נוהג בחכמה- רבי יוסף בן נאיים זצ"ל
נוהג בחכמה
אוצר בלום של מנהגים על ד' חלקי שו"ע
שנהגו בכל קהילות ישראל במזרח ובמערב
רבי יוסף בן נאיים ויצרתו
הרב פרופסור משה עמאר הי"ו
הוא חזר וכתב את ההקדמה לספרו ״ויקן יוסף״ גם בחיבורו ״מלי מעלייתא״, כרר ב. החידושים כתובים על הפסוקים שלא כסדר המקרא, לא כסדר הפרשיות ולא כסדר הספרים. נראה שהוא רשם אותם לפי סדר חידושם. בתחילת כל חדוש על פסוק מהתורה, הוא מציין את הפרשה הפרק והפסוק. ובנ״ר הספר, הפרק והפסוק. כמו כן הכניס בספר גם חלק ממה שחידש בדרשות שנשא בהזדמנויות שונות ״נושא שדרשתי בפטירת אשה כשירה״. בבמה מקומות יש העברת עפרון על חידוש מסויים, ולא ברור האם זה מעשה ידי המחבר, והמניע, לא מוסבר. בחיבור יש שלשה כרכים אשר התחברו בזה אחר זה באותה מתכונת.
כרך א : ממוספר על ידי המחבר בספרות ובו 237 עמודים + 6 עמי, שער והקדמה משל המחבר. השער מצוייר מגזרי ניירות. העמוד: 26×17.5. בעמוד 23—26 שורות. בשורה 13—17 מלים
כרך ב : בו פירושים על התנ״ך כמו בכרך א. אין שער והקדמה משל המחבר. בעמ' הראשון הפתיחה ״ויקן יוסף, חוברת שניה ממני הצעיר הי״ו … יליד עיר סופרים וחכמים עי״ת [עיר תהלה] פאס יע״א [יגן עליה אלקים]״. החידושים נכתבו כפי שהזדמנו לפניו ללא סדר. לפעמים מציין לפני כל חידוש הפרק והפסוק, לפעמים מציין רק את הפרשה, הספר בנביאים או המגילה. לספר יש קולופון בו נאמר: ״בעזר ה׳ יתברר השלמתי הספר הזה בחודש טבת ש׳ תשי״ב (1952), ה׳ יזכני לחבר חיבורים אחרים ע״ה יוסח ך נאיים הי״ו בלא״א יצחק זצוק״ל״. החיבור ממוספר בספרות בידי המחבר ובו 438 עמודים. בעמוד 20—22 שורות, בשורה 12—19 מלים
כרך ג : בו פירושים על התנ״ך כמו המתכונת של הכרכים א—ב, בצורה, בסדר ובשיטה. אין שער והקדמה משל המחבר. יש פתיחה:
״אני הכותב מקוה רחמי שמים, כשם שעזרני בורא העולמים והשלמתי שני חוברות הראשונים כך יעזרני להשלים החוברת הזאת שהתחלתי בה בחדש טבת שנת תשי״ב… אחת שאלתי מאת ה׳ אותה אבקש להאריך ימי ושנותי … כי בחודש תשרי שנתינו זאת זכני ה׳ ונכנסתי לשנת השבעים … ובהשם מבטחי שיתמכני ויעזרני להוציא לאור הדפום כל ספרי אשר המה בכתובים שעלו למספר חמשה ושלשים חיבורים… אין קולופון בו 147 עמודים הדח 21.1×17.6. בעמוד 20—24 שורות. בשורה 15—20 מלים. מחובר לו הספר ״אחרי נמכר״, מהדורה ב.
2. מילי מעלייתא פירושים וחידושים על התורה, נביאים וכתובים בדרר הפשט, הרמז והדרש, חיבור זה מקיח ארבעה כרכים בכרר א, אין שער והקדמה משל המחבר, אם כי יתכן שהיו ונתלשו. לעומת זאת בכרכים ב—ד, יש בכל אחד מהם אותו הנוסח של השער וההקדמה. הכרכים א ודי, יש בהם פירושים לתורה ולחלקים מהנ״ר. לעומתם הכרכים ב—ג יש בהם חידושים רק לנ״ך. בהקדמה מאריר להוכיח, על פי מקורות מהספרות הרבנית לענפיה השונים, את החובה המוטלת על האדם לכתוב חידושי תורה שמחדש. משום כר: ״ומעודי כשהייתי נואם ומסיר מילים ברבים. ודורש בפני רבותי, והייתי מפרש דרר אגב פסוק ומאמר חז״ל העליתי אותו בכתב על הלוח למשמרת…״
כרך א כתוב על קובץ שהוכן על ידי המחבר מדפי חשבון. בו צ״א דפים. הדר 30.5×21.7. בעמוד 22—24 שורות. בשורה 14—19 מלים. דפים א—סד חידושים על התורה וכמחציתם (עד דר לא) הם על ספר בראשית. אין החיבור מקיר את כל הפרשיות. ובדפים סה—צא, חידושים על התהלים.
חלק גדול מהחידושים לתורה המובאים בכרר א, חוזרים גם בכרר ד באופן מילולי. וכמעט כל החידושים לתורה שבכ״א ובכ״ד מובאים מלה במלה בחיבורו ״נמכר יוסר״. כמו כן חלק מהחידושים לתהלים מובאים גם ב״שירי דוד״ שהוא חיבורו על התהלים.
כרר ב יש בו שער והקדמה משל המחבר, השער מצוייר מגזרי נייר. מאחורי השער באה רשימה מפורטת של שלשים ושבעה מחיבוריו, ותוכנם, תור תפילה ותקוה שיזכה להוציאם לאור הדפוס בחייו. לאחר ההקדמה העתיק כאן גם את הקדמתו לספרו ״ויקן יוסר״ חיבורו על התנ״ר. כדר ב אינו ממוספר ובו 258 עמי כתובים. הדר 29.8×19.6, בעמוד 30—32 שורות. בשורה 16—22 מלים.
בכרר ב חידושים על נביאים, כתובים וחמש מגילות. החידושים בדו־ר כלל ערוכים לפי סדר הפרקים והפסוקים. הם אינם עקביים ושיטתיים על כל הספר. והם כוללים את הספרים: יהושע, שופטים, מלכים, שמואל, ישעיה, ירמיה, יחזקאל, הושע, עמום, יואל, עובדיה, יונה, זכריה, מלאכי, מיכה, חבקוק, משלי, איוב, שיר השירים, רות, איכה, קהלת, אסתר, דברי הימים, עזרא ונחמיה חלק ניכר מהחידושים בכרכים ג׳ וד׳ נמצאים בכרר זה.
כרר ג כתוב על קובץ שהוכן על ידי המחבר מדפי חשבון. בו סט דפים. הדף 30.5×21.7. בעמוד 22—24 שורות. בשורה 16—19 מלים. בו שער והקדמה משל המחבר/ השער מצוייר פרחים העשויים מגזרי נייר. בכרך ביאורים פסוקים מיהושע, שופטים, מלבים, שמואל, ישעיה, ירמיה, יחזקאל, הושע, עמום, יונה, זכריה, מלאכי, משלי, איוב, שיר השירים, רות, איכה, קהלת, אסתר, עזרא ודברי הימים. חלק ניכר מהחידושים הובאו גם בכרך ב.
כרך ד כתוב על פנקס חשבון, ממוספר (לא בידי המחבר), בו 138 עמי כתובים. הדך! 23.9×15.5. בעמוד 23—25 שורות. בשורה 12—16 מלים. יש בו שער והקדמה משל המחבר. ובו חידושים על התורה. ראה מה שכתוב לעיל לגבי כרך א. בכרכים א—ב באו הרבה יותר חידושים על התורה וספרי הנ״ך וכללו גם מה שנכתב בכרכים ג—ד.
משכיל שיר הידידות-יוסף גבאי
משה עמאר
לעי"נ מרת אמי רחל ב״ר יעקב ואסתר עמאר נ״ע לעי'נ מרת אחותי לאה ב״ר שלמה ורחל עמאר נ״ע
רבותינו, חכמי המגרב, היו בעלי אשכולות, בקיאים במקרא, במשנה ובתלמוד, בהגות, בשירה ובקבלה. רובם ככולם שלחו ידיהם גם בתורת השיר, כפי שניכר במשפחת החכמים והסופרים, משפחת אבן צור, שהעמידה תלמידי חכמים גדולים כרבנו יעקב אבן צור, הנחשב לאחד מגדולי חכמי מרוקו במאה הי״ח. פסקיו ותשובותיו שימשו בסיס איתן בתשובותיהם של חכמי מרוקו מאז ועד היום. הוא עצמו הנחיל לנו משירתו קובץ גדול בשם ״עת לכל חפץ״, המונה כארבע מאות שירים. שירתו זכתה לעיון מחקרי על-ידי עמיתי, פרופי בנימין בר תקוה, השוקד מזה שנים על הכנת מהדורה מדעית לכל שירתו של רבנו יעקב אבן צור. בן דורו הקשיש ממנו ובן משפחתו, רבי משה אבן צור, שהיה לו יד ושם בתורת החץ, שלח ידו בשירה וראה בה אחד מהמקצועות החשובים בתורה ובעבודת ה׳, כפי שהאריך בהקדמותיו לחיבוריו: ״השיר הנאמר לשם שמים גדול כחו עם שהוא מיחד כל המדות כולם בכללם כמו הקרבן, ומתקן כל הצנורות וגורם שפע בכל העולמות עילא ותתא״ (הקדמה ל׳צלצלי שמע׳, דף ה ע״א). כפי שאמרו המקובלים שביאור המלה ׳זמרה׳ הוא מלשון ׳כרמך לא תזמור׳, כלומר, מלשון כריתה. כי על-ידי הזמירות כורתים את כל הקליפות ומבטלים את כל המשטינים. כפי שרבי משה הרחיב בהקדמתו הנזכרת ובהקדמה לחיבורו ׳מערת שדה המכפלה׳, וגם בהקדמתו לחיבור שלפנינו הוא פותח: ״אני עוסק בדברי שיר ושבח לזמר עריצים ולהכרית כל החוחים הסובבים את השושנה העליונה, ליחד אילת אהבים עם אלוף נעוריה, לחבר את האוהל להיות אחד״.
מאחר שהוא רואה בשירה דבר נעלה וקדוש, הוא מבקש מכל אלה המשתמשים בשירתו לנהוג בה כובד ראש: ״אל יטיל מום בקדשים בהשתמש באלו הפיוטים והאהבות הכתובים על ־לוחות שלא לצורך מצוה בסוד משחקים״ (הקדמה ה, א). הוא מציע לכל מי שרוצה ־'התעלות ברוחניות:
לקום באשמורת הבוקר לשמור מזוזות פתחי שערי בית הכנסת – מקדש מעט ויהיה מעשרה ראשונים וישאל צרכיו מהאל בדברי רינה ותפילה, ויהיה שומר לבוקר ליחד מדת לילה ביום בדברי שיר למנצח על אילת השחר באימה וביראה ובדמעות שליש.״״ (הקדמה ה ע״א). אכן, כך נהגו חסידים ואנשי מעשה במרוקו, היו קמים באשמורת האחרונה לתיקון חצות והמשיכו באמירת בקשות שירים ותשבחות עד לתפילת שחרית.
רבי משה חיבר שירים מגוונים למחזור החיים ולמחזור השנה שפורסמו בחיבורו ׳צלצלי שמע׳ (נא אמון תרנ״ב). את כתיבת חיבורו ׳צלצלי שמע׳ סיים בי״ז לאדר שנת תע״ב (1712). בנוסף לכך, הוא קבע מקום מיוחד לשירה הדידקטית וכתב בתחום זה ספרים נפלאים בחכמת הנסתר, כגון, ׳מערת שדה המכפלה׳ (ירושלים תר״ע ומאז הוהדר עוד פעמיים), שבו סיכם בשירה את הקדמות ספר ׳אוצרות חיים׳, וכתב לזה שני פירושים: ׳דברי קבלה׳ ־ שבו ציטוטים מ׳אוצרות חיים׳ להבנת דברי השיר: ו׳הלכה למשה׳ – פירוש רחב משלו לשיר. חיבורים זהים כתב על ספר ׳פרדס רימונים׳ לרבי משה קורדובירו, ועל ספר ׳מעיין חכמה׳ לרבי אברהם קלמנקס זצ״ל.
לאחר שסיים את שירתו על ספרי הקבלה הנזכרים, החליט רבי משה אבן צור לכתוב דבר דומה שיתאים לצבור הרחב ובחר בספר ה׳שלחן ערוך׳ לרבי יוסף קארו. הוא תכנן לחרוז בשירה את שלושת חלקי השו״ע, כפי שהוא כותב בחיבורו ׳צלצלי שמע׳:
אם יהיה אלהים עמדי ויעזרני על דבר כבוד שמו לפרש ולחתום שני השירים, שיר על הפרד״ס [=רימונים] ושיר אחד על מעיין חכמה, כמו שעזרני לגמור ולפרש השיר של האוצרות [חיים] בצביונו ובקומתו, וגם יעזרני לעשות חרוזים אחרים על הדינים. וזה יהיה התחלת השיר של אורח חיים…
הוא מביא שלושה בתי שיר, שכל אחד מהם מיועד כפתיחה לספר: אחד ל׳אורח חיים׳, אחד ל׳יורה דעה׳ ואחד ל׳חושן משפט׳.
אולם, טרדות הזמן והפרנסה, לא איפשרו לו להפיק את מבוקשו וגם על שו״ע אורח חיים לא כתב על כולו, אלא על חלקים ממנו. הוא קרא לחיבורו זה משכיל שיר הידידות, שראשי תיבות מילותיו משה, והן רומזות לשמו של רבנו המחבר. בהקדמה שכתב לספר ׳משכיל שיר הידידות׳, הוא מציין שסיים את חיבוריו על ׳פרדס רימונים׳ ועל ׳מעיין החכמה׳. החיבור השתמר במספר כתבי-יד.
בבית-המדרש לרבנים בניו־יורק, השתמר כתב-יד אוטוגראף של החיבור ׳משכיל שיר הידידות׳, וגם שער שהכין המחבר, וז״ל:
אזהרות על דיני כל התפלות לחול ולשבת ומועדים ודברי הצומות, יקרא שמם משכיל שיר הידידות לי לשמי הצעיר בעבדי הצור משה אבן צור יצ״ו.
נכתב ונחתם פה העירה פאס רבתי יע״א ביום חמישי בשבת שלשה ימים לחדש סיון המכובד שנת תע״ז (1717) ידך תרום ימינך לפ״ק.
ב״ה קם גואל ליצירתו של מו״ר רבי משה אבן צור, הלוא הוא ר׳ יוסי גבאי הי״ו, אשר טרח על החיבור ׳משכיל שיר הידידות׳ לנקדו, לבארו ולערוך אותו בתוספת מבוא מקיף על השירה בצפון-אפריקה בכלל, ועל שירת ההלכה בפרט. יה״ר שזכות רבנו המחבר תעמוד לו ולב״ב, ויזכה להמשיך במלאכת קודש גם על חיבורו ׳צלצלי שמע׳, מתוך השקט ושלווה, אכי״ר. אסיים בשבח והודאה לבורא עולם, על אשר זיכה אותנו ב׳אורות יהדות המגרב׳ להעמיד בקרן אורה שורה של דיוואנים של משוררים מחכמי צפון-אפריקה, ערוכים, מנוקדים ומבוארים, אשר מלומדים בעלי שם טרחו על החדרתם. חלקם יצאו לאור ואחרים נמצאים בשלבי הכנה, ויה״ר שחפץ ה׳ בידינו יצלח, וזכות רבותינו הקדושים תעמוד לנו, שנוכל להמשיך ביתר שאת וביתר עוז בההדרת תורתם, מתוך בריאות הגוף ושלוות הנפש, ונזכה להימנות בין מצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד, אכי״ר.
בברכה
ע״ה משה עמאר הי״ו בלא״א שלמה ומ״א רחל מ״כ
PÉDAGOGIE DU HEDER ET DE LA YESHIBAH, DU MSID ET DE LA MADRASA
— L'étude des dinim se situait à un moment où nous n'avions qu'une connaissance imparfaite du Talmud. Dès que l'étude de la gemara nous était plus familière, l'enseignement des dinim cessait. Notre maître nous laissait le soin de les parcourir seuls. Il recommandait d'ailleurs, aux meilleurs d'entre nous, de donner la priorité à la recherche personnelle de la halakhah dans les sources de la gemara, à l'exploration de l'océan talmudique. Il disait: "celui qui sait nager dans l'océan, ne saurait-il nager dans les rivières?"
En résumé, l'enseignement de la yeshibah est mené sur deux voies distinctes, selon deux approches. La première, matérielle, pragmatique, accorde une place importance à l'explication du din en vue de l'action et de la pratique, de l'exercice des commandements positifs et négatifs. Elle est alimentée par la littéture des posqim (rabbins décisionnaires). La seconde approche est formelle, destinée à développer l'acuité intellectuelle de l'étudiant, l'habituer à l'exercice de la dialectique pure, au pilpul, lui donner l'occasion de révéler son aptitude à la découverte d'un hiddush, rôle assigné au Talmud.
Il ne semble pas que l'attitude en partie négative du maître de la yeshibah de Mogador à l'égard des sources de seconde main, ait été partagée par la grande majorité des rabbins marocains. Certes, l'étude du Talmud est en honneur à la yeshibah; mais c'est au Shulhan 'aruk et aux autres posqim qu'on a recours, bien souvent, à l'occasion d'une consultation juridique.
Quand il est ordonné rabbin, le talmid-hakham continue, sa vie durant, à approfondir son savoir en étudiant les grandes oeuvres de la pensée juive universelle, plus spécialement les écrits halakhiques, à les enseigner, s'il est maître de yeshibah, à en faire l'application dans l'exercice de son office rabbinique s'il est juge de tribunal (dayyan), tenant compte de la coutume, des usages locaux et, notamment, des taqqanot établies par les "anciens".
A propos de l'attribution du titre de grand rabbin ou rab d'une ville, on citera ici le témoignage de R. Yeshu'ah ben Mas'ud Hayyim 'Obadia, tiré de la préface de son livre Torah we-hayyim (Djerba, 1952): "Pendant l'hiver de l'année 5664 (1903/1904), les rabbins de Fès, R. Raphaël Aben Sur, R. Vidal Hassarfati et d'autres notables vinrent chez nous (à Sefrou) et se réunirent dans la synagogue "slat-el-fuqe" pour réconcilier quelques membres de la communauté. Peu après, R. Vidal murmura quelques mots dans l'oreille de R. Raphaël qui me donna alors la bénédiction devant l'assemblée des fidèles". L'auteur ajoute: "la dignité de rabbin, semikhah le-rabbanut, était alors conférée par le moyen de la bénédiction sacramentale (berakhah), avec apposition de la main sur la tête".
סיפורים מחיי יהודי מרוקו – ח.דהן ז"ל
ספר זה לעילוי נשמתו של חנניה דהן ז"ל
עין רואה ואוזן שומעת
סיפורים מחיי יהודי מרוקו אותם ראיתי ושמעתי
מאת חנניה דהן ז"ל.
כוס קטנה או כוס גדולה
היה היה אדם שמדי לילה, לפני לכתו לישון, היה רגיל לשתות כמה כוסות ״מאחיא״ (כעין עראק), ובהיותו בגילופין עשה צרות רבות לאשתו ולבניו – מכות, שבירת כלי הבית ועוד. אשתו, שלא יכלה עוד לסבול מהרגלו, הלכה לרב העיר וביקשה גט, כי לא מצאה דרך אחרת להיפטר ממנו. הרב הזמין אותו אליו ודיבר על לבו. ובראותו שהאיש אינו יכול להיגמל משתיה מופרזת, אמר לו ״שמע בקולי, בוא ונעשה הסכם בינינו, שמהיום והלאה תשתה רק כוס אחת, ואולי בזה תיגמל לגמרי משתיה״. הצעת הרב היתה בנוכחות אשתו של האיש, שהבטיח לקיים את עצת הרב.
האיש ניסה וניסה, ולא יכול היה להתגבר על הרגלו. הוריד מהתקרה כוס הדלקה גדולה, שהיתה מצויה כמעט בכל בית, ומדי כל ערב היה שופך לתוכה כמות גדולה של ״מאחיא״ ושותה כדרכו, בהתאם לכמות שהיה רגיל לה. האשה חזרה לרב וסיפרה לו את התחבולה של בעלה.
הרב הזמין אליו שוב את האיש ואמר לו: ״הרי סיכמנו בינינו שתשתה רק כוס אחת כל ערב״. ״נכון״ אמר לו האיש ״אני שותה רק כוס אחת, אבל כבודו לא הסביר לי באיזו כוס מדובר. גם כוס ההדלקה נקראת כוס
״זו אשמתי״ אומר לו הרב ״לא עלה על דעתי, שכוס ההדלקה תהיה בעיניך ככוס לשתיה.״ האיש הבטיח שמהיום והלאה, הוא ישתה רק כוס רגילה לשתיה. ״גדול וקטן שם הוא, ועבד חופשי מאדוניו״.
הרב שויתר על הריוח שמגיע לו
בזמנים קדומים, לפני כ-80 שגה, ועוד לפני הכיבוש הצרפתי, פרנסת היהודים, תחת השלטון הערבי, היתה בדוחק. רבים מהם היגרו לברזיל, לסחור בכפרים של הכושים, שאז לא ידעו אפילו מה ההבדל בין כסף לבדיל, או בין חתיכת זכוכית לאבן פנינה יקרה וכו'. יהודים אלה עזבו את משפחותיהם אפילו לעשרים-שלושים שנה. שם התחתנו עם נשים כושיות (לא יהודיות) ואפילו הולידו שם בנים ובנות. נשותיהם נשארו עזובות ועגונות. כדי לנסוע לברזיל, היה צורך בכסף רב להוצאות הנסיעה. בין היהודים התפתח מסחר משונה. אדם שרצה לנסוע לברזיל, פנה ליהודי עשיר, שישלם לו הוצאות הנסיעה, תמורת התחייבות בכתב, שבחוזרו הביתה למשפחתו, ולא חשוב לכמה שנים, את כל מה שיביא איתו מברזיל יחולק שווה בשווה בין שניהם. כי בדרך כלל אלה שחזרו מברזיל התעשרו מאד והביאו איתם כסף רב. אחד מאלה (מעירנו), ושמו נסים אברג׳ל שרצה גם הוא להתנסות בהרפתקאה זר פנה להרה״ג, רפאל אנקווה זע״ל, שהיה עשיר ובעל נכסים, ואמר לו, ברצוני גם אני לנסוע לברזיל. אינני רוצה לעשות העיסקה המקובלת, עם סתם אדם, שאולי תהיינה לי בעיות אתו, בזמן בואי. אבקש מכבוד הרב לממן לי את הוצאות הנסיעה, ואשאיר בידו כתב התחייבות, שכל הרכוש שאביא אתי, יחולק בינינו שווה בשווה. איכשהו העסקה סוכמה ביניהם והרב שילם לאיש את כל ההוצאות לנסיעה וקיבל לידו את כתב ההתחייבות.
יש לעיין שכמה מבין הנוסעים האלה לא חזרו בכלל למשפחותיהם ונשארו בברזיל עד שמתו שם. תופעה זו סבלו ממנה בעיקר נשים שנשארו עגונות עשרות בשנים עד אשר הרבנות הראשית במרוקו הנהיגה גט על תנאי, לכל אחד שרצה לנסוע לברזיל. הגט קובע שאם האיש לא יחזור לאשתו בעוד כך וכך שנים, הרי היא בחזקת מגורשת ויכולה להינשא לכל אדם אחר. אותו איש, נסים אברגיל, שעשה העיסקה עם הרב, חזר מברזיל והביא אתו רכוש רב. ביום שבת, אחרי תפילת שחרית, ערך סעודה גדולה לבני הקהילה, על שחזר בשלום למשפחתו. עוד לפני סיום הסיפור, אציין שבעירנו, היה אדם זקן, קרוב למשפחת אשתו של הרב אנקווה. איש זקן זה ושמו בנימין אסראף (המוכר לי – ח.ד.), היה בעל חכמת חיים נדירה ובעל תבונה רבה. הוא קנה לעצמו בפני הבריות תואר של יועץ בחזקת עורך דין. ואכן, בשכל ובתבונה טבעית רבה, הוא פתר כמה בעיות שהובאו בפניו.
במוצאי שבת ההיא, הלך לביתו של נסים אברג׳ל ואמר לו ״יחד עם השמחה שחזרת לביתך, הרגשתי שאתה בכל זאת עצוב, ושמחתך אינה מלאה״. ״אמת״ הוא עונה לו ״הרי כבר למחרת אלך לבקר את הרב, ואתן לו את חלקו – מחצית הרכוש והממון שהבאתי אתי. האם יש לי מנוס מההתחייבות הכתובה שהשארתי בידו? ״ ״תן לי סכום מסויים, ואעוץ לך עצה, שהרב לא יקבל ממך אפילו פרוטה אחת״. למחרת היום האיש הלך לרב, הביא אתו שתי שקיות ובכל אחת מהן בדיוק מחצית ההון שהוא הביא אתו, הניח על השולחן שתי השקיות. ״הנה, כבוד הרב, חלקך בשקית אחת וחלקי בשקית שניה. אבל רצוני לומר לכבודו (בהתאם לעצה שקיבל מאת ימין אסראף), כסף זה הרווחתי אותו באיסורים חמורים, אכלתי מכל הבא ליד, בשר חזיר ובשר בהמות לא כשרות. נשאתי אשה כושית שאינה יהודיה והשארתי בנים בחזקת ממזרים, ועוד עבירות חמורות, שהעונש עליהן הוא בגיהנום. כפי שהרב השתתף אתי בריווח, אני מבקש בכתב שכבודו יהיה גם שותף לכל העבירות החמורות שעברתי עליהן, ושהעונש יפול על שנינו״. הרב ידע איכשהו מי הציע לו עצה מתוחכמת זו. ״קח ממני את הכסף הטמא שלך. שלם לי רק דמי הנסיעה שנתתי לך. ובפניך אני קורע את כתב ההתחייבות שהשארת בידי, ובזה אני פוטר את עצמי מכל העבירות שדרכן השגת הכסף הטמא הזה״. וכך היה. הרב ויתר על חלקו, ויצא נקי מכל עבירה. ימין אסראף קיבל דמי שכר הצעתו מידי נסים אברג׳ל, שכלל לא חשב בינתיים על העונש המגיע לו, בעבור אותן העבירות. ״ותבונה בלב יועץ״.
קהילת ג'יברטלר – חכמיה יצירותיהם וקשריהם עם חכמי מרוקו.
1 -קהילת ג'יברטלר – חכמיה יצירותיהם וקשריהם עם חכמי מרוקו.
יוסף אמזלאג אדם אמיד, עלה בשנות ה-20 של המאה ה-19 לירושלים. בנו חיים 1828 – 1916עבר לגור ביפו בשנות ה-50 של המאה ה-50, היה סוחר מצליח, ומונה בשנת 1872 בתור סגן הקונסול של בריטניה בעיר זו. בנו יוסף ובן אחיו בו ציון היה להם אותו תפקיד בעיר.
מעבר לעליית יהודים ממרוקו לארץ ישראל, יהודים שעלו ממרוקו עברו דרך גיברלטר. במכתב מתיטואן בשנת 1834, נזכר יהודי העומד לעלות דרך מוגדור וגיברלטר לארץ.
לאחר שמרוקו זכתה לעצמאות בשנת 1956 והעליה לארץ נאסרה על ידי השלטונות\ הוקם על ידי שליחי העליה באישור הממשל הבריטי מחנה מעבר בגיברלטר לעולים שהוברחו ממרוקו בדרך הים. גם הספינה " אגוז " שטבעה בכ"ג בטבת תשכ"א בלילה שבין 10 ל-11 בינואר 1961, ועליה 43 נוסעים, הייתה בדרכה לגיברלטר.
חכמי גיברלטר.
הודות לחכמים שמרה הקהלה על אופיה המסורתי, טופחה העזרה לארץ ישראל. הנכונות לתרום לישיבות להגדלת התורה ולהדפסת ספרים, היו מהחכמים שנולדו בגיברלטר ואחרים שהם הרוב\ באו אליה ממרוקו.
רבי חסדאי אלמושנינו : 1640 – 1727, שהיה דיין בתיטואן ועבר לגיברלטר, חיבר את הספר " משמרת הקדש " פירוש על רש"י וכן את הספר " חסד אל ", דרושים ונימוקי תנ"ך ומאמרי חז"ל. הוא נזכר על ידי רבי יהודה עייאש מאלג'יר 1700 – 1760, בכינוי : הרב הגדול חסדאי ז"ל. בשנת 1727כתב לו רבי יעקב אבן צור 1753 – 1673 שפעל בפאס ובמכנאס.
בנו רבי יצחק אלמושנינו, חכם זה נחשב הרב הראשי הראשון של גיברלטר. הוא עבר עם אהיו מתיטואן לגיברלטר בשנת 1737 בהיותו בן 25. בזמן המצור על המקום בשנים 1779 – 1782 עבר ללונדון\ וכיהן כרב של קהל הפורטוגזים, ונפטר שם בשנת 1785.
הוא נזכר בארכיון משרד המושבות הבריטי ב-16 ביולי 1783 כמי שביקש בשמו ובשם אביו לקבל פיצוי ב-31 במאי 1782.
רבי יצחק הלוי : חתום על פסק דין עוד בהיותו בתיטואן בשנת 1719, יעקב אבן צר " משפט וצדקה ליעקב ", עבר מתיטואן לגיברלטר, ונזכר בשנת 1725, חיבר את הספרים | דת יהודית | שנכתב במקורו בלאדינו, על דיני אישות.
הרב יעקב אנקוואה תרגם את הספר לערבית יהודית והודפס באלג'יר, וכן חיבר יחד עם רבי אברהם לארידו, את הספר " פת לחם ", דיני התנהגות הסעודה וברכת המזון. החכם נזכר בהקדמה לשאלות ותשובות של רבי יצחק אבן ואליד, " ויאמר יצחק " בדברים אלה : " אשר לפנים בישראל הייתה אור תורתו זורחת בגיברלטר ".
רבי אברהם לארידו : מתיטואן במנה על בית דינו של רבי יצחק הלוי. רבי יעקב אבן צור כתב לו. אחיו יוסף כיהן כדיין בטנג'יר
רבי משה בן יצחק הלוי : קבי יוסף בן נאיים כתב עליו : אחד מחכמי גיברלטר והוא ובנו של הרב החסיד מהר:ר יצחק הלוי.
הדיין רבי דוד בן אברהם כאלפון : עמד בקשר מכתבים עם דייני תיטואן, סלא, פאס ומכנאס, חתם בשנת 1730 על פסק דין בקשר לסכסוך בין שני יהודים על חזקת חצר. יעקב אבן מלכא . הוא חתום על פסק דין על שאלה שנשאלו חכמי גיברלטר בשנת 1739, יחד עם רבי משה טולידאנו ורבי משה בן ביטאן
Yigal Bin-Nun- יגאל בן-נון
גילוי דעת של תומכי ההשתלבות נגד הכרוז הישראלי
שלושה ימים לאחר ההודעה הרשמית של מועצת הקהילות, החוגים האינטלקטואליים היהודיים המקורבים לשמאל הגיבו אף הם על הפרובוקציה הישראלית. לדברי החותמים מטרת התגובה הייתה להרגיע במהירות את הרוחות שכן נוצרה אווירה ציבורית שיכלה לפגוע בציבור היהודי. הם השתכנעו שרק עמידת ההנהגה היהודית לימין השלטונות המותקפים תיצור רגיעה שתאפשר לדרוש זכויות ללא תסביך נחיתות. ביוזמתו של ג'ו לוי, המזכ"ל לשעבר של המפלגה הקומוניסטית,פרסמה קבוצה של 24 בעלי מקצועות חופשיים גילוי דעת חתום ב-16 בפברואר:
בערים רבות במרוקו הופץ בכמויות רבות כרוז ציוני אנטי-מרוקני. מטרת פרובוקציה זו הייתה לחדד את האווירה העכורה שיצרו ארגונים ציוניים מחתרתיים, אווירה שמלבים מאמרים אחדים המתפרסמים בעיתונים כמו אלפג'ר ואלעלם [העולם] וגם התנכלויות משטרתיות נגד יהודים מרוקנים. אם אזרחים נאמנים ובעלי מצפון משני הצדדים לא ישמיעו את קולם כדי לשבור את מעגל האימה שבו חשדנות אחת גוררת שנייה, כדי לפרוץ את הכבלים בתוכן, ציונות ואנטישמיות מולידות אחת את השנייה, ארצנו עלולה למצוא עצמה במצב שבו ייפגעו האינטרסים החיוניים ביותר שלה. לכן, אנו יהודים מרוקנים החתומים מטה, מתוך מודעות לעובדה שאנו משרתים את האינטרסים החיוניים ביותר של מולדתנו, שאותם אין אנו מפרידים מן האינטרסים האמיתיים של קהילתנו היהודית מרוקנית, מגנים פומבית וללא היסוס את התעמולה הציונית כמכשיר בידי הקולוניאליזם וכנשק מסכסך שמשתמשים בו נגד העם המרוקני בכללותו. אנו מוחים נגד פעולות המסיתים הציונים המנצלים את שאיפתם העמוקה של היהודים המרוקנים לחיות בכבוד, בשלווה ובביטחון, בכוונה להסיתם לצאת ממולדתם, כי על מוסלמים ויהודים לשלב את כוחותיהם כדי להשלים את השחרור הלאומי וליצור במולדתם תנאים לחיים מאושרים המבטיחים לכולם דמוקרטיה, שלווה וביטחון. כדי להגן על ארצנו נגד כל השמצה, אנו מוחים נגד המסע הבין-לאומי המתנהל נגד מרוקו על ידי צבועי האימפריאליזם שמנסים ליצור כאן אווירה של גזענות ולגרום לגינוי ארצנו ולבידוד הקהילה היהודית מן הקהילה הלאומית. עמדתנו אינה מושפעת מרצון למצוא חן בעיני מישהו. היא נובעת מרגשות לאומיים שמאז העצמאות הכירו במרוקו כמולדתם הבלעדית וכלכלו את מעשיהם לפי עמדה מצפונית זו. באותה מידה אנו רואים חובה לעצמנו לגנות כל גילוי של אנטישמיות. אנו מצהירים שבזכות עמדות פטריוטיות גרידא, אנו נגן על זכויותינו וחירויותינו הלאומיות נגד כל אפליה, מתוך הכרה שמולדת זו שייכת לנו ושאף אחד לא ינתק אותנו ממנה.
בקבוצת החותמים הראשונה היו שישה מורים, חמישה מהנדסים, חמישה פקידים בכירים במשרדי ממשלה, ארבעה משפטנים ושלושה רופאים. שמונה מתוך 24 החותמים על גילוי הדעת, ובהם יוזם העצומה, היו חברים במפלגה הקומוניסטית או מקורבים אליה. ב-28 במארס נפגשו החותמים בביתו של רלף בן-הרוש-מאודי בקזבלנקה והביעו את סיפוקם מן התהודה הרבה לעמדתם.
בשלב שני חתמו על גילוי הדעת יותר ממאה אנשי ציבור ובעלי מקצועות חופשיים. לדברי נציגי המפלגות גילוי דעת זה תרם להרגעת הרוחות והיזמה התקבלה בשביעות רצון ובאהדה. עם זאת, החותמים ציינו שהם יתנגדו לכל אפליה או פגיעה בזכויות היהודים ובחירויותיהם הלאומיות.עיתון השמאל אתחריר (השחרור) פרסם את העצומה בציינו שגורמים ציוניים הפועלים במרוקו ומחוץ לה כבר הרעילו קודם לכן את האווירה בזמן כינוס ועידת הליגה הערבית בקזבלנקה. אנשי המסגרת, לעומתם, טענו שהעצומה התפרסמה במימון שר ההסברה אחמד עלאוי, שגם הפעיל לחץ על ראשי הקהילה להסתייג מן הכרוז של גתמון.
Les veilleurs de l'aube-V.Malka
LES VEILLEURS DE L'AUBE – VICTOR MALKA
Dans une autre œuvre, il relate un voyage qu'il fait dans la région du Tafilalet (dans l'extrême sud du pays). Devant la beauté des paysages, il évoque, là aussi, « les prodiges de Dieu ».
Il chante le mariage, les fiançailles et les fêtes du calendrier juif. Il compose ce qu'il appelle des « avertissements » (Azharot) pour rappeler dans le détail aux fidèles leurs devoirs religieux à l'égard du ciel, et sociaux envers leurs frères dans le besoin. La caractéristique de ces textes est d'être composés en hébreu et en araméen. À l'instarde ses collègues et parce que c'est une antique tradition locale, il écrit de brefs poèmes destinés à rendre hommage à des personnalités (généralement fortunées) de la communauté
Ces poèmes – le plus souvent des quatrains – sont chantés en particulier au moment où ces dignitaires sont appelés à la lecture publique de la Loi. Et on a beau chercher, on ne trouve pas l'équivalent de cette tradition dans d'autres diasporas d'Israël, fût-ce dans d'autres terres d'islam. D'autres brefs poèmes sont consacrés à évoquer la mémoire de sages ou de « saints » locaux disparus, ou encore à féliciter publiquement un fidèle guéri d'on ne sait quelle maladie. Il y a enfin des poèmes qui sont des invocations au ciel pour que cesse la sécheresse et qu'il pleuve enfin. Et quand son fils Aaron monte pour la première fois à la lecture de la Torah, il compose quelques vers pour la circonstance et pour dire sa joie
Qu'une famine éclate à Meknès en 1780 et le poète prend sa plume pour composer une élégie chargée de conserver pour les générations futures la mémoire de l'événement. Il écrit une autre élégie bouleversante quand un drame personnel saccage littéralement sa vie et celle de ses proches (« La main de l'Éternel m'a atteint », dit- il) : une de ses filles et son mari trouvent la mort avant même d'avoir célébré le premier anniversaire de leur mariage. Mais le poète ne dit mot sur les circonstances de la catastrophe qui le frappe. Il termine son élégie par ces vers :
Que le Saint accorde la consolation
Aux endeuillés dans leur malheur !
Qu'il envoie les anges de la compassion
Au devant de sa servante et de son serviteur.
Mais voici un poète qui n'hésite pas à croiser le fer de la polémique avec des adversaires religieux qu'il ne nomme pas mais dont on peut penser qu'il s'agit d'un groupe de francs-maçons juifs, qui se réunissent en secret dans la ville. Il expose leurs croyances, rappelle les signes de reconnaissance des membres entre eux ainsi que les principes idéologiques qu'ils professent. Dans le livre qu'elle consacre à l'œuvre de ce poète, Mme Lysette Hassine-Mamane écrit à propos de cet épisode :
Existait-il au xvme siècle une loge maçonnique au Maroc ou à Meknès, où l'auteur aurait pu rencontrer les adeptes ? A-t-il connu des francs-maçons lors de ses voyages, ou en a-t-il entendu parler? […] Contrairement à la plupart des poésies où l'auteur donne plusieurs précisions sur le thème abordé, l'introduction de ce piyout ne porte aucune indication.
Mme Hassine-Mamane ajoute que, selon les récits transmis par la famille du poète, David Hassine aurait fréquenté, par curiosité, une loge maçonnique à Tanger, lors de son voyage à Gibraltar. Ayant très vite compris la laïcité de la secte, il se serait retiré bruyamment, ce qui lui aurait valu des poursuites et, dit-on, des menaces de mort.
David Hassine n'hésite pas, par ailleurs, à développer dans l'introduction de l'un de ses poèmes sa théorie sur la création poétique. Il existe selon lui trois sortes de poètes le premier semble inspiré par l'esprit de Dieu « qui place la parole sur la langue » ; le deuxième est un technicien de la langue « dont la création, contrairement à une fleur naturelle, reste inodore, artificielle, aseptisée, inanimée ». Le troisième, enfin, est celui qui, « digne de léguer une œuvre véritable, ayant maîtrisé la grammaire et la métrique, allie le don, l'inspiration divine à la technique de la langue
Cela explique que les œuvres de ce poète aient débordé les frontières des communautés juives marocaines. Il a été étudié, célébré et souvent pris pour modèle. Un chercheur de l'université Bar Ilane à Tel Aviv, M. Ephraïm Hazan, a pu écrire : « Il n'existe pas de recueil de poèmes religieux nord-africain où rabbi David Hassine ne figure pas. Nous trouvons ses poèmes dans des recueils de poésie de Jérusalem et d'Irak.
ברית מס 28 ההומור של יהודי מרוקו-המוסר בכתבי רבי חיים בן עטר
ברית מס 28
כתב העת של יהודי מרוקו
עריכה אשר כנפו
די. יראה ואהבה
הדיון הרחב על הנושא הזה במקורות ובמחקרים הוא מן המפורסמות שאינן טעונות ראיה, לכן, הצורך להתייחס למקורות הרבים ולספרות המחקרית הענפה העוסקים בו אינו מתבקש כאן. המשימה במאמר זה היא אך ורק לעמוד על תפיסתו של רחב״ע, תוך בדיקת השפעה של מקור זה, או אחר, על משנתו בנושא זה.
בעקבות דברי הזוהר הוא עורך הבחנה בין יראת העונש ליראת הרוממות. הראשונה מסומלת בשם אלוהים כספירת הדין, והשנייה מסומלת בשם "שמים" המשקף את הבריאה. מכאן, שהתבוננות במעשה הבריאה מעורר התפעלות לנוכח גדולתו של האל, ומהתפעלות זו מתחוללת באדם יראת הרוממות: "כי יראת הרוממות תכנס בלב משכיל בהביטו בהתבוננות במעשה שמים וארץ מה גדלו… תתלהב הנפש וירא מגדולתו". אם כן, יראת הרוממות נובעת מקונטמפלציה שכלית, ובכך היא עולה על יראת העונש, כפי שנראה מדבריו: "וזו יראה פנימית ומעלי(ומעולה) מן האי(הראשונה)". אף על פי כן, אין המחבר אומר דבר בגנותה של יראת העונש.
יראת העונש, לדעתו, היא אמצעי להשלטת חוק וסדר, שהרי מקורה בדין, לפיכך המנהיגים אוחזים בה כדי לאכוף את החוק. הראיה לכך היא עצת יתרו למשה לבחור במנהיגים יראי אלוהים, המשתמשים ביראת העונש שמקורה בדין: "ודקדק לומר יראי אלהים שצריכין להיות יראים יראת העונש" מדבריו כאן עולה, שיש היבט חיובי ביראת העונש, ואמנם במקום אחר הוא טוען בפירוש, שיראת העונש היא בחזקת מצווה מן התורה לכל אדם מישראל, משום שמחמת אימת הדין שלאחר המוות מתרחקים מן החטא: "ואמר ויראת מאלהיך זו יראת עונש יום הדין".
לבד מהערות בודדות אלו על ההבחנה בין יראת העונש ליראת הרוממות, אין הנושא הזה עולה עוד בכתבי רחב״ע. הדיון נסב יותר על היחס בין יראה לאהבה, תוך הפלגה בשבח האהבה, ויש להניח, שכוונתו ליראת העונש. באופן כללי הוא מחזיק בדעת הראשונים, שהעובד מאהבה, שכרו כפול מזה העובד מיראה: "כי שכר המקיים תורת ה' ומצוותיו מיראה הוא מחצה מהעושה מאהבה"
ברם, העובד מאהבה בלבד, לדעתו, עלול להקל ראש בחטא מתוך מחשבה שהבורא יתייחס אליו בסלחנות בשל הקרבה ביניהם: "כי יאמר שמצד קורבתו לבורא וחביבותו לא יקפיד עליו". חשש למחשבה זו אצל העובד מאהבה בלבד מוצא את חיזוקו במקובל בקרב ידידים המתייחסים זה לזה בסלחנות: "כמנהג וסדר הרגיל בין הנבראים", או כאב המפנק את בנו, אף אם התנהגותו אינה ראויה: "כדרך האב עם בנו המגעגעו והמשעשעו". אפילו משה רבנו נכשל במחשבה זו, כי בשל קרבתו לאל זחה עליו דעתו לדחות את השליחות שהוטלה עליו, ולעתים אף הטיח דברים כלפי מעלה, כגון: "למה הרעות", "והצל לא הצלת את עמך" (שמות ה כב- כג).
מפאת חשש זה, ראתה התורה צורך לכרוך יראה ואהבה בכתוב אחד, על מנת להורות, שאין די באחת מהן, אלא בשילוב שתיהן, והזיקה ביניהן היא כאותה זיקה שבין שתי המעמדות – "בית יעקב", ו״בית ישראל" כמרכיבים של האומה. השם "בית יעקב" הוא כינוי לפשוטי העם העובדים מיראה בלבד, והשם "בית ישראל" הוא כינוי לבני העלייה העובדים רק מאהבה. לכן התורה פונה לפשוטי העם בלשון אמירה ("כה תאמר לבית יעקב"){שמות יט ג} המביעה רוך ואהבה, כדי לרמוז להם שאין די ביראה, אלא יש לשאוף גם לאהבה. לעומת זאת היא פונה לבני העלייה בלשון קשה כגידים ("ותגיד לבני ישראל") {שם}, בנימה של איום ההולמת את היראה, להורות להם, שיש לצרף לאהבתם גם יראה. אמנם סימון היראה במעמד הנחות, כפי שמשתמע מן הדברים, מלמד על נחיתותה, אך חרף זאת היא בת לוויה חיונית, שבלעדיה אהבה צפויה להיכשל.
כיוצא בזה, הוא מוסיף, שאמנם היראה היא הישג גדול, אך ערכה פוחת יחסית לאהבה: "שבערך האהבה שהיא דבר המקווה תהיה היראה מלתא זוטרתא (דבר קטן)". לפי נוסח אחר, היראה היא מעין שער כניסה לאהבה, שבלעדיו אין להגיע אליה: "מן הנמנע שישיג המשיג בחינת אהבה עד שתקדים לו בחינת היראה בסוד זה השער לה' (תהילים קיח כ)". השם "שער" הוא כינוי כאן לספירת מלכות, יש לנו, אפוא, זיהוי היראה עם ספירת מלכות כתפיסת הזוהר.
הגדת אגדיר – העיר ושברה – אורנא בזיז
הגדת אגדיר – העיר ושברה – אורנא בזיז
מקורות העיר לוטים בערפל, אך לא שמה, אגדֵר – agader היא מילה ברברית, כנראה ממקור פניקי, ופירושה מחסן תבואה או כפר מוגן, מחוזק, משוריין, ה " אגדֵרים " נישאים מעל כפרים דרומיים ובאטלס. מילה זו מצויה לעתים קרובות בטופונימיה ( ענף העוסק בתורת השמות הגיאוגרפיים ) של דרום מערב מרוקו, מעניין לציין כי בני העיר אגדיר נקראים " גדירים ".
אם נפנה לגאוגרפיה, להיסטוריה ולאגדה, נלמד כי בצפון מערב אפריקה יש מדינה בשם " ברבריה ", ובדרומה שוכן מפרץ רחב ידיים אשר גבולותיו בצפון כף ז'יר cap ghir ובדרום כף ז'ובי cap juby
300 קילומטר מפרידים בין שתי נקודות אלו. בעומקו של המפרץ, בנקודה השקטה והמוגנת ביותר מרוחותיו של האוקיינוס האטלנטי, נמצא מקום עיגון מוקף חולות זהב מזוקקים. יורדי ים מצאו בו מקום מבטחים. מערות וצוקים שצורתם משונה מעידים על נוכחות אנושית עוד בתקופת האבן.
לפי גרסת האגדה המרוקנית למיתולוגיה היוונית, חי בארץ ברבריה ענק ושמו אטלס אשר שלט על חבל ארץ זה ועל ענקים בני המקום. באותה תקופה היה חבל ארץ זה של אפריקה מחובר לאירופה כחלק מיבשת אחת. אטלס הנהיג את הענקים במרד נגד האל יופיטר, אבי באלים, אשר לטענתם לא היה אלא אל כזב. אך יופיטר גבר על המורדים, הרגם וזרקם לים, ואת הענק אטלס העניש חמורות : עד סוף הדורות יישא את השמים על כתפיו. באותם ימים היה אטלס בעלה של גן מופלא שגדלו בו תפוחי זהב, ובנותיו ההספרידות הופקדו לשמור עליו ולטפל בו. האגדה המרוקנית מספרת שענק יווני בשם ארקולה חשק בתפוחים וניסה לגוזלם מבעליהם.
ענק זה בשם גורגון בא לעזרתו של ארקולה, ויחד הפכו את אטלס להר. יום יבוא מוסיפה האגדה ומספרת, ואטלס הענק ישוב אל צורתו המקורית, ואז " תרעד הארץ כי נקמתו על כל בני אנוש "
בבואנו לכתוב ממבט של מעוף הציפור, גבוה ורחוק, על מאורעות היסטוריים המתפרסים על פני מאות שנים, אפשר לדמות את המצב לעלייה ולירידה חדות במידות החום של הגוף, כמו בשעת מחלה. ואכן, ״החום עלה״ באגדיר פעמים אחדות. ציון ראשון ל"חום העולה״ הוא בסוף המאה השביעית, בפלישה הערבית הראשונה, כאשר האומיידים (Les Omeyades), אשר גורשו משכם, הגיעו לספרד וירדו עד לטרודנט (Taroudant), הנמצאת כ־90 קילומטר דרומה מאגדיר.
ציון שני ב"מדחום" ההיסטורי של אגדיר הוא במאה ה־11, כאשר כבשו האלמורבידים (Les Almoravides), שהגיעו ממאוריטניה, את טרודנט וייסדו ב־1062 את מרקש, הנמצאת 235 ק"מ מערבה לאגדיר. קבוצת אנשים אחרת, דייגים ברבריים, התיישבה במקום מוגן מרוחות, קרוב למעיין ולמערה שהפכה מאוחר יותר לאסם מוגן – ל׳יאגדר" – שבו אכסנו הדייגים את תבואתם. במאה ה־12 עמד אגדֵר זה לרשות השבט "קסימה"(Ksima). בין השנים 1325- 1470 סימנו המפות האירופיות את המקום בשם ״פורטו מסגינם״ (Porto Meseguinam : הנמל של שבט קסימה. בתקופה זו דייגים פורטוגזיים עסקו בדיג ובסחר בנשק. מצודה ברברית – הקסבה, "אגדיר אל־ארבעה״ – ניצבה על החוף והעניקה את שמה למבצר הראשון שהוקם בידי שושלת בית המלוכה הסעדית (Les Saadiens).
ציון שלישי ב״עליית החום" של אגדיר הוא ב־1505, כאשר הציב חואן לופז דה סגורה (Joao Lopes de Sequeira), קפטן פורטוגזי, מבצר לרגלי ההר המתנשא מעל המזח כדי לאסור את הכניסה למקום. הקפטן גילה מחדש את המעיין הנובע וכינהו founte ("מעיין" בפורטוגזית). כך נולד השם "פונטי"(Founti), שמו של היישוב הראשון לרגלי הקסבה. ב־1513 קנה מלך פורטוגל, מנואל הראשון Manuel 1er)), את המבצר, הגדילו והציב בו חיל מצב. הפורטוגזים שהתיישבו במקום כינוהו Santa-Cruz du cap de Ghe או בצרפתית cap Ghir. Sainte-Croix du
ואולם הפורטוגזים לא הסתפקו בהשתלטות על מקורות המים. הם רצו הכול: לכבוש את השטח ולהיות בעליה הבלעדיים של האדמה הפורייה המניבה תוצרת חקלאית עשירה, בעיקר זו הבאה מעמק ה״סוס"(La vallee du Souss). עוד רצו לשלוט שליטה מוחלטת בדרכים הימיות והיבשתיות המובילות אל סודן וגינאה, ואשר בהן עוברים זהב ועבדים.
תולדות היהודים באפ' הצפ.ח.ז.ה
לפתע צפה בדברי חז״ל בדור שאחרי המרד הבעיה, התמוהה לכאורה, כיצד הגיעו תושבי ארץ־כנען לאפריקה.
[א] רבי שמעון בן גמליאל אומר! אין לך בכל העממין מתון יותר מאמוריים. וכן מצינו, שהאמינו במקום, דגלו לאפריקי, ונתן להם המקום ארץ שיפה כארצם, והיתה ארץ־ישראל נקרית על שמך.
דעתו זו של ר׳ שמעון בן גמליאל תמוהה ביותר, כי הרי מתנגדת היא לאמור פעמים רבות בתורה על האמורי (עיין דרך־משל בראשית, טו, טז), ולדעת חז״ל עליהם (׳דרכי האמורי׳). אין זאת אלא שסיבה חשובה מאוד אילצה את התנא, שהיה ידוע בהשקפותיו הלאומיות ועמד בראש הסנהדרין באוּשה אחר מרד בר־ כוכבא, להביע דעה אפולוגיטית זו כלפי תושבי הארץ הקדומים. את האגדה שחלק מתושבי כנען פינה את הארץ מרצונו הטוב מוצאים אנו פעמים אחדות במדרשים. אולם לפי שם אומרו הניסוח שלפנינו הוא הקדום.
[ב] בלקט־דרשות מאוחר נאספו דעות על שלושה עממין שעתידים בני ישראל לרשת: ׳דאמר דבי חלבו שמעון בר בא בשם רבי יוחנן! אבותיך ירשו ארץ של שבעה עממים, ואחר עתידין לירש ארץ של עשרה עממים. תלתא חורנייתא אילין אינון: את הקיני ואת הקניזי ואת הקדמוני. רבי יהודה אמר: ערביא, שלמייא, נבטייא. רבי שמעון אומר אסא ואספמיא ודמשק. רבי אליעזר בן יעקב אומר: אסייא וקרתיגני ותורקי. רבי אומר: אדום ומואב וראשית בני עמון.
דעתו של ר׳ אליעזר בן יעקב היא, שעתידין בני ישראל לרשת את קרתיגני, ומכאן זכותם להתיישב בה. נזכור כי תנא זה הוא בן דורו של ר׳ שמעון בן גמליאל, והוא שבשמו נמסרה לנו הדרשה על גלות ישראל לברבריה ועל גאולת ישראל לאחר שיעבודו בידי הברברי. על הנאמר כאן על הערביים, השלמיים והנבטים נעמוד בהמשך הדברים.
[ג] ׳ת״ר, בעשרים וארבעה בניסן איתנטילו דימוסנאי מיהודה ומירושלים. כשבאו בני אפריקיא לדון עם ישראל לפני אלכסנדרוס מוקדון, אמרו לו! ארץ כנען שלנו היא, דכתיב ארץ כנען לגבולותיה (במדבר לד, ב), וכנען אביהן דהנהו אנשי הוה. אמר להו גביהא בן פסיסא לחכמים, תנו לי רשות ואלך לדון עמהן לפגי אלכסנדרוס מוקדון וכו׳..,.׳ לאחר עניין זה בא עניין שני: ׳פעם אחת באו בני מצרים לדון עם ישראל לפני אלכסנדרוס מוקדון וכו׳ ׳, ולאחר מכן בא מעשה שלישי: ׳ושוב פעם אחת באו בני ישמעאל ובני קטורה לדון עם ישראל לפני אלכסנדרום מוקדון וכו…..
תחילה עלינו לטפל במסגרת ׳ההיסטורית׳ של שלושת הוויכוחים. בעל האגדה, שסידר אותם יחד, אף לא התכוון לעורר בנו את הרושם כאילו נתקיימו דיונים אלה בארץ־ישראל. הניסוח עצמו מבליט, שהם לא נערכו במעמד אחד לא בזמן ולא במקום. במקומות שבהם הובאו הטענות לא נמצאו כנראה חכמים ולא הוזמנו לפני המלך. והקושי האחרון: מה עניין שמיטה אצל הר סיני ? מה עניין שנת שביעית לגבי אדמות האפריקאנים, שלפי התלונה אינם יושבים בארץ־ישראל, ולגבי המצרים, שאינם טוענים כלל כי גורשו פעם מארץ־ישראל ?
מסתבר אפוא, שבני אפריקה, המצרים ובני ישמעאל פנו בנפרד בתלונה על ישראל היושבים במקומותיהם. וכל פעם מבקש גביהא רשות מהחכמים ללכת ולהשיב לטוענים לפגי אלכסנדרום!. והנראה שיש לפנינו צרור תשובות אפולוגיטיות, שהולבשו צורת ויכוח, שהיתה שגורה אז בספרות ההליניסטית. מבין הפאפירוסים הלא־מעטים, שבהם משתקפות דעותיהם של היהודים ושונאיהם בזמן ההוא, יש להצביע במיוחד על שני קטעים, שבא בהם תיאור תלונות וטעגות־ומעגות בין תושבי אלכסנדריה, יהודים ויוונים, שהביאו נציגיהם, עורכי־דין יווניים וחכמי אלכסנדריה היהודים, לפני הקיסרים. דיון אחד התנהל ברומי לפני הקיסר טרא־ יאנוס, והוא נקט עמדה פרו־יהודית ברורה, בהשפעת אשתו פלוטינה. תיאור הדיון כמות שהוא לפנינו הוא יצירה ספרותית מובהקת, אבל ייתכן שהוא מסתמך בחלקו על מסמכים אותנטיים. את זמנו של הוויכוח השני, בין הוא אמת ובין פיקציה, יש לקבוע לפי כל הסימנים לראשית שלטונו של אדריאנוס. במיוחד אופיינית היא הזכרת ׳מלך הבימה והמימוס׳ היהודי, שלפי פקודת הנציב הרומי הוליכוהו בחוצות אלכסנדריה, כדי שהיוונים יוכלו ללעוג לו. הקיסר (אדריאנוס, כפי שמשערים) נקט גם במקרה זה עמדה פרו־יהודית או לפחות נייטראלית, ונזף ביוונים על המעשה הזה במלים! ׳דברים כגון אלה נעשים במצבים (מתוחים) כאלה !׳ הפאפירוס נשתמר במצב רע ביותר, ואי־אפשר לקבוע אם הכוונה למנהיג המרד הקי־ ריני, שאבסביוס מכנה אותו מלך, שנתפס בגופו והוצא לרחוב כדי להתקלס בו, או שנערכה הצגה היתולית, כדרך שנערכה שם בזמן ביקורו של אגריפס הראשון. את הוויכוח בדבר משמעות התיאור מסכם צ׳ריקובר במלים! ׳רק דבר אחד נראה כבטוח: הקשר שבין ״מלך הבימה והמימוס״ ובין מלך היהודים, כי לאיזה מלך אחר אפשר היה להתכוון באלכסנדריה בזמן המרד אם לא למנהיג היהודי , למדים אנו ממקום זה, שהופעת ״מלך היהודים״ עשתה רושם רב על היישוב היווני באלכסנדריה, ועל היישוב היהודי לא כל שכן׳ ושימשה דחיפה לחידוש המהומות ולמעשי־האיבה בין היוונים והיהודים בעיר זאת׳ .
Il etait une fois le Maroc-D. B.-II y eut un proces celebre en Angleterre
II y eut un proces celebre en Angleterre
Samuel Pallache se rendit en Angleterre. Suite a la demande de Diego de Cuna ambassadeur d'Espagne, il fut incarcere pour s'etre empare des navires espagnols de retour d'Amerique. Durant son proces, il fut tenu de resider dans la maison d'un Membre du Parlement anglais.
L'ambassadeur espagnol invoqua le fait que Samuel Pallache etait un Juif converti au christianisme (marrane) et que de ce fait, il etait citoyen espagnol. II tenta meme d'avoir recours a des manoeuvres peu scrupuleuses, voire meme recourir a un discours antijuif. Rien n'y fit. Samuel Pallache etait le protege du Parlement neerlandais qui demanda sa relaxation. Samuel Pallache se defendit en signalant que le Maroc et Espagne etaient en guerre, qu'il representait le sultan marocain et qu'en plus, il possedait un sauf-conduit du roi d'Angleterre. II retourna aux Provinces-Unies. Par la suite, il agit comme intermediaire entre les sultans marocain et ottoman. II mourut en 1616 Le Prince de Nassau-Orange, les membres du Parlement et les ediles d'Amsterdam furent presents a ses funerailles. Une couronne royale orna sa tombe. Apres son deces, le sultan Moulay Zidane envoya Jacques Jancart enqueter sur la repartition du butin des navires espagnols captures par Samuel Pallache, soupconnant que des salaries du sultan en eussent pris avantage. Le Parlement hollandais plaida la legalite de la transaction ainsi que l'integrite et l'honneur de Samuel Pallache, de son frere Joseph et de son neveu Moi'se.
II y eut d'autres diplomates Pallache
Joseph Pallache negocia 1'achat de deux fregates armees de canons en echange de ble et de salpetre. Pendant son sejour au Maroc, il fut represente par son fils Moi'se qui agit comme interprete pour le compte d'une delegation marocaine presente aux Provinces-Unies en 1610 Moi'se s'installa a Marrakech en 1619 et agit a titre d'interprete dans les langues frangaise, espagnole et neerlandaise. II fut cosignataire de l'accord de 1638 intervenu entre le sultan Mohamed Cheikh Al-Saghir – successeur d'Al-Walid depuis 1636 – et le roi d'Angleterre. Joseph Pallache continua a servir les sultans Abdelmalek et Al-Walid qui succederent a Moulay Zidane et dont la duree respective des regnes fut trois ans et cinq ans. Josue, autre fils de Joseph, fit de longs sejours a Danzig en Pologne et a Hambourg et fut responsable des douanes a Safi. Son fils Samuel demeura en Allemagne et fit du negoce avec le Maroc. Isaac, autre fils de Joseph, fut professeur a l'Universite de Leiden et accompagna son pere en mission a Constantinople. II se convertit au christianisme, fut desherite par son pere et devint marchand d'armes pour des opposants qui reniaient l'autorite du sultan. II echoua lamentablement avant de proner l’embargo d'armes a ses opposants.
David Pallache, autre fils de Joseph, representa son frere Moi'se lorsque ce dernier se rendit en mission au Maroc pour y faire construire un nouveau port sur l'Atlantique. Cette tentative demeura sans suite et, lorsque le responsable du projet tenta d'en faire porter la responsabilite sur Joseph et Moi'se, il fut demis de ses fonctions par le Parlement des Provinces- Unies. David Pallache fut membre d'une autre delegation marocaine qui se rendit aux Provinces Unies en 1624-1625 et pris part aux negociations d'un traite de paix entre le roi Louis XIII et le sultan Abdelmalek.
Toutefois, apres la ratification de ce traite, il se rendit a La Haye plutot qu'au Maroc. Croyant que le roi de France n'avait pas accepte le traite, le sultan marocain or donna d'attaquer un navire francais. Furieux, Louis XIII exigea de faire arreter David Pallache, mais le Parlement hollandais refusa en raison du statut diplomatique de ce dernier. Le sultan Al-Walid retira sa confiance a David Pallache mais le regretta par la suite en apprenant que des jaloux etaient a l'origine de complots contre les Pallache. Un envoye francais ne voulut pas se faire escorter par un diplomate marocain pour demander la rehabilitation de David Pallache au nom du sultan. De ce fait, il fut emprisonne et banni de Paris. David Pallache fut effectivement rehabilite et continua d'assumer sa mission jusqu'a la fin de ses jours. II en fut de meme pour son frere Moi'se. Cela est d'ailleurs remarquable, compte tenu du fait qu'Al-Walid etait loin d'etre judeophile…
Les deux fils de Samuel Pallache furent egalement des diplomates. Isaac Pallache, fils de Samuel, fut charge d'affaires en 1647 aupres des Etats generaux des Provinces-Unies pour le sultan Mohamed Cheikh Al-Seghir. II negocia la liberation des captifs de Sale. Jacob Carolus representa le sultan marocain a la Cour du Danemark.
המקובלים במרוקו
המקובלים במרוקו
שלום די לאמאר.
בין תקי"א – תק"ן. מחכמי מזאגאן. בפיוטו מתארהו רבי דוד חסין כמי שמוכתר בכתר תורה וכתר מלכות, ויש לו שם בחכמת הקבלה.
רבי שלמה די למטאר חי בין השנים תקי"א – תק"ן – 1751 – 1790. מחכמי מזאגאן שבמרוקו, בפיוטו מתארהו המשורר רבי דוד בן חסין כמי : " שמוכתר בכתר תורה וכתר מלכות, ויש לו שם בחחכמה ובקבלה – אנציקלופדית ארזי הלבנון.
פיוט יסדתי ושלחתי להחכם השלם, מוכתר בכתר תורה וכתר מלכות, ויש לו שם בחכמת הקבלה כהה"ר שלם די למאר. רבי דו בן אהרן חסין
אביעה רננות / אמלל אל אלהי מערכות
אבוא בם אודה ואהלל / איש אמונות רב ברכות
נבחר הוא ממין האנושי / אעדנו כתר לראשי / ידידות רוחי וגם נפשי / חקק בקרבי חק תוכות
ידיו רב לו באמונתו / בהון ועושר בביתו / עדי עד עומדת צדקתו / שתי ידיו כאחת זוכות
דעתו דעת זכה וברה / בעיון ובסברא / ומטַיֵל בגַנָה של תמרה / קצרות וגם ארוכות
ומכבוד יקר וחכמה / שלם ומשנתו שלמה / ואחרי עצתו המה / דברי מלכות הן נחתכות
דבריו מפז יקרים / מעוטר בשני כתרים / ועל ראשו המה קשורים / כתר תורה, כתר מלכות
בחכמה בתבונה ובדעת / דעתו השערה קולעת / עד מקום שידו מגעת / עיניו כחשבון בְרֵכות
נאות דשא ירבץ וישב / מעלה ממעל לחשב / ולפני מלכים יתייצב / ימצא סעד גם סמוכות
חיליתי פני דר כרובים / ישים זרעו כמים רבים / לקולם חברים מקשיבים / בכל יום שונים הלכות
סחור, סחור יה סובבהו / מעושק אדם פדהו / הוד והדר תעטרהו / בעקביו יהיו כרוכות
יחזו אויביו ויכלמו / בחרבו ישַכְּלֵמו / וגם ידרוך על במותימו / כענבים הדרוכות
נופף ספיר ולשם שבו / חן שפתי לך יערבו / ועל ספרך יכתבו / שמורות וגם ערוכות
שלום לעזימי בן מימון.
המאה ה-18. מחכמי מכנאס ידוע כמקובל.
שלמה אבן דנאן בן שמה.
ט' בסיון תר"ח – כ"ח בחשון תרפ"ט. רב ומורה צדק בפאס, ויש לו יד ושם בחכמת הקבלה.
היצירה הרוחנית בארץ ישראל-ש.בר-אשר
היצירה של חכמי מרוקו בארץ ישראל בתקופה זו לא נשתנתה באופן עקרוני מן הספרות הרבנית במרוקו גופא,היא נפתחה רבות בטבריה ובירושלים, בעיקר בשלהי המאה ה-19 ובראשית המאה ה-20. חכם אחד, רבי אליהו ילוז, כלל בספרו " יש מאין " בעיקר שו"ת שונים בהלכות אישות. שני חיבורים אחרים שלו הם " פתח אליהו " – החלק הראשון כולל דרושים, והחלק השני " זמירות ישראל " הוא פירוש על ספר תהילים – ו " מצוות ותורה " על ספר המצוות של הרמב"ם.
חכם אחר רבי שלמה טולידאנו 1835 – 1877 הוא מן העולים ממכנאס, הוא השאיר חיבור ספר שו"ת . כידוע, יצאו ממשפחה זו חכמים רבים. בן אחיו רבי יעקב משה טולידאנו 1880 – 1960 קנה את עולמו בפרסום מקורות, בספרו " נר המערב " על תולדות יהודי מרוקו בכלל, ועל רבניהם במיוחד. רי"ם טולידאנו כתב ספר שו"ת " שפע ימים " ו " הים הגדול " בארץ ישראל והקשרים שזו קיימה עם קהילות ישראל במזרח.
הוא גילה חוש ביבליוגרפיה ופרסם את " שריד ופליט ", אוסף מקורות, ביניהם מקורות על קבלה ושבתאות בקרב יהודי מרוקו, ועוד " אוצר גנזים ", " אפיריון ", ביבליוגרפיה של מפרשי התורה.
מושפעים מן האווירה המשיחית בטבריה ומן המפגש עם יהודי אשכנז פרסמו חכמי מרוקו בארץ כתבים ברוח זו : רבי אברהם בן יצחק בן סוסאן כתב שו"ת " פחד יצחק ", ואת " מעשה צדיקים " שבחים על רבי חיים אבוילעפיה ורבי חיים בן עטר, וכן " בית שלמה " תרגום לערבית של מנהגי איסור והיתר של רבי אלתר שלמה מאיר פרידמן. בחיבורים נוספים הוא אסף את דרשותיו לתורה " קנה אברהם " ו " לקט עני ", חידושים על התורה ועל מגילות אסתר ורות.
בירושלים סייע רבי רפאל משה פימיינטה, שבא מווזאן, בהדפסת השאלות והתשובות של רבי רפאל בירדוגו " משפטים ישרים ". חכם מערבי שפעל בטבריה גם הוא בזמן זה, רבי שמואל בן קיקי נולד ב-1919, פרסם " דרושים וחידושים " ו קודש ישראל " שניהם דרשות על התורה ותרגום לערבית של ההפטרות, וכן חיבר " ספר דוד " בחמישה חלקים על מסכת גיטין, כולם עדיין בכתובים.
מן הראוי להזכיר גם את רבי רפאל חיים משה בן נאים, שפעל בסוף המאה ה-19 בטבריה, אך את שלושים שנותיו האחרונות עשה בג'יברלטר, והשפעתו הייתה גם בצפון מרוקו.
כבר ציינו שחכמי מרוקו ביטאו את הגותם בדרך כלל בספרות ההלכה, הקבלה והפרשנות, מגמה שלא נשתנתה אף במאה העשרים. עניין מיוחד יש בספר " שרביט הזהב " של רבי דוד דאנינו, נולד בשנת 1901 מן העיירה בני מלאל, ובגלל החשיבות של ספרו לתולדות ההגות במרוקו, נצתיגו במקצת בהרחבה.
את ספרו הוא כתב עברית ובמקביל תרגמו לערבית יהודית, כנראה מתוך רצון שלא רק תלמידי חכמים יקראוהו, אלא גם בני העם. מצב יהוד אירופה בשנות השלושים משתקף יפה בדבריו. הוא פנה לבני קהילתו והוכיחם, שלא זו בלבד שאינם חוששים ממה שמתרחש באירופה, אלא כל עניינם , להיטיב אדמת נוכרים בניינים מפוארים, מה שמעיד לדעתו שזיקת רוב הקהילה לארץ ישראל הייתה רק מן השפה ולחוץ, הטפה שמצינוה גם אצל רבי רפאל בירדוגו הגדול.
כמו כן הוא מתח ביקורת על המתירנות שפשטה בחברה העירונית שהתפתחה בימיו במרוקו. בספרו השני " רסיסי לילה " שנכתב בשנת 1940 הוא הסביר שהעוון שבעטיו נחתו הגזירות על יהודי גרמניה היה משום " ששלח להם הבורא על ידי נביאו האחרון " הרצל ", וגם כן באה הפקידה – זיכרון לגאולה, בלשון המקרא – על ידי הצהרת בלפור, והיה זמן בידם לצאת קודם שיהיה עיכוב מצד הממשלה, ואחר שלא יצאו לכן נענשו, וגם כלל יהודי אירופה לא רצו לעלות. בדברים אלה השתקף חלק מן היחס של חכמי מרוקו לציונות, מתוך זיקה מסורתית לארץ ישראל ובשימוש בצירוף " הנביא הרצל ".
היצירה העממית הדתית
כעשרים וחמש חוברות וספרונים נמצאים בספריית מכון " בן צבי ". כמניין חוברות עוסקות במחזור השנה היהודית, עוד כמניין, במחזור החיים היהודיים, ועוד 3 – 4 חוברות בפילוסופיה, בהיסטוריה ובהווי עממי. אך לבד מחלוקה תימאטית זו, שאלה היא אם יש לה משמעות אחרת.
אפשר שנכון יותר להתרכז בחלוקה על פי מקורות יצירתה ותפקידה החברתי. בחוברות של מחזור השנה בולטים מנהגים בהשפעת הקבלה, אם בתיקון חצות שנהגו לומר אותו כחלק מן הבקשות בחודשי החורף ואם כהקדמה לסדר הסליחות בחודש אלול ובעשרת ימי התשובה.
היו קהילות, למשל, במחוז תאפילאלת שנהגו לומר את תיקון החצות בבין המצרים קרוב לחצות היום. הקובץ " חצות לילה אקום " נדפס לראשונה בשנת תק"ן,כלומר בשנת 1790, ואפשר שזה היה בהשפעת מוראות שלטון הסולטאן יזיד וגזירותיו, ואירוע זה נתן ביסוס מחודש למנהג שהיה קיים עוד בתקופה קודמת. עד היום ישנם חכמים ובני העם שנוהגים לומר את התיקון.
שתיים מן החוברות בפריית בן צבי הן " מגילות אסתר " שבגלל היקפה המצומצם נהגו להדפיסה בחוברת נפרדת לכל קהילות ישראל. בדרך זו נדפסה " מגילת היטלר " ו " מגילת המלחמה " על מלחמת העולם השנייה : ההיסטוריה הייתה רחוקה מעולמם העממי של בני היהודים במרוקו, והדרך היחידה להביאה בפניהם הייתה בסגנון מקראי ובפרט בסגנון מגילות אסתר ואיכה.
ייחודי הוא השפעת פרקי אבות על הווי בית הכנסת בתקופה שבין פסח לשבועות, וכיוון שלא היה כלול סדר זה בסידורים כמו באשכנז, הודפסו פרקים אלה בחוברות מיוחדות.
השפעת הקבלה ניכרת גם ב " שמות הייחוד " המרובים הנאמרים לפני קיום מצוות שונות, מנהג הרווח המיוחד בחג תשרי, ומכאן הצורך ב " סדר ימים נוראים ", סדר שאינו ידוע במקומות אחרים. משמעותיים יותר הם " שבחי פסח , המשקפים מציאות היסטורית ארוכה יותר. כידוע, על פי קטעים שנמצאו בגניזה ועל פי כתבי יד ממרוקו נהגו לומר תרגומים מיוחדים להפטרות החגים, בחינת אחד מקרא ושניים תרגום.
בימי הביניים שימש תרגום זה לארמית, אך עוד במאה העשירית צמח הצורך לתרגם לערבית טקסטים מסוימים בתפילות. בצפון אפריקה נקרא תרגום זה " צ'היר ", ובלשון המהדרים והמדפיסים " שבחים. שני המונחים מצביעים על פירושים שונים למנהג, אך הם משלימים זה את זה. השבחים לפסח או לשמחת תורה העלו על נס את מעלותיהם של ישראל ומשה רבנו, ואילו הצ'היר בא לפרש, להסביר ולבאר את הספונות שיש לא רק במקרא אלא גם בתרגומים לארמית שברבות הימים גם הם הפכו למקודשים.
יתרה מזאת, תרגומים אלו סיכמו מדרשים ופיוטים קודמים שהרחיבו את הפסוק מעבר לתרגום המילולי. בהבדלים שבין מהדורות שונות של " שבחים ", יש אפוא לא רק צרכים מתחדשים בתקופות של ריבו המתפללים, אלא גם תרגומים על פי מסורות מקומיות.
במהדורת ליוורנו, למשל, משתקף כתיב מלא יותר במונחים מסוימים לעומת מהדורת ג'רבה. אבל את ב " שרח ,, התרגום לארמית, שונה לפעמים : " לעולמים " מתורגם " לעלאמיין " לעומת " לאבד "
ביצירה העממית תופסת מקום מיוחד השפה הזרה, תהיה ז וערבית יהודית בחוגים אחרים, או צרפתית בחוגים אחרים. מאלף הוא התרגום של התורה עוד בשנת 1854 לערבית יהודית, דא עקא זו גבוהה ומליצית, פיוטית למדי וזרה לקרוא או לשומע העממי, שכן היהודים דיברו בשפה זו ב " תור הזהב " בימי הביניים.
לא ברור, מה ראה המתרגם לחדש לשון שנעלמה מן העולם. ואפשר שהוא טקסט עתיק והעתיק אות ככתבו וכלשונו. דומה, שהתרגום לצרפתית היה אקטואלי יותר, אלא שהתעוררה בעיה אחרת, האוכלוסייה שאליו היא כוונה הייתה משכילית וחילונית ותוכניהם של מקורות יהודיים מסורתיים היו טרחניים בעיניה.
יוצאת מן כלל זה הייתה, כנראה, החוברת על טהרת המשפחה בגלל שמירת אופייה האדוק. ואכן חוברות רבות, שהודפסו בתקופה זו, במרוקו גופא, הופנו ל " שומרי אמוני ישראל " בוגרי תלמודי תורה שהיוו את שכבת כלי הקודש של הקהילה ולחברות ואגודות שונות : " חסד ואמת ", " תענית דיבור ", " ברית מילה וכיוצא באלה. לתחום זה שייכים " ספרי גורלות שהיו בידיהם של בעלי שם פותחי גורלות וכותבי קמעות.
כתיבה החורגת מן המנהג הדתי הייתה מועטה ביותר, לפחות על פי המדגם המצוי בידינו. אגדת לידתו ומותו של משה רבנו לא היה מקורית, אלא העתקה של ספר מוסר מן המאה ה-17, גם מכתבים של האדמו"ר מלובביץ הייתה יוזמה מן החוץ. ניסיון בודד לכתוב יצירה עממית מקורית הוא התוכנית האוטופית של מכלוף אביטאן לסדר עולמי חדש שרב בו התמים והדמיוני על פני הריאלי ההיסטורי.