6 – רציחת יהודי זקן בפאס והאשמת יהודי שהרג מוסלם 1880

במשך 16 שנים שבין 1864 ל 1880, הגיע מידע לאירופה על מאות יהודים שנרצחו במקומות שונים במרוקו. כפי שנכתב ב 30 ביוני 1880 על ידי המוסד המשותף של " אגודת אחים " וועד שליחי הקהילות בלונדון לשר החוץ הבריטי.

" במשך 15 השנים האחרונות נרצחו בתשע ערים במרוקו, 205 יהודים " לפי מקורות אחרים הגיעו ידיעות לאירופה על 307 יהודים שנרצחו בשנים אלה, שהותירו 1200 יתומים ואלמנות.

יש לשער שמספר הנרצחים היה גבוה יותר, כי לא על כל הנרצחים דווח. והמספר הגדול ביותר של הנרצחים היה ספאס. ציון שנת 1864 אינו מקרי, אותה שנה ביקר מונטיפיורי אצל הסולטאן, וההצהרה שניתנה לו על ידי הסולטאן הפיחה תקווה בלבבות יהודי מרוקו ומחוצה לה.

התברר ששום שיפור לא חל, ומספר הנרצחים עלה. דיווחים אלה בחודשים הראשונים של 1880 הוכנו לקראת ועידת מדריד שאמורה הייתה להתכנס במאי לדון בחסות הזרה. עשירי היהודים במרוקו שנהנו מהחסות והאגודות היהודיות באירופה חששו מפני ביטול החסות, ולטענתם אם הדבר יקרה, מספר היהודים שיירצחו וייפגעו יהיה גדול יותר.

הרציחות לא פסחו על פאס, ביניהם יהודי זקן חף מפשע שנשרף בקרבת ארמון הסולטאן. מעורבותו של יהודי בעל חסות זרה בפרשה, והסכנות להתנפלות על יהודי המללאח, עוררו הדים רבים. היו תקדימים לשריפת יהודים במרוקו כמו בארצות האיסלאם האחרות, ובמקרים אחרים שרפו את הגופה כדי להעלים ראיות.

שריפת עבריין היא לגיטימית ומקובלת בעולם המוסלמי. על עבירות אלו חל עונש שריפה.

   יהודי או נוצרי הנואף עם מוסלמית.

   החוזר מהתאסלמותו לדתו הקודמת.

   יהודי או נוצרי הנכנס למסגד.

   ד'מי המרים יד על מוסלמי.

   המזייף מטבעות.

   בפועל נשרפו יהודים מסיבות שונות, מהם שסירבו להתאסלם כמו למשל ב 1165 רבי יהודה אבן סוסאן מנהיג קהל התושבים בפאס, מהם קרבנות של עלילות.

ב 1724 גזר המלך על הנגיד משה בן עטר לישרף והצילו הקב"ה. בשנת 1733 נשרף במכנאס תורגמן בשם שלמה נחמיאש. מרדכי אשריקי, יועצו של הסולטאן מוחמד בן עבדאללאה, נשרף על ידי יזיד.

הסולטאן ביקר באותו זמן במראכש, ההנחה היא כי בשובו לפאס, יוציא עליהם פסק דין מוות, כי חיללו בית מרחץ מוסלמי.

הם נשארו בכלא מספר חודשים. בינתיים עלה ב 12 בספטמבר הסולטאן חסן הראשון, והודות להתערבותו של שגריר צרפת טיסו – Tissot – הורה הסולטאן לשחררם, ואילו שומר בית המרחץ נשאר בכלא. לפי ידיעה בג'ואיש כרוניקל ב 19 בדצמבר אותה השנה, הם היו כבר מחוץ לכלא, אבל לא קיבלו כל פיצויים.

האם מוסלם הרוצח יהודי נענש.

לפי תנאי ההפליה החלים על הד'מיים, אין מוסלם נענש בעונש מוות על רציחתו של נוצרי ויהודי. אימרא עממית במרוקו אומרת " מוסלם רשאי להרוג שבעה יהודים ". דרומונד האי כתב לשר החוץ הבריטי ב 16 במרס 1880 כי מוסלמים שרצחו יהודים לא הוצאו להורג.

ראשי " אגודת חיים " וועד שליחי הקהילות בבריטניה התלוננו בפני שר החוץ הבריטי ב 30 ביוני 1880 כי מוסלמים שרצחו יהודים לא נענשו.

בכמה מקרים נאסרו בפקודת הסולטאן חשודים ברציחת יהודים, או כאלה שהוכח שהם הרוצחים. בעקבות רציחת יהודים בעיר לאראש ב 1878 עוכבו במאסר בפאס שמונה חשודים, ששוחררו לאחר שזקני היהודים בלאראש ובטנג'יר הצהירו שהם חפים מפשע, אבל הרוצחים לא נאסרו, למרות תלונתו של קונסול ארה"ב במרוקו פליכס מתיוס.

לאחר שנרצחו 14 יהודים בין מאי לדצמבר 1880, לא נאסר אף אחד מהרוצחים. במידה ורוצחי יהודים נאסרו, הדבר נעשה רק כדי להניח את דעתם של הדיפלומטים האירופים שהתבקשו על ידי האגודות היהודיות בבריטניה ובצרפת להתערב ולתבוע ענישה לרוצחים

מצויים תקדימים שמוסלמים נענשו בקנס כספי על הריגת יהודי וזה העונש המירבי, וגם ענישה זו תלויה בשרירות לבו של המושל או הסולטאן, במעמדו של הנרצח, בהיותו בעל תעודת חסות, ובלחץ המופעל על השלטונות על ידי הדיפלומט.

רוצחי יהודים שילמו בשנות ה 70 – 80 של המאה ה 19, בין מאה לחמש מאות פרנקים ולאחר מכן שוחררו. כי"ח ביקשה שנוהג זה יבוטל על ידי הסולטאן, וכי הרוצחים יענשו.

שפיטתו של הרוצח יהודי היא בעייתית, שום מוסלמי לא יעיד בפני הקאדי על בן דתו שהרג יהודי, ואם יעשה זאת, ייענש המעיד. גם יהודי יחשוש להתלונן על הריגת בן דתו, כי הוא עלול להיענש ולא הרוצח.

ענישה קןלקטיבית סביבתית, היו מקרים בהם נקנסו אנשי הכפר בקרוב לפאס, בו נרצח יהודי, ובמקרה אחר בעלי החנויות בסביבת המקום בו בוצע רצח של יהודי, על שלא ניסו למנוע ולעצור את הרוצח. זו היתה הוראת הסולטאן חסן בשנת 1876. יהודי שנרצח בשנות ה 80 בסביבות טנג'יר, והרוצחים נתפשו, הוחרם חלק מרכושם ונמכר, וכן הוטל קנס על תושבי הסביבה, וההכנסות נמסרו למושל טנג'יר.

כופר דם לקרובי הנרצח : על פי דיני השריעה, אם הרוצח לא נמצא, על תושבי הסביבה להישבע שאין ידם במעל, ואינם יודעים מי הרוצח, אבל עליהם לשלם דמי כופר ( פדיה בערבית – فدية ). אין הדין המוסלמי מחייב זאת כאשר ההרוג הוא ד'מי, בכל זאת היה הסולטאן מאשר לעתים תשלום פיצויים למשפחת הנרצח היהודי, בדרך כלל בעקבות פניות של מנהיגי הקהילה והדיפלומטים.

פיוטורי מושל : בעקבות לחץ של דרמונד האי פיטר הסולטאן את המושל של לאראש, לאחר שיהודים נרצחו במחוז שליטתו ב 1864. צעד כזה היה תלוי במעמדו המיוחד של דרומונד האי. מכל מקום ניתן להסיק שלא היתה עקביות ואחידות בתגובת השלטונות לרציחתם של יהודים.

למרות שיהודים ונוצרים נחשבים מבחינה המשפט המוסלמי בני אותו מעמד – ד'מיים -, הרי בפועל היה הבדל ביניהם. ולפי הרישומים בארכיון משרד החוץ הבריטי ומקורות אחרים היו מקרים שרוצחי נוצרים במרוקו נדונו למוות, בדרך כלל בעקבות לחץ דיפלומטי.

פאס וחכמיה – כרך ראשון – כרוניקה מקקורית – רבי דוד עובדיה זצוק"ל. 

רבי דוד עובדיה

בר״ח תמוז ש׳ התס״ה – 1705 – ליצי׳ בא אלעי׳ד אסגי׳ר – חג קטן – עיד אלפטיר עם סיום צום הרמאדן לעומת חג הגדול – עיד אלאדחא, חג הקורבן –  של גרים ביום ש״ק וכעס מסיר״ה על הנגיד הנז׳ כה׳׳ר אברהם מאימראן נר״ו שלא נתן לו המנחה שהיה רגיל לתת לו בכל עי״ד שיבוא בשבת והטיל קנס על קהילות המערב שתחת ממשלתו לתת לו ככר זהב במשקל שהוא שוה תשעה עשר ככרים של כסף. ונתנו קהל פאס האומללים הרביע של הככר ע״י מחמד מצאבאן ועוד נתנו לו סכר״א והוצאות לו ולעבדיו ומשרתיו ולבניו ולבני ביתו סך ח׳ אלפים אוקיות. מלבד כמה מנחות ושוחדות שנתנו לו יחידי הקהל כל אחד לבדו. וג״כ הת״ח ובעלי תורה כל א׳ לבדו נתן מה שנתן שלא ישוער ולא יסופר ונטלו הזהב והלכו עם האלקאיי׳ד למקנא׳ס והלך עם הקהל הנגיד ה״ר אברהם ן׳ שמול נ׳׳ע והוא רוכב על הפרדה בהליכתו עם הקהל יצ״ו יצאה נשמתו ומת בדרך והביאוהו ללגיס׳א וקברוהו. סוף דבר מש׳ התס״א אין לך יום שאין קללתו מרובה מחבירו מה שלא יכולתי לכתוב ולהעלות על ספר את כל התלאות והמדורות והצרות שעברו עלינו בחמש שנים זה אחר זה צרות תכופות זל״ז לא שלוגו ולא שקטנו ולא נחנו לתפ״ץ.

בימים ההם ובזמן הזה היה מולאי מחמד בנו של מסיר״ה עם אחיו מולאי אשרי״ף קוייא׳ם מרדו באביהם ומלך מולאי מחמד שהוא היה הגדול וגם מולאי בן נצי׳ר ברח גם הוא והלך למולאי מחמד הנז׳ שמלך בתארודאנ׳ת וקבלו מולאי מחמד בסבר פנים יפות וגדלו ונתן לו מרכבה ומחנה לצאת להלחם עליו והיה מולאי ן׳ נציר נלחם כל מלחמותיו והיה מולאי מחמד הולך וגדל וכבש העיירות והכפרים אשר סביבות תארודאנת עד מראכי׳ש וכולם השלימו עמו וקיבלו אותו עליהם למלך ובא הוא בעצמו ונכנס למראכיש וישב שם כמו ב׳ חדשים אח״כ שלח לו מסיר״ה את מולאי זידאן אחיו מאביו ונלחם עמו קרוב למראכיש ונשבר מולאי זידאן ושלל אותו מולאי מוחמד שלל רב וחזר אצל אביו בלב נשבר. אח״כ הזר ושלחו בחיל כבד ויצר על אחיו במראכיש והביאו במצוק ובמצור בש׳ התס״ו ליצירה – 1706.

ובחודש אייר ש׳ הנז׳ ביום ד^' כ״ח לח׳ הנז׳ וסי׳ כח מעשיו הגיד לעמו האיר הבוקר אור חזק עד כמו ב׳ שעות ואח״ב לקתה החמה והיה הלקות בה בתחילה האדימה ואח״ב היתה משחרת מעט והולכת ומתמעטת עד שלא נשאר ממנה כלום והחשיך העולם יותר מחושך הלילה שאין בו אור הלבנה ונבהלו בני אדם ונחפזו ותהי צעקה גדולה ובכיה גדולה בבני אדם גדולים וקטנים והנשים צועקים על בניהם ובנותיהם שלא ראום. ומרוב הבהלה הלכו אצל תינוקות של בית רבן וחטפו אלו בניהם של אלו, ואלו בניהם של אלו ולא ראו איש את אחיו ולא הכירה אשה את בנה ואפי׳ הככבים לא נראו בשמים רק ג׳ כוכבים. ושהה זה הלקות כמו שעה ואח״כ חזרה השמש והיתה כמו בן אדם שקם מחליו שלא היתה מאירה כ״כ כבתחילה וכן למחר ולמחרתו היתה חולה ולא היה אורה זך כ״כ. ולספר נפלאותיו יתברך שמו אין מי יאמר לו מה תעשה ומה תפעל כי הכל מעשה ידיו ית׳ כתבתי זה ביום ההוא עצמו. והעתקתיו היום יום ב׳ ר״ה טבת שנת תפד״ה. נאם שב״ד.

אחר הדברים האלה אחר הלקות כמו חדש ימים ומולאי מחמד היה בתוך מראכיש ומולאי זידאן אחיו חונה במחנהו על מראכיש והביאו במצור למולאי מחמד עד שקץ בחייו ורצה לברוח ממראכיש וכשיצא לברוח תפשו מולאי זידאן חי ולכדו ושלחו למסיר״ה אביו וכששמע אביו שהביאוהו יצא לקראתו לשדה והכהו בידו וגזר עליו סי׳ מחמד לעלילת לחתוך לו ידו הימנית ורגלו השמאלית וכן עשו לו ונשאר אח״כ חי ז׳ ימים ומת, כ״י כא״י. אח״ך הלך מולאי זידאן לתארודאנת וירש את אחיו ונשא את נשיו ולקח את כל נכותו ואת אשר לו וישב שם במאמר אביו מסיר״ה.

ובערב פסח ש׳ התס״ז – 1707 –  ליצי׳ י״ב לחדש ניסן המכובד באה שמועה שמולאי זידאן מת ומיתתו ע״י נשים גויות שהיה שוכב על מטתו שכור וחנקוהו ב׳ נשים ומת במ״ה.

בימים ההם בעת שהיה מולאי זידאן מושל בתארודאנת היה ה״ר משה בן עטר נר״ו בר המעולה ונבון כה״ר ש״ט נ״ע אצל מולאי זידאן בתארודאנת והיה נגיד על קהל תארודאנת והיה מיסר אותו ומענהו וקונסו ממון רב בכל עת ורגע. ואחרי שמת מולאי זידאן בא הר״מ הנז' אצל אמו ושמעה שהוא היה אצל בנה ומשרת אותו וגדלתו ורוממתו ונתנה לו ממון רב לשאת ולתת בו והיה הולך ושב אצלה ומביא לה דורונות ומנחות. אה״כ הזכירה שמו למלך מסיר״ה ושמת בו והיה מביא לו אבנים טובות ומרגליות וכלים מכלים שונים של המלכים עד שנתגדל עם המלך והשרים הגדולים ועבדי המלך והסריסים וכל נשי המלך כולם יודעים אותו יותר מה״ר אברהם מאימראן.

ובש' התע״ז – 1717 –   הלשינו עליו למסיר״ה וקנס אותו המלך קנס גדול לתת חמשים ככר כסף ומכרו כל אשר להם הוא ושותפו ראובן ן׳ קיקי ואחיו וחבריו ונתן הקנס הנז'. אח"כ בשנת התפ״ב הלשינו עליו למסיר״ה וקנסו עשרים וחמשה ככרים ונתפשר עם המלך בינו לבינו ונתפייס.

ובש׳ התפ״ג – 1723 – ליצי׳ נלב״ע הנגיד ה״רי אברהם מאימראן בר״ח טבת. של שנה הנז' ובתשרי של שנת התפ״ד מת משה אחיו של כה׳׳ר אברהם מאימראן הנז' ובש׳ התפ׳׳ד נתגדל הר״מ ן׳ עטר עם המלך וגדלו על כל היהודים אשר תחת ממשלתו להיות נגיד עליהם. ביום ד לאדר של ש׳ תפד״ה הנז׳ גזר המלך על הר״מ ן׳ עטר הנז׳ לישרף ואחר שהוציאוהו לבית השריפה הצילהו הקב״ה וקנסו עשרים ככר של כסף. השי״ת ימלא חסרונו וחסרון עמו ישראל כי״ר.

מ״ך בכת״י שביום ו׳ בשבת של ם׳ ורב טו״ב – 1699 – לבי׳׳ת ישראל באה לנו בשורה טובה מעיר מקנאס שנעשה נס גדול עם מסיר׳יה שהצילו השי״ת מן לבייא א' ומעשה שהיה כך היה וכך ספרו לנו  באיין ארבעא דנצארא חאפו עלא בית אלמאל דלמלך מסיר׳׳א באם יסרקוהא וקאמו עליהום וקבדוהום. ולאגדא הב למלך יתפרז עליהום יעטיהום לשבועה יאכ־ לוהום וטלאע מעאהום למלך פוק אצור די צ׳אר אסבועא באס יתפרח. והבטו אנצרא בארבעא לאעבד אסבועא ולא כלוהומס׳י, קאל ללקאייד ולשורפ׳א ולעבT די כאנו מאעה פוק אצור ירג׳מוהום, קאם ואחד אנצראני הדר מעא וואחד אלבייא בלעזמייא קאלהא תנקז לפוק אצור ותטייח למלך ותאכלו, לאיין כאנו מרביין מעאהום יעטיווהום כל נהאר מא יאכלו ומא ישרבו, ונקזת אלבייא עלא למלך וקבדתו מן לכתף דייאלו פלייד ליסרי ולייד לימני כאן מהבום פצור לאיין כאן אצור עאלי. ומנאיין רמאת יידהא פלמלך קבדתו מן לחמאלא די כאנת עליה ולא קבדת פלחם. ג^?א וואחד מן לעבT דלמלך ודרבהא ברצאצא באיין עיניהא. טאחת אלבייא לדאר סבועא ולמלך טאח עלא ברא ופכו הי׳ית. ועמלו דאך אנהאר כביר מסלמין ויחוד. ופכול לבלאד כאגו יעמלו אנזאהא ומשתה ויום טוב. וברחו לחכמים וראשי הקהל באיין מא יחל חד לחאנות דייאלו ודי ענדו חאזא מליחא ילבשהא וויזיין ביהא. וזיינו סאטאח דלמלאח וטיקאן בלכ׳וומי וחג׳וב ואבטאייר דלחריר. ועמלו ליהוד ד׳ דלעלום וזאוו למסלמין ובקאוו ילעבו וויסרבו סראב ומאחייא. ומסאוו לצ׳אר למלך ולצ׳יאר אשורפ׳א ולקייא׳ד ולג׳וואמע ולמדרשאת בסבאבטהום ולא מן כלמהום מן לגוים. וחווסו ליהוד חוואנת לגוים פפא׳ם אלבאל׳י ולא מן כלמהום. ועלא קד האדסי הווא נס גדול עליהא כתבתו הינא. נאם עבד רחמן ונאמן, ומקוה רחמי יוצרו להושיבו שליו שקט ושאנן. ובצל שדי יתלונן, שמואל אבן דנאן הי״ו

תרגום המעשה

שארבעה גויים נוצרים ממדינות הים כנראה היו מטפלים בגוב האריות בארמון המלך. התנפלו על בית אוצר המלך לגנוב משם. ורדפו אחריהם ותפסום. למחרת היום רצה המלך להענישם בכך שישליך אותם לגוב האריות. והמלך עלה על החומה שמסביב לגוב לצפות בנעשה בהם. וירדו הנוצרים בארבעתם אצל האריות ולא נגעו בהם. והמלך צווה לשרים לנכבדים ולעבדים, שהיו עמו על החומה לרגום אותם באבנים. אזי נוצרי אחד מהנוצרים הללו דבר בלועזית עם לביאה אחת שתזנק על החומה ותתפוש המלך להפילו ארצה, כי הנוצרים הללו היו המאלפים והמטפלים באריות, במאכל ובמשתה (ולכן הלביאה הבינה הפקודה שלו) ומיד זנקה לעבר המלך ותפסה בצפרניה בחגורת החרב של המלך מעל כתפו אך לא נגעה בבשרו, מיד עבד אחד מעבדי המלך המלך (שראה את המתרחש) ירה כדור בין עיניה של הלביאה ונפלה לגוב. והמלך נפל מבחוץ וכך ניצל, ואותו יום היה יום גדול אצל הגויים והיהודים, ובכל עיר ועיר עשו משתה ושמחה ויום טוב, והכריזו החכמים וראשי הקהל ששום אחד לא יפתח את חנותו. ומי שיש לו מלבוש מיוחד יתלבש ויתהדר בו, ויקשטו את הגגות של השכונה והחלונות בווילונות ומסכי משי. והיהודים עשו ארבעה דגלים. ובאו הגויים לשחק לפניהם ושתו יין ויי״ש, והלכו לארמון המלך ולבתי הנכבדים והשרים, גם נכנסו לבתי תפלתם ולבתי מדרשותיהם ונעליהם ברגליהם. ואין איש פוצה פיו, ושללו היהודים חנויות הגויים של פאס אלבאלי (העיר הישנה) ולא דבר עמהם שום אחד ולפי שזה היה נס גדול כתבתיו פה.

אני הכותב מגיד קורותי וצרותי, מה שעבר עלי ליל ו׳ כ״ג לחדש שבט ש׳ כי לך ה׳ הוחלתי לפ״ק. ואני יושב בביתי שקט על שמרי וכמעט אחריו המות. כי ביום ה׳ כ״ב לחדש בא זדון ויבוא קלון בא לכאן למתא פא׳ס בנו של מסיר״ה שנק׳ מולאי זידאן מעיר תאפילאלת, כי כן דרכם כסיל למו עוברים עלינו תמיד לגזוז ולשלול אותנו ואם לא בא הוא בא בנו או בן בנו או אחד מאחיו או דודו או בן דודו או משאר בשרו יגאלגו. כי בשבוע שעבר עבר בצרתו עם אחיו בן אמו מולאי אחמד אדהבי. וכעברו בעברה וזעם; נתן עלינו מס גדול ככל פעם, ולקח ממנו זהובים מאתים וחמשים, מלבד שכירות הנוגשים. ויהי היום בשבוע הנז׳ חזר זדון הנז׳ ונתן עלינו מם, מלבד החמס, אשר בכל יום בדרש. ויהי לקהל יצ״ו צער גדול ומדמם. והגדול שבחכמים כמוה׳יר שמואל אבן דנאן נתפש, על לא חמס, וידבר אתו קשות, על אשר נחבא במחבאות ובקצפו וברשעו נתן על כל הקהל מס באפו, ובעת א׳ במהרה באספו. וישלח מלאכים רעים ויחזיקו באנשים, וכשאין האיש בבית מחזיקים גם בנשים. והנוגשים אצים, כלו מעשיכם קודם שיקצוף השד עליכם.

ויבוא אלי עבד כנעני וכושי, לבקש בגדי משי, כצרור אבן במרגמה, כן נאה לכסיל כבוד ועורמה, ויגמגם אלי במאמרו, תן לי הכסף מאוצרו, כי דבר אדוני נחוץ, ואתה מתעצל בקנה הרצוץ, וקודם הדברים האלה בפתחי פתח ויתן ידו בי ויכני זה פעמים זה יצא ראשונה, למה לא פתחת עד פעם אחרונה, ויקב בן הכנעני ויקללני, אוי לי על שברי ונחלה מכתי על הקללות ששמעתי. וכראות צרת נפשי ומעות לא היו לי בביתי, ואקח כוס של כסף שירשתי מאדוני אבי זצוק״ל כי לא היה בידי דבר מזומן, בפועל ואומן, ויאמר אלי הנבזה, מהו זה לא אקח דבר כזה ואקח אותו ואכות אותו ואשליכהו באש, ואתנהו ביד שלמה בן יעיש, והוא היה נושא המס, ובידו נחמס; וב' סרסורים אתרים. ועוד נתתי מעות כסף טוב שלשים אוקיות אחרים. מה שנמצאו בידי ובביתי מזומנים. ואין כוונתי ורצוני בכותבי כ״ז כ״א להפיק רצוני, כי מרוב שיחי וכעסי דברתי עד הנה. צור צרותי ותלאותי, ישים כפרה לעונותי. נאם הצעיר ע״ה ב״ה סעדיה אבן דנאן יצ״ו.

האימפריה שריפית המגרבית 1553 – 1830 – צ'ארלס אנדרי ז'וליין

תולדות השושלות השריפיות

בבואנו לחקור את תולדות השושלת הסעדית ועלווית, לא נמצא כמעט ולא כלום בארכיוני מרוקו. עלינו לפנות למקורות נוצריים ולרשומות היסטוריות בלשון הערבית. חיפושיו של הלייטנט קולונל ה.דה קסטרו בספריות אירופה ובארכיוניה איפשרו את עריכתו של " קורפוס " תעודות ענקי " מקורות חדשים לתולדות מרוקו " , עשרים כרכים גדולים גדושי תעודות, שהעמידו לרשות ההיסטוריונים טקסטים בסיסיים:  הסכמים חשאיים, אגרות שגרירים או סוחרים, זיכרונות, חוזי שכירת אוניות, קשרי מסחר, סיפורי נוסעים שכבר פורסמו אף הם נדירים או שאזלו.  דה-קסטר העשירם בהקדמות ביקורתיות ובהערות מאלפות. עבודה חשובה זאת, שפ. דה-סניבאל חמשיך בה, ואחרי מותו הופקדה בידי ר. ריקאר, מחדשת את היכרותנו עם מרוקו השריפית.

המקורות האירופיים מקבלים חשיבות-משנה לאור העובדה, שכתיבתם ההיסטורית של בני המקום היתה מפוקפקת. מרוקו לא ידעה עד המאה הט״ו אלא מדקדקים נוקדנים או תיאולוגים אדוקים. התרכזותה בעמידתה מול התקפת הכוחות הזרים הביאה בעקבותיה יצירת היסטוריה לאומית. בספרו החשוב ״ההיסטוריונים של השורפא״ הראה לוי- פרובנסאל מהי ההערכה הנכונה שיש להעריכם. אין ביצירתם אלא שורת עובדות, בלא סדר חשיבות ובלא רעיונות כלליים, שירי הלל ושבח או כתבי פלסתר מפוקפקים בה- במידה, ובדרגה גבוהה יותר, גניבות ספרותיות עזות-מצח. ההיסטוריונים, שהתעניינו באנשים יותר מאשר במאורעות, היו קודם-כל ביוגרפים רשמיים, שלא ראו אלא את שליטם, את חצרו ואת בירתו. אף לא שמץ מנשמת ההיסטוריה של מרוקו למן המאה הט״ז, ובייחוד מאבק השלטון המרכזי נגד המנהיגים הדתיים, אינו מבצבץ מכתיבתם.

שושלת העלאויים.

בשנות שהשיים של המאה ה-17 עלתה לשלטון השושלת העלאווית, המכונה גם פילאלית, שמוצאה מאזור תאפילאלת. הראשון בשושלת היה ה | שריף " ( צאצא של הנביא ) רשיד בן מוחמד והוא שלט בשנים 1663 – 1672, אחריו ש\לא איסמעיל הראשון בשנים 1672 – 1727. הם לחמו בספרדים ובפורטוגלים וגירום בהדרגה ממרוקו.

שבתי צבי.

בשנות הששים של המאה ה-17 הגיעו ידיעות למרוקו באמצעות שלוחי ארץ ישראל על הופעתו של שבתי צבי, ונוצרו תסיסה וחילוקי דעות בין החכמים באשר לשאלת משיחיותו. שירים שחוברו לכבוד שבתי צבי היו מושרים בפי ההמון.

בשנת תכ"ח – 1668, ביטלו את צום ט' באב וקבעוהו יום שמחה, וכל מי שצם הוחרם. המנהד הנפוץ בכמה קהילות עד היום להקל במנהגי האבלות בשעות אחר הצהריים של ט' באב, הקלה הבאה לידי ביטוי בין השאר ברחצה ובקניית מתנות בשעות אלה, הוא שריד מהאמונה בשבתי צבי. גם בדורות הבאים ציפו לבוא המשיח, כך היה בשנים 1672, 1816, ו – 1825.

ימי מוחמד אבן עבדאללאה 1757 – 1790.

שלושים שנות מהומות וחוסר יציבות היו במרוקו עד שעלה מוחמד אבן עבדאללאה. הוא הצליח להשיג יציבות מדינית, ובכוח צבאות הנאמן דיכא מרידות ; הכיר בחשיבותם של קשרי מסחר עם מדינות זרות, וכך הביא לידי שגשוג כלכלי : חתם על הסכמים עם בריטניה בשנת 1760, עם ספרד ב- 1765, עם צרפת ב- 1767 ועם ארצות הברית ב – 1786.

ההסכמים הללו כללו תנאים להסדרת חופש בתנועה, זכויות הסוחרים וגובה המכס על סחורות יבוא ויצוא. יהודים בערי הנמל השתלבו במערכת מסחרית זו ועסקו בייצוא בקר וחומרי גלם, כמו עורות וצמר, ובייבוא מוצרים מוגמרים, בהם נשק ותחמושות.

מוחמד אבן עבדאללאה יזם בניית נמל חדש במוגאדור על חורבותיה של עיר פורטוגלית, ופיתח אותו בתור נמל לייצוא חומרי גלם מדרום מרוקו לנמלי אירופה.

הוא גירש את הפורטוגלים האחרונים ממרוקו בשנת 1769. מינה יהודית לתורגמים., למזכירים ולממלאי שליחויות דיפלומטיות באירופה. בתקופתו שירתו יהודי ממרוקו כתורגמנים וכסגני קונסולים בשירות הקונסוליות של מדינות אירופה.

יזיד.

לאחר מותו של מוחמד עבד אללאה ב-11 באפרחל 1790 ירש את כסאו בנו יזיד – המזיד – ושלט עד 1792. במקורות העבריים הוא מכונה " המזיד " באשר 88 חודשי שלטונו היו ימים אפליטם ליהודים. הוא אנס יהודים להתאסלם. בפאס ציווה להרוס בתי כנסיות ולחלל ספרי תורה. בנה מסגד במללאח. יהודים נרצחו ונשים נאנסו. 

אחיו סולימאן השני 1792 – 1822.

הצטיין במעשי חסד ובבניית בנייני ציבור, וזכה לכינוי " הצדיק " או " המשקם ". ביטל את גזירת קודמו, וליהודים שהתאסלמו הותר לחזור ליהדות. המסגד שבנה במללאח נהרס. ב- 1807 – 1808 ציווה על יהודי סלא, מוגדור, רבאט ותיטואן להתגורר במללאח.

הוא העסיק יהודים בשירותו. גזברו8 בטנג'יר היה אברהם סיקסו, משה עסולי היה ממונה על המכס בנמל טנג'יר, שמואל קוריייאט היה הספק של הסולטאן נשת 1818, חוכר מסים וגזבר תיטואן, יהודה בן עולייל מגיברלטר כיהן בתור קונסול של הסולטאו בגיברלטר.

עבד ארחמאן השני 1822 – 1859.

בימיו התגלתה חולשתה של מרוקו מול מדינות אירופה. בשנת 1828 הטילה בריטניה מצור על טנג'יר, והערים תיטואן, ארזילה, לאראש ורבאט הופגזו על ידי הצי של אוסטריה בתגובה להתקפות פיראטים מרוקאים על אוניותיה. לאחר שהסולטאן דרש פיצויים בגין הנזק, נשלחה משלחת מאוסטריה לשאת ולתת על הסכם השלום.

ההסכם נחתם במרס 1830, ויהודה בן עולייל הנזכר חתום עליו. הוא גם ניהל משא ומתן בשם הסולטאן עם שוודיה, עם נורבגיה, עם דנמרק ועם בלגיה. הסולטאן חתם על הסכמים מסחריים : עם פורטוגל ב -1823, עם אנגליה ב-1836 ; עם שוודיה ודנמרק בשנת 1844.

הסולטאן מינה סוחר ממראכש ושמו מאיר כהן מקנין למוכס בנמל טנג'יר, ולאחר מכן לשליח הסולטאן לבריטניה. לפי בקשתו של יהודה בן עולייל, התיר הסולטאן לבנות מחדש את בתי הכנסת שנהרסו בשנת 1820.

ב- 1836 פנו יהודי פאס לסולטאן בבקשה להרשות להם לבנות בית מרחץ ציבורי כי אינם רשאים לרחוץ בזה של המוסלמים. בעקבות חוות דעת של חכמי האסלאם הייתה התשובה שלילית. בשנים שלאחר מכן נתקלו יהודים בהגבלה זו גם בערים אחרות.

החתונה היהודית המסורתית במרוקו

אוניברסיטת חיפה 2003

מקדם ומים כרך ח

מאת יוסף שיטרית ואחרים

בשונה מיתר מכלולי הפעולות וההתנהגויות המממשים יום יום את החיים החברתיים, הטקסים מוסדרים ומתואמים מראש. הם מתנהלים על פי סדרים וכללים, נוקשים או רופפים, הרשומים באופן פורמלי ובלתי פורמלי בהביטוס הקהילתי על שני חלקיו, התקנה והפעלה. התקנה מספקת את הכללים הפורמליים והבלתי פורמליים וכן את התרחישים הפרדיגמטיים והגנריים של הטקס, האמורים לחזור על עצמם בכל ביצוע של הטקס.

עריכתו של הטקס מיישמת ומממשת בפעלה החברתית כללים אלה ומשחזרת את התרחישים הפרדיגמטיים שלו. הביצוע עצמו מתקיים כל פעם בדרגה שונה של קפדנות. אבן, כשבוחנים באופן דקדקני את הקטעים השונים של הטקס, את אופן שרשורם ואת אופן ניהולם בידי האמונים על בך בחברה אחת, נוכחים לדעת שמגוונים הם הביצועים של אותו הטקס או של מכלול הטקסים בשדה פעולה אחד במסגרת ההביטוס התרבותי של אותה הקהילה.

 כך, למשל, הביצוע של טקסי החתונה המסורתית בקהילות השונות במרוקו היה תלוי בגורמים חברתיים רבים, כמו האמצעים הכלכליים שעומדים לרשות בני הזוג המתחתנים, מעמדן החברתי והקהילתי של המשפחות הבאות בברית הנישואין, מידת ההתרופפות או היציבות של ההביטוס הקהילתי, ועוד. פרט לטקס החופה והקידושין, ששלביו השונים מתנהלים על פי ההלכה ועל פי המסורת הרבנית שבעל פה של הקהילות היהודיות השונות, בל יתר הטקסים והאירועים של החתונה זכו לביצוע מגוון בקהילות השונות, הגם שההבדלים בין הביצועים לא פגעו בזמני הטקס ובמרחבים המקובלים שבהם הוא נערך בבל קהילה וקהילה, משום שגורמים אלה תוחמים את מהותו של הטקס ומבליטים את ייחודו ביחס לטקסים אחרים.

בשל היותם אירועים ממוסדים ומוסדרים הטקסים שוברים את השגרה שבפעילות החברתית היום־יומית של המשפחה המקיימת אותם ובאותו הזמן גם של הקהילה בכללותה או של הקבוצה החברתית שהטקס נוגע לה, וזאת אף על פי עימיסודם, מחזוריותם או התחדשותם עושים אותם צפויים ובלתי מפתיעים. יציאה זו מן השגרה היומ־יומית, שמשמעותה הפרדה בין הזמן הטקסי לזמן הלא־טקסי ולעתים גם אכלוס מרחב טקסי שונה מן המרחב הרגיל של הקהילה או של המשפחה, היא המעניקה לטקסים את מעמדם התרבותי המסומן בפעילות החברתית ועוזרת לממש את ייעודיהם כמגלמי האמונות והערבים של הקהילה וכמפיציהם.

 קיום הטקסים מעתיק ערכים ועקרונות אלה מעולם התקנה המופשט של ההנעות האידאולוגיות, הדתיות או המגיות לעולם הפעלה המוחשי והדרמטי בצורת סדרה מוסדרת ומשורשרת של פעולות והתנהגויות. אשר למשמעויות של הטקסים הממומשים עצמם, אלה כרוכות הן באופני הביצוע והמימוש של הפעולות וההתנהגויות המשורשרות בידי המשתתפים בהם הן במערכים האמוניים והאקסיולוגיים של הקהילה שברקע המימושים הטקסיים.

אולם, כפי שצוין לעיל, עיקר המשמעות של הטקס עבור בן הקהילה המעורב בו היא מעורבותו עצמה ומסכת המעשים והחוויות שהוא צובר במהלך הטקס, לפניו ולאחריו. בחברה המסורתית, שערכיה וסדריה יציבים, או נראים לה כיציבים, אין בן הקהילה שואל את עצמו כל פעם על המשמעות העמוקה של הטקס, על המשמעות שמעבר לביצוע של תפקידו ותפקידם של אחרים בטקס בצורה התקינה ביותר ולהתנהלותו התקינה של הטקס על חלקיו השונים.

בין משמעויות חווייתיות מידיות אלה של טקסי החתונה היהודית המסורתית במרוקו, למשל, ניתן לציין את מקומם ומעמדם של הטקסים זה ביחס לזה; את מילוי תנאי הכבוד המשפחתי והאישי החוזרים ועולים לאורך כל טקסי החתונה; את הפאר או חוסר הפאר של הטקסים; את יופייה המיוחד של הכלה או ההתרגשות שלה ושל בני משפחתה; את ערכי האירוח שהם כוללים, אם בצורת ארוחה מלאה אם בצורת חלוקת פרות יבשים ודברי מתיקה; את הטיפול הנאות באורחים השונים כך שאיש מהם לא ייעלב; את האופי הפומבי של הטקסים פרט לאלה שהצניעות יאה להם; את המעבר מן המרחב הפנימי אל המרחב הציבורי כשהחתן סר לבית הכלה או כשמובלת הכלה אל בית החתן_; ועוד.

עמוד 57