם היוודע הבשורה על הקמתה של מדינת היהודים. הקמת המדינה יצרה ׳קדחת מיסטית׳ שהביאה לנהירה של יהודים רבים אליה, בעיקר ממרוקו.

הקמתה של מדינת ישראל ופנייתה גם אל יהודי ארצות האסלאם והתחזקותה של האוריינטציה הלאומית בקרב יהודי צפון אפריקה, כל אלה היו אמורות להביא לעלייה מסיבית מתוניסיה וממרוקו לישראל,"׳ אך המציאות הייתה מורכבת יותר. עלייתם של יהודי צפון אפריקה נתקלה במכשולים רבים, שהם עניינו המרכזי של ספר זה, לא רק, השיח המסתייג, פרי המורשת הקולוניאלית, העיב עליה. על אף העמדות המוצהרות, שהעמידו את מדיניות העלייה החופשית כעיקרון הראשון במגילת העצמאות, התקיים בתודעה ובהיסטוריה הציונית מתח בין ערך העלייה לבין ערכים ציוניים אחרים.

המכשולים שהציבה ישראל בדרכם של יהודי מרוקו ותוניסיה לעלייה היו תוצאה של מתחים פנימיים במערכת הערכים הציוניים. כבר הוזכרה לעיל גישתם של יהודי אירופה ושל הציונות ליהודי ארצות אסיה ואפריקה על רקע המצב הקולוניאלי, גישה שיצרה מתח בין היחס המסתייג, פרי המורשת הקולוניאלית, ליחס המשלב פרי האתוס הלאומי. מקור אחר למתח היה הדילמה שבין בניין בית לאומי וחברה יציבה בארץ ישראל ובין הצורך החיוני בהצלת יהודים.

הגבלת הגירה במדינות אחרות.

ככלל העלייה לישראל אינה תופעה ייחודית. מדינות נוספות בעולם קלטו מהגרים בתקופות מסוימות. ניתוח מדיניות ההגירה, ובעיקר מדיניות הגבלת ההגירה של מדינות שונות, מציגה את מדיניות העלייה של ישראל בהקשר בין־לאומי.

תחילה יש להבחין בין שני סוגים של מדינות הגירה. מדינות שקיבלו מהגרים בשל הצורך שלהן להגדיל את אוכלוסייתן(למשל ארצות הברית, קנדה, ארגנטינה ואוסטרליה), ומדינות שקיבלו מהגרים שנחשבו שייכים לקבוצת הלאום שהמדינה היא הביטוי הריבוני שלו(למשל גרמניה, יוון, פינלנד וארמניה). ממדיה של ההגירה הבינלאומית נעשו משמעותיים בעיקר מאז המאה התשע עשרה. עד אמצע המאה העשרים נעשתה רוב ההגירה מאירופה בעקבות הגידול המהיר של האוכלוסייה בה, המהפכה התעשייתית ושיפור דרכי התחבורה הבין־לאומיות. בזכות השליטה האירופית על שטחים נרחבים בעולם היגרו מאירופה שישים עד שבעים מיליונים מבני היבשת והם שהרכיבו את רוב אוכלוסייתן של ארצות הברית (בין 1840 ל־1940 היגרו אליה כ־35 מיליוני אירופאים), אוסטרליה, ארגנטינה, קנדה ועוד. המניע העיקרי של מרבית המהגרים הללו היה כלכלי. הם הניחו שב׳עולם החדש׳ צפונות הזדמנויות רבות יותר מבארצות מוצאם.במחצית השנייה של המאה העשרים היו מרבית המהגרים ילידי ארצות מתפתחות באסיה, באפריקה ובאמריקה הלטינית, שחיפשו עתיד כלכלי טוב יותר במדינות מפותחות.

מדינות רבות ראו בהגירה תופעה רצויה. אלו מדינות החייבות למהגרים את אכלוסן ואת בנייתן. המהגרים יישבו אזורים שוממים והיו כוח עבודה חיוני, ובכל זאת, על אף מדיניות השערים הפתוחים, משגברו גלי ההגירה הוגדרו כללי כניסה. כללים אלה נועדו לפקח על הרכב המהגרים על מנת שהגירתם תמלא את ייעודה, כלומר תספק כוח עבודה ומתיישבים, והטילו הגבלות שהיו אמורות למנוע את כניסתם של אלה שאינם מסוגלים לעבודה פיזית, חולים וקבצנים. כך בארצות הברית, בקנדה, באוסטרליה ובארגנטינה, המדינה שקיבלה את מספר המהגרים הגדול ביותר באמריקה הלטינית.

הערות המחבר : מ־1882 אסרה ארצות הברית כניסה של בעלי עבר פלילי, של חולים, של קבצנים ושל אנשים שהיגרו בעזרת כספי צדקה. מאוחר יותר נאסרה הגירתם של פוליגמים ושל ׳אנרכיסטים׳. בראשית המאה העשרים הוחמר הפיקוח הרפואי משהוקמה תחנת הבקרה והפיקוח על כניסת מהגרים בנמל ניו יורק (Ellis Island), ומהגרים נדרשו להראות שיש ברשותם סכום של 25 דולרים כדי שתותר כניסתם. ראו אואדה, ארץ הגירה, עמי 48-40. על מאפייניה הייחודיים של ההגירה היהודית ראו גרטנר, ההגירה ההמונית. Hi על מדיניות ההגירה של קנדה ראו גרין וגרין, המטרות הכלכליות, עמי 430-427; גרטנר,

ההגירה ההמונית, עמי 359. HI כבר ב־1901, עם ייסודה של הפדרציה של אוסטרליה, נחקק חוק שמנע את כניסתם של מהגרים בלתי רצויים מסיבות פוליטיות, תרבותיות וכלכליות. חוק זה נועד בין השאר למנוע את הצפתה של הפדרציה בכוח עבודה זול ולפגוע במעמד הפועלים, שאוסטרליה נחשבה לגן עדן עבורו בזכות החקיקה הסוציאלית המתקדמת. ראו גרינווד, אוסטרליה, עמי 212-211. !״ חוק ההגירה וההתישבות של ארגנטינה מ־1876 התבסס על עקרונות של תועלתנות. המהגרים היו אמורים לתרום לרווחתה, לכלכלתה ולימוסריותה, של ארגנטינה. המהגריםהרצויים היו צריכים להיות מתחת לגיל שישים, בעלי מלאכה, פועלים ובעלי מקצועות חופשיים. הם נדרשו להוכיח את מוסריותם באמצעות תעודות יושר ממשטרת ארצם. תיקון של סדרת תקנות בשנות העשרים והשלושים הביא לסגירה למעשה של שערי ארגנטינה. ראו סולברג, הגירה ולאומיות. על ההגירה היהודית ראו אבני, מביטול האינקוויזיציה.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 158 מנויים נוספים

פברואר 2015
א ב ג ד ה ו ש
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
רשימת הנושאים באתר