ארכיון יומי: 6 בפברואר 2015


בחזרה לשום מקום-רפי ישראלי

רפאל ישראלי

בחזרה לשום מקום

יהודי מרוקו בראי תקופה וניסיון חייםבחזרה לשום מקום

פרק ראשון: מראות, ריחות וצלילים

עוד טרם פרץ עידן השלום לעולמנו נטול השלום והשלווה הייתה מרוקו יחידה בין ארצות הערבים שהתירה ביקורים של יהודים יוצאי חלציה, גם לאחר שהתאזרחו רחמנא ליצלן במדינת היהודים, שחברות הליגה הערבית הצהירו, במלל ובמעשה, על משטמתם אליה. והנה בנחיתתי שם בשנת תשמ׳׳ג(1982- 1983), לראשונה מאז יצאתי ממנה לארץ ישראל כ־30 שנה קודם לכן, הייתי אחוז ריגוש ופלצות בה־בעת. את הריגוש ניתן להבין היות ויצאתי משם כנער פליט, שאופקים נמוכים צרים עליו, חששות גדולים מפני הבאות אופפים אותו ותחושת שחרור שמפעמת בו מהולה באימה מן הבלתי־נודע. ועתה שבתי כמבוגר, בעל בעמיו שכל שחלם וגם יותר מזה יצא אל תחום המעשה. קשה היה למתוח גשר בין שני העולמות שנטשתי ושמצאתי, כי הכול נשתנה וכך גם אנוכי. קשה שבעתיים היה לדמיין את גרם המעלות שבו העפלתי משפל ילדותי, שהוציאני מביתי לנדודי, עד להצלחות אליהן הגעתי – אני היהודי הפליט וחסר המנוח שבשנות עיצובו וצמיחתו מנערות לבגרות היה רחוק עד כאב מבית אביו. אשר לפלצות, כי לא יכולתי לדלג על פני התהום הפעורה בין העולם היהודי התוסס והחי בן 250 אלפי נפשות של יהודים, 30 אלף מהם בעיר פאס לבדה, שרוב מניינם הצטופף בעוני ובמחסור, בחולי ובפחד במלח המעופש, העולם היהודי שהותרתי ביציאתי, לבין המיעוט הזעיר שנשתייר מבני עמנו בעת ביקורי בארץ הזרה והקרובה כל כך ללבי ולעולמי הרגשי. עמדתי על ספו של היכל ילדותי שחרב, כמו שנעים זמירותינו ח״נ ביאליק ניצב בפתחו של בית המדרש וקונן על חורבנו; עמדתי וחשתי בכל נימי נפשי וראיתי בכל עיני רוחי את החציר במסילותיו ואת שביליו שדשאו, את אבלה של כל פינהואת בכייתה של כל זווית, כאבלים אילמים חרש יתאבלו. אלא שבמקום שתהה ביאליק האם לבכות את חורבנו האישי או את חורבן בית המדרש שעה שאבד נצחו מה׳ וכל עולמו התפורר – באתי אני עם הרגשת ניצחון על בנייתי מחדש במכורתי החדשה־הישנה.

הייתי בקבוצה של מחפשי שורשים, שלא חלקנו בינינו לא קרבה ולא רעות לבד מזימוננו יחד למערבולת של רגשות ולסערת רוחות שבהן שימשנו איש לרעהו קיר תהודה לרשמים שעלו על גדותיהם. תהליך זה ניכר עוד על סיפונה של המעבורת שהובילה אותנו מחוף ספרד, מנמל אלחסיראם, אל העיר טנג׳יר, עיר ואם ליהודים בימי תפארתה. נמל אלחסיראס, ועמו ועידת 1906 שפתחה את שערי המדינה להשפעת צרפת – תחילה בנועם של הסכמים בין־לאומיים ואחר כך בזרוע נטויה ובמורא גדול של כיבוש צבאי – הלך ונמוג מאחורינו בערפילי הבוקר. רק באימוץ עיניים, שסוככנו בידינו מפני החמה העולה, יכולנו לדמיין את קווי מתארו. סלע גיברלטר השגיא, שיבוש של ג׳בל טאריק (ההר ששמו קשור בכובש המאורי המהולל שפרש את שלטון האסלאם מעבר למצרים אל תוך איבריה הנוצרית במאה השמינית לספירתם), ניצב כאות אזהרה למה שהיה ולמה שיהיה. עוד כשטיילנו על החוף הספרדי מסביר הפנים ערב העלייה למעבורת, טפחה על פנינו תזכורת לימים יבואו: נערים מרוקניים שירדו לחוף בגלוי או בהסתר ועתה פרשו את מרכולתם בערב קיצי חמים, קידמו את פנינו בחיבה ובמאור פנים. כשפתחנו עמם בשיחה בלשונם, גם הזמינו אותנו לכוס תה מרוקני מסוכר, מהביל וריחני, שיהפוך מעתה ללחם חוקנו ולסמל החזרה לשורשים שעה־שעה בכל הימים הבאים. כאשר שאלנו אותם למעשיהם במקום ועל אורח הסתגלותם לעולמם החדש, הם הטעימו בהדגשה ובתמיהה כי אדרבה, על המקומיים להסתגל אליהם, כי אנדלוסיה הייתה מתמיד ערבית ומוסלמית, וממילא זורם דם ערבי בעורקיהם של האנדלוסים דהיום. זכרתי כי ימים אחדים קודם לכן, בדרכי מפריז לספרד, צדו עיני כותרת באחד מעיתוני צרפת מפי ראש ממשלה לשעבר (שהרי ראש ממשלה מכהן לא יהין להעלות כדבר הזה על דל שפתיו) כי ״הסכנה באה מדרום״. הידיעה ההיא ניסתה, מן הסתם לשווא, להתריע בפני הצרפתים כי בצפון אפריקה החופשית משלטונה של פריז מלמדים תינוקות כי על הערבים לנקום על מפלתם מידי שַרל מרטֶל (732 לספירה) ששיבשה את התקדמותם ללב אירופה. אך אפילו ראש הממשלה ההוא לא שיער כי בתוך דוראחד יחלו הערבים לדחוק את האירופים בתוך ביתם לאחר שדור קודם לכן גלגלו אותם החוצה מארצות כיבושיהם.

מקדם ומים כרך ט'-מאמרים שונים

מקדם ומים כרך ט' – מחקרים על קהילת פאס ומכנאס

עריכה : יוסף שטרית

תשס"ו – 2006

קובץ זה עוסק בשתי קהילות מרכזיות וסמוכות זו לזו במרוקו שהטביעו את חותמן על חייהם של יהודי מרוקו; האחת, פאס, מימי הביניים המוקדמים והשנייה, מכנאס, בעיקר מן המאה ה־18. תקופות שגשוגן ופריחתן חופפות גם את התמורות בסדרי השלטון המלכותי במרוקו: קהילת פאס התפתחה ופעלה בבירתה ההיסטורית והתרבותית של מרוקו, שעד לתחילת המאה ה־20 שימשה רוב הזמן משכן לשלטון המלכותי בארץ זו לשושלותיו השונות, וקהילת מכנאס החלה את פריחתה בראשית המאה ה-18, בזמן שהמלך מולאי אסמעיל (1727-1672) העביר את מרכז שלטונו לעיר זו.

שתי הקהילות נבנו מאלפי המגורשים או מרבבות צאצאיהם שחיו או התיישבו בהן והמשיכו בהן את מסורות הלימוד והכתיבה (א׳ אלבז) וההנהגה הקהילתית שהביאו אתם מספרד (ומפורטוגל) (מ׳ עמאר, י׳ טובי), ונמזגו לאחר מכן לתוך היסודות היהודים של התושבים מבחינה לשונית לפחות, עם פיתוחם של דיאלקטים ערביים־יהודיים נושאי השפעה איבֶרית(י׳ שיטרית), עד כדי ביטולם המלא בתחום ההנהגה הרוחנית והפוליטית של הקהילה. כך צמחו ופעלו בשתי הקהילות שושלות הרבנים והמנהיגים הקהילתיים שמאז המאה ה־16 עד להתפזרות הקהילות במאה ה־20 החזיקו ברסן השלטון הקהילתי וכיוונו את אשיות הקיום היהודי ומסורותיו (י׳ תדגי, ח״ה טולידאנו). כך גם התגבשהבשתי הקהילות מסורת נמשכת של התקנת תקנות קהילתיות לניהול עדכני של ענייני היחיד והציבור בהמשך ישיר למסורות יהדות ספרד (מ׳ עמאר) – בפאם מיד אחרי הגירוש ובמכנאס בעיקר החל מן המחצית השנייה של המאה ה־18 ואילך. בשתי הקהילות נכתבה יצירה יהודית עשירה, במיוחד בתחום ההלכה לענפיה העיוניים והיישומיים השונים (מ׳ עמאר), בתחום ההגות והפרשנות־הדרשנות הרבנית (ד׳ מנוה א׳ אלבז), ובשדה השירה העברית (מ׳ נזרי). שתיהן גם היו תלויות כצפוי מבחינת כלכלית בפיתוח קשרים מסחריים ואחרים עם האוכלוסייה המוסלמית הסובבת או הרחוקה, והמסמכים המובאים כאן מארכיון משפחתי בפאס מעידים על כך באופן ברור ביותר (י׳ פרנקל).

עד לסוף המאה ה־18 חסתה מכנאס בצלה של אחותה הבכירה מבחינת ההלכה והיצירה הרבנית וקיבלה את מרותה הטבעית. לאחר מכן התנתקה מכנאס יותר ויותר מחסותה של פאס והשמיעה ברמה את קולה העצמאי תחת הנהגתו המרשימה של ר׳ רפאל בירדוגו (״המלאך רפאל״, 1821-1747) במיוחד, שגם היה אחראי להתקנת רוב התקנות שהותקנו במכנאס (מ׳ עמאר). ניתן אף לקבוע שבסוף המאה ה־19, עם חדירת ניצני המודרניות וההשכלה האירופית למרוקו, נפרדו דרכיהן של שתי הקהילות. הן נחלקו במיוחד בכל הנוגע להיערכות החינוכית הראויה שעל הקהילה לגבש מול שינוי חשוב זה בדמות הקהילה ומסורותיה התרבותיות (י׳ שיטרית). בפאס קיבלה ההנהגה הרבנית בזרועות פתוחות את פועלה של כי״ח ואת פתיחת בית הספר שחברה פילנתרופית זו הקימה בקהילה ב־1882, ואילו מכנאס דחתה במשך עשרים שנה את פתיחתו של בית ספר כזה, ולאחר מכן המשיכה להתייחם אליו בחשדנות. משום כך היא גם דאגה לפתח מסגרות חינוך חלופיות לבני הקהילה המדגישות את החינוך היהודי המסורתי, והצליחה להקים מוסד חינוכי מרכזי לקידום זרם זה של החינוך (י׳ שיטרית); בתקופה זו התפתחו גם מוסדות ההכשרה הרבנית דרך ישיבות משפחתיות וקהילתיות וחוגי לימוד למבוגרים (ח״ה טולידאנו). דגש מיוחד זה שהושם במכנאס בפיתוח החינוך היהודי המסורתי ושיפורו הביא לידי כך, שכיום מורגשת ביותר נוכחותם של בני קהילת מכנאס בעלית הרבנית ובעולם הישיבות בארץ ובעולם, ורבים מהם משרתים כמנהיגים רוחניים בעשרות רבות של קהילות ספרדיות. לעומת זאת נפסקה בימינו כמעט לחלוטין המסורת המפוארת של רבני פאס לשושלותיהם השונות.

הבדלים אלה בגישת שתי הקהילות לעניין המסורת היהודית הצרופה ותמורות המודרניזציה יונקים כנראה ממקורות תרבותיים־פסיכולוגיים עמוקים שעיצבו את יסודות הנהגה החברתית-התרבותית של בניהן ולא זכו לתיאור בקובץ זה. הכוונה להבדלי האופי והגישה לחיי היום־יום בפאס ומכנאס, שאינם מיוחדים לשתי האוכלוסיות היהודיות בלבד אלא משותפים גם לאוכלוסיות המוסלמיות השכנות. אנשי פאס ידועים באהבת הבילויים והחיים הנעימים שלהם ובדאגה לחיי הרגע, כיאה לאוכלוסייה שחייתה ברווחה מסוימת בשל סמיכותה לחצרות מלכים ומוסדות שלטון אחרים ולבורגנות המוסלמית המבוססת שצמחה בעיר זו מאז ימי הביניים (״אהל פאס״) וכללהיסודות חשובים ממוצא אנדלוסי. לעומתם אנשי מכנאם חיו לרוב עד למלחמת העולם השנייה בצמצום רב, ויצאו להם מוניטין של אנשי חיסכון קפדני. הבדלי גישות בסיסיות אלה והמתח הסמוי ששרר בין שתי הקהילות למן סוף המאה ה־18 בתחום ההנהגה הרבנית הביאו במאה העשרים למתחים גלויים בין יוצאי שתי הקהילות ולחילופי הערות עוקצניות ביניהם.

קהילת מכנאס והחיים היהודיים האינטנסיביים שהתנהלו בה ממלאים תפקיד מרמי ביצירתו הספרותית של מרסל בנאבו, יליד הקהילה. בלב הרומנים הייחודיים שלו הוא העמיד את בעיית הכתיבה על הזיכרון הקהילתי ויסודות הזהות היהודית שהוא ספג עד עזיבתו לפאריס בגיל שבע עשרה. בד בבד עם הוראתו האוניברסיטאית כהיסטוריון של צפון אפריקה בעת העתיקה הוא עסק בכתיבה ספרותית בהשראת סדנת ה״אוליפו'״, שהקים הסופר ז׳ורז׳ פרק בפאריס, ושבנאבו הפך עם הזמן למרכזה ״הקבוע באופן זמני״. ברשימתו המתפרסמת כאן לראשונה הסופר מחבר בין התנסויותיו המשפחתיות והקהילתיות כילד וכנער בענייני הלשון והספרים ובין חיפושי הדרך הספרותיים שלו וכתיבתו ה״אוליפנית״ הקלסית. יצירתו של בנאבו ומבניה הספרותיים המיוחדים עומדים גם ביסוד שני מאמרים נוספים (ר׳ אלבז וז׳ חסין). הראשון מתמקד בתבניות המיוחדות של הסיפר האוטוביוגרפי ברומן המרכזי של בנאבו והשנייה עוסקת במבנה הארכיטקטוני שלו, ומשווה אותו למבנה יצירתו המונומנטלית של מרסל פרוסט בחיפוש אחרי הזמן האבוד.

בשער נפרד מובאים מקורות ועדויות על מערכות החינוך השונות שעיצבו את דמותה של יהדות מכנאס במאה ה־20 – החינוך המודרני, החינוך היהודי המסורתי המשופר והחינוך הרבני. מאז פתיחת בית הספר המודרני במבנאס ב־902ו הפכה כי״ח למוקד מכוון ומנווט בתחום החינוך של בני הקהילה, אולם יותר מאשר בכל קהילה אחרת במרוקו נאלצה חברה זו לנהל מאבק מתמשך נגד מסגרות החינוך המסורתי עד שזה השתפר מבחינת תכניו ותנאיו הפיזיים. העדויות, הדו״חות והמכתבים הרבים ששלחו לכי״ח מנהלי בתי הספר ומוריהם מאפשרים לתעד מאבק ממושך זה ולהבין את התנהלות הקהילה בעניין זה(י׳ שיטרית). מאמר נוסך מתאר את הישיבות הרבות שפעלו במכנאס במחצית הראשונה של המאה ה־20 ואת חוגי הלימוד המגוונים שצמחו בה (ח ״ה טולידאנו) הן על פי עדות אישית כחניכן של מסגרות אלה הן על פי מקורות רבניים שונים.

יוסף שטרית

דון יצחק אברבנאל-בנציון נתניהו

דון יצחק אברבנאל

מדינאי והוגה דעות

בנציון נתניהודון יצחק אברבנאל

הוצאת שוקן / ירושלים ותל אביב

קל, כמובן, לערער על טענה זו, אך עצם העובדה שאפשר להחזיק בה ימים רבים כל כך מעידה, שהמשפחה לא רק נתבלטה על בימת ההיסטוריה במעשים חשובים ובאישים רבי ערך, אלא שגם חדורה הייתה באותה תחושה של שליחות היסטורית, שנתבטאה בתוקף רב כל כך בחייו ובחשיבותו של דון צחק.

תו אופי נוסף שאפשר להבחין בו במשפחת אברבנאל ראוי לציון מיוחד. כל אבות אבותיו של אברבנאל היו מנהיגים יהודים מרובי השפעה. מעמדם הרם בחיי היהודים היה כמעט תוצאה הכרחית ממעמדם  הגבוה בארץ בכללה, ובייחוד מקשריהם המדיניים. אולם בני משפחת אברבנאל לא היו מוכנים להתמסר אך ורק להנהגת ענייני היהודים או לפעילות במשק הכספים הממלכתי, כי תחומי התעניינות שלהם כללו גם נושאים מוסריים ורוחניים.  

כך, למשל מספרת תעודה אחת על אברבנאל בימי מלך אלפונסו האדיר והחסיד, אולי היה זה יוסף אברבנאל, סב סבו של דון יצחק, ( בימיו של אלפונסו המלומד ) שאפילו גדולי הכהונה הנוצרית העריצוהו כ " חכם גדול ", ושהוזמן בזכות חוכמתו ולמדנותו, לבקר בחצר המלוכה.

כמו כן תואר דון שמואל, שכבר הוזכר למעלה, על ידי אחד מבני דורו כ " אוהב חכמים, מרבם אליו ותיטיב להם, וכל אימת שהוא נפטר מלחץ עיסוקיו, הו מעיין בכתבי הסופרים והפילוסופים ". אמנם התמסרות אבותיו של דון יצחק לעסקי ממון וענייני ציבור החלישו, כמסתבר, את נטייתם לענייני רוח, אולם בחייו שלו, כפי שנראה, נתגלו המגמות הרוחניות והמעשיות כאחת במלוא עוצמתן, אף אם התנגשו זו בזו. על כל פנים, מאבות אבותיו ירש אברבנאל לא רק כישורים בענייני כספים ואת נטייתו למנהיגות, אלא גם אותה כמיהה לחשיבה עיונית, שהשפיעה כה רבות על חייו.

עיר הולדתם של בני משפחת אברבנאל הייתה סביליה, שבה ישבו בתקופה המוסלמית, ואולי גם הטרום מוסלמית, ואך לאחר שחודש בה השלטון הנוצרי. סביליה, בירה נושנה באנדלוסיה, הייתה העיר היחידה בקסטיליה שנודעה לה חשיבות בינלאומית. הנוצרים חזרו וכבשוה ב 1248 בתנופת הסתערותו של פרננדו השלישי, שהופנתה דרומה והוציאה מידי המאורים מרכזים חשובים נוספים, כגון קורדובה ב- 1236, מוריסיה ב- 1243, וחַאֶן ב- 1246, עיר שהצטמצמה אחיזת המוסלמים בספרד להיקף הקטן ביותר שהיה לה מאז השתלטו המאורים על הארץ ב 714.

כיבושה של סביליה היא גולת הכותרת של מאמץ השחרור  הספרדי מעול המוסלמי, ובמשך קרוב למאתיים וחמישים שנה ציינה סביליה את קצה גבולה של ההתפשטות הנוצרית. כמרכז מסחרי גדול, שהשפעתם של היהודים הייתה מרובה בו, וכמוצב קדמי של הנצרות במאבק ההיסטורי שלה עם האסלאם, ידעה סביליה חיכוכים למכביר, כלכליים ודתיים כאחד, שיצרו בה האווירה החברתית המתוחה.

כתוצאה מכך נעשתה סביליה כר פורה להסתה ארסית מתמדת נגד היהודים. הייתה זו סביליה שנתנה ב 1378 את האות למסע רדיפות נגד היהודים, שעתיד היה להקיף אל כל אזורי ספרד, הייתה זו סביליה שפתחה את שורת הפרעות ביהודים, שהתלקחו ברחבי חצי האי ב 1391, ובסיציליה פתחה האינקוויזיציה את בית הדין הראשון שלה ב 1481.  

לאווירה המלחמתית  הקשה של סביליה , ששימשה חממה לפולמוסים דתיים, יש לייחס לפחות חלק מן הלהט והמיומנות במאבק נגד עקרונות הנצרות, שאחדים מבית אברבנאל הצטיינו בו. אולם דון שמואל אברבנאל, סבו של דון יצחק, לא נמנה עם אלה. הגנתו על היהודים לא התבטאה בהתמודדות תיאולוגית עם חכמי הנוצרים אלא בהדיפת הטיעונים של אויבי היהודים בחצרות המלכים.

דון שמואל הצליח כל כך במילויה של משימה זו וסיכל מזימות שונאיהם של היהודים לעתים קרובות כל כך, שיהודי ספרד ראו בו מנהיג שהיה להם ל " מגן ומחסה " וכינוהו בתואר " נשיא האלוהים ". קשה לשער את עוצמת הזעזוע הנפשי שפקד אותם כשנודע להם באחד הימים שדוברם הנערץ התנצר. הנושא היה כאוב מכדי לדון בו בפומבי, ובמשך מאות שנה ויותר החזיקו היהודים בדעה, שהמרתו של דון שמואל נעשתה בכפייה. העובדה שדון שמואל התנצר מרצונו נתבררה זה לא כבר על ידי המחקר היהודי החדש.

כתוצאה מכך התעוררה השאלה, מה הניע את דון שמואל להמרת דתו ? קשה , כמובן, להניח, שאדם בעל רקע חינוכי וציבורי כשלו הפך למאמין בעיקרי הדת הנוצרית. אמנם ידוע שבשעת מילוי תפקידו כחצרן לא הקפיד על קיומן של קצת מן המצוות או של רובן, אך אם לדון לפי מקורות שבידינו, אפשר להניח שנתקפה בכך עמדתו של ספקן או הוגה דעות חופשי, שהטיל ספק בתֵקפותן של כל הדתות. אדם בעל הלך רוח כזה והרגלי חשיבה כאלה לא יעבור מן היהדות ה רציונאלית לנצרות המיסטית מתוך חשיבה פילוסופית.

מאחורי הקוראן-חי בר-זאב- בירורים ביהדות ואסלאם

מאחורי הקוראן

חי בר-זאבמאחורי הקוראן

בירורים בעניין יצירת הקוראן ובעמדות של היהדות והאסלאם זו מול זו

בהוצאת " דפים מספרים " 

מיהו מורו של מוחמר ?

עכשיו, שגמרנו לספר מה קרה למוחמד בעיר מכה, נשאר לנו לנסות ולברר מי הוא שעומד מאחוריו ומצווה לו לדרוש, וכמו שמובא בקוראן פעמים רבות: ״אמור כך וכך״ או: ״השב כך וכך״. בעוד המסורת האסלאמית מאמינה שאלה הם דברי המלאך גבריאל, שוררת הסכמה כמעט מלאה במחקר המערבי, כי שאב את ידיעותיו ממפגשים עם יהודים ונוצרים תושבי חצי האי ערב.אבל לנו מסתבר שהיה לו מורה, והוא שמצווהו לדבר. הבה ונחקור: מי היה האיש הזה? והאם היה יהודי או נוצרי? כדי לזהותו נחקור אישים שפגש מוחמד בצעירותו, וכן את משפחתו.

אבן אסחאק כתב, כי סבו של מוחמד, עבד אל-מוטַלִב, נולד לאם יהודייה משבט בני נג׳אר שהזדווגה עם ערבי. עוד הוא מספר, כי אמו של מוחמד ביקרה עם בנה הקטן בן השש במדינה אצל משפחתה, בית-האב נג׳אר. – לאחר נסיעה זו מתה אם מוחמד –  לדבריו, שכשהגיע מוחמד בשנת 622 לעיר מדינה, הוא קבע את ביתו אצל בני נג׳אר. בהזדמנות אחרת מציין אבן אסחאק שחיו במדינה יהודים שנקראו בני נגא׳ר.

בחדית׳ ובסירה מוזכרת פגישה בין מוחמד ובין כומר נוצרי בשם בחירא. מנגד ההיסטוריון תיאופנס, בן דורו של אבן הישאם, מספר כי למוחמד היו עשרה חברים יהודים, והם לימדו אותו את יסודות היהדות, ובייחוד ׳דברי חטאי נגד נוצרים. דבריו של תיאופנס עולים בקנה אחד עם קטעי גניזה יהודיים שמקורם במאה העשירית לספירת הנוצרים,המספרים על עשרה מורים יהודיים למוחמד, אשר חיברו קטעים מהקוראן. 166 אבל נמשיך ונחפש. ההיסטוריון הקדום ביותר של האסלאם הוא אבן אסחאק. – נפטר למעלה ממאה שנה אחר מות מוחמד – כתביו אבדו, וחלק מדבריו מובאים בספרים מאוחרים יותר, כגון בספרו של אבן השאם. – נפטר בשנת 830 –  אבן אסחאק מספר: אבי מוחמד מת לפני לידת בנו, וכשנולד מוחמד, נמסר התינוק למינקת, בקטנותו ברח מוחמד מן הבית, ואיש אחד ששמו ורקח אבן נופל, מצאו בשוק והכניסו לבית. אבן אסחאק גם כותב, שורקה כינה את מוחמד: ׳אחייני,; כנראה היה באיזה צד ה׳דוד׳ של מוחמד. הוא גם כותב שהיה חכם בתורה, וכתב את התורה בעברית ובערבית, ועודד את מוחמד לדרוש בפני הערבים. הוא גם מספר שאשתו הראשונה, חדיג׳ה, אותה משבחת המסורת על מידותיה הנעלות, ואשר היתה הראשונה להאמין בשליחות החשובה של בעלה ולחזק את רוחו בזמנים הקשים במכה, היתה בת דודתו של ורקה. אם כן מסתבר, כי ורקה היה המורה הראשון של מוחמד.

הערת המחבר : מ׳ שובה, ״עשרת חבריו היהודים של מוהמד״, תרביץ, ב (תרצ״א), עמי 89-75; ד׳׳צ בנעט, ״על עשרת חבריו היהודים של מוחמד״, תרביץ, ג (תרצ״ב), עמי 116-112. בגירסאות אחרות של מסורת זו הצטרפו החברים למוהמד בכדי לסכל עצה של הנזיר הנוצרי בחירא, שהשפיע על מוחמד לגזור שמד על היהודים ראו ש׳ שטובר, ״ראשית האסלאם באקספלריה יהודית״, פעמים, 61 (תשנ״ה), עמי 100; מ. גיל, ״מעשה בחירא וגירסאותיו היהודיות״, בתוך: ח׳ בן-שמאי(עורך), חקרי עבר וערב מוגשים ליהושע בלאו, תל-אביב: אוניברסיטת תל-אביב, תשנ״ג, עמי 210-193. למעשה עוברת דמות מסתורית זו של בחירא כחוט השני במסורות מוסלמיות, יהודיות ונוצריות, כמי שזיהה סממנים של נבואה אצל מוחמד, טיפח אותו ועודד אותו להפיץ את בשורתו. בספרות הפולמוס הופכת דמותו לאמצעי ניגוח פולמוסי בידי כל אחת משלוש הדתות כנגד רעותה. ראו ש׳ שטובר, ״הנזיר בחירא, איש סודו של מוחמד, והיהודים: בין פולמוס להיסטוריוגרפיה״, דברי הקונגרס העולמי למדעי היהדות, 10 (תש״ן), חטיבה בי, כרך 1, עמי 76-69.

 ברם, היסטוריונים מוסלמים מימי הביניים וחוקרים מערבים, שהשילו רבדים פולמוסיים אלה וביקשו לגעת בדמותו ההיסטורית של אותו בחירא, הגיעו למסקנות שונות בתכלית: יש הגורסים כי מדובר בכלל בדמות יהודית טיפוסית. 699-708 .Noeldeke, "Hatte Muhammad christliche Lehrer?", pp; גיל, ״מעשה בחירא וגירסאותיו היהודיות״, עמי 195-194, הערה 1. המומר היהודי-מוסלמי סמואל אל-מגךבי(1175-1125) מציין, כי היהודים מייחסים את הקוראן ולשונו הצחה לחכם יהודי, עבדאללה בן סלאם. כ-300 שנה לאחר סמואל מזכיר עניין זה אליהו קפישאלי בספרו סדר אליהו זוטא. וראו גם ש׳ שטובר, ראשית האסלאם באספקלריה יהודית, עמי 97 ואילך. הדיון הממצה ביותר בסוגיית חבריו היהודים של מוחמד היה בחיבור שכתב יוסף סמברי, בן המאה השבע־עשרה, ובו הוא מתאר את התקבצותם של המורים היהודים סביב מוחמד, השפעותיהם המכריעות על בשורתו המונותאיסטית ועלילותיהם לאחר מותו. ראו שוב בשטובר, ראשית האסלאם באספקלריה יהודית, עמי 102.

מתוך האינטרנט : מבוא לאסלאם: סיפור בחירא – זיהוי מוחמד כנביא

מתוך: מבוא לאסלאם : חייו של מוחמד

ממכה יצאו שיירות חורף ושיירות קיץ עם סחורות רבות. בנעוריו של הנביא מוחמד, דודו, אבו טאלב, הציע לו להצטרף אל אחת משיירות המסחר. מוחמד שלנו יוצא עם שיירת המסחר צפונה, לסוריה. כמובן, שלא הייתה זו הפעם הראשונה שהסוחרים הגיעו לסוריה, ולכן הם הכירו את המקומיים. בין אנשי המקום, היה אדם בשם בחירא, נזיר נוצרי סורי. המסורת מספרת, שבכל פעם שהסוחרים פגשו את בחירא, הוא לא הראה כלפיהם שום יחס. אולם, הפעם, בחירא קידם את פניהם בפנים נוהרות ושמחות. זאת אף זאת, הסוחרים קיבלו את הזמנתו למשתה מפואר בערב. להזמנה זו היה תנאי, נוכחות כל אנשי השיירה במשתה. בחירא עומד לפני הקהל, מתבונן בהם ואומר “בקשתי שכולכם תגיעו”. הסוחרים עונים לו שכולם נוכחים, מלבד נער אחד, שנשאר לשמור על הציוד. בחירא מבקש שיביאו גם את הנער (מוחמד). כשמוחמד מגיע, בחירא מעלה אותו על הדוכן, וחושף את גבו. על גבו של מוחמד ישנו כתם, ממש בין כתפיו. בחריא אומר לנוכחים: “זהו כתם הנבואה. הנער הזה, עומד להיות הנביא שהוזכר בברית החדשה ובברית הישנה, הנביא שלו ציפינו.” בחירא פונה לאבו טאלב ומספר לו שאותו נביא יהיה מקור לצרות רבות, ולכן הוא צריך לשמור עליו היטב.

Recent Posts


הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 139 מנויים נוספים

פברואר 2015
א ב ג ד ה ו ש
« ינו   מרץ »
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728

רשימת הנושאים באתר