ארכיון יומי: 13 בפברואר 2015


הפרעות בפאס-התריתל- יוסף יונון פנטון

 

פרק ב' אי יציבות פוליטית באימפריה השריפית

התרית בפאס - 1912

ה׳תריתל׳ היה תוצאה של גורמים מורכבים שחשוב למקם בהקשרם ההיסטורי. רצף האירועים שקדמו להם נפתח ב־1894, במשבר השושלת – עם מותו של מולאי אלחסן(שנולד ב־1836 ושלט בשנים 1894-1873) – ובעקבותיו החלה במרוקו תקופה של תלאות.

בסוף המאה התשע עשרה חמדו המעצמות האירופיות את מדינתו, שעוד הייתה אימפריה עצמאית, בשל משאבי הטבע שלה, מיקומה האסטרטגי בצומת הים התיכון והאוקיינוס האטלנטי, וכן בגלל חולשתו של היורש הצעיר, הסולטן עבד אלעזיז(1943-1878. שלט בשנים 1908-1895), והמעצמות כמעט שלא הכירו בסמכותו – הן ביקרו אותו על חיבתו הילדותית לכל החידושים האירופיים, והוא הואשם בחוסר אדיקות. עם זאת, הוא גם הנהיג כמה רפורמות שעוררו את זעמם של בני עמו השמרנים: שיטת מטבעות חדשה שיזם ב־1902 עוררה הפגנות אלימות וגועשות, והן מצאו פורקן במלאחים ברחבי המדינה.

היחלשות השלטון השריפי והתמוטטותו הכלכלית הקלו על התרחבות הפעולה החשאית של צרפת במרוקו; וב־1890, במסגרת אמנה חשאית עם אנגליה, היא המשיכה את כיבושיה בסהרה המרוקנית. הכיבושים הללו עוררו סערה עצומה באוכלוסיות המקומיות, שהתאגדו סביב נס המרד שהניפו המנהיגים המאראבוטים – השייח׳ מא אלעיניךובו חמארה- שהטיפו למלחמת קודש נגד הפולש.

הערת המחבר : מא אלעינין (1910-1831), מנהיג דתי מהסהרה, הבן ה־12 מתוך 48 הבנים של מורומד □אצ׳יל, שהיה מייסד מסדר פאציליה. אביו של אחמד אלהיבה (1919-1876), מוהיג ההתוגדות החמושה לצרפתים.

הערת המחבר : בו חמארה (1909-1860), מכונה גם אלרוגי (טוען לכתר) – הצהיר על עצמו שהוא הסולטן במחאה נגד הרפורמות של הסולטן עבד אלעזיז. הוא רדף באכזריות את היהודים.

סדרה של התקוממויות עקובות מדם אפיינה את מעבר המאות, וגרמה סבל גם ליהודים, בדומה למה שהתרחש במאה השמונה עשרה, בתקופה החשוכה של שלטון מולאי יזיד.

האשמה על פלישת הזרים הוטלה כמובן על היהודים, שהמסחר שלהם ובתי הספר שלהם משכו את האירופים למרוקו. כנופיות של שודדים ורוצחים פשטו במערב המדינה והתרחבו לצפון מזרח ולאזור הסמוך לאלג׳יריה, ועוררו דאגה בפריז.

המדינה שקעה באנרכייה ובשנאת זרים. במאי 1905 נרצח פוליטיקאי צרפתי בכיר, אקסוויה קופולני(Xavier Coppolani). הוא תמך ב׳חדירה בדרכי שלום׳, היה מומחה לקהילות המוסלמיות והכיר היטב את המדינה ואת שפתה. הממשלה הצרפתית הציעה לסולטן להשיב את הסדר באימפריה על כנו בסיוע צרפת. לשם כך הוחלט בפריז להביא למרוקו איש צבא, שעבד בשירות הרפובליקה, בעל ניסיון רב במלחמה הקולוניאלית – הגנרל לואי הובר ליאוטי (1854-1934 , (Louis Hubert Lyautey – בזכות שירותו באלג׳יריה, וכדי להרחיב את ההשפעה הצרפתית באלג׳יריה עד למרוקו הוא יישם טקטיקה של התפשטות.

הערת המחבר : ליאוטי הוכשר באקדמיה הצבאית סךסיר (Saint-Cyr) בצרפת, שירת באלג׳יריה ובהודו־סין לפני שהוצב במדגסקר עד 1902. הוא מונה לגנרל וקיבל את הפיקוד על אזור והראן בגבול עם מרוקו. ב־1907 הנא כבש את אנג׳דה ומונה לנציב עליון של הממשל באזור הכבוש. לאחר כינון החסות הצרפתית הוא היה איש הקשר הראשי בפיוט עם שליטי מרוקו ונציגה הראשון של החסות הצרפתית.

שאר המעצמות האירופיות קיבלו בהסתייגות את הצלחותיה של צרפת במרוקו, שכן הן היו עמה בתחרות קשה. היריבויות בין צרפת, גרמניה, אנגליה וספרד, שחפצו כולן בהשפעה מכריעה במרוקו, נפתרו בוויתורים טריטוריאליים בוועידת אלג׳זירס, שכונסה ב־16 בינואר 1906 והשתתפו בה 13 המעצמות שחתמו על אמנת מדריד ב־1880. בפעם הראשונה בהיסטוריה של ארצות הברית נכנסה אף היא לברית האירופית. נציג אמריקה העלה גם את ׳שאלת החופש הדתי וההגבלות שהוטלו על יהודי מרוקו׳. צרפת קיבלה מנדט על מרוקו, ואותו היא הסכימה לחלוק עם ספרד.

Pogrom de Fes-tritel-P.B.Fenton

Le Pogrom de Fes ou le Tritel

17-19 Avril 1912

Etudes et documents presentes partritel

Paul B. Fenton

Nous considerons la persistance de ce souvenir douloureux comme l'un des facteurs clefs pour la comprehension de l'exode massif des Juifs du Maroc au lendemain de l'independance de leur pays ancestral en 1956. Alors que de nouvelles esperances se profilaient a l'horizon, ils cherchaient par tous les moyens a echapper a la tutelle de l'islam, desormais imprevisible car soustraite a la surveillance protectrice de la France.

Le recul d'un siecle qui a ete le temoin de l'extinction des communautes juives du Maghreb, permet d'analyser avec objectivite ce chapitre tragique de leur histoire. Ses enjeux complexes doivent etre replaces dans le contexte du processus de la colonisation et de ses retombees sur les communautes juives nord-africaines. Ils ne peuvent etre lus uniquement a la lumiere des relations judeo-musulmanes sans prendre en consideration les interets de la France et du gouvernement cherifien.

Grace a la presentation de documents inedits en frangais et en hebreu, tires d'archives diplomatiques et privees, de rapports de presse et de photographies contemporaines, le present ouvrage brosse un tableau aussi complet que possible.

Qu'est-ce qu'un tritel?

La memoire historique du peuple juif connait le mot russe «pogrom»; pourquoi ignorerait-elle le mot arabe «tritel»? Le tritel est un mot d'origine arabo-berbere qui signifie «chercher a decouvrir et piller des objets enfouis en terre» ou par extension «pillage» et designait plus generalement les razzias menees par les tribus contre les silos a grain. Le terme fut etendu aux attaques periodiques dont furent victimes les quartiers juifs au sein des villes et villages arabes du Maroc. II ne s'agit nullement d'un phenomene isole ni d'un evenement unique sans precedent. Malheureusement, il y eut en Afrique du Nord de multiples «tritel-s» a toutes les epoques. Comme le pogrom en Europe centrale, il s'agit souvent d'un dispositif systematiquement instrumentalise par des potentats pour creer des diversions ou pour recompenser leurs guerriers. Nous disposons des 1845  d'une analyse tres fine du phenomene observe par le voyageur britannique Edward L. Mitford (1811-1912) qui, de 1827  a 1832 sejourna au Maroc. Avec une compassion tout a fait exceptionnelle pour l'epoque, il exprime sa peine profonde devant les souffrances des Juifs au Maroc, decrites dans un memorandum adresse au peuple britannique.

Fonctionnaire colonial, il fut un proche collaborateur de Lord Henry Palmerston, dont il partagea la vision sioniste chretienne. Dans son Appeal (voir note suivante), il preconisa le repeuplement de la Palestine sous la protection des Anglais par des Juifs persecutes dans les pays arabes, et en particulier au Maroc, ou il avait vecu. II consigna les impressions de son sejour dans son The Arab's Pledge: A Tale of Morocco, London, 867, un recit romance du martyre de Solika Hachuel.

II y a cependant, une autre affliction a laquelle cette race infortunee est soumise, d'autant plus effroyable qu'elle est aveugle, touchant non seulement des individus mais l'ensemble de la communaute. II s'agit du saccage et du pillage periodiques de leur quartier a chaque fois que les renes du pouvoir se relachent un tant soit peu suite a des desordres civils, ou aux menaces d'une armee etrangere. De par la nature meme de leurs occupations de banquiers, de marchands et de commercants, les Juifs, exclus de la propriete terrienne, accumulent de grosses sommes en especes et se laissent aller a leur gout d'etalage en parant leurs femmes de bijoux frustes mais fort precieux.

Naturellement, ceci excite la cupidite de la populace musulmane qui attend avec delectation quelque agitation dont la confusion leur donnerait l'occasion de piller le quartier juif. Combien de fois les ai-je entendu clamer leur souhait qu'un tel evenement se produise et lorsqu'il se produit ceux qui ont la charge de garder la ville sont les premiers a se jeter dans la rapine. Lors de ces occasions le quartier revet l'apparence d'une ville ennemie prise d'assaut.

Au cas ou quelque puissance europeenne les menace de represailles pour un outrage commis contre ses sujets, les fortins de la cote sont immediatement remplis de renforts faits de soldats noirs, de Maures et d'Arabes de l'arriere-pays. Ceux-ci font preuve de peu d'egards ou d'obeissance envers leurs chefs ou gouverneurs et avec la canaille des villes, ils meditent en permanence une attaque du quartier juif, sous pretexte que si les infideles obtenaient la victoire, les Juifs se rejouiraient devant leur deconfiture et prendraient le parti de leurs ennemis. Par consequent, ils anticipent leur revanche tant que les pauvres Hebreux sont encore en leur pouvoir. On peut imaginer dans quelle terreur constante cette malheureuse race, cernee par de telles perspectives, survit et avec quelle inquietude elle envisage l'eventualite de troubles civils ou l'approche d'ennemis etrangers. En depit de la frequence de ces menaces, un intervalle de plusieurs annees s'est cependant ecoule entre la derniere mise a sac du quartier juif de Mogador — qui s'est produite je crois, pendant l'agitation suite au deces du dernier sultan et a l'acces au trone du present souverain (mais je n'en suis pas certain) — et l'attaque contre la ville par les Francais, quand les Maures, souffrant sous le coup de leur chatiment, dechainerent leur furie contre les Juifs sans defense. Le cceur recule avec horreur devant la contemplation des evenements qui se sont produits par la suite, aggraves en l'occurrence par les circonstances particulieres de l'impuissance des victimes. Par consequent, nous tirerons un voile sur ce que les paroles ne peuvent que faiblement depeindre et qui revolte les sentiments plus nobles de notre nature.

התנועה השבתאית במרוקו-א. מויאל

החברה היהודית

שבתאי צבי

שבתאי צבי

אנו עוסקים בדורות שלאחר גרוש ספרד עד המחצית הראשונה של המאה ה־18. החברה היהודית היתה מורכבת משתי חטיבות אטניות בולטות: האחת מורכבת מהתושבים הותיקים שנקראו ״התושבים״ וה­שניה – מהתושבים החדשים שנקראו ״המגורשים״ או ״חובשי הכומתות״. מאוחר יותר הצטרפו לקבוצה הזאת כמה סוחרים יהודים שהגיעו למרוקו כאשר ראשוני מלכי השושלת העלאווית פיתחו קשרי מסחר עם ארצות אירופה. הגולים הביאו אתם למרוקו מסורות חיים והשקפות שונות מאלה של התושבים האוטוקטונים. הפגישה בין שתי ״התרבויות״ הביאה להתע־ שות גלויה בין שתי החטיבות שבאו במגע. חילוקי הדעות שנתגלעו חבקו שטחים רבים החל מנוסח התפילות וכלה במנהגי השחיטה (נפוחה).

תהליך ״מיזוג הגלויות״ בין שתי החטיבות היה מלווה בויכוחים מרים ובפולמוסים חריפים בעיקר בפאס והיתה דרושה מנה גדושה של סובלנות, זהירות, פיקחות וכבוד הדדי משני הצדדים כדי להגיע למכנה משותף ולהבטיח את אחדות הקהילה. ההתנגשות בין שתי החטיבות היתה נחלתן של כל קהילות ישראל בצפון אפריקה והמנהיגות הרוחנית פעלה כדי לרסנן. ללא ספק גם העוינות שאפפה אותם אילצה אותם להבליט את המאחד ביניהם ולא את המפריד וזחה את תהליך ליכודם הפנימי כדי שיוכלו לעמוד מול התלאות והמזימות שחרשו עדם אויביהם.

חלק נכבד בתהליך המיזוג היה בתרומתם של חכמי הדור, ביניהם הרשב״ץ (ר׳ שלמה בן־צמח דוראן) והריב״ש (ר׳ יצחק בר־ששת), שישבו באלג׳יר אך השפעתם השתרעה על צפון אפריקה כולה, וכן של רבנים במרוקו, ביניהם ר׳ שמעון בן־לביא (מחבר ״בר יוחאי״), ר׳ יעקב בירב בעל התכנית לחדש את המרכז לסמיכת רבנים בארץ־ישראל, ויש אומרים גם הרדב״ז(ר׳ דוד בן־זמרה). פעולתם הנמרצת הפכה את העקוב למישור וישרה את ההדורים. הם הצליחו להביא את שתי החטיבות להכיר בעליונותו של ״משנה תורה״ להרמב״ם, ובמקרה של חילוקי דעות בין היריבים, דעתו תהיה המכרעת ולפיו יפסקו סופית. אט אט חדרו לתוך קהילות מרוקו ״מורה הנבוכים״, ״הכוזרי״ לר׳ יהודה הלוי, ״חובת הלב­בות לרבנו בחיי, והשפיעו השפעה מבורכת. מאוחר יותר גם תרומתם השירית נעשתה קנינם הרוחני של יהודי מרוקו ושל יהודי צפון אפריקה בכלל. רבים משירי הקודש של ר׳ שלמה אבךגבירול, ר׳ יהודה הלוי, ר׳ ־ משה אבן־עזרא ועוד, הוכנסו לתוך הסידורים ולתוך המחזורים של הימים הנוראים, וכך קיבלו עליהם התושבים האוטוקטונים את מורשתה הרוחנית של יהדות ספרד ודרך כור ההיתוך הזה התמזגו ונעשו למקשה אחת. הדים חזקים מהיריבויות, הסכסוכים והפולמוסים שליוו אותה תקופה אנו מוצאים בשפע רב בכתבי חכמי התקופה.

מחוסר נתונים סטטיסטיים ברורים קשה לקבוע את היקפו וגודלו של הקבוץ היהודי בתקופה הנדונה. ר׳ דוד בן־זמרה (הרדב״ז), מעיד כיבפאס בלבד היו בדור שלאחר הגרוש ״כארבעת אלפים בתים מישראל״. יש ב־דינו נתון נוסף מראשית המאה ה־18 לפיו האוכלוסיה היהודית ברבאט ״בסאלי מנתה קרוב ל־6000 משפחות אשר מנו כ־36,000 נפש. נתון שלישי, גם הוא מראשית המאה ה־18, של נוסע אנגלי, לפיו ״מספר היהודים במקנס נאמד ב־15,000 משפחות״ – מספר מוגזם לכל הדעות אף אם נביא בחשבון שזוהי תקופת פריחתה של מקנס כאשר מולאי איסמעיל הפכה לבירת מלכותו. אם שלוש הקהילות האלה ישמשו לנו מודד, ואם היו לפחות עוד שלוש קהילות אשר שיעור אוכלוסיתן היה דומה להן, הרי לפננו אוכלוסיה יהודית במרוקו המונה בין ארבע לשש רבבות נפש, במחצית השניה של המאה ה־17 והמחצית הראשונה של ־מאה ה־18.

הישוב היהודי היה בעיקר עירוני. היהודים ישבו ברובם בערים הגדולות ומעוטם בכפרים. בחלק מן הערים גרו היהודים בשכונה מיוחדת הנקראת מללאח, ובשאר הערים הם גרו בכל חלקי העיר.

מפת הפריסה של הקבוץ היהודי מתחלקת לשלושה אזורים גיאוגרפיים, ערי החוף כגון טנג׳יר, טטואן, סאלי, סאפי ועוד. ערי פנים הארץ כגון פאס, מקנם וערי הדרום – מרקש אזור תפיללאת ודרע. ״המגורשים״ ישבו בעיקר בערי החוף והפנים ואילו אזור הדרום – התושבים האוטוקטונים היו בו החלק הדומיננטי.

צדיקי מרוקו ונפלאותיהם – י. בן עמי

רבי דוד בן ברוך…..צדיקי מרוקו ונפלאותיהם

היה גוי אחד בפאריס בעל מפעל גדול. היו לו בן ובת. הבת היתה נשואה והבן היה משוגע. אז נפטר האב, נשאר חתנו, אשתו והבן המשוגע. הכל בידי חתנו. אז בא אחד מהפועלים וראה את בעלת המפעל בוכה. אמר לה: מה יש לך? ענתה: אחי מסכן משוגע וכמה כסף יש לו! לא יכולה, קורע לנו כל מה שיש בבית, מרביץ לנו! אז העובד אמר לה: שמעי, אני מרוקאי, אני מהעיר של הצדיק ר׳ דוד בן-ברוך. אם את רוצה להאמין לי, לכי לשם עם אחיך. והוא יחזור בריא לצרפת. היא דיברה עם בעלה וזה קרא ליהודי. זה מסכן, שמונה עשרה שנה לא ביקר בעיר מולדתו במרוקו. אמר לו: בוא, כך סיפרת לאשתי? ענה: כן. שאל אותו: אתה יכול לנסוע כי אנו לא יודעים מקום קבורתו של הצדיק; הציע לו לקחת אותו ולתת לו את משכורתו החודשית והם ישאו בכל ההוצאות. לקחו אותו. כאשר רצו לעלות על המטוס, נעלם המשוגע. לא מצאו אותו. נשארו עוד עשר דקות להמראת המטוס. אז היהודי המסכן קרא: בעזרת ה׳ ובעזרת ר׳ דוד בן־ברוך, איפה שהחולה הזה נמצא, הבא אותו אלינו. פתאום האיש הזה הופיע מתחת למטוס. לקחו אותו והגיעו לקזבלנקה. משם נסעו לתארודאנת ומתארודאנת לר׳ דוד בן-ברוך. קשרו אותו בחבלים ליד הצדיק. הפקיד, מר כנפו בעצמו, וכן היהודי מפאריס קשרו את החולה ליד הקבורה והתחילו לצעוק: ר׳ דוד בן-ברוך! ר׳ דוד בן-ברוך! אז אותו חולה אמר להם: למה קשרתם אותי? ענו כי הוא משוגע ואז הוא ענה כי הוא לא משוגע. אמר בעצמו: ר׳ דוד בן-ברוך! לבדו התחיל לקרוא. קרעו לו את החבלים. אמר להם: מדוע קשרתם אותי? ענו: בגלל המחלה. ענה שהוא עכשיו נורמלי כמותם. מה עשה אותו אדם? הם לא יודעים לעשות סעודה. אמר להם: רבותי, אני בא מצרפת. לא יודע מה לעשות, לפי הנוהג שלכם. סיפרו לו שצריך לשחוט כבש. אמר להם: כבש זה לא מספיק. שאל אותם: כמה עניים יש במקום? ענו שיש כפר הרחוק בקילומטר וחצי ממקום הקבורה. הלכו וקראו לכל העניים של אותו כפר. הזמין אותם לבוא בשעה פלונית. שאל אותם כמה בערך עניים. ענו לו שבערך יש חמישים משפחות של עניים. אמר להם: בסדר. עשה חשבון חמישה ק״ג בשר על אחד, חמישה סולת וחמישה סוכר. כל זה כפול מספר העניים. עשו את החשבון והוא נתן את הכסף והם עשו את הכל. חזרו לפאריס ואותו יהודי פועל שהביא אותם קיבל חודשיים חופשה. אמר להם ששמונה עשרה שנים לא ראה את עיר מולדתו. הבטיחו להחזיר אותו למקום עבודתו.

ר׳ דוד בן-ברוך (תארודאנת)

נקרא לרוב באבא דודו או ר׳ דוד בן-ברוך הקטן. הוא נינו של ר׳ דוד בן-ברוך הקבור באזרו נבאהאמו, בנו של ר׳ ברוך הכהן הקבור בתארודאנת ובן דודו של ר׳ פנחס הכהן.

 אספר לך על ר׳ דוד בן-ברוך. אבי חיים אוחיון היה השליח שלו. היה מלווהאותו בכל נסיעותיו לכפרים וחוזר איתו לעיר תארודאנת. פעם אחת, יום לפני חג הפסח, הגיעו לעיר תארודאנת. אבי ז״ל אמר להם: שמע, עלי לצאת לדרך בלילה. החכם ענה לו: איך אתה יכול! אין בלילה שיירות שילוו אותך בדרכך. אבי התעקש. החכם הסכים בסוף. אמר לו: הסתכל שם בחלון ההוא, ראה מה יהודי מאמיזמיס השאיר שם. אבא ניגש לחלון ומצא שם זוג נעליים ועשרה ריאל חאסאני. החכם נתן לו את הכסף הזה ואמר לאבי: אתה יודע שישנו מוסלמי מהעיירה שלך שהגיע מהשוק של יום שלישי והוא עם שיירה שלו. הוא ילווה אותך. תצטרף אליו. הוא קנה שבעה עגלים. אל תפחד, כי היה פוחד מאוד לצאת לדרכים. הלך למקום ההוא ומצא את המוסלמי עם העגלים שלו. המוסלמי אמר לאבא: החכם שלח אותך? ענה אבי שלא. אבי ביקש ממנו שיתכונן לצאת לדרך. המוסלמי פחד. ענה: למה לנו לסכן את עצמנו ולצאת לדרך בלילה? השודדים יכולים לגנוב לנו את הרכוש. אבי ענה לו: בוא נצא ואני ערב למה שיקרה. לאחר כמה קילומטרים פגשו אותם שודדים מזוינים אבל משותקים כולם. לא יכלו להפעיל את נשקם. התפעל המוסלמי ואמר לאבא: אני יודע עכשיו שהחזן הוא שאמר לך לבוא אלי, לצאת בלילה לדרך. המשיכו ללכת ולמחרת הגיעו.

ר׳ דוד בן-ימין(בני מלאל)

ההילולה שלו נערכת בל״ג בעומר. נערץ גם על-ידי המוסלמים שכינוהו סידי כרוויעה.

בצעירותי הייתי חולה אנוש. הייתי אז כבן עשרים ושש. לא הייתי יכול לאכול, מצבי נחשב לנואש. הייתי מקיא כל הזמן. אמא שלי באה וידעה. אז החליטה לקחת אותי לקדוש ר׳ דוד בן-ימין על מנת שאישן שם. ואז בלילה, בא הצדיק אל אמי בחלום ואמר לה: רפואתך נמצאת אצל אבא של חתנך, שמה הרפואה שלו. היא הלכה אצלו ואמרה לו: כך וכך אמר לי הצדיק. הוא היה יודע לכתוב, אבל מאז שמת בנו, נדר לא לעסוק יותר ברפואה עממית ואז הוא אמר לה: קחי חציל, ביצה ומלח ומאזניים קטנים. היא הביאה לו: הוא שקל את המלח ואת הביצה וציווה עליה לשים את זה מתחת לכר שלי עד למחרת, ואחר-כך לשקול מה יותר כבד. הוא אמר לה, אבל אני עכשיו לא זוכר אם דבר אחד כבד מהשני… אני אחיה ואם השני יהיה יותר כבד אז אין תקווה. ואז למחרת קמתי והתחלתי לאכול בתיאבון כזה ממש בלעתי כל דבר, עד שאנשים חשבו שאני אוכל מתוך סכנה למות. הבראתי בצורה פנטסטית ומאז אף פעם לא היו לי בעיות כל שהן.

פעם, לפני שילדתי את בני השני ריימונד, היה לי איחור של כשבועיים בווסת, ואז חלמתי שהלכתי לקדוש ר׳ דוד בן-ימין. במקום המציבה שכב אדם מת ומעליו היה סדין. כשאתה נתקל במת ואתה רוצה לדעת את העתיד, אתה צריך להחדיר את הציפורן של האגודל שלך בתוך הבשר שמתחת לאגודל שלו, ואז הוא מוכרח לעשות את זה. כך החלטתי לעשות ואז הוא אמר לי: אל תגעי בי. שאלתי אותו: האם אתה הצדיק? הוא ענה: כן. אמרתי לו: אם ככה, אמור נא לי אם אני בהריון או לא.

הוא ענה: כן, את בהריון, ואת תלדי בן ותקראי לו יהודה. כולם ידעו שאני לא אהבתי שמות פרטיים יהודיים, וכולם צחקו ממני אך אני אמרתי להם: חכו ותראו, אני אלד בן. ואכן ילדתי בן וקראתי לו יהודה-ריימונד.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 138 מנויים נוספים

פברואר 2015
א ב ג ד ה ו ש
« ינו   מרץ »
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728

רשימת הנושאים באתר