ארכיון יומי: 11 בפברואר 2015


סוד הפמוט-צאצאי אנו.ספ- ופורט-ב. כרמי

בתיה כרמי

סוד הפמוטסוד הפמוט - בתיה כרמי

צאצאי האנוסים בספרד ובפורטוגל מחפשים את זהותם היהודית. 

תקוותנו נשגבת ופשוטה

 שרו צאצאי האנוסים בבלמונטה 

כ-60 איש, כולם בני משפחה אחת, התאספו בביתו של אביהם הזקן.

האורחים הזרים נתבקשו לעזוב את הבית. הוסבר להם, שהמשפחה עומדת לערוך טקס, בו אסור לאדם זר להיות נוכח. רק לאחר הפצרות רבות ולאחר שבן המשפחה, בדק את דרכוניהם של האורחים, כדי לוודא שאכן הם יהודים מישראל, הותר להם להישאר. האורחים היו שני הח״כים, שיצאו בעקבות האנוסים, ביוזמת שר הקליטה אהרון אוזן ועם עידוד הרבנים הראשיים לישראל. היו אלה ח׳כ הרב מנחם הכהן, חכי אהרון נחמיאס ודומינגוס, עיתונאי פורטוגזי, אף הוא מהג׳ודיאוס, שהתלווה אליהם.

המקום – ביתם של צאצאי האנוסים בבלמונטה אשר בפורטוגל. החג אותו עמדה המשפחה לחגוג – חג ״הפסקואה״ (פסח בפורטוגזית).

התאריך – 24 באפריל 1983.

היה זה ב-י״ד באייר, חודש לאחר פסח שלנו, כלומר, ערב ״פסח שני״. מכיוון שהם חוגגים את הפסח, בתאריך שנקבע לפי ספירת 13 חודשי ירח, עשוי לצאת, שפסח שלהם, יחול אפילו חודש, אחרי פסח לפי ספירתנו.

על הפגישה עם הג׳ודיאוס ועל הטקס שנערך, שמענו מהרב מנחם הכהן.

כשהבית היה מלא באנשים, עברו כל בני המשפחה, לחדר השני, שם עמד שולחן מכוסה במפה.

היה זה בשעת שקיעת השמש. כשכולם עמדו מסביב לשולחן, ביקשה בת המשפחה שיפסיקו את הרעש, כדי שיוכלו להתחיל בטקס והזקנה הרימה את המפה.

על השולחן, התגלתה קופסה ובה חתיכות בצק מפוחמות, לידה צלחת ובה עלי חסה וירק נוסף. הזקנה הסבירה, שזהו טקס הפרשת המעשר מהבצק. את חתיכות הבצק הם שמרו במשך שנים אחדות.

הבת החזיקה את קופסת הבצק בידה האחת ובשנייה כיסתה אחת מעיניה. עמדה מול החלון הפתוח, כשהיא פונה לצד מזרח, נענעה את הקופסה, בירכה בפורטוגזית, ברכות הנקראות – קאנטיקה דה פאסקואה ־ שירת הפסח, ונשקה לבצק שבקופסה. היא חזרה על כך שלוש פעמים.

אחר כך, עברה הקופסה מיד ליד וכולם אמרו – ״סקורדוטוזה״ ומלים שבתרגום לעברית – זהו הלחם שאכלו אבותינו בצאתם ממצרים בדרכם אל הארץ המובטחת.

הטקס הבא, כדוגמת הטקס הקודם, נערך עם צלחת הירק. כל אחד מהנוכחים קיבל חתיכות ירק. על הירק הם אמרו – ירק זה אכלו אבותינו בצאתם ממצרים, בדרכם אל הארץ המובטחת.

מתברר, שאצל הג׳ודיאוס, הבנות הן החזניות והן מנהלות את הטקס ובני המשפחה, חוזרים אחריהן על הברכות והתפילות. זאת, משום שהנשים הן המעבירות את המסורת לילדיהן. אולי משום כך, הן גם מברכות ״ברוך שעשני אשה״.

בקצה החדר, הייתה דלת ומאחוריה, כוך נסתר. הזקנה פתחה את דלת הכוך, והדליקה בתוכו שתי פתילות בשמן זית, שלצידם היו מונחים ענפים ומיד סגרה את הדלת.

הם הסבירו שסוגרים את הדלת, כדי שהשכנים הנוצרים לא יראו את הנרות.

שוב ניסו לבקש מאתנו שנלך, כי הם עומדים לאכול את סעודת־החג ואסור לאיש זר להצטרף אליהם.

אותו טקס, התנהל גם בבתי-אב אחרים בעיר, אליהם הגיעו כל בני המשפחה.

בהמשך שהותנו שם, כבר ידעו שאנחנו יהודים מישראל וקראו לעברנו ־ שבת-שלום, או – אנחנו ג׳ודיאוס. הסתבר שהם מברכים בברכת שבת-שלום, בכל הזדמנות חגיגית ולא רק בשבת. באחת החצרות, כיבדה אותנו אשה, במצות דמויות פיתות קטנות, מתוך קערה גדולה. היא עטפה את המצות במפית ורמזה לנו להחביאן בכיס, כשהיא מורה על פיה, לאות שתיקה. גם אשה זו הדליקה נרות בכוך, שעליו כיסה וילון. גם שם חשדו בדומינגוס העיתונאי והתעורר ויכוח.

חילקתי לילדים כיפות שהבאתי מהארץ ונאלצתי להבטיח למי שלא קיבל, שאשלח להם כיפות נוספות כשאחזור לישראל.

מנהגים נוספים ממנהגי הג׳ודיאוס – האב הוא המגלה לילדיו את סוד מוצאם היהודי ומשביע אותם, שלא לגלות את הסוד. דומינגוס סיפר לנו, שגם הוא נשבע כך ולכן, רק לאחר היתר מאביו, סיפר לנו על מנהגי הפסח שלהם. הם שוחטים כבש ואוכלים אותו צלוי בפסח, אך מקפידים שלא לאוכלו על הדם. התברר שהם יודעים על תענית אסתר, אבל לא על פורים. ביום כיפור הם צמים ומתפללים. הזקנים אינם אוכלים חזיר.

בעבר, הלכו לכנסייה לעתים תכופות, כדי ששכניהם הנוצרים יראו, עד כמה הם נוצרים טובים. היום הם הולכים לכנסייה לעתים רחוקות.

הם נישאים בינם לבין עצמם, כשאת טקסי החתונות, הם עורכים עדיין בכנסייה, אבל אחר כך, עורכים טקס משפחתי נוסף, שהוא המחייב והחשוב, בנוכחות עשרה אנשים. כמו המניין שלנו. כמעט ואין גירושין אצל הג׳ודיאוס ואת מתיהם הם קוברים בבית הקברות הנוצרי, אולם ללא סימן הצלב.

המארחים, הסכימו לשיר בפנינו משיריהם. הם שרו על־עשרת הדיברות, על מרים הנביאה ושיר תקווה האומר ־ תקוותנו עוד לא אבדה, תקוותנו נשגבת ופשוטה לשוב לארץ אבותינו, ארצו של דוד המלך.

ביום האחרון לביקורנו בבלמונטה, מוסיף ומספר מר אהרון נחמיאס, נכנסנו לאחד הבתים.

בחוץ ירד שלג ובפנים מצאנו זקן יושב ומתחמם ליד מדורת עצים. ישבנו לידו וניסינו לעודד אותו, לספר לנו עוד על מנהגיהם, אבל האיש לא הגיב.

והנה לפתע, אמר הרב מנחם הכהן – שמע ישראל… הזקן התרומם, כאילו משהו התחולל בו וקרא – את זה שמעתי פעם מהסבא שלי, כשהייתי ילד.

בערב, כשעמדנו לצאת לליסבון, באו להיפרד מאתנו, כל הנקראים יהודים.

הם עמדו בשורה עורפית וביקשו את ברכתו של הרב. הרב מנחם הכהן, בירך כל אחד וכל אחת בנפרד בשמם. הברכה נמשכה כשעה וחצי.

חזרנו לארץ. לאחר כארבעה חודשים, הגיעה קבוצה של 23 מאנשי בלמונטה. לקחנו אותם לכותל המערבי ואירחנו אותם בצפת. הם ביקשו לחזור ולהישאר בארץ.

אמרנו להם שזאת ארצם, אבל הם צריכים לדעת שהם חייבים בגיור.

נר המערב-י.מ.טולידנו-סוף פרק שביעי

 

נר המערב

תולדות ישראל במרוקו

החוקר הרב יעקב משה טולידאנו ז"לנר המערב

איש טבריה ת"ו

בין רבי משה חליוואה הגדול שבחכמי המגורשים אז, ובין חכמי התושבים שמצדם עמד רבי שלום מסגות הרב והסוחר שבא אז מתוניס ויגר בפאס, וגם במחלוקת שבפעם הראשונה ההיא עברו דברי ריב ומדון והיו " דברים בגו " כמו שסיפר רבי חיים גאגין בתחלת דבריו.

ואמנם כל ההתנגדות הנמרצת שהראו התושבים, ורבי חיים גאגין בפרט, לעצור בעד המנהג של המגורשים ההוא ומלפשט את היתא הנפיחה בפאס. הנה לפי מה שראינו אחרי כן יכלו המגורשים סוף סוף לגבור על כל המכשולים ההם, ומנה הנפיחה ההוא יחד על כל מנהגי קשטילייא בענייני הדת שהביאו אתם המגורשים לפאס, התפשטו ברוה ערי המערב.

והתושבים כמו המגורשים אחזו במו וימצאו להם מהלכים ביניהם ולפי הנראה שזה היה אחרי אשר רבי חיים גאגין הלוחם הגדול נגד המגורשים הלך לעולמו בסוף המאה השלישית בערך שאז עלה בידי חכמי המגורשים לבצע את זממם, וגם מנהגיהם גם כל ההנהגה הציבורית, השררה והדיינות וכל מכשירי הקהלות ומשטרם נסבו יד ויעברו לידי המגורשים, והתושבים נבלעו בקרבם ויתאחדו אתן.

רק בדבר אחד נשארו התושבים נפרדים מעל המגורשים בפאס עוד עד הדורות האחרונים, בהשאיר להם בית הכנסת מיוחדה שבה יתפללו צאצאי התושבים בנוסח מיוחד ונבדל, ובית הכנסת הזה שבעיר פאס, נמסר למורשה ולצאצאי בני המשפחה " אבן דנאן " עד היום הזה.

אך בעוד שבחבל הצפוני מערבי של ארץ מרוקו, בהערים הנחשבות לגבול פאס, בהערים אלה, מכנאס, אלצאר וואדזן באדיס דבדו וערי החוף טאנג'יר, תיטואן, סאלי, ארזילא, לעראייש, רבאט, אסאפי ובנותיהן הייתה פעולת המגורשים ניכרת כל כך עד כי כמעט לא ניכרו עוד הוהודים התושבים לפניהם, הנה בחבל הדרומי של מרוקו, הערים הנחשבות לגבול עיר הראשה מארוקה, שמה לא הביאה ההשפעה הספרדית של המגורשים, פעולה ממשית וניכרת.

זולת בערים אחדות כבמארוקה העיר הראשה בעצמה, ובעיר החוף מוגאדור וכן בעיר דאדיש אחת מערי השדה שבגבול מארוקה, שבם היה איזה רושם לפעולות המגורשים ועקבותם, זולת אלה לא ניכר בכל הערים הדרומיות ההם אף רושם מה לעקבות המגורשים והתושבים.

יהודי הערים ההם לא קבלו שום שינוי במעבר החדש הזה של בוא מגורשי ספרד במרוקו. וישארו נופלים בערכם לעומת אחיהם יושבי צפון הארץ, כן בהליכות חייהם וכן במנהגיהם הדתיים ובידיעותיהם, הסבה לזה מובנה היא מאילה מפני כי מגורשי ספרד עוד בעת בואם הצטמצם מושבם רק מסביב לעיר פאס, אשר בה נאספו שמה כל העדרים.

וכמובן גם אחרי כן, אחרי שהתפזרו המגורשים מחוץ לגבולות פאס, התפשטו אך ורק בהערים הסמוכות בחבל ההוא הצפוני, ולהערים הדרומיות באו רק אנשים מתי מספר.

באחת הערים הדרומיות ההם, בעיר דאדיש שזכרנו, נמצאה אמנם קהלה חשובה בערכה על ידי אחת מהמשפחות המכובדות מהמגורשים, שהתיישבה שם בעיר ההיא, בני משפחת פרץ, אחת המשפחות המיוחסות שביהודי ספרד ושהתייחשה במוצאה לגלות ירושלים ומשבט יהודה, כאשר גורשו מספרד באו ישר עד לגבול מארוקה ויקנו להם בכסף מאת מלך מארוקה את העיר ההיא דאדיש שמצאו אותה טובה בעיניהם.

הם ישבו בהעיר ההיא מאז שנים רבות ואיש זר לא התערב בקרבם, גם נשמרו לבלי התחתן במשפחה אחרת ויקחו להם רק מתוך משפחתם. לכלם היה נמצא אתם ספר היחש אשר הביאו עמם מספרד ושבו נכתב התייחשותם מדור דור לבית אבותם עוד למן העת אשר הגלו מירושלים ועוד אביהם הראשון פרץ בן יהודה, בספר היחש ההוא נזהרו כל בני המשפחה גם אז בשבתם בעיר דאדיש, לכתוב בו איש איש את צאצאיו.

כן זמן לא מעט נשארה המושבה היהודית הזאת, ובני המשפחה ההיא גדלו והצליחו בה וירבו ויעצמו, וכאשר לא יכלה אחרי כן העיר ההיא דאדיש לשאת אותם הוסיפו וירחיבו את גבולם בקנות להם עוד את העיר הסמוכה לה את העיר טיולית ועוד עד תחלת המאה החמישית התקיימו כל צאצאי המשפחה הזאת שם בשתי הערים דאדיש וטיולי.

ובם נמצאו גם גדולי תורה ואנשים בעלי הון, אך מאז והלאה לא נדע עוד מה היה בגורלם, וכנראה שטף הרדיפות שנרדפו יהודי מארוקה במאה החמישית כאשר נזכיר הלאה בקורות המאה ההיא, שטף ועבר גם לתוך שני הערים ההם ויעש רושם רב, כי לפי הידיעות שיש לנו אודותם כיום, נוכל להגיד כי הרבה מהם מבני המשפחה ההיא פרץ, שישבו כלם לראשונה בשתי הערים ההם, נתפזרו ביתר ערי השדה שמסביב לגבול מארוקה ויש גם שנדדו הלכו לארצות רחוקות.

ובשתי הערים ההם דאדיש וטיולית נשאר רק חלק מה מהם, וגם אלה הנשארים שונו בתכונתם ולא נכרים בהם כי צאצאי מגורשי ספרד המה, ואף שפתם המדוברת ביניהם היא השפה הברברית, כשכניהם תושבי הארץ.

סוף פרק שביעי

נשים יהודיות במרוקו-א.בשן-נשים יהודיות במרוקו – דמותן בראי מכתבים בין השנים 1733 – 1905

נשים יהודיות במרוקו – דמותן בראי מכתבים בין השנים 1733 – 1905

פרופסור אליעזר בשן.

ספר זה פותח צוהר לתיאור חיי הנשים היהודיות במרוקו בשנים 1905-1733, בהביאו ממכתביהן, ממכתבים שנכתבו בשמן וממכתבים עליהן. מכתבים אלה מתפרסמים כאן זו הפעם הראשונה מתוך כתבי יד השמורים בארכיונים הלאומיים של בריטניה ושל ארצות הברית, והם חלק מכלל התכתובת שניהלו דיפלומטים של מדינות אלה במרוקו עם נושאי תפקידים אחדים במשרדי הממשלה השונים בתקופה הנדונה. עד כה היו המקורות לתיאור חייה של האשה היהודייה במרוקו כתבים עבריים לסוגיהם (ספרות השרת, דרשות, תקנות, זיכרונות, סיפורי עם, שירים ועוד) וכן מקורות לועזיים, כגון יומני תיירים ומבקרים זרים שכתבו בין השאר על האשה היהודייה. זהו אפוא הספר הראשון בנושא זה המבוסס על ארכיון דיפלומטי.

הספר שלפנינו כולל מאה מכתבים ותעודות אחרות, המוצגים בלשון המקור, אנגלית, ומלווים בתרגום או תמצית בעברית. כן מוצג הרקע לאירוע המתואר בהם. מן התעודות עולה מידע על תחומי החיים השוגים שנשים היו מעורבות בהם מעורבות פעילה או סבילה, ומשתקפת בהן גם ההוויה היהודית במרוקו בכללותה.

המחבר, פדופ׳ אליעזר בשן, מן המחלקה לתולדות ישראל באוניברסיטת בר־אילן, עוסק עשרות שנים בהוראה ובחקר חיי היהודים במזרח התיכון ובצפון אפריקה, מגירוש ספרד עד הזמן החדש. פרסם ספרים ומאמרים רבים בכתבי עת בארץ ובחו״ל. פעיל בתחום החינוך ובהפצת המורשת של היהודים במזרח ובמגרב. ספרו הקודם שראה אור בהוצאת אוניברסיטת בר־אילן ־ ״היהודים במרוקו במאה ה־9! והמיסיון האנגליקני״(תשנ״ט).

הקהילה היהודית במרוקו היא עתיקת יומין. לפי המסורת הגיעו היהודים מארץ ישראל לצפון אפריקה גלים – גלים, החל בימי בית ראשון. בעקבות חורבן הבית השני, עם צבאות חניבעל עם הרומאים ועם הוואנדאלים.

בסלא השוכנת מול רבאט, התגלה קברו של יהודי הלניסטי מהמאה הראשונה לספירה. בעיר הרומית וולוביליס המכונה עתה ואלילי והשוכנת כשלושים קילומטרים ממערב למכנאס, נשתמרה אבן, כנראה ממצבה קדומה, ועליה חרותה הכתובת " מטרונא בת רבי יהודה נח', וכן נמצאה מנורה בעלת שבעה קנים עשויה ארד.

היה שם יישוב יהודי מהתקופה הרומית עד התקופה הערבית – דומה שמדובר בשבטים ברבריים שהתייהדו. בתאפילאלת ובאופראן שבדרום הרי האטלס נמצאו מצבות קדומות מלפני חורבן בית שני. בתעודות מהגניזה יש ידיעות על יהודים שחיו בדרומה של מרוקו למן המאה התשיעית.

ידוע למשל, על דונש ממדינת דארעה, בן המאה ה- 11, שהפנה שאלות לרבי יצחק אלפסי, וזה ענה לו בערבית. אחת הקהילות הגדולות בימי הביניים הייתה סג'למאסה שבמדבר, שנוסדה על ידי שבט ברברי, וכלכלתה הייתה על סחר עם סודאן.

על יהודים במקום מצוי מידע מהמאה העשירית ואילך. היו בה ישיבה ובית דין, וחכמים הנהיגו את היושבים בה על פי ההלכה. רבי האי גאון שבבבל, נפטר השנת 1038 נשאל מהם שאלה בהלכה, וענה להם.

קהילות אחרות הוקמו בצפונה ובמרכזה של מרוקו. זמן קצר לאחר ייסודה של העיר פאס – אדריס הראשון בן עבד אללאה 788 – 791, בנה אותה בשנת 789 ליד הנהר סבו. בנו אידריס השני 792 – 828, בנה עיר בגדה האחרת של הנהר, שתי הערים אוחדו – באו אליה יהודים מאנדלוסיה, והיא הייתה לקהילה החשובה במרוקו, שממנה יצאה תורה מאות בשנים. יהודי פאס וקהילות אחרות קיימו במשך דורות קשרי רוח וכלכלה עם אחיהם שבספרד ובארצות הים התיכון.

במאה ה-11 ייסדו המרביטון את העיר מראכש בדרום. על יוסוף תאשפין 1106 – 1142, הזמין לשם שני רופאים יהודים מסביליה, וכן נוצר הגרעין לקהילה יהודית במראכש. במשך הדורות גדלה הקהילה והייתה לאחת הקהילות הגדולות במרוקו.

תקופה קשה עברה על היהודים בימי שלטונם של המומינים ( בעברית  מייחדים ) משנת 1146 – 1269. הם שאפו להכניס תחת כנפי האסלאם את הנוצרים ואת היהודים שחיו במרוקו. קהילות יהודיות נהרסו, ובהן מראכש שנהרסה בשנת 1147.

ב-1150 כבשו המומינים את מכנאס ואילצו את היהודים להתאסלם. היו יהודים שברחו והיגרו לארצות אחרות, בהם הרמב"ם – הוא, אחותו ואביו רבי מימון הדיין היגרו למצרים. אלה שלא רצו להיפרד מרכושם התאסלמו למראית עין, חלקם חזרו ליהדות בגלוי לאחר דורות.

את גזרת המייחדים ביטל אבו יוסף יעקב – 1269 – 1286, מייסד שושלת בני מרין. בימי שושלת זו, ששלטה עד 1465, נהנו היהודים מביטחון, מחופש דת ומדו קיום עם המוסלמים, אף כי היו גם פרעות ביהודים, לפי הערכה אחת – בגלל קנאה בהישגיהם. 

נהגו העם מנהגי יהודי מרוקו-רבי דוד עובדיה זצוק"ל

רבי דוד עובדיה

רבי דוד עובדיה

כ. נהגו שלא לענות אמן או אמת באמצע ברכה הראשונה של ההפטרה אחרי הנאמרים באמת רק בתשלום הברכה דהכל ברכה אחת וכדעת מהריט״ץ הבי״ד החיד״א ז״ל בספרו קשר גודל סי׳ ט׳ אות כ״ו.

כא. בשבת היינו נוהגים לומר אין כאלקינו קודם עלינו לשבה לפי שאין מתפללין שמונה עשרה בשבת ולכן להשלים החסרון אנו אומרים ד׳ פעמים אין כאלקינו וכו׳ נודה וכו׳ מי וכו׳ ר״ת אמן וכן ד׳ ברוך וכו׳ וד׳ אתה הוא וכו׳ וי״ב פעמים אמן עם שבע ברכות שבתפלה לעומת י״ט של חול ועולים לאדם לתשלום המאה ברכות עכ׳׳ל בעל חמדת ימים חלק שבת פי״ג דק״ב ע״ב וכ״כ הרב שבולי הלקט.

כב. בסעודת שבת לפעמים מפסיקין הרבה בין הקידוש לסעודה ועיין בספר גינת ורדים או״ח כלל ג׳ סי׳ ך׳ שאין לחוש. בפרט לפי מ׳׳ש הזכו״ל ח״א אות ק7 שכתב משם הרב מעם לועז בפרשת יתרו דרביעית יין של קידוש אם שותהו כולו המקדש מהני לכל הקהל וחשיב במקום סעודה אפילו לדידהו דלא שתו כלום יעו׳׳ש.

כג. הפטרות:

בפרשת שמות מפטירין דברי ירמיהו ירמיה סי׳ א׳.

בפרשת ויצא מפטירין ועמי תלואים הושע סי׳ י״א פסוק ז׳ וממשיכיו סי׳ י״ב וסי׳ י״ג עד סוף פסוק ה׳ אני ידעתך במדבר בארץ תלאובות.

פרשת אחרי מות אם מחוברת עם פרשת קדושים, במקום ואתה בן אדם התשפוט, אומרים ויהי דבר ה׳ אלי לאמר בן אדם דבר את זקני ישראל ואמרת אליהם… הלדרש אותי אתם באים, יחזקאל סי׳ כ׳

פרשת אחרי מות והשנה מעוברת אומרים התשפוט באחרי מות והלדרוש בפרשת קדושים.

כשחל ר״ח בשבת אומרים השמים כסאי, ואם חל ר״ת ביום א׳ אומרים ויאמר לו יהונתן מחר חדש. ואם חל ר״ח ביום שב״ק וביום א׳ אומרים כה אמר וכו׳ השמים כסאי ואח״ך פסוק ראשון ופסוק אחרון מהפטרת ויאמר לו יהונתן מתר חדש. אם חל ר״ח בשבתות תלתא דפורענותא ושבעה נדחמתא אין מפטירין הפטרת שבת ור״ח אלא ההפטרה השייכת לאותו שבת. שמעו בר״ח אב, או עניה סוערה בר״ח . : .:: אלול, כדעת מדן באו״ח סי׳ תכ״ה ס״א, ואח״ך אומרים פסוק ראשון ופסוק אחרון של הפטרת השמים כסאי, ואם חל ר״ח שני ימים יום שב״ק ויום א׳ אומרים גם פסוק ראשון ופסוק אחרון מהפטרת מחר חדש עיין כף החיים שם סק״י וסקי״א ובספר נתיבי עם בסי תקנ״ט, ועיין לדוד אמת סי כ״א אות כ״ג.

כד. היו נוהגים להגיד הבדלה בבית הכנסת, וזה להוציא רק מי שאינו בקי סמ״ע בח״מ סי׳ רצ״א, והמג״א בא״ח סי׳ רצ״ו סק״ט כתב עליו דלא ידע למה, והא״ר סי׳ רנ״ז סקט״ו כתב דהמס״ע ס״ל דהש״ץ אינו מוציא אלא מי שאינו בקי.

כה. בפרשת שקלים קורין פסוק ראשון ואחרון מהפטרת מחר חדש אף שמדלגין מנביא אל נביא עיי׳ שוע׳ או״ח סי׳ קמ״ד.

ראש חודש

א.   אנשי מעשה היו נוהגים להתענות בכל ערב ר״ח וקוראים לתענית זה כפור קטן ע״פ.מ״ש המ״א סי׳ תי׳׳ז, והפר״ח כתב אנשי מעשה מתענין ומתפללין מנחה וקורין בצבור ויחל וכ״ה מנהג פראג עיין בספר עולת שמואל סי׳ ס״א מה שהאריך במנחה זה, ועיין בס' חמדת ימים ר״ח פ״ד והכפ״ה או״ח סי׳ תי״ז, וסדר הצום הזה ותפלותיו נדפסו בעיר גירבא ע״י ידידי הרב שמואל בן הדוש הי׳׳ו, בשם כפור קטן.

ב.   בענין חשבון התקופות, דמר שמואל ורב אדא הרב ״לפי ספרי״ כתב שבהיותו בעי״ת ארג׳יל אמרו לו היודעים שבין חזרת השמש לתקופה י״ז יום בדיוק וזה משנוי המקומות ומר שמואל שעשה התקופות עשה אותם לחשבון שם המקום שהיה דר בו, ורב אדא ג״כ עשה לחשבון מקומו ולא פליגי במציאות, וסיים וכתב ואם כן בדידן דידעינן שכבר עברה התקופה בי״ג בתמוז (יע״ש שכתב שבשנת התר״ם הזרת השמש היתד. י״ג בתמוז) ומה לנו לשמור ב״ח בתמוז ויותר מזה אני רואה דבר מבהיל הרעיון שאנחנו הדרים במתא ספרו יע״א והדרים במתא פאס יע״א כל אחד כבש לו חשבון אחד. עכ׳׳ל וע״ע בספר יוסף אומץ בסי׳ מ״ב בענין שעות התקופה אם שעות שוות, או זמניות. והמנהג היה להכריז בצבור על יום ושעת התקופה.

ג.    לא היינו נוהגים לענות אמן ביעלה ויבוא בפסקות זכרנו ה׳ בו לטובה, ופקדנו בו לברכה, עיין עולת שבת ריש סי׳ תכ״ב שלא להפסיק ביניהם בעניית אמן, וכ״כ השכנה״ג בשם הרב תול׳׳יע ז״ל.

ד.   לא היו מברכין על לבנה רק אחרי שעברו עליה ז׳ ימים כפסק מרן בסי׳ תכ״ו ס״ד, ובספר בית דוד סי׳ קלב להגאון חיד״א ז״ל כתב שטועים הם המברכין היפר מפסק מרן והמורים כן הולכים חושך ולא אור. עיי׳ בספר השמים החדשים דף ז׳ ע׳׳ב.

ה.   בר״ח מברכין על ההלל בצבור— לקרוא את ההלל — ולבסוף יהללוך כדעת הי״א קמא שהביא מרן בסימן תכ״ב ס״ב. דאמנהגא מברכינן כדעת ר״ת בתוס׳ תענית כ״ח ע״ב, (ובמס׳ סוכה דמ״ד) וכמו שמברכין על יו״ט ב׳, ועיין בספר פחד יצחק ערך מנהג שכתב דדוקא בערבה שהיא חבטה בעלמא לא מברכין, אבל גבי הלל בר״ח שיש בו קלוסו של הקב״ה מברכינן יע׳׳ש. שוב ראיתי שכ״כ בפירוש הר׳׳ן ז״ל בפרק לולב וערבה דמברכין על הלל בר״ח, וע״ש ברבינו הטור ורבעו הב״י. וכן הוא מנהג עיר ג׳ירבא עי׳ ברית כהונה או״ח אות ר׳ ס״ה וכשגומרין ההלל מברכין לגמור, ובדילוג לקרוא. והוא סימן להודיע לקהל אימתי גומרין ואימתי מדלגין, וכן הוא מנהג כל בתי כנסיות של עיר פירארא עיי׳ פחד יצחק ערך הלל. הפסוקים בהלל לפגי מן המצר הודו וגו׳ יאמר נא וגו׳ הש״ץ קורא כל פסוק והקהל חוזרין אחריו כמו שכ״כ רבינו הטור בסימן תכ״ב ובפסוקים של ברוך הבא וגו׳ לא היו כופלין רק הפסוקים אלי אתה והודו כמנהג ספרד עיין כפ״ה או״ח סי׳ תכ״ב אות מ״ג בשם רבינו הטור ועיי׳ בשו״ת הריב״ש סי׳ ע״ב שב* וז״ל ובספר אורח חיים כתוב שבאשכנז נהגו לכפול ברוך הבא וכן פסוק אל ה׳ ויאר לנו, ובספרד כופלין אלי אתה ואודך והודו עכ״ל.

ו.    ביום ר״ח היינו אומרים לפגי ה׳ מלך לדוד ברכי נפשי, מזמור ק״ג. מנהג זה היה טוב להזכיר לצבור יום ר״ח כמנהג אחינו האשכנזים לפרסם ר״ח בפסוקים ובראשי חדשיכם, ולא היה ידוע איזה רמז לר״ח במזמור זה וראיתי בספר שערי תפלה דכ״ב שכתב שלא נתבארה קריאתו בפוסקים (למי שנוהגים לאומרו בכל יום כמנהג טראבלוס יע״ש, וגם לפי כתבי רבינו האר״י שאין לאומרו, שוב ראיתי בפירוש המלבי׳׳ם ז׳׳ל על הפסוק במזמור זה ברכו ה׳ כל צבאיו משרתיו עושי רצונו וז״ל עולם הגלגלים וצבא המערכת וכו׳ והם עושי רצונו לא ימתינו על דבור מיוחד כי הרצון הקודם שרצה בעת הבריאה שאז קבע חקיהם ויעמידם לעד לעולם חק נתן ולא יעבור וכו׳ עכ״ל והוא נוסח של ברכת הלבנה חק וזמן נתן להם שלא ישנו את תפקידם ואפשר שמפני זה קבעו מזמור זה ליום ר״ח, שוב ראיתי להרב כף החיים בסי׳ תכ״ב אות ב׳ שהביא משם רו׳׳ח אות א׳ שהאומר ברכי נפשי קודם עריית ובתוך הזמירות אהני דאתיא זכירה זכירה שלא ישכח מלהזכיר ר״ח ע״כ וע״ש להרב כפה׳ שעמד על־מ״ש ״בתוך הזמירות יעו״ש, גם אפשר שהמזמור ברכי נפשי שהזכיר בדבריו, אולי על מזמור קד׳ ששם מוזכר עשה ירח למועדים וכוי.

ז.    המחבר ז״ל באו״ח סי׳ תי״ז כתב וז״ל: והנשים, שנוהגות שלא לעשות בו (ר״ח) מלאכה הוא מנהג טוב ע״כ והוא מהירושלמי פ״ק דתענית שהקב״ה נתן שכרן לנשים לשמור ר״ח על מה שלא נתנו נזמיהם במעשה העגל, והטור בשם אחיו רבי יהודה שי״ב ראשי חדשים כנגד י״ב שבטים וכשחטאו בעגל ניטלו מהם וניתנו לנשותיהן. והאו״ז כתב הטעם לפי שבכל חדש האשה מתחדשת וטובלת וחוזרת לבעלה כשם שהלבנה מתחדשת. עיי׳ בס׳ כפ״ה שם ס״ק כ״ז, ולכן נהגו שלא לטוות לארוג ואף לא לכבס בר״ח. ועיין בספר תורות אמת שם שנתן טעם ע״פ מה שאומר המדרש הביאו עלי כפרה, בזמן שניכר פגימתה של לבנה ולכן הנשים שהן דומות ללבנה שמקבלת השפעתה מהחמה מכבדין אותה ביום ר״ח להפיס דעתה, וטעם זה קרוב לטעם הא״ז הנ״ל.

ח.   בשבת מברכין את החדש בשעה שמזכירין שם החדש היו מתארין ומוסיפין לאיזה חדשים התואר השייך להם כגון אדר הנהדר ניסן המעוטר אייר זיו סיון המוכתר בכתר תורה שתתעלה, אב הרחמן, אלול המרוצה.

Recent Posts


הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
פברואר 2015
א ב ג ד ה ו ש
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728

רשימת הנושאים באתר