ארכיון יומי: 22 בפברואר 2015


ש"ס דליטא – יעקב לופו-ההשתלטות הליטאית על בני תורה ממרוקו

 

ש"ס דליטא –ההשתלטות הליטאית על בני תורה ממרוקו – יעקב לופו

הוצאת הקיבוץ המאוחדשס דליטא

התמונה העולה מדוחות אלו הנפרשים על פני רצף של כעשרים שנים, היא של קהילה דתית מסורתית המסתגרת מפני השינוי והמודרניזציה, אך מקבלת חלק מהשינויים בצורה מבוקרת. חלק גדול מאנשי הקהילה מסרבים להשתלב בעולם החדש ואינם מאמצים את השינויים. בראש המתנגדים עומדים הרבנים. התנגדותם למאמצי ״אליאנס״ לחולל את השינויים נשאה אופי פאסיבי. היא נבעה מתוך שמרנות והסתגרות, אך גם אפשרה שיתוף פעולה מתוך כורח המציאות, שיצרה חיכוך חיובי והסכמה לשינויים מבוקרים.

כך למשל, הוראת העברית. רבים מהרבנים שימשו ב״אליאנס״ כמורים לעברית עקב המחסור במורים לשפה זו. למרות הדרישות החוזרות ונשנות שהופנו למורים על ידי מנהלי בתי הספר (מעסיקיהם) שישנו את שיטת לימוד העברית לשיטה מודרנית יותר הם דבקו בשיטתם: הוראה באמצעות שינון פסוקים מכתבי הקודש. אך היו גם רבנים ששינו את שיטות ההוראה, ואחרים שהוחלפו בגלל אי רצונם להשתנות. מאבק זה מאופיין על פני רצף השנים בחיפוש ובמציאת דרכי פשרה.

רוח אחרת החלה נושבת מהדוחות ששלח לפאריז מנהל בית הספר ״אליאנס״ במקנאס, מר מויאל, כשהחל לדווח על מעשיו של הרב הלפרין. הוא מדבר על כך שנושבת רוח זרה להלך הרוחות הכללי שהורגש במפגש בין פעולות ״אליאנס״ ליהודי מרוקו ורבניה.

הדו״ח הראשון בו מוזכר הרב הלפרין נשלח ב־13 בינואר 1914. בסעיף הראשון הדן במספר התלמידים ובגיוס תלמידים חדשים לבית הספר, כותב המנהל: מספר התלמידים פחת, לא שמספר הנושרים לא נורמלי, אלא שהוא לא אוזן בצורה מספקת ע״י גיוס תלמידים חדשים. הסיבה היא התחרות שעושה לנו איזה ״תלמוד תורה״ שהוקם בחופשה האחרונה תחת השם ״גן הילדים״. זה מין ״יגדיל תורה״ כבטטואן. היזם הוא איזה שהוא ״רבי זאב״, רב פולני אשר באמצעות תככים התסיס והגדיל את הפנאטיזם. היה לו יחסית קל בגלל הענות האוכלוסייה שבקרבה הוא עבד.

בהמשך מדווח מר מויאל על כך שהוקמו כבר מספר תלמודי תורה חדשים, ושהתחרות הזאת משפיעה על יכולת גיוס התלמידים החדשים ל״אליאנס״. הוא כותב על כוונתו ״לחסל״ את המתחרה הנורא שזה עתה נולד ואין לו ספק שיצליח בכך. לעומת זאת, באותו מכתב בסעיף ״רבנים״, מספר מר מויאל על מערכת היחסים התקינה שלו עם הרבנים המקומיים. הלשון ורוח הדברים כאן הרבה יותר מתונות. הוא מספר על שיתוף פעולה, ומציין כי הרבנים משתדלים לרצות אותו אך אינם מיישמים, או מיישמים בצורה לא טובה, את הרפורמות הפדגוגיות שהוא מנסה להנהיג: …אני עוצם את עיני ומאפשר לשגרה לזרום, וביקורתי אינה נוגעת לרב משה טולידנו שהוא אינטליגנטי והצליח ליישם באופן חלקי את השיטות החדשות, זאת אומרת במידה שקולה, על מנת לא לסכן ולזעזע יותר מדי את עמדת ההורים שרגילים לשיטות הישנות ושמאמינים ששיטות אלו הן טובות לעד…

בהמשך הוא מספר על שיתוף פעולה שמתקיים בימי ראשון בלימוד פרשת השבוע. רוח זו שורה גם בדו״ח מה־26 לינואר 1914. שם מספר מר מויאל כי למרות הגיבוי שהוא מקבל מקפיטן נאנסי, המפקח הכללי הצרפתי על החינוך במקנאס, אין הוא רוצה לכפות את עצמו בכוח על האוכלוסייה הדתית מאוד כדי לא ליצור קרע ביניהם. בכל הנוגע למרקם הקהילתי המקורי ולרבנים מנהיגי הקהילה, הוא מחפש דרך של יושרה, נועם ושיתוף פעולה, על ידי הקמת ועדה שתקבע קריטריונים לעבודה משותפת. אין לימודים בשבת ולא ביום שישי אחר הצהריים. בית הספר נסגר בשעה 16.30 על מנת לאפשר לרבנים להעסיק את הילדים עד צאת החמה. הרבנים אספו את התלמידים הטובים, הביאו אותם לשיעורים ב״אליאנס״ ובאו לקחתם בערב.

בסוף מכתבו מגלה מר מויאל גישה פאסימית ופטאליסטית לגבי אפשרות הפיכת כל בתי המדרש לבתי ספר רגילים. זאת בגלל מצבם של ה״חדרים״ ובגלל טבעה של פעולת החינוך שהיא ארוכת טווח ואיטית. האווירה המשתקפת ממכתבו זה היא מעין ״מודוס ויוונדי״ – אין קרע ומלחמה בינו לבין הרבנים, הם מניחים לו לפעול ומשתפים איתו פעולה מתוך התנגדות שמרנית. הצלחותיו בשדה החינוך קיימות אך מוגבלות, והוא יודע ומשלים עם העובדה שכך יהיו פני הדברים. אווירה זו משתנה לחלוטין בדו׳׳ח שנשלח לפאריז מספר חודשים מאוחר יותר, ב־24 לנובמבר 1914. מר מויאל מדווח שקיבל צו גיוס בעקבות פרוץ מלחמת העולם הראשונה, אך הצליח לקבל דחייה. הוא פתח את בית הספר, אך נוכחות התלמידים מועטה בגלל המצב הכללי, כשלושה חודשים לא התקיימו לימודים סדירים. כאן הוא מוסיף את המשפטים הבאים: בנוסף התעמולה הדתית שנעשית בעיר הזאת, הכי מפגרת וקנאית בכל צפון אפריקה, ע״י איזה שהוא רב הלפרין וולף(רבי זאב) פולני ציוני, יצרה גל קנאות חדש שהולך ומתעצם ואינו לטובתנו. החברה שהוקמה ביוזמתו ארגנה בתי מדרש השומרים את הילדים עד שקיעת החמה ומקבלת את הילדים בכל הימים גם בשבת ובימי החגים. נותנים שם חינוך יהודי כביכול לפי שיטות חדשות אשר הלהיבו את האוכלוסייה שבורותה מכשירה אותה ליפול קורבן לכל תעלול…

רבי ש.משאש ז"ל-אורה של ירושלים

אורה של ירושלים

פרקים מסכת חייו המופלאים של שר התורה והיראהרבי שלום משאש

מרן הרב שלום משאש זצוק"ל

רבה הראשי וראב"ד ירושלים עיה"ק ת"ו

מבחן האמינות

רבנו ייצג את היהודים בפני השליטים בכבוד ובהדר ללא מורא, כשגם הדרת פניו עוררה הערצה עמוקה בלב כל רואיו, לא חת מפני איש, והכריז על האמת בגאון, היו פעמים שהממשלה רצתה להמליץ לזכות על אחד מבעלי הדין שנתחייב אצל רבנו, אמנם רבנו נענה להם שבמשפטי התורה אי אפשר לנטות ימין ושמאל, ואכן תוך תקופה קצרה הבחינו במעלותיו וביקר תפארת גדולתו ובמדת האמת שבו, ומאז לא רק שלא ערערו על פסקיו אלא אדרבא חיזקו את פסקיו שלא יהיה ניתן לערער עליהם, ונתנו לו סמכות לענוש את כל מי שמורד בבית הדין.

ונותנת לו מלכות וממשלה

אחד השרים שנפגע מרבנו, בהיותו קשור לאחד הפסקים שפסק בבית הדין, ולא הסכים אותו השר לכך, החל לעורר מדנים על רבנו ולהצר צעדיו ולהנחית עליו הוראות מגבוה, ראשי הקהל התלוננו על כך אצל המלך. חסן השני ברוב זעמו הורה להדיח את אותו השר מתפקידו. וחמת המלך שככה ומעיד הרה״ר לישראל הגר׳׳ש עאמר שליט״א: שההערכה כלפיו כבר במרוקו היה אפשר להעריכה ולמודדה, כמו שמעריכים ושוקלים זהב ממש, כל כך היתה גדלותו – עצומה ומוחשית, ואנחנו ראינו דברים אלו במו עינינו, עכ׳׳ל.

שפוט השופטים

פעמים רבות היה בא רבנו בלוית המלך לערכאותיהם. בפעמים אלו שופטי בית הדין בקשו לשמוע את דעתו של רבנו בבעיות המסובכות בהן הם התקשו. וכשרבנו היה מדבר אפילו המלך היה שותק, ובסיום דברי רבנו היה אומר המלך לשופטים: ׳תעשו כפי שיאמר לכם הרב היהודי, הוא חכם ודבריו חכמים׳.

מעמדו האציל הציל רבים מישראל, שכן בממשלת מרוקו כעסו וכאבו את עזיבתם של רבבות יהודים לארץ ישראל. וטענו, שכביכול היהודים לא מוקירים את ארצם. גם בקרב התושבים גדל הזעם, והחלו מידי פעם להתנקש לחייהם של יהודים, ורבנו בעמידתו על בני עמו, הן והן בתקופת בנו חסן השני שהחל למלוך מ – 1962 תיקן תקנות ועונשים במשותף, על חסינותם של יהודי מרוקו

הוי מתפלל בשלומה של מלכות

רבנו זצ״ל בתפלת השכבה למלך מרוקו מוחמד ה – 5 בבית הכנסת הגדול בקזבלנקא יחד עם נציגי הקהילה ונציגי המלכות. בית הדין היה מוסמך לדון בכל העניינים הכרוכים לחייו של היהודי, ההל מקביעת אבהות, ובכל העניינים הקשורים לחיי הנישואין, ובכל ענייני הממון וכלה בהלכות ירושה. ומעיד רבנו: שלא היה מושג לישא אישה בנישואין אזרחיים, וגם לא אצל רב שאינו מוסמך מהדיינים. (שמש ומגן ח׳׳ב/רפט). וכל שיפוט שהיה מתקיים ליהודים בבית משפט אחר לא מוכר ע״י הממשלה המרוקאית, אם הדיינים החליטו להכניס איש לבית האסורים, המשטרה לא היתה חוקרת למה, אלא ככל אשר פסקו בב׳׳ד, עשו השוטרים. במציאות: בית הדין לא הכניס לבית האסורים רק מי שסרב לשלם דמי מזונות וכתובה לאשתו כדי להלחיצו לשלם, וכן מי שהכניס לחנותו בשר טרף. לרבנו הוענק תליון ותעודה מאת המלך, לסמל שגם משפט שישפוט גויים יהיה מקובל במערכת השיפוט של המלוכה והממשלה. (אמנם לא ענד רבנו את התליון מעולם). רבנו מתוקף תפקידו כאב״ד הגדול והרה׳׳ר למדינת מרוקו, היה כמו כן ממונה על מיני הדיינים שברחבי המדינה, וזכה להעמיד דיינים הגונים העומדים בכל המעלות הדרושות לדיינים.

ההערצה האדירה לרבנו לא ידעה גבולות, ואף בעיני הגויים היה אהוב ומקובל, ההערכה הגדולה הגיעה עד שבמשך הימים המלך נהיה לו ׳לידידו האישי׳.

לכל הפחות פעמיים בשנה היה רבנו מוזמן לבא לברך את המלך בטקס מלכותי ומפואר, ורבנו בנועמו ובכישוריו שהיה כמעיין המתגבר, היה מברך למלך בשפע של ברכות ואיחולים כראוי למלך שחלק לו ה׳ מכבודו, והמלך היה מאזין לכל מילה ביראת כבוד, תוך שהוא עומד כפוף כל זמן הברכה.

בפעם מן הפעמים בראות המלכה שהיא לא נתברכה, ורבנו כבר פנה ויצא מחדרו של המלך, קראה למלך בקול גדול שגם היא רוצה להתברך, ואכן שלח המלך שליחים לבקש מרבנו שישוב לברך את המלכה.

והיו מלכים אומנייך

ביום כיפור היה מופיע הנסיך בבית הכנסת, (והיה מבקש לאחוז בס״ת) ואז היה רבנו קורא בקול גדול בסלסול ובניגון נעים לכבוד אביו המלך, את ברכת ׳הנותן תשועה למלכים׳ המופיעה במחזורים של יום הכיפור.

 כצאת השמש בגבורתו על משמרת הכשרות

מלך מרוקו שהיה חפץ ביקרו של רבנו, נתן בידיו סמכות בלתי מעורערת, להעמיד הדת על תילה, ואכן רבנו נתן דעתו גם על כשרות המאכלים, קבע כללים קפדניים בהשגחה על הכשרות, וניהל את מערכת הכשרות באופן אישי. ולא היה נותן תעודת הכשר לאיזה עסק אא״כ היה חוקר תחילה על בעל העסק בנאמנות בממונות. ומי שהיה מיפר כלל מכללי הכשרות, ומי שהיה פותח בית מטבחיים בלי רשות ב״ד היה נענש עפ״י הממשלה. כמו כן תיקן שעל השוחט לסור למשמעת הרב המקומי. (שמש ומגן ח״ב/קעד) וכן תיקן שכל חצי שנה צריכים בעלי העסקים להחזיר את תעודת הכשרות, ולמי שהחליט רבנו להחזיר לו היה מחזיר לו, ולמי שהחליט רבנו שלא להחזיר לא היה מחזיר. הגאון רבי שאול אבן דנאן מינה את רבנו להיות המפקח הבלעדי על יצור המצות. (שמש ומגן ח״ג עמוד שכ׳) ובספרו שמש ומגן ח״ב/קיד׳ מספר על אופן אפית המצות שנאפו בהשגחתו ובעידודו, ושהכל היה בקפדנות ובשמירה מעולה, והיו עורכים אותה במהירות והיו עושים זאת בקיבוץ חכמים בשירים ואמירת ההלל. וכפי שמספר על כך בנו ר׳ דניאל: שבערב פסח לקראת חצות כשהיה אופה את מצות המצוה, כולו היה נרגש, פניו היו בוערות כאש והיה מרגיש כאילו עלה לרגל, וכאילו נמצא הוא בירושלים, היה שר תוך כדי אפית המצות בהתלהבות עצומה את פרקי ההלל. וכל הקהל היו באים לביתו גדולים וקטנים לראותו אופה, וגם כדי לזכות לקבל ממנו גם ברכה.

דירה נאה

ביתו בקזבלנקא, היה גדול ומפואר בוילונות מפוארים ובריהוט מכובד, כראוי לכבודו של ראש הקהל. כשבא לשכון בעיה״ק ירושלים הועתקו לביתו בירושלים גם הוילונות ורהיטי ביתו שבמרוקו, וכל מי שהיה נכנס לביתו, היה קולט שרהיטים אלו הם סגנון מרוקאי מפואר. ביתו כמו כן מפואר בתמונות רבות של רבנו בעצמו, שצילמוהו בעת עוסק הוא בכתיבת דברי תורה, וכן בתמונות בהם הוא נוטל לולב, וכן תמונות על זמנים בהם ניפגש רבנו עם רבנים ידועי שם.

אמנם זו לא היתה השקעה של רבנו – וכשפעם נשאל מאחד המבקרים על אחת התמונות שבביתו, לא הבינו רבנו על מה הוא שח.

אשרי עין ראתה כל אלה

אשרי עין ראתה אותו בערב יום כיפור בשעה שהיה בודק את הסכינים לשחיטת הכפרות, איך שהיו שומרים מסביבו ומכבדים את מעברו מכל עבר, ובהגיעו היו מכריזים בהתרגשות ׳רבי שלום בא׳ ׳רבי שלום בא׳. (מבנו רבי דוד שליט״א)

רבי עמרם בן דיוואן זצוק"ל-הרב א.ע.

 

בעזרת ה'

אל מעי"ן העד"ן

הרב מאיר אלעזר עטיהרבי עמרם - ציון קבר

קורות חייו ונפלאותיו של הצדיק הקדוש המלומד בניסים

רבי עמרם בן דיוואן זצ"ל

אשר הגביר בניסיו ונפלאותיו

אמונה בשם, יחודו והשגחתו

תפיסת הידעונית (א-סחרה) והשומר הנאמן של המערה

הערבי שומר המערה של הצדיק מזה הרבה בשנים, היה מאד אמין על ראשי הקהילה שמסרו לידיו כל הציוד, המבנים, המחסנים, בית הטהרה והמפתחות של בית הכנסת ע״ש הצדיק, ותפקידו העיקרי היה לשמור על האנשים  הבודדים, או האלמנות שבאים להתייחד עם יקיריהם, ואם היו צריכים ללון במקום, הוא שמר עליהם שלא יאונה להם כל רע, ורק כאשר הוא ראה שאין אף יהודי שנשאר בשטח  בית הקברות הוא היה עוזב את המקום והלך ללון בביתו אשר בכפר אשג׳ן.

השומר היה שמו אידרים, כל היהודים או הנשים מוואזן , היהודיות היו מכירים אותו וסמכו על אחריותו עליהם ועל המקום, לא יכולה להיות סעודה שנעשית בשטח שלא היה  מוזמן להתכבד בה, פשוט שומר בעל אחריות למילוי  תפקידו, הוא היה אמיץ ומכובד על בני עמו וכפרו.

אומרים שהוא היה חיל שלחם עם החיילים הצרפתים, הוא  היה מספר שלא למען השכר שקיבל מהקהילה הוא עבד, אלא ראה חובה מוסרית למילוי תפקידו באתר הקדוש, כי היה בעל רכוש; קרקעות ועדרי פרות וכבשים, מאחר שאבותיו מילאו תפקיד זה באמונה שלימה אצל קבר הקדוש הוא ראה שמחובתו להמשיך בדרכם.

ערביי כפר אשג׳ן מטבעם היו שונאי היהודים ורעים  בהתנהגותם לגבי היהודים הם התפרסמו כגנבים מקצועים, אבל לא כולם, ובגלל שאידריס היה השומר של המקום אף : פעם לא ניסו לפגוע לא במקום ולא ביהודים המבקרים בבית קברות.       

בהילולות של ל״ג בעומר ושל ראש חודש אלול הם היו עושים מסחר במקום הציון, מכרו מכל תוצרתם ליהודים. והיו מהם שהיו שואבי מים ומשרתים בקביעות תמורת כסף ליהודים האמידים שהיו באים בקביעות להילולה כל שנה.

אידרים יותר מכל יהודי ידע לספר מעשים על רבי עמרם, סיפוריו היו משכנעים ואמיתיים על נסים שראה כשנוכח כמקום, היו לילות שבתור חוויה.היה יורד מהכפר ושם עין אם הכל מתנהל בסדר.           

לילה אחת הוא סיפר: לאחר שהוא וידא שאין אף יהודי  בשטח בית הקברות כמנהגו עלה לכפרו על מנת ללון בביתו, והנה הוא חלם חלום, וכפי שהיו מתארים לו את דמותו של רבי עמרם חלם שהדמות שתיארו לו באה לו בחלום הלילה זהו ״הסייד״ הקדוש. נגלה אליו הצדיק בחלום וקרא לו אידרים כיצד הלכת ועזבת אותי לבד?

השומר בתוך חלומו נבהל, התעורר משנתו ונזכר במה – שראה בחלומו, מיד קם על רגליו ובריצה מטורפת גמא את המרחק מכפרו והגיע לקבר של ה״סייד״ הקדוש.

ולתדהמתו, לפני שהתקרב ראה ערביה בגיל העמידה  כשהיא רכונה על הקבר וחופרת אותו במו ידיה, אידרים השומר בהתחלה לא הבין מה היא מנסה לעשות, הערביההופתעה ופחדה מאד. כאשר שאל אותה אידרים השומר מההיא עושה? היא אמרה לו שהיא חופרת הקבר על מנת להוציא עצם מעצמותיו של הקדוש היהודי, כשהוא צעק, עליה להפסיק וראתה מי זה היה שעמד על ראשה התחילה לרעוד מרוב פחד והתנצלה על מה שעשתה.

אמרה לשומר ״יא סידי״ כלומר אדוני אני במקצועי מכשפה שבאתי ממרחקים על מנת לסחוב עצם מעצמותיו של הסייד היהודי, כי בעזרת עצם זה אני מצליחה לעשות כישופים, ומזה אני מתפרנסת.

  אידרים שהיה כאמור נאמן במילוי תפקידו עצר אותה ומסרה לידי השופט המקומי ששפט אותה על חילול הקבר הקדוש, היא נאסרה לכמה חודשים על מעשיה הנבזים שזעזעו את כל מי ששמע על מעשה המכשפה.

היהודים ששמעו את הסיפור התפלאו מאד על הצדיק שנגלה לשומר שהצליח למנוע מהערביה מלחלל קברו, הקהילה והאחראים על בית הקברות התפלאו על זכותו של השומר שבא בדיוק בזמן ועצר הערביה מלבצע זממה.

השומר אידריס הזדקן ונפטר, נזכר לטובה ע״י היהודים שהכירוהו, ועל מעשיו ונאמנותו לצדיק, לפני פטירתו אידרים היה מספר שזכות גדולה נפלה בחלקו שזכה להיות השומר של צדיק גדול יהודי. אלה שהכירוהו הצטערו על מותו. במקום אידרים מינתה הקהילה יהודי ירא שמים, שמו היה שמעון סבה ז״ל גם הוא מילא תפקידו בנאמנות שנים רבות עד יום פטירתו.

Recent Posts


הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
פברואר 2015
א ב ג ד ה ו ש
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728

רשימת הנושאים באתר