ארכיון יומי: 24 בפברואר 2015


אגאדיר…..Agadir

רעידת אדמה אגאדיר 001http://youtu.be/b5kBE4hxU2Q

Agadir – Le tremblement de terre

הגדת אגדיר – העיר ושברה – אורנא בזיז

רעידת אדמה אגאדירהגדת אגדיר  – העיר ושברה – אורנא בזיז

זיכרון הרעש כאגדיר

בני הדור שלמד מקרא ואלה שעדיין הוגים בו, זוכרים היטב את הפסוק הפותח את ספר עמום: ״דברי עמום אשר היה בנֹקדים מתקוע אשר חזה על ישראל בימי עזיה מלך יהודה ובימי ירבעם בן יואש מלך ישראל שנתים לפני הרעש״. גם לספר נביאים אחרים יש פתיחות דומות, המציימת את תקופות נבואותיהם, תוך ציון המלכים שבימיהם הם ניבאו(ראה למשל ישעיהו א 1). בדומה להצגת זמן נבואותיו של ירמיהו (א 3-1), שיש בה לא רק פירוט המלכים שהוא מלך בימיהם, אלא גם הזכרה של מאורע היסטורי רב חשיבות – ״עד גלות ירושלים בחודש החמישי" (שם שם 3) – כך יש גם תוספת חשובה בהצגת זמן נבואתו של עמום: ״שנתים לפני הרעש". מאורע כזה נחרת בזכרונם של בני הדור שחוו אותו, והוא מונצח ומורש לדורות הבאים.

תופעת הטבע הזאת, המתכנה בפי חכמים זֹעָה (לפי שהאדמה זָעָה ומזדעזעת), כלולה בהלכות ברכות במשנה: ״על הזיקין ועל הַזוֹעוֹת (כך מנוקדת המילה בכתבי היד העתיקים של המשנה!) ועל הברקים ועל הרעמים ועל הרוחות אומר: 'ברוך שכוחו וגבורתו מלא עולם". שכן יש כאן ביטוי למעשה של בורא עולם. "המביט לארץ ותרעד״ (תהילים קד 32) הוא הפסוק שהתלמוד הירושלמי מביא אגב הדיון בהלכה זו(ירושלמי ברכות, פ״ט ה״ב דף יג ע״ג). אבל גם הדיון בהלכה מלווה בסיפור שנועד להזכיר מעשה שהיה, כפי שאנו מוצאים בתלמוד הבבלי: אגב הדיון בהלכות ברכות מספר התלמוד (ברכות נט ע״א) על רב קטינא שהיה הולך בדרך וכשהגיע לפתחו של מקום המתכנה בסיפור "בית אובא טמיא״ (רש׳׳׳: "בעל אוב שלעצמות") "גנח גוהא״ (רש׳׳׳: ״נזדעזעת הארץ מאד מאד״, וקדם ופירש שם: "גוהא – בלשונם קורץ רעידת הארץ גוהא").

מי שפגש בילידי העיר צפת או אפילו בצאצאיהם של ילידי מקומות אחרים בארץ, ודאי שמע אותם מדברים עד היום על הרעש שהחריב את צפת בשנת תקצ״ז (1837). מכמה וכמה אנשים שחוו את השיטפון הנורא, שפקד את סבריה בט' באייר תרצ״ד (1934), ובו נהרגו יהודים רבים, שמעתי שהזכירו בנשימה אחת גם את הרעש בצפת שהתרחש כמאה שנה לפני השיטפון.

גם רעידות אדמה אחרות – כאלה שפקדו את ליסבון, את לוס אנג׳לס וערים אחרות – הפכו להיות חלק מהזיכרון של הזמן החדש. אולם אין כסיפור זיכרון הרעש בפי מי שחוו אותו וסבלו ממוראותיו וזכו לשרוד כדי לזכרו ולהזכירו. את המשימה הזאת נטלה על עצמה אורנא בזיז, מפליטי הרעש הנורא, שהחריב את אגדיר בלילה שבין יום שני לשלישי בשבוע, אור לשניים באדר תש״ך (29 בפברואר 1960

יפה עשתה שסיפרה את סיפורה שלה ושל בני משפחתה, וראיינה רבים מבני אגדיר ששרדו אחרי הרעש והעלתה על הכתב את המוצאות אותם. סיפורים אלו ממלאים את דפי הספר הזה, ומלווים את הקורא בתחושות צער ומכאוב. מטבע הדברים כשאדם מכיר אישית אנשים שהיו בעיר שנחרבה, הוא מתקשר יותר לסיפורם.

אני אישית מצאתי עניין בסיפורה של מרים אלזרע (אלעזרא), אלמנתו של יצחק ז״ל, ששכלה את ששת ילדיה וגם את חמותה (שהייתה גם סבתה, אם אישה ואם אימה) ברעידת האדמה ההיא. מרים היא בתם של מורי המנוח, רבי יוסף חליוה ושרה לבית אלזרע, שהיו חברי ילדות של אבי מורי תמ"ך. מרים זכורה ל׳ מעיירת הולדתי, קצר אסוק שבעמק הזיז בשלוחה הצפונית של מחוז תאפילאלת שבדרום־מזרח מרוקו. יצחק, בעלה, הוא בנו של הגביר, בנימין אלזרע, חבר ילדות של סבי, אבי אבי, שהיה כוורן נודע במקומותינו, ומרים תבדל״א, היא נכדתו. שנים אחרי הרעש באגדיר דיברנו במשפחה על אסונם הכבד של בני משפחת אלזרע.

מן הרגע שאדם מכיר נפגעי רעש ושומע את המוצאות אותם, הוא נעשה שותף – גם אם רק שותף סביל – של סיפורם. לימים הכרתי אנשים נוספים ששרדו אחרי הרעש באגדיר, וביניהם גם תלמיד שלי לשעבר, ושמעתי את סיפורם גדוש הסבל והייסורים על אבדן רבים מבני משפחותיהם. עכשיו פורשת לפנינו אורנא בזיז יריעה רחבה של סיפורים. בזה היא מרימה תרומה חשובה לקיבוע! של אסון אגדיר בזיכרונם של רבים.

מוסיף על נסיעת החורשה לזכר היהודים, שנספו ברעש אגדיר, שבזיז יזמה את נסיעתה והוחל בהעמדתה בשנת תשס״ג (בפאתי שכונת גבעת משואה בירושלים), בא הספר הזה ומוסיף נדבך חשוב יותר להנצחת הנספים ולהכרת סיפור הרעש ההוא. כבר אמר איש חכם: ״כל מי שהולך לבית עולמו, נפטר למעשה פעמיים. בראשונה כאשר הוא מת ומביאים אותו לקבורה, ובשנייה כשנפטר אחרון זוכריו״. הספר הזה בא למנוע את מיתתם השנייה של הנספים באסון אגדיר, שכן כל זמן שמישהו יקרא בו, יהיה מ׳ שיזכור את חללי הרעש הזה, ועל כך יכירו רבים תודה למחברת ויברכוה על המעשה.

ומיתוסף כאן גם תיעוד חשוב לתולדות יהודי המגרב במאה העשרים. זו תעודה מסוג שאינו מצוי הרבה במגרב. אין מדובר בתעודה רבנית או בפנקס של קהילה מקהילות המקום. לפנינו מעין כרוניקה פורטנית, המביאה סיפורים שהיו כרוכים במאורע אחד ומצטרפים לפרק עצוב בתולדותיה של אחת מקהילות המגרב. אך כמובן יש גם כמה תעודות כיוצא בה, גם אם היה היקפם קצר למדי (כאלה שתיאר יעקב בן-טולילה, במאמרו ״המבול שהיה בתיטואן וסיפורים אחרים״, בספר שערי לשון – מחקרים בעברית, בארמית ובלשונות היהודים, בעריכת א' ממן, ש׳ פסברג וי׳ ברויאר, כרך ג – העברית ולשונות היהודים, ירושלים תשס״ח, עמי 277-259; נזכיר כ׳ קטע 2 בעמי 267-266 וקטע 5 בעמי 272-271 מתארים שתי רעידות אדמה [זינזלה בערבית] שהיו בתיטואן בשנת 1837 ובשנת 1838). על פרסום הגדת אגדיר יש להחזיק טובה מרובה גם למכון בן-צבי.

משה בר־אשר

שושלת לבית פינטו-אהוד מיכלסון

השושלת לית פינטו – אהוד מיכלסון

תולדות רבני המשפחה ומעשי מופת

והקב״ה מקייםהשושלת לבית פינטו

אורחים ומבקרים בבית הרב חיים פינטו ידעו כי יש להשאיר אצלו צדקה. את הכסף היה הרב מקבץ, מחלקו לעניים, ובמקביל משתדל שתמיד יהיה דבר מאכל מוכן ומזומן בבית, שמא ייכנס עני – וכדי שלא ייצא משם רעב, כפי שנכנס.

יום אחד הגיעה אשה, ובידה שני עופות חיים. צדקה לעניים. פנה הרב לסופרו, רבי שלמה אזולאי, וביקש ממנו כי לא ישתהה וימהר לגשת ולשחוט את העופות, כדי שאפשר יהיה להכינם במהירות לסעודה, כשיבואו עניים הביתה. רבי שלמה ענה לרב כי יש לו דבר מה אחר לעסוק בו. אמר לו הרב: ״אני רואה כי אינך רוצה לסייע לי במצוות הצדקה. יהי כן. אולם דע לך כי היום יעבור עליך חצי יום טוב וחציו השני יהיה רע.״

שמע רבי שלמה את הדברים, גיחך מעט ויצא לדרכו. באחד הרחובות נקרתה על דרכו ערבייה, שהציעה לו מטבעות זהב בזול. לא היה זה מקרה, כי הערבייה חמדה בליבה את יופיו וחיפשה דרך להביאו אל ביתה. וכך אכן היה. לאחר שרכש ממנה את המטבעות וביקש ללכת לדרכו אמרה לו האשה, כי יש לה בבית מטבעות נוספים ואולי הוא מעוניין גם בהם.

מעשה שטן, הלך רבי שלמה אחריה, וזו הכניסה אותו לדירתה ונעלה את הדלת, שם העיזה פניה ואמרה לו כי יש לה דברים רבים וטובים להציע לו, וכי הוא יוכל לקבלם חינם אין כסף אם יסכים להיעתר לה ולעשות את מבוקשה.

רבי שלמה התחלחל, וסירב להצעתה המגונה. זו לא ויתרה, ניסתה לפתותו ואף עברה לאיומים. כשראתה כי גם זה לא מועיל נטלה בול עץ כבד שהיה בדירתה, והחלה להלום ברבי שלמה עד זוב דם. מעוצמת המכות והכאבים איבד רבי שלמה את הכרתו והתעלף. זו חשבה כי גרמה למותו, ומייד רצה להזעיק שוטרים. היא סיפרה להם כי יהודי פרץ לביתה וניסה לאונסה והיא הצליחה לסכל את מזימתו, והנה הוא שרוע עתה בדירתה. שר העיר, שהיה שונא ישראל מובהק, האמין לדבריה, ושלח איתה את השוטרים. הוא הורה להביאו, חי או מת, כדי להראות קבל עם ועדה מה עולל ולעשות בו שפטים לעיני המוסלמים שבעיר.

בעוד הם עושים את דרכם לביתה התעורר רבי שלמה מעלפונו, ובשארית כוחותיו יצא דרך חלון קטן החוצה. כשהגיעו השוטרים לבית האשה הם לא מצאו דבר, וחזרו בידיים ריקות אל שר העיר. זה כעס על האשה, ואמר לה כי היא, המופקרת, ביקשה לעשות עליו רושם טוב בסיפורה, שהיה מצוץ מהאצבע-לא היה ולא נברא. מייד הורה להלקות אותה, על כך שהפכה אותו ואת אנשיו ללעג ולקלס, וכדי שתודה על האמת. ואכן, היא נשברה וסיפרה להם כי היא זו שניסתה לאנוס את היהודי, ולא הוא אותה, אז כעס עליה השר שבעתיים, והורה לקחתה לבית הסוהר ושם להלקות אותה מלקות. האשה לא עמדה בעונש הקשה, ומתה בבית הסוהר.

בינתיים המשיך רבי שלמה אזולאי לברוח מהאיזור. כך הגיע עד לשוק הבדים והכבשים בעיר, ושם החליט לנוח מעט ולחכות לחצי היום הטוב. הוא גילגל אבן אחת, כדי שיוכל לשבת עליה, והנה גילה כי אוצר היה קבור תחתיה. מייד לקח את הכסף, רכש בו בדים וכבשים והחל לעסוק במסחר, וראה ברכה בעמלו.

בערב חזר לבית הר״ח, וסיפר לו את כל הקורות אותו במשך היום. לאחר שביקש את סליחתו על כך שלא מיהר בבוקר למלא את בקשתו, פנה אליו הרב בבת צחוק ואמר לו: ״עכשיו, מן הסתם, כששוב יבקשו ממך לעשות מצווה עבור עניים בוודאי תמהר לעשותה בשמחה״.

מאז מקרה זה נוהגים היהודים במוגאדור לשאול זה את זה במילי דבדיחותא ״מה שלומך בחצי היום השני?״

לא בחלום

ממכניס אורחים היה הרב חיים פינטו. מעולם לא אמר הרב צר לי המקום, שאלין מישהו בביתי. באחד הימים הגיע אליו תלמיד חכם, הרב יצחק שפירא, שליח מארץ ישראל. שמעו של האיש יצא למרחקים, והרב פינטו יצא לקראתו וקיבל אותו, כדי לתת כבוד לתורה וללומדיה. הימים ימי הפסח, ובליל הסדר היה האורח יושב ליד השולחן, ואמר יחד עם המסובים ״ כל דיכפין ייתי וייכול״. והנה, לפתע נתן האורח את קולו וגעה בבכייה. ״מה לך?״ – שאל הרב את אורחו. המשיך האיש לבכות.

״אנא ספר לנו מה קרה״, המשיך הרב להפציר באורחו. ״צערך הוא צערנו, ואיך נוכל לקיים את מצוות ״ושמחת בחגך״ כשאתה שופך דמעות כמים, בלילה שבו יצאנו מעבדות לחירות״. לא ענה האורח, והמשיך לבכות.

״הסר דאגה מליבך״, אמר לו הרב פינטו. ״כל מחסורך עלי. אם אתה מיצר על כך שחסר לך משהו – אני אתן לך מה שאתה חסר״.

אאז סיפר לו האורח, כי בעודו יושב ליד השולחן ומביט בקערת הסדר, ביין ובמצות, נזכר בימים אחרים, בעת שערך את ליל הסדר.עם בני ביתו. ״ נזכרתי בבני משפחתי״, אמר האורח, ״ ואני דואג. אינני יודע מה איתם: אם הם שמחים או עצובים, האם הכל כשורה אצלם, שם בארץ ישראל, בעת שאני נעדר מהם ונמצא בגולה״. אמר לו הרב: ״אל דאגה. תשועת ה׳ כהרף עין. בוא עמי לחדר הלימוד שלי, יש לי משהו שברצוני לשוחח איתך עליו״.

ההלכו שניהם לחדר הלימוד, ושם בחושך, אמר לו הרב: ״הבט״. הסתכל האורח, וראה בחדר את דמויותיהם של בני משפחתו, היושבים בביתם בארץ ישראל סביב שולחן הסדר, שמחים ועולזים בשמחת החג. לאחר שחלפה תדהמתו הראשונה, מהמראה המופלא של בני משפחתו, בעוד הוא מרוחק מהם ת״ק פרסאות, שבה אליו שמחתו כבראשונה, כשראה כי אכן בני ביתו שרויים בטוב. לאחר מכן אמר לו הרב: ״אל תחשוב שכל זה היה פרי הדמיון בלבד. בעזרת השם, כשתשוב לביתך בשלום, תשאל את בני הבית איך הרגישו בליל הסדר ומה עבר עליהם. בבקשה ממך, לאחר שתעשה זאת, שלח אלי מכתב וספר לי מה השיבו לך״.

עעברו ימי החג, והאורח נפרד לשלום מהרב וממשפחתו, והודה לו על התקופה שבה הפכו אותו לבן־בית ממש. יצא האיש לדרכו והגיע בשלום אל ביתו ואל משפחתו. לאחר השמחה הראשונית וההתרגשות מהמיפגש המחודש, שאל האיש את בני הבית כיצד היה מצב רוחם בעת היעדרו מהבית ואיך עבר עליהם ליל הסדר.

עענו לו בני המשפחה, כי כל תקופת שליחותו עברה עליהם בדיכאון ובמצב רוח קשה. אולם, יוצא דופן בתקופה זו היה ליל הסדר, שבו חשו לפתע התרוממות רוח ויצאו מדיכאונם. שמע זאת ראש המשפחה, ותיפעם רוחו. ומייד מיהר לשגר לרב פינטו איגרת, כפי שהבטיח, וסיפר לו כי אכן, כדברי הרב – המראה שראה אצלו בחדר הלימוד לא חלום היה.

אלף פתגם ופתגם – משה ( מוסא ) בן-חיים ألف مثل ومثل – موسى (موسى) بن – حاييم

 

73 – الرجال معادن ما بكشفها الا الحك

א(ל)רגיאל מעאדן מא בכשפהא אלא(א)<רוכ.אוצר פתגמים

הגברים מתכות לא יתגלו אלא ע״י שפשוף באבן בוחן.

 על אופי הגבר, ניתן לעמוד ע״י ההתחברות וההתנסות אתו.

 

74 – اذا بدي اصرف من كيسي ما بسميك عرسي

אזא בדי אצריפ מן כּיסי מא בסמיב עריסי.

אם אוציא כסף מכיסי, לא אקרא לך חתני.

דברי אישה לבעלה שמקמץ בהוצאות.

 

75 – اذا كان القمر معها بتدير القمر باصبعها

אזא כּאן(א)לקמר מעהא, בתדיר(א)<קמר באצבעהא.

אם הירח אִתה, תסובב אותו באצבעה.

 אישה הנתמכת ע״י בעלה, בטוחה בעצמה.

 

76 – الزلمه بالاكذب مثل داليه بلا عنب

א(ל)זלמה בלא פזב, מתל דאליה בלא ענב.

גבר ללא שקר כמו הדליה ללא ענבים.

יש כאלה שרואים בשקר תכונה יסודית אצל גבר.

Recent Posts


הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
פברואר 2015
א ב ג ד ה ו ש
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728

רשימת הנושאים באתר