ארכיון יומי: 18 בפברואר 2015


מבצע " יכין " – עלייתם החשאית של יהודי מרוקו – שמואל שגב.

מבצע " יכין " – עלייתם החשאית של יהודי מרוקו – שמואל שגב. מבצע יכין

למשל אני משוכנע כי עיוור או חירש אחד בין עשרות רבות, יוכל לעלות עם משפחתו. ביטול  רישיון עלייתו של נכה כזה מבטל עלייתם של עשרות ולעתים של הכפר כולו. במקרים מסוימים ייעשו כל המאמצים מצידנו כדי שהג'וינט או הקהילות בערים הסמוכות, יקבלו לידיהם את המקרים הסוציאליים הקשים. 

" בטוחני כי כפרים אלה עשויים לתת לנו ברבות הימים, אלמנט טוב ביותר בשביל מושבי העובדים, בייחוד אם העברתם לישראל תהיה מחושבת ומאורגנת מראש. ובמידת האפשר הם צריכים, עם הגיעם לישראל, לעבור מיד מהאונייה למקום התיישבותם בעתיד.

" גם המשך ריפוי הנגועים בגרענת צריך להיעשות בישראל, במקום מגוריהם לעתיד. דבר זה חשוב כדי שבד בבד עם ריפוים, יוכלו לגשת כבר בימים הראשונים לישיבתם, להכשרת הקרקע שעליה יתיישבו בעתיד.

" כבר בשלבים הראשונים של חייהם בישראל, יהיה אפשר לפתוח בית ספר לילדים ולהקנות למבוגרים ידיעות ראשונות על הארץ. כפי שתיארתי בראשית מכתבי, כי על ידי כך אנו חוסמים את עלייתם של אחרים וגורמים לדמורליזציה מסוימת בין יושבי הכפרים.

אין גם כל תקווה שנמצא מורים ומדריכים מתאימים ומרובים. והחשוב ביותר : השהייתם במרוקו לשם ריפוי פירושה – עלייה איטית ביותר, שעה שמגמת ההתנגדות לעלייה אצל הערבים ואצל הצרפתים, עלולה לגבור וללכת.

" אודה על האמת, לבי חרד אם לא נאחר את המועד. אבל זאת לא נוכל לדעת אלא רק כשנתחיל הלכה למעשה בהעלאת יושבי הכפרים. כדרכנו בעבר נקבע עובדות, ואם ניתקל בקשיים גדולים נפעל כולנו לביטולם ".

ברם הכללים הנוקשים של הסלקציה, מנעו פתרון מהיר לבעיה זו. לאחר שורה של פרעות ומהומות דמים, שכוונו כולן כלפי האירופאים והצרפתים, יצא יושב ראש מחלקת העלייה, יצחק רפאל, לסיור של 9 ימים בהרי האטלס, יחד עמו היו זאב חקלאי ונציג משרד הבריאות, ד"ר א. מתן.

בסיס היציאה היה מראכש. אם רבאט היא בירת מרוקו, קזבלנקה – המכרז הכלכלי ופאס – הרוחני דתי, אזי מראכש המרכז השלטוני, הכלכלי והדתי של אזור האטלס. וכה מתאר יצחק רפאל את סיורו בהרי האטלס : " אחרי נסיעה של שעתיים במכונית ממראכש, נתקלנו ביהודי כפרי ראשון, רכוב על חמור.

גבר תמיר וחסון, מגודל זקן ופאות, דובר ערבית ברברית, אך ידע כמה מלים בודדות בעברית. תחילה התייחס אלינו בחשדנות, אך אחרי שהזדהינו וקראתי ישראל, הוספנו כמה מלים כמו " ירושלים, " מערת המכפלה ", ועוד כיוצא באלה ביטויים תנ"כיים, עתה פגה ההסתייגות והוא לקח אותנו לכפרו.

רפאל ומלוויו הלכו בשביל צר כמחצית השעה, עד שהגיעו לכפר אגווין. כל תושבי הכפר, על נשותיהם וטפם, המתינו בחוץ. לא היה בכפר אפילו זכר לחקלאות. הוברר שיהודי אגויין עובדים כאריסים ומעבדים את שדותיהם של פאודלים מוסלמים, בכפרים הסמוכים.

האחרים היו בעלי מלאכה : חייטים, סנדלרים, נפחים וכו'. העיסוק המרכזי שלהם היה " תעשיית שמן " : הם דרכו את הזיתים במכשירים פרימיטיביים, בבורות חשוכים. שכרם היה דל והספיק בקושי למחייה. רק פעם אחת בשבוע אכלו בשר או דגים.

תנאי הדיור בכפר היו איומים. בבתים לא היה מאור ולא מים. הזיהום היה גדול בהרבה מאשר בגטאות העירוניים. החינוך מוגבל – מוגבל ביותר. חכם קשיש לימד ב " חדר " צר ואפל את הילדים לקרוא בסידור ושינן להם תפילות בעל פה. כולם ביקשו והתחננו לעלות לישראל. כולם היו מודעים למצבם ורצו לשפרו על ידי עצם העלייה לישראל. 

Yigal Bin-Nun- יגאל בן-נון

 

גינוי הכרוז מטעם הקהילהיגאל בן נון

ב-12 בפברואר התכנסה מליאת מועצת הקהילות וניסחה הודעה לעיתונות שפורסמה בתקשורת הצרפתית והערבית. ההודעה היתממה בשאלת מקור הכרוז, אך גינתה גם את מחברי הכרוז וגם את הפרסומים העוינים בעיתונות המפלגתית:

מועצת הקהילות היהודיות במרוקו מגנה את הפצת הכרוזים שמקורם אינו ידוע. מטרתם פירוד וזריעת ריב ומדון באוכלוסייה המוסלמית והיהודית. היא מגנה בחריפות את יומרותיהם של גורמים חסרי אחריות, יהיו מניעיהם וזהותם אשר יהיו. היא מגנה גם את המסע התקשורתי העוין המתנהל בהתמדה בעיתונות נגד האוכלוסייה היהודית על יסוד טיעונים שקריים ומעלילים. היא מביעה את רצון יהדות מרוקו להמשיך במשימת בניית המדינה באחריות ובגאווה. היא שואפת לשקט ולשלווה המנוגדים לתעמולה שלא פסקה לזרוע נבטי שנאה ויריבות, שמקורן בדעות קדומות המנוגדות למדיניות הוד מעלתו מוחמד החמישי ירום הודו. היא מבקשת מן המלך להפעיל את סמכותו כדי שכולם יכבדו את המדיניות של חיים בצוותא עליה הכריז.

ראשי הקהילה היו משוכנעים שרק מסע הסברה בעיתונות העולם והתערבות מבחוץ ימנעו את האסון שעלול לפקוד אותם. גם חסידי ההשתלבות תמכו במסע כזה. עמדתם של ראשי הקהילה השתנתה אחרי פגישתם עם המלך מוחמד החמישי' מועצת הקהילות ביקשה מן השר לשעבר, לאון בן-זקן, לבקש מיורש העצר בתפקידו כסגן ראש ממשלה, לקבל גם הוא משלחת של המועצה.

 רוב ראשי הציבור היהודי במרוקו הגיבו בשלילה על הכרוז הפרובוקטיבי וטענו שהפצתו הייתה מסוכנת ומיותרת. הכרוזים גרמו לתדהמה, לוויכוחים ולמעצרים. לציבור היהודי היה ברור שהיוזמה לניסוחו ולהפצתו לא באה מתוך הקהילה אלא מגורם שהתכוון לסכסך בין היהודים לשלטונות ולשכניהם המוסלמים. גרסאות שונות נפוצו על מקור הכרוז. אחדים טענו ששירותי הריגול הצרפתיים ביקשו לסכסך בין היהודים לשלטונות והשתמשו בכרוזים ללוחמה פסיכולוגית. אחרים העריכו שהכרוז הוא מעשה ידי חברי מפלגת בן-בַּרכָּה, האיחוד הלאומי של הכוחות העממיים, שהיו מעוניינים לגרום למעצרים ביוזמת השלטונות, כדי לפגוע בממשלת מוחמד החמישי בחוץ לארץ. אחדים חשדו במשטרה עצמה שיזמה את הכרוז כדי להצדיק מעצרים אחרי הפצתו. אולם כולם ידעו שלא יהודי מרוקו חיברו את הכרוז, שכן נכללו בו ביטויים זרים לאופן מחשבתם.

לשר ההסברה אחמד עלאוי לא היה ספק מי חיבר את הכרוז. הוא ציין בפני משלחת הוועד היהודי-אמריקני: "הציונים יוצרים במו ידיהם את האנטישמיות". הכרוז שיזם גתמון יצר מבוכה וגרם לתגובות שליליות על הפעילות הישראלית גם בקרב צעירים שנמנו עם אוהדיה המושבעים. כיוון שדו"ח הוועד היהודי-אמריקני גינה את הכרוז בחריפות, החליטו נציגיו להגביל את תפוצתו ולא למסור אותו לנציגי ישראל. אך דוד עמר, ראש הקהילה, שוכנע בפגישתו עם המלך שלהפצת הכרוזים הייתה השפעה חיוביות על החלטותיו להנפיק דרכונים ליהודים וכי היה זה מעשה נבון. בין כה וכה, ציין, אין אפשרות להוכיח עם מי הצדק.

מוסדותיה הרשמיים של הקהילה לא יכלו להתעלם מפרסום הכרוז. המנהיגות היהודית התלוננה שהפצתו העמידה אותה בפני מצב שיקשה עליה להתערב למען העצורים שחילקו אותו. עם זאת נוצרה תחושת אחדות בהנהגה שהשכיחה את המאבקים הפנימיים. סדרת האירועים שזעזעו את הקהילה ערערו את שלוותה. הביטחון העצמי ירד לשפל שלא ידעה בעבר. אחד מראשיה התבטא על הסכנה לקהילה ממעשי גתמון: "יתכן שיום אחד נגיע למצב שהגיעו אליו בגטו וארשה, אך אם נעשה זאת [לשאת נשק ולבצע מרד], הבה נעשה זאת למען נושאים אמתיים, לא בגלל משהו כמו הכרוז הזה.

ברית מס 27-מבט על קהילת מראקש

ד"ר אלישבע שטרית

מראכש ואגפיה – על הקשרים והיחסים שבין יהודי העיר ליהודי המחוז

דרכי הקשר בין המרכז למחוזמראכש 000000

דרכי הקשר בין העיר ליישובי המחוז נבעו מאופייה של הפעילות הכלכלית. למה הכוונה? היהודים שחיו בכפרים ובעיירות הסמוכים למראכש נהגו להביא בעצמם את התוצרת החקלאית של אזורם ולהחליף אותה בעיר במוצרים עירוניים או במוצרים חקלאיים שהיו חסרים אצלם. בקרב קבוצה זו ניתן להבחין בין יהודים שעיקר פרנסתם הייתה חקלאות והם היו באים לעיר כדי למכור את עודפי תוצרתם. למשל : יהודי אסני, שישואה או אולאד מנסור עסקו בחקלאות ואת תוצרתם: שעורה, תירס, ירקות, פרות, ביצים מכרו במלאח של מראכש. קשרים מעין אלה נעשו בצורה ישירה והם אפיינו בעיקר את הפעילות הכלכלית שהתקיימה בין יהודים כפריים ממקומות שונים – בינם לבין עצמם. עדות על כך אנו מוצאים במקורות הפנימיים של התקופה אגב הטיפול שטיפלו דייני מראכש בסכסוכים שפרצו בין הכפריים: "וכן באותם כפריים" כותב הרב בן מוחא באמצע המאה התשע עשרה "שעושים ביניהם שיפרענו (=את שטר חוב) ליום השוק , ואירע שאותו יום בטל השוק מאיזה סיבה גם זה לא יפרענו,כי אם עד השוק הבא, כי כוונת הלווה היא שימכור ויישא ויהיה מרווח ביום השוק הנזכר כדי למצוא טרף לביתו".במקום אחר נדרשו הסופרים הרושמים שטרי חוב בין הצדדים "להיות זהירים" בבדיקת הפרטים על אודות הלווים ואילו מהדיינים, שלפניהם נידונו התלונות, נדרש: "להרבות בחקירות ובדרישות , דחיישינין (=חוששים) שמא זה שינה שמו לשם אדם בעלמא….ומשנים שמותם בשמות אנשים הידועים להם בכפרים שלהם דבעניין זה יעשו רמאות גדולה, לכן צריכים בדברים האלה דרישות וחקירות".

פעילות זו שהייתה משנית לעיסוקם של היהודים החקלאים התאימה לאלה שחיו במקומות הקרובים למרכז ולסחר הקימעונאי והזעיר, אבל היא לא התאימה לא לסחר הסיטונאי ולא ליצוא.

לסוג המסחר הזה נדרשו כמויות גדולות של שקדים, שעורה, עורות עזים, זרעים, שמנים, גרגרי חומוס וכוי. כמו כן, את הסחורות היה צריך לאסוף בכמה מקומות, במיוחד לאור העובדה שכל אחד מהאזורים המקיפים את מראכש סיפק סוגים אחדים של מוצרים: העמקים של האטלס היו המקור לאספקת שקדים, אגוזים ותירס; הערבות היו המקור לאספקת עורות והמישור היה המקור לאספקת תבואה, פרות, זיתים, ירקות. במקורות הפנימיים נמסר על טונות של סחורה שהגיעה מהכפרים אל העיר. סוג כזה של מסחר נעשה באמצעות סוכנים ומתווכים, המכונים "אלכומיסיון" ( a la commission ): "להיות שהתגרים, רובם ככולם, שולחים להם התגרים הגדולים ממקומות אחרים למכור להם בלכומיסיון". ככל שהתגרים היו זקוקים לכמות גדולה של סחורה ולסוגים שונים, ובמיוחד אם המרחקים בין מקורות האספקה היו גדולים, כך הם נדרשו להיעזר במספר גבוה של מתווכים ראשיים או מתווכים משניים. שלמה לוי, לדוגמא – אחד מסוחריה הבולטים של מראכש (משנות השמונים ואילך – ייצא לאירופה דרך נמל סאפי: שקדים, זרעים שמן זית ותבואה וייבא : סוכר, תה בדים וברזל. כדי לרכוש את התוצרת החקלאית מינה שלמה סוכנים ראשיים במקומות שונים, סוחרים סיטונאים בזכות עצמם: ר׳ חיים אסולין בנטיפה, ר' שלמה בוחבוט בתמסהאולת ור' משה אסולין בזגורה. חלק מהתוצרת החקלאית קנו המתווכים מחקלאים מוסלמיים מקומיים וחלק אחר הם רכשו בעזרת מתווכי משנה שהם מינו- יהודים שישבו בכפרים מרוחקים יותר- אלה בתורם גם כן נעזרו במתווכים. שלמה שילם למתווכיו הראשיים במזומנים ובתוצרת שייבא (סוכר, בדים, תה). המזומנים נועדו לחקלאים המוסלמיים ואילו התוצרת העירונית נועדה לסוחרים יהודים מקומיים. המתווכים הראשיים בנטיפה, בתמסהאולת ובזגורה שילמו למתווכיהם בדרך דומה וכן הלאה. קשרים מהסוג הזה דרשו אמון רב, במיוחד לאור העובדה שהמרחקים היו גדולים מאוד והקשרים היו, על- פי- רוב, עקיפים ומפותלים . כמו כן לרוב לא הייתה חפיפה בין מועד התשלום למועד אספקת הסחורה. (המתווכים הכפריים נהגו לקנות את היבול בעודו על הקרקע). אבל, אחרי שהושג האמון המשיכו הצדדים לשמור על הקשרים ביניהם דור אחרי דור.

מערכת היחסים שנוצרה כתוצאה מהקשרים הכלכליים בין הפריפריה למרכז התבססה על תלות הדדית. זאת משום שהפריפריה הייתה זקוקה למרכז שישמש לה צינור להעברת מוצריה החקלאיים ובה בעת היא נזקקה למוצרים העירוניים שסיפק לה המרכז. ומנגד היה המרכז זקוק לתוצרת החקלאית של הפריפריה שבה הוא סחר ואותה הוא ייצא לאירופה. כמו כן הוא היה זקוק לסוכנים מקומיים שיפיצו בעבורו מוצרים עירוניים ומוצרי יבוא. התלות ההדדית יצרה מערכת לשרים אינטנסיבית ופרמננטית בין העיר לאגפיה. כך מתארים סוחרי מראכש את קשריהם עם יהודי נטיפה: "יהודי נטיפה מקיימים פעילות מסחרית ענפה ורצופה עם מראכש. הם קונים מאתנו סחורות רבות: בדים, כותנה, סוכר, תה, נרות ועוד, ועוד. מנטיפה הם שולחים לנו: שקדים, שעווה, עורות עזים וכל מה שדרוש לנו. הקשרים שלנו אתם הדוקים מאוד. אנו שולחים להם בקביעות סחורות וכסף כדי שיקנו לנו סחורות מאזוריהם".

ברם קשרי המסחר האינטנסיביים בין המרכז במראכש לאגפיה, סייעו להידוק הקשרים ביניהם והפיזור של היהודים ברחבי הפריפריה סייע לקיום הפעילות המסחרית.

Brit-La vie Juive a Mogador

Brit

Revue des Juifs du Maroc

Numero special

אשר כנפו בבית העלמין במוגדור

אשר כנפו בבית העלמין במוגדור

Salomon Hai Knafo

La vie juive a Mogador

Presente et annote par

Asher Knafo

Ot Brit Kodesh

Hiver 2008 

Le deces de mon pere Salomon Hai Knafo, survenu a Jerusalem le 7 Mai 1995 a laisse un grand vide. On ne peut s’empecher de penser qu'avec lui s'est terminee une epoque ou les gens avaient une grandeur presque demesuree, grandeur que nous ne rencontrons plus aujourd'hui. S.H.Knafo a mene une vie exemplaire, comme pere d'une tres grande famille et comme chef et dirigeant d'une grande communaute. C'etait un puits intarissable de savoir et de connaissances. Les entretiens avec lui, etaient toujours passionnants et enrichissants. Une reflexion, une question, provoquaient immediatement une reponse juste et detaillee. Quand il n'avait pas de reponse il avouait "Je ne sais pas", mais n'en restait pas la et se mettait tout de suite a la recherche d'une reponse satisfaisante. Mon pere avait la plume facile et eprouvait un veritable besoin d'ecrire et de communiquer avec les personnes qui lui etaient cheres. II entretenait avec ses enfants et les membres de sa famille qui etaient a l'etranger, une correspondance reguliere. L'ordinateur personnel n'existait pas encore. II tapait donב ses lettres sur une petite machine a ecrire, et se servait de papier pelure pour obtenir plusieurs exemplaires. Chacune de ces lettres ecrites en lignes serrees etait d'au moins sept pages numerotees. Elles etaient toutes de veritables chefs- d'oeuvre. Elles etaient imagees, pleines d'humour, de philosophic et d'enseignements. Nous les lisions avec ferveur et les faisions lire a d'autres. Ceux-ci etaient emerveilles par son langage chatie en franfais et en hebreu. Ce courrier similaire a plusieurs correspondants inspira son frere le poete Isaac D. Knafo, qui a son exemple ecrivit une "Lettre des lettres" qu'il envoya a tous les membres de la famille. II en composa encore treize, denommees 'Lettre', imprimees en offset qu'il envoyait de son Kibboutz a des centaines de proches et amis. Apres le deces d'Isaac Knafo, l'idee continua de faire son chemin et les descendants de S. H. Knafo fonderent la revue 'Brit' a laquelle lui- meme participa largement jusqu'a ses derniers jours. 

Vie de Salomon Hai Knafo 

Salomon Hai Knafo est ne le 13  septembre 1905  a Mogador (aujourd'hui Essaouira). Son pere etait le Grand Rabbin Rabbi David Knafo, chef du Tribunal rabbinique de Mogador. On disait de ce dernier qu'il n'y eut jamais de divorces a Mogador pendant les annees qu'il exerca en tant que juge car il arrivait toujours a concilier les deux conjoints. Sa mere, Donna, etait une sainte femme qui passait chaque jour de maison en maison pour recolter habits, victuailles et argent qu'elle distribuait ensuite aux necessiteux de la ville. 

Son grand pere etait le Saint tres venere Rabbi Yossef Knafo qui fut l'auteur de nombreux livres parmi lesquels on peut citer deux livres sur la fete de Pessah: " Zevah Pessah " et " Yefe Enaim ", un livre sur la brit : " Ot Brit Kodech ", un livre sur le Shabbat : " Chomer Shabbat ", des livres sur la Thora : " Kol Zimra ", Bade Haaron ", Yossef Besseter ", Ragle Hakisse " et d'autres.   

Rubbi Yossef Knafo etait en troisieme generation, descendant des "Nissrafe Oufrane", les martyrs d'Oufrane qui furent brules vifs car ils n'avaient pas accepte de se convertir a l'Islam.

 Sa grand'mere, Zahara, une sainte femme elle aussi, consacra sa vie au bien de la communaute. Elle aidait les jeunes filles sans dot a trouver un mari, les garcons demunis a feter leur Bar- mitsva, les femmes qui venaient d'accoucher a s'occuper de leur bebe. Elle passait une grande partie de son temps a preparer des medicaments pour alleger les souffrances des pauvres de Mogailor. Elle eut le privilege de venir finir sa vie a Jerusalen vers 1902. Elle est enterree au Mont des Oliviers. 

Enfant, Salomon Hai' Knafo au Heder (Sla) fit des etudes chez plusieurs rabbins tels Rabbi Mss'eud Kidouchim et Rabbin Mordekhay Ohayon. De la, il passa a l'Ecole de l'Alliance. II completa ses etudes religieuses chez son pere puis dans la Yechiva du grand talmudiste le tres venere Rabbi David Attar.

Salomon Hai commenga a travailler tres jeune. Rapidement il devint indispensable dans une grande compagnie commerciale ou il exerga la fonction de chef comptable pendant 36  ans. Meme en travaillant il ne delaissa pas ses etudes. II acquit une erudition tres vaste grace a son amour des livres. Connaissant cet amour, les gens de Mogador lui proposaient d'acheter chaque livre, en francais ou en hebreu qui leur passait entre les mains. Malgre ses moyens plutot modestes il achetait tout ce qu'on lui proposait. C'est ainsi qu'il se constitua une bibliotheque extremement fournie en livres francais et en livres Kodech.

II se maria avec Esther Kadoch, fille de Messan (Moche) et Douani Kadoch. Ensemble ils eurent treize enfants qu'ils eleverent dans le bonheur et qu'ils eduquerent dans les regies strictes de l'honnetete. Leur fille Ruth, nee a Chavouot, trouva sa mort dans un accident de la route la veille de Chavouot alors qu'elle devait feter ses 21 ans.

A la mort de son pere, survenue en 1937 , une delegation de notables de la Synagogue El Kahal, qui fut construite pour Rabbi Yossef Knafo, vint lui demander de remplir les fonctions d'officiant a la synagogue El Kahal comme l'avaient fait avant lui son pere et son grand-pere. II accepta et officia jusqu'en 1953  date a laquelle il passa avec sa famille a Casablanca.

Esther Knafo nee Kadoch, (1910-2003) femme de 1'auteur, mere de treize enfants. Elle fut presidente de la Wizo a Mogador. En 1967, pendant la guerre des six jours, alors que quatre de ses fils etaient engages a l'armee, elle fonda le mouvement AHAY (Meres des soldats d'Israel) qui avait pour but de collecter de l'argent pour l'armee d'Israel. Ce mouvement fut suivi des annees plus tard par le general Raphael Eitan, chef de l'armee israelienne, qui lanca le mouvement de collecte LIBI qui avait exactement les memes buts qu'AHAY.

Sous la direction de Chlomo-Ha'i, la synagogue El Kahal devint le centre des activites sionistes et communautaires des juifs de Mogador. Tous les samedis on pouvait y rencontrer des dizaines voire des centaines de jeunes venus la pour assister au "Oneg Shabbat" (fete du Shabbat) anime par Salomon Hai Knafo et son jeune frere, le poete Isaac D. Knafo. C'est la que s'organiserent les mouvements de jeunesse Bahad (Brit Haloutsim Datiim) et Bne Akiva et c'est la aussi que se forma le mouvement sioniste qui prit en charge la Alia vers Israel des jeunes d'abord puis celle des adultes de Mogador.

Son intelligence et sa perspicacite etaient connues de toute la communaute juive de Mogador et meme en dehors de la ville. Son foyer devint un centre ou on pouvait rencontrer rabbins, notables, intellectuels et Chadarim rabbins emissaires d'Israel. Les Juifs deMogador voyaient en lui un leader spirituel chez qui ils pouvaient venir prendre conseil sur differents sujets et problemes. II devint un des porte-paroles de la communaute et il fut toujours recu avec sympathie et complaisance par les autorites.

Chaque Shabbat, Salomon Hai Knafo tenait des discours enthousiastes sur le nouvel etat hebreu et encourageait les fideles a partir en Israel.

"Apprenez l'Hebreu !  leur disait-il, cela vous facilitera votre absorption en Israel !" Lui-meme parlait un Hebreu chatie et il organisa des cours d'hebreu. D'ailleurs il etait a la tete d'un mouvement sioniste- linguistique denomme "Hoveve Hassafa" – Les Adeptes de la langue (hebrai'que).

Elu au comite de la communaute juive de Mogador il ne tarda pas a en devenir un des membres les plus influents. A la mort de son pere le grand Rabbin de la ville, la communaute voulut le nommer grand Rabbin a sa place. Une petition fut organisee dans ce but et 4600  signatures furent reunies (la communaute comprenait en ce temps la a peu pres 8000  ames). Mais les autorites a Rabat refuserent cette nomination en allegant qu'il etait trop jeune. Salomon Hai etait connu pour sa modestie, c'est ainsi qu'il devoila a ses proches qu'il n'aurait jamais accepte ce poste et que cette petition avait ete faite a son insu.

En 1952  il s'installa a Casablanca pour y preparer son Alia. La il continua de plus belle ses activites communautaires et sionistes. En 1956  pendant la Guerre du Sinai' quand les portes du Maroc furent fermees a l'Alia, il arriva avec sa famille en Israel pour s'y installer definitivement. Apres quelques mois dans un logis provisoire a Afoula, il ne demanda pas de maison a l'Agence Juive et prefera acheter de ses economies une petite maison a Lod. La, il fit differents travaux et remplit plusieurs fonctions communautaires.

ויהי בעת המללאח- י.טולדאנו

שושלת העלווין

בפעם הרביעית בהיסטורי של מרוקו, מדרום תפתח המהפכה והשלטון יפול בידי אנשי הדרום שישבו במבואות הסהרה. בדומה ליריביהם הסעדים, גם העלווין התייחסו לחסן, נכדו של הנביא מוחמד ומכן שמם השני, החסנים. שריפים אלה התיישבו בחבל תאפילאלת  במאה השלוש-עשרה, כנראה לפי הזמנת אנשי המקום כדי להביא עליהם את ברכתם.

הזיווג עלה יפה והמשפחה בעלת הילת הקדושה התמזגה בקרב האוכלוסייה מבלי להתבלט יתר על המידה עד תחילת המאה השבע-עשרה. סכנת השתלטות של מנהיגים דתיים מאזור אגאדיר על ארצם אילצה המשפחה להתלכד ולצאת להגנת תאפילאלת תחת הנהגתו של מוחמד אל-שריף בשנת 1631 ובנו מולאי מוחמד 1635 – 1636. לאחר כיבוש כל אזור הדרום לא התכוונו בני המשפחה להרחיב את שלטונם לאזורים הצפוניים עד אשר בשנת 1650 נקרא מולאי מוחמד על ידי אנשי פאס לקחת את העיר תחת חסותו :

" ובשנת 1650 כתבו אנשי פאס לבאלי לשריף אחד ששמו מולאי מוחמד מן אשורפא די תאפילאלת  שהיה נשיא שם, ושלחו אליו רץ לקראת רץ עד שהביאוהו מעירו והמליכו אותו עליהם. ( ספר דברי הימים ) .

אולם אחיזתו בעיר לא תארך זמן רב ומלחמות הירושה התחדשו ביתר שאת והביאו חורבן על כל צפון המדינה מפאס, מכנאס ועד תאזה. המצב התחיל להתייצב ולהתבהר רק במחצית השנייה של המאה הודות לאישיותו ופועלו של המייסד האמיתי של שושלת העלווים, מולאי אראשיד 1627 – 1666, שהגיע לשלטון בדיוק בשנת הגאולה לפי שבתי צבי.

כמעט כל כותבי הזיכרונות היהודים תמימי דעים על יחסו הטוב של מייסד השושלת, המחזיקה עד היום הזה ברסן השלטון במרוקו, לקהילה היהודית. " והיה אוהב ישראל עד מאוד ". אולם לכאורה נסיבות עלייתו לשלטון מרמזות על נטייה הפוכה. במסורת המרוקאית קושרת את תחילת גדולתו של אראשיד בסופו המר של המלך היהודי הרשע.

לפי אותה אגדה היו היה בעיר תאזה מלך יהודי רשע שהטיל את מרותו על המוסלמים וגבה מסים. שמו היה אהרן בן משעל ( על שם כפר קטן ליד תאזה, ממנו יוצא שם המשפחה משעלי שהיה נפוץ במרוקו ). ומדי שנה בשנה היה דורש ומקבל מנתיניו בתולה מוסלמית שנועדה לבית הנשים שלו. באחת השנים בא אראשיד לתאזה, התחפש לבתולה ובליל הכלולות הרג את המלך הרע, וארבעים חייליו שהוסתרו בארבעים כדים ענקיים שהכילו כביכול המתנות, השתלטו על ארמוני של העריץ.

לרגל מעשה גבורה חוגגים עד היום תלמידי אוניברסיטת הקראווין בפאס את חג הטולבא ( חג התלמידים ). אם כך היה באמת הדבר אפשר היה לצפות מהשליט החדש לשמור טינה לבני עמו של אותו עריץ, אולם ברור לכל ההיסטוריונים שמדובר באגדה שבאה לפאר את משפחת השריפים.

כנראה שהאמת הייתה פרוזאית יותר, ומולאי אראשיד הנרדף, שהיה זקוק לכסף רצח יהודי עשיר מכפר אבן משעל ושדד את רכושו כדי להמשיך בדרכו לכיבוש פאס. ואכן כדי לכבוש את העיר הוא נכנס דרך " הרובע היהודי ", דבר המעיד על האמון שהוא נתן ביהודים וגם האימון שהיהודים נתנו בו כלשון " ספר דברי הימים ".

" בשנת התכ"ה ליצירה בא המלך מולאי אראשיד יר"ה. ובלילה פתח לו השר אלקאייד רזוק, שער אחד ונכנס לאלמללאח בלילה לחצר יהודה מונסיניגו, שהיה רשפוטר ( נגיד ) של הקהל. ולמחר הלך, פתחו לו דלתי העיר וברחו כל הפושעים והמורדים בו…ושהה המלך בפאס שלוש שנים…והיה בימיו שובע גדול ושפע רב והברכה שורה בכל מעשי ידי האדם וכל מי שהיה גולה ונידח חזר למקומו בימי המלך הנזכר, וה' שב את שבות עמו ישראל ".

אותו שבוי צרפתי שכבר פגשנו, מואט, מעיד על קרבתו של המלך ליהודים. יום כאשר חייליו לא הפגינו מספיק רוח הקרבה הוא קרא לעברם " אמנם אני מוכר כמלך היהודים ". ההמשך פחות מחמיא אבל ברוח התדמית של היהודים בגולה " ואני מצטער על כך כי למרות שאתם נראים כמוסלמים לפי לבושכם, חוסר האומץ לבכם מעיד שאתם כבני ישראל של ימינו "

דיפלומט צרפתי מעיד בזיכרונותיו שכאשר נשלח אל אראשיד, שהיה עדיין רק מושל תאזה, הוא הצליח להתקבל במהרה הודות לתיווכו של צורף המלך והממונה על קופת הצדקה של בית המלכות, אברן קרסינט ( קרסנטי ). את אותו קרסנטי הוא הכיר באמצעות יהודי אחר שהיה מתורגמן במליליה ושמו יעקב פריינטה.

עדות נוספת משכנעת ביותר ליחסו המיוחד של מולאי אראשיד לבני ישראל אנו מוצאים בהיתר שניתן לקהילה היהודית הגדולה והמשגשגת כ-7000 נפש של העיר אזוויאה, לקחת את רכושם לפני שהחריב עד היסוד את העיר כדי להעניש את תושביה הברברים. יהודי אזוויאה מצאו ברובם מקלט בפאס בה הקימו קהילה נפרדת שבעת המשבר השבתאי תזדהה לחלוטין עם מחנה המאמינים כפי שנראה בהמשך: " ויתן ליהודים את אשר שם מזמן לשלושה ימים לצאת מן העיר ונטלו מה שיכלו מכסף ומזהב, כי היו עשירים גדוליםפ ובאו אל היהודים בפאס י"ג מאות בתים ויש בהם באו לצפרו ולשאר המקומות, גם למכנאס..והייתה עצירה ויוקר השערים אבל היהודים היו עשירים ולא הרגישו ביוקר " ( כסא מלכים ).

אולם בניגוד לכל התיאורים מציג עד אחד של אותה תקופה סוערת, הרב יעקב ששפורטאס, את אראשיד בספרו " ציצית נובל צבי " כרודף ישראל מושבע " וקם עליהם הרשע וגזר עליהם גזירות הרג ואבדון ולולי רחמי שמים ושוחד בחוזק השיב חמה עזה ". על הסתירה הזו עומד ההיסטוריון חיים הירשברג והפיתרון שהוא נותן לחידה הזו משכנע " אראשיד לא שינה את יחסו ליהודים, אלא דיכא ביד חזקה את הקהילות שנהרו בקנאות יתר אחרי השבתאות.

כי הגירסה העממית של ביאת המשיח במרוקו הייתה, ונשארה עד ימינו, שביום זה יתהפכו היוצרות ויד היהודים תהיה על העליונה ואנו נרכב על המוסלמים שיהיו כחמורים. אמונה לוהטת ומופגנת בביאת המשיח נחשבה בעיני המלך כפגיעה בסדר הציבורי וזאת לא יכול היה לסבול. אולם לפני שנסקור את התפשטות התנועה במרוקו ויחס השלטונות אליה, עלינו להכיר תחילה את נושאי הבשורה.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

פברואר 2015
א ב ג ד ה ו ש
« ינו   מרץ »
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728

רשימת הנושאים באתר