יהדות פורטוגל במוקד-י.ט.עסיס, מ. אורפלי
התרבות היהודית בפורטוגל
בשנת 1485 נוסד בית הדפוס הראשון בליסבון על ידי אלעזר טולידנו. בבית הדפוס הזה עבדו יוסף חלפון ויהודה גדליה, ונדפסו בו ספרים חשובים. בין ספרים אלה נמנים החומש עם פירוש הרמב״ן שנדפס בשנת 1489, ספרו של ר׳ דוד אבודרהם על התפילה בשנת 1490, חומש עם אונקלוס ופירוש רש״י בשנת 1491, ספרי ישעיהו וירמיהו עם פירוש רד״ק בשנת 1492, ספר משלי עם פירוש דוד בן שלמה אבן יחיא(1492 ?). בית דפוס זה פעל עד 1492.
בית דפוס שני הוקם בלייריאה, הנמצאת באזור הררי אך קרוב לליסבון. מייסדו היה שמואל דורטאס אשר הדפיס בראש חודש אב 1492 את ספר משלי עם תרגום ופירוש ובשנת 1494 נביאים ראשונים עם פירושי רד״ק ורלב״ג.
הספר העברי הראשון שהודפס בפורטוגל היה חומש שנדפס בשנת 1487 בבית הדפוס שהוקם בפארו, והוא בית הדפוס השלישי שפעל על אדמת פורטוגל.
הדפוס הגיע לפורטוגל בזכות יהודים מקסטיליה לפני שהגיע לארצות אירופיות רבות, כולל ונציה, רומא, קונסטנטינופול, אנגליה ואף קסטיליה עצמה. למרוקו ולקיסרות העותומאנית הגיעו יהודים אשר התנסו בדפוס העברי בפורטוגל והם שייסדו שם את הדפוס העברי.
אברהם זכות מקסטיליה נתמנה על ידי מנואל הראשון ליועצו באסטרולוגיה ולרושם דברי ימי מלכותו. בסלמנקה היה אברהם מורו של אגוסטינו ריצ׳יAgostino Ricci. בקרטוגרפיה ובאסטרונומיה הייתה תרומת היהודים משמעותית ביותר. מסטרי רודריגו ומסטרי יוסי הכינו את המפות שבהן השתמשו פרו די קוויליאה Pero de Coviiha)) ואלפונסו די פאיוה (Alfonso de Paiva). בהקשר זה מעניין לציין את פגישתו של פרו די קוביליאה עם ר׳ אברהם די ביג׳ה ((Abrahaao de Beja ומסטרי יוסי.
גירוש יהודי פורטוגל או השמד הגדול
גירוש יהודי פורטוגל בשנת 1496, שאליו מתייחסים במחקר, למעשה לא התרחש מעולם. וכך התנהלו הדברים: מנואל, ״המלך הטוב״, ביקש לשאת את איזבל, בתם של המלכים הקתולים. שאיפתו של מנואל הייתה לאחד את כל חצי האי האיברי תחת שלטונו, ונישואיו לאיזבל, כך קיווה, יקרבו אותו למטרה. כתנאי לנישואין דרשו המלכים הקתולים את גירוש היהודים מפורטוגל. דרישה זו מעידה כי, שלא כטענתםשל חוקרים, גירוש היהודים מקסטיליה וארגוניה לא נועד אך ורק לפתור את בעיית האנוסים בשתי הממלכות, אלא היה חלק מן המגמה לטהר את הממלכות ההיספאניות מנוכחותם של היהודים והיהדות.
לדעת פרו טאווארס נועד הגירוש למנוע מהיהודים ליהנות מהעושר שהיה צפוי לפורטוגל עקב גילויו הקרב של הנתיב הימי להודו. המלך, הכנסייה והסוחרים חששו מהסוחרים היהודים העשירים פן ישתלטו על כל הטוב שהיה צפון לארצם. גירושם, כך נטען, ייטיב עם הסוחרים הנוצרים.73 טענה זו מתעלמת מחוסר האונים של כל גורם מלבד הכתר ביחס לגירושם של היהודים. יתר על כן, מסתבר שלמלך לא הפריע כלל שיהודים שקיבלו את הנצרות רשמית ייהנו מכל היתרונות שגילויי נתיבי ים חדשים היו אמורים להביא לכלכלת ארצו.
צו הגירוש נתפרסם ב־24 בדצמבר 1496 וניתנה ליהודים ארכה של עשרה חודשים כדי להתארגן לקראת היציאה מפורטוגל או להמיר את דתם. הובטח להם שבזמן הזה תוכנה אניות להוציא את המגורשים מליסבון, פורטו וסטובל. בתחילה הוצעו ליהודים חופש מלא וסיוע ממשי, כנראה מתוך תקווה שרובם ככולם יחליטו להישאר. קשה לדעת בדיוק את פרטי תכניותיו של מנואל, אך ברור כי היה נחוש בדעתו לשמור בצורה זו או אחרת את מרבית היהודים שחיו בממלכתו. ידוע לנו שהתייעץ עם יועציו היהודים וביניהם לוי בן שם טוב. בפברואר 1497 הבהיר לו אחד מיועציו הנוצרים, הבישוף של סילוויס (Silves), כי בלחץ ובכוח לא ניתן להפוך אף לא יהודי אחד לנוצרי טוב.74 היהודים, מצדם, לא ציפו ערב הגירוש לשינוי כה מרחיק לכת במצבם, ולראייה תבוא הכתובת שנחרטה בבית הכנסת שנחנך בליסבון !:שנת ״ובאו לציון ברנה ".
גדול יהיה כבוד הבית הזה מן הראשון
אמר ה' צבאות, נשלם בית קדשנו ותפארתנו
בשנת פדויי ה' ישובון ובאו ציון ב"ר"נ"ה
יהודי צ.אפר. וארץ ישראל
רבי פרג'י שוואט – אפרים חזן.
שירי הגלות והגאולה וענייניהם.
נושא אפשר לומר עליו, שאורך זמנו – כאורך הגלות, והוא הנושא שכבש את השירה העברית משחרב בית המקדש ועד ומינו. מעומקה של גלות שרו פייטני ישראל, וביקשו את ה' אלוהיהם ואת דוד מלכם, ובכל תקופה על פי הצורות המיוחדות לה ועל פי הטעמים שערבו לאנשיה ובשיעור שראו עצמם זקוקים לו.
מיוחדת היא התקופה, שעל פי חלוקתו של פרופסור מירסקי היא התקופה השישית בשירה העברית שלאחר המקרא. שירתה – רובה ככולה מיוחדת לענייניה של כנסת ישראל. לרעיונות של גלות וגאולה, והיא מלאה דבקות. כנסת ישראל מתרפקת על דודה, והדוד מנחמה ומשיב נפשה.
אלה גדרי שירתה של תקופה זו, תקופת שירת המקובלים, שאביה – רבי ישראל נג'ארה, ואחד מבניה הוא פייטננו. שירת הגאולה של פרג'י דומה בעניינה למה שקדם לה מן הפיוט העברי, והיא מעלה אותם נושאים עצמם על פי דרכה שלה.
ענייניה של שירה הגאולה הם : מצבה הירוד של כנסת ישראל בגלות, ומכאן הצורך הדחוף בגאולה, שתביא קץ למצבו העלוב של עם ישראל בהווה. יחד עם הגאולה תבוא הנקמה בצר המציק לשיראל והשפלתו.
ורואה המשורר בעיני רוחו את עם ישראל השב לארצו, וחי בה את חייו, ושיאם של חיים אלה היא עבודת בית המקדש. סמלה של הגאולה הוא מלך המשיח ועמו אליהו הנביא שיבוא לבשר ישועה. דימוייה של הגאולה ודוגמתה – יציאת מצרים, על דרך הכתוב , כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות ".
מוטיבים אל, יש שרובם באים בשיר אחד, ויש שיסוד שליט בשיר, והמוטיבים האחרים באים כבני לוויה לו.
ישראל בגלותם.
בתיאור הגלות נמשך פרג'י אחר פייטנים שקדמוהו, והא מצייר בצבעים קודרים את מצבה של כנסת ישראל בגלות ואת הלחץ שאומות העולם לוחצים אותה. הביטוי " בור גלות " חוזר ונשנה בפיוטים רבים. יחד עם ישראל סבולת גם ארץ ישראל, והמשורר מזהה את סבלותיהם של השניים, ומבקש מן הקב"ה שיראה במצוקתן של כנסת ישראל ושל ארץ ישראל הנתונה בצרה.
וכבר באו מים עד נפש, שכן העם בגלות מעוּנה וסובל ייסורים, והצר נוגש בישראל, משפילו, מתגאה עליו, ואינו חושש להציק לו. ובכלל, הגלות אינה אלא מחלה וצרה גדולה, כנסת ישראל מתוארת כאשה עקרה בעגמימותה ובעצבונה, אך זועקת היא בכאביה ובחבליה כיולדת.
גם פניהם של בחורי ישראל ובתולדותיו – פנים חולת הן. והפייטן מבקש מן הקב"ה לשים קץ למצב זה, ולהאיר פניו לכנסת ישראל הדווּיה. יחד עם זה הוא מתאר את הסבל כקידוש השם. הגלות היא למען שמו יתברך ולמען קיום מצוותיו : " הן על שמך רם על כל שבח ". על עניין זה עוד נרחיב את הדיבור להלן.
בין ישראל לאומות העולם.
רעיון הבא להצדיק את ישראל הוא העמדתם והשוואתם כנגד אומות העולם המציקים להם. ישראל הסובלים והם בצדקתם ואמונתם – מחד סטרא, ואומות העולם ברשעותם ובשפלותם – מסטרא אחרת. לאמור : ראה, מי הם המציקים לעמך, רעיון זה קדום ונפוץ הוא, וכבר מצוי אצל קדמונים, וכל פייטן בחר לו בדרך ובצורה המתאימה לו, ומתוך דרכו של פרג'י בעניין זה אנו עומדים על אופי שירתו ועל צורותיה. בשלושה דרכים מעמיד המשורר את ישראל ואומות העולם זה לעומת אלו :
1 – השוואה בין ישראל לאומות העולם בעניין מן העניינים שאומה ניכרת בו, כגון בפיוט " פנה הזמן "
" רודי שאנן / תמיד למולי / תוך זבולי / ואני במדבר נע ונד.
2 – בחירה בצורה מיוחדת המושכת את הדעת ואת המחשבה את ההשוואה, כגון שימוש בצורה החורגת מכללי הדקדוק הרגילים. דומה לכך נמצא בפיוט " יה תן ארוכה ":
גדול ונורא רחם עבדיך // המיחדך / סובלי נדודים על שם כבודך // ….עדת עריצים כלה בזעמך // המחריפך / ומחרפים את עקבות משיחך.
צירוף ה"א הידיעה לבינוני בכינוי הוא המביא אותנו לתת את הדעת על ההקבלה.
3 – השימוש בצימוד. שימוש זה, שהפייטן משתמש באותה מלה פעם במשמעותה באחת לצד זה ופעם במשמעותה האחרת לצד זה, מושך אף את דעתנו להשוות בין ישראל לעמים " " פועלי יביט לעצמו / מוט ידיהם יחזיק. // רודפי צדק נאומו / מושכי כבל וזיק // גוי אדום ישחית בזעמו // פועלי להב וזיק "
ישראל מושכי הזיק – אזיקי הגלות וכבליה – מכאן, ואומות העולם פועלי הזיק – האש – מכאן.
יחס דבדו -אליהו רפאל מרציאנו
מנהגי משפחה
עוד שאלני צו״מ אחד על מ״ש לעיל משם הלבוש שנתן הקב״ה לנשים יו״ט של ר״ח, מה טעם שייך זל״ז, ואמרתי לו כי ידוע אלמלא לא זכו בני ישראל להקביל פני אביהן שבשמים פעם אחת בחדש דים, וברכת הלבנה כאילו מקבלין פני שכינה, א״כ משעשו את העגל עזבו פני שכינה, ועבדו ע״ז, ולכן הנשים שלא עשו זכו לקבלת פני שכינה, ולכן ניתן להם יו״ט של ר״ח ולכן אסורין לעשות בו שום מלאכה דיו״ט שלהן הוא ויו״ט אסור בעשיית מלאכה.
ובזה אפשר לפרש מאמר בגמרא גדולה הבטחה שהבטיח הקב״ה לנשים יותר מן האנשים דהיינו יו״ט של ר״ח שניטל מהאנשים וניתן לנשים.
ג) בעבר הרחוק, זה קרוב לשלוש מאות שנה, נהגו בני משפחתנו שהיתה בעלת אמצעים להתחייב לכלה בכתובה סך אלפיים אוקיות שהוא סכום מכובד וראה מאן גברא רבא דקמסהיד על כך הגאון העצום ראש אב בית דין פאס דאז הרב יעקב אבן צור זלה״ה בספרו שו״ת משפט וצדקה ביעקב, ח״ב, סי׳ קי״ח: … ״ומנהג משפחת מרצייאנו עושים אלפים אוקיות…״
וזהו נוסח תשובת הרב יעקב אבן צור ז״ל בספרו שו״ת משפט וצדקה ביעקב, ח״ב, סי׳ קי״ח:
הנה שמעתי שכשהלך מכאן כהה״ר יעקב מרצייאנו יצ״ו אמר לכם שהגרושה יפחתו לה שליש מכתובתה כמנהג פאס ויען קצר המצע אני מקצר ועולה ואמינא ולא מיסתפינא שהח׳ הש׳ בהה״ר יוסף ן׳ שמעון זלה״ה היה בקי בענייני החכמים שקדמוהו זלה״ה. ולפיכך צריך לחקור ולדרוש אם בימיו היו נוהגים לפחות שליש וכ״ש אם בימי החכמים שלפניו היו פוחתין גם עתה יפחתו ואם בימי החכם הנז׳ והחכמים שלפניו לא היו פוחתין ישארו כמנהגם. ואע״פ שאתם נגררים אחר פאס ברוב העניינים לאו מילתא דפסיקא היא לכל מילי
ובפרט בענין זה. יען בפאס אנו עושים סך הכתובה לערך שומת הנרוניא ולפי שמוסיפין שליש בשומת הנדוניא צריך לפחות שליש. ובזמן הזה אנו מוסיפין יותר משליש וצריכין לפחות כפי אותו ערך. אבל אתם שמעתי משפחת הכהנים סקלי עושים סך אלף אוקיות ומנהג משפחת מרצייאנו עושים אלפים אוקיות ואין משגיחין על שומת הנדונייא כלל ונמצא זה על דרך מה שנתבאר בא״ה סי׳ ס״ו ס״י. ולפיכך אין לכם לפחות כלום זולת אם יתברר שנהגו כן חכמי דברו הראשונים.
L'esprit du Mellah-J.Toledano
L' EPICERIE DU MALHEUR
Une brave Sefraouie avait bien des soucis pour la sante de son fils, elle l'amena donC chez medecin qui lui fit une analyse d'urine et y decouvrit du sucre. Bien, cela se soigne. Au bout d' un mois le fils est de nouveau malade, de nouveau analyse: exces de clacaire, il a trop de lait. Un mois plus tard revisite, reanalyse: cette fois e'etait un exces de sel. Alors la mere dit au medecin.
Ce brave cheri il lui faut encore un peu d'huile et il peut ouvrir une epicerie!
Hdi a'la shteq — Ktar m'ala skarteq Veille plus sur ta sante — Que sur ta bourse
La peur de mourir est plus forte que la peur de manquer d'argent, il faut veiller plus a sa sante qu'a sa fortune. C'est la l'avis unanime de la Medina et du Mellah. La Bible d'ailleurs recommande expressement: "et vous veillerez sur vos ames", l'homme n'est pas libre de disposer de sa vie et de son corps, c'est un bien qui lui est donne en depot, il doit y veiller et ne pas le negliger.
" Nqa ka izid fel-a'mar La proprete ajoute a la longevite
La limpieza media-riqueza _ La proprete — moitie de la richesse.
Contrairement a la legende complaisamment propagee par les chroniqueurs europeens et les mauvaises langues de la Medina, les Juifs au Maroc, n'etaient pas moins convaincus que les Musulmans des bienfaits de l'hygiene. Disciples de Maimonide, qui fit de la prophylaxie l'axe de la medecine, les Juifs vouaient un culte a la proprete ne serait-ce que pour des motifs religieux: ablutions des mains zvant chaque repas et au sortir des toilettes, bains rituels, interdiction de consommer des aliments avaries etc. . . II est vrai que l'hygiene publique, celle des rues, elle laissait plus qu'a desirer en raison de la promiscuite et du manque de service de nettoyage. Se basant sur ce signe exterieur les observateurs superficiels en ont tire des conclusions sur l'hygiene privee oubliant la lecon du Talmud qui dit: "il ne faut pas regarder le vase mais ce qu'il contient".
JAMAIS AVANT VENDREDI
Vendredi, la veille du Shabat etait le jour de la grande toilette pour recevoir dignement le jour du Seigneur. Pas question donc de se changer ou de se laver en profondeur avant ce jour, car seul le shabat merite un tel effort. C'etait la regle dans le Maroc archai'que d'avant la modernisation, mais les habitudes prennent du temps a changer et les Juifs a se…. changer
Un jour qu'un malade juif fut amene a la Clinique du Dr. Cornet, l'infirmiere qui le deshabillait, s'indigna de la salete des sous-vetements et commenca a divaguer sur la salete des Juifs lorsqu'une aide Israelite benevole lui dit dans son francais approximatif: II va venir le vendredi et il va se laver
מה נשתנה הלילה הזה מליל תְּרַאנְת נוף ? אבישי בר אשר-פעמים 114 – 115
פעמים 114 – 115
אבישי בר-אשר
מה נשתנה הלילה הזה מליל תְּרַאנְת נוף ?
הגדה די היטליר ממרוקו
בפתח הדברים ברצוני להודות לפרוסור דויד רוסקיס, שדרכו התוודעתי לראשונה אל החיבור הנדון כאן, ושבעידודו החלטתי להעמיד תרגום עברי של החיבור. תודה רבה מקרב הלב להוריי היקרים, רות ומאיר, שסייעוני במלאכת התרגום ובפענוח מושגים קשים במקומות רבים.
תודה רבה גם לדודי, פרופסור משה בר־אשר, שקרא כתב־יד של התרגום והשיא לי עצות חשובות ומועילות. תודתי נתונה גם לפרום׳ מיכאל אביטבול, לד"ר חיים סעדון ולקורא האנונימי מטעם המערכת, על הערותיהם המחכימות.
הגדה די היטלר, שנתחברה במרוקו במהלך מלחמת העולם השנייה, שייכת לקבוצה של יצירות ספרותיות וחיבורים עממיים שנכתבו בצפון אפריקה באותה עת. חלק הארי של חיבורים אלה נתחבר בצורה מובחנת יותר לציון מאורעות השיא במלחמה ־ אירועים קשים ושמחים כאחד.
המאפיין המובהק ש לחיבורים אלה הוא עיצוב של תיאור היסטוריוגרפי של המאורעות, כפי שהכירום מחבריהם, במסגרת סוגות דתיות ועממיות, על פי רוב סוגות המעוגנות במסורת התפילה או טקסטים אחרים הנקראים במעגל השנה
עם הסוגות הבולטות שבהן בחרו מחברים וסופרים יהודים בצפון אפריקה נמנים הקינה, הקצירה וסיפורי מעשה, אשר הולבשו בדרך כלל בצורות ספרותיות מסורתיות, כגון קינות לתשעה באב ומגילת אסתר.
לעומת זאת כבל הידוע לבד מן ה׳ הגרה די היטליר ׳ לא נתחברה במרוקו יצירה שבסיסה הספרותי הוא ההגדה של פסח, ומבחינה זו היצירה שלפנינו ייחודית הבחירה הספרותית בהגדה של פסח כטקסט היסוד לחיבור וכמופת לחיקוי, כפי שמעידה גם היצמדותו הקשיחה של המחבר למבנה הצורני של ההגדה, מעוררת שאלות שונות, והמרכזית שבהן נוגעת לתוכן הבחירה: מה צורך ראה המחבר לבחור בטקסט דתי מסורתי ? ומשבחר בטקסט כזה, מדוע ביכר דווקא את ההגדד בפסה ?
עיון בחיבורים הרבים מן הסוגה הספרותית שאליה שייכת ׳הגדה די היטליר׳ מלמד על ההתלהבות הרבה שהניעה יהודים להעמיד חיבורים חדשים בנוסחאות מסורתיות, אשר באמצעותם יוכלו לציין לדורות את המאורעות הכבירים ורבי הרושם שאירעו לבני עמם.
בחלק מן המקרים אפשר להצביע על קשר ישיר בין הדחף הספרותי לבין המגמה הדתית־התרבותית לקבוע בלוח השנה ימי חג וזיכרון חדשים לציון המאורעות לדורות, כדוגמת ׳פורים היטליר שניתָקן ונחוג בקזבלנקה, ושהונהגה בו קריאת מגילה מיוחדת המגוללת את פרשת הצלת היהודים ב־11 בנובמבר 1942 ( ב׳ בכסלו תש״ג ) בעקבות נחיתת כוחות בעלות הברית במרוקו ובאלג׳יריה.
מעמדו המסורתי של " פורים שני " וחיבור שתי מגילות שונות לקריאה בבתי הכנסת ביום זה, הם עדות לכוונה הדתית שבבסיס כתיבת החיבורים ברוח זו. וכפי שהציעה מיכל שרף, " כבודה של המגילה הותיקה שרה גם על החדשות " עד שהנוהג לקרוא בה במעמד דתי נתקבל על הקהל.
ואולם נראה כי דינה של " הגדה די היטליר " אינו כן, ומבחינות רבות היא חורגת מן האווירה המסורתית שאפיינה חיבורים אחרים. ראשית, ככל הידוע לא נקבע מעולם בלוח השנה ׳פסח די היטליר׳ או מועד מעין זה.
שנית, כפי כשיובהר בהמשך, החיבור שלפנינו אינו מתהדר בכמה מן הסממנים המסורתיים והשמרניים הצפויים להימצא בטקסט שנועד לעצב תודעה מסורתית, ומבחינות רבות אפשר לראות בו ניגוד גמור לכך.
לפיכך אין הכרח להניח שמחבר ׳הגדה די היטליר׳ ביקש לייסד באמצעותה מנהג חדש שייקבע לדורות, ונדמה לי שהמניע לכתיבתה היה ספרותי הרבה יותר מאשר מסורתי או דתי. מנגד אם תכלית בחירתו של המחבר הייתה ספרותית גרדא ולא נבעה מכוונות דתיות או מסורתיות, נשאלת השאלה מדוע בחר דווקא באחד הטקסטים המוכרים והשגורים ביותר ועם זאת התאוצנטריים ביותר במחזור הקריאה היהודי כטקסט היסוד לחיבורו.
שאלה זו מעוררת שאלה אחרת, באשר ליחסו של המחבר להגדה של פסח ולפונקצייה הדיסקורסיבית –
שמילאה בעבורו ההגדה אם אכן מילאה בעבורו פונקצייה כזאת – לצורך מסירת רעיונותיו. זאת ועוד האם אכן מדובר ב׳סטירה על מלחמת העולם השנייה והשלכותיה על יהודימרוקו׳ וב׳פרודיה ביזארית ואקזוטית׳, בהגדרותיהם של מיכל שרף ויוסף חיים ירושלמי?
דיסְקוּרְסִיבִי
ל (ת') [מלטינית: discursus דיון
1. מַחְשַׁבְתִּי, הֶגְיוֹנִי, שֶׁנַּעֲשָׂה מִתּוֹךְ שִׁקּוּל דַּעַת.
2. [בתורת ההיגיון] הַמֻּרְכָּב מִשּׁוּרַת הֲנָחוֹת שֶׁכָּל אַחַת תְּלוּיָה בְּקוֹדַמְתָּהּ וּמַתְנָה אֶת זוֹ הַבָּאָה אַחֲרֶיהָ: חֲשִׁיבָה דִּיסְקוּרְסִיבִית.
[דִּיסְקוּרְסִיבִית, דִּיסְקוּרְסִיבִיִּים, דִּיסְקוּרְסִיבִיּוֹת]