ארכיון יומי: 7 בפברואר 2015


לחיות עם האסלאם-רפאל ישראלי

פרק ראשון

הזירה האסלאמית בימינו

האסלאם, שיצא מתווה לשליטה הקומוניסטית באיזור הספר שמעבר לתה חיבשת של חודו, ומצא עדיין בשלבי מהפך וגיבוש זהות חדשה, העשויים להיגזר מן האופי שילבש לבסוף. כאשר ברית-המועצות החליטה לפלוש לאפגניסטאן בערב חג-המולד של 1979, היה זה בדיוק כדי שלא לתת לאסלאם המהפכני של חומייני לחלחל לתחום הרפובליקות האסלאמיות שלה דרך הררי אפגניסטאן. אולם מאבקה המר ועתיר החללים, שהביא לנסיגתה בבושת פנים כעבור עשור שנים, ושאגב סייע גם להטבעתה ולהפסדה במלחמה הקרה, הפיח רוח חדשה במוג'יהידין (לוחמי הקודש)  שבאפגניסטאן, המשוכנעים מאז כי אללה לצידם, וכי אם הצליחו להביס מעצמת- על באמצעים פרימיטיביים, ודאי יוכלו לעשות כן גם למעצמה האחרת – ארה״ב. אלא שהלוחמים באפגניסטאן זכו לסירוגין גם לתמיכת מדינות פונדמנטליסטיות אחרות, כאיראן וכסעודיה, והם מנסים להטיל לצידם את משקל הכובד של התושבים המוסלמים של הארצות השכנות במרכז אסיה, שעל נשמתן מתחולל מאבק איתנים, בו משתתפות גם תורכיה וגם ישראל, ובוודאי ארה״ב. ישראל היא קטנה ובלתי משמעותית, אך היא יכולה לסייע בבניית כלכלתן ובהקניית אמצעי מגן, ובעיקר לספק מודל מצליח של מדינה קטנה (כתורכמניסטאן, לפחות באוכלוסייה אם לא בשטח, או כטגייקיסטאן וקירגיזיה), העומדת בקדמת המדינות החזקות והטכנולוגיות בעולם. הארצות הגדולות יותר בשטח ובאוכלוסייה, באוזבקיסטאן וכקזחסטאן, הן בעלות משאבים ויכולות להסתייע בישראל בכלכלתן. אלא שהמשטרים השולטים בארצות הללו הם ממשיכיהם של הקומוניסטים הקודמים, תחת שמות אחרים ויומרות מתקדמות חדשות, שאינם מקובלים על האוכלוסיות האסלאמיות שם. אם כן, פרדוקסאלית, רק כל עוד מתמידה אחיזתם של העריצים הקומוניסטיים לשעבר שם, טובים הסיכויים לשימור מאחזיה של ישראל בבירות ההן, ואילו דמוקרטיזציה, ובעקבותיה אסלאמיזציה אפשרית, עלולה להביא לצינון היחסים. ובינתיים, ישראל מסייעת להחדרת המודל הפיתוחי התורכי המתון(עד לא מזמן) – הפרו-מערבי, בסיוע תורכיה וארה״ב לארצות אלה, בעוד האיראנים קוראים תיגר על המודל ההוא ומציעים את החלופה המהפכנית-אסלאמיסטית במקומו.

משם נוסעים הלאה לשני האזורים המרוחקים באסיה – למזרח ולדרום- מזרח, שלעיתים הטרמינולוגיה מערבת ביניהם, ובהם השליש השלישי והאחרון של עולם האסלאם. מזרח אסיה, הכולל את סין, יפאן וקוריאה אין בו אלא מיעוטים מוסלמיים וגם הם מרוכזים בעיקרם בסין שמספר מוסלמיה מסתכם אולי ב-30 מיליון או קרוב לכך, מספרים בטלים בשישים במניין אנשיה של סין, על מיליארד ורבע אוכלוסייה. בעוד אשר כמחציתם פזורים בכל הערים הסיניות ומהם מרוכזים במחוזות צפון-מערב ודרום- מערב הארץ, שם הם מהווים רוב מקומי או מיעוטים גדולים, מחציתם השנייה – שאני. המחצית הסינית כה נטמעה אתנית במשך הדורות, עד כי  כמעט איננה נבדלת עוד מן הסינים, והיא מכנה עצמה כבת ״המיעוט הלאומי״ החווי (HUI). הגם שבמהלך ההיסטוריה של מאות השנים האחרונות של הקיסרות הסינית גרמו מוסלמים אלה ללא מעט מרידות, ביניהן עקובות מדם ושואפות פירוד מן הקיסרות, הנה מאז צמחה המדינה הסינית החדשה, מספריהם המבוטלים ופזורתם הגדולה לא איפשרו להם לאסוף כוח עד כדי לקרוא תיגר על השלטון המרכזי. לעומתם, הקבוצות האתניות שבמערב הרחוק הסיני, הידוע בכינוייו הגיאוגרפיים כחבל סינקיאנג או כתורכסטן המזרחית (המערבית מקיפה את חמש הרפובליקות האסלאמיות שנסקרו לעיל והגיעו לכלל עצמאות מאז השתחררו מברית-המועצות), הן ממוצא אתני תורכי והן מהוות בעיקרן שלוחות של אותן הקבוצות האתניות שבמרכז אסיה: טג׳יקים, קירגיזים, קזחים, ועוד קבוצות זעירות אחרות כמו דונגנים. אך הקבוצה השליטה באיזור זה, שכמעט כולה בטריטוריה סינית ומזוהה עם חבל־ארץ זה, הם האויגורים, בני הארץ ותושביה, שמאז התאסלמו במאה העשירית הם שומרים על זיקה תרבותית אל מרכז אסיה האסלאמית, הגם שפוליטית הם שייכים לסין וארגונית הם מקיימים קשרים עם קבוצות החוויי שבפנים היבשת הסינית.

נהוראי-מ. שטרית-אימת החלום…

  אימת החלום – נהוראי – מאיר שטרית

 באדיבותו של מר נהוראי-מאיר שטריתאימת החלום

לידתה של עיירה.

כך המשיכו האחים יגו ויסו בנדודיהם.בעקבות הנוודים הפזורים במרחבי־ההרים ורק כשתמה מרכולתם היו שבים על גבי פרדותיהם עם הרבה צמר־כבשים, שיער־עזים ועורות־בהמות. גם לנפחים שבעיירה הייתה עבודה בשפע והם עסקו בחרושת־הברזל יום יום. שתי משפחות שלמות עסקו במלאכתן בשתי נפחיות, האחד היה מופקד על הסדן, השני אחז בקורנס והשלישי היה מפעיל את המפוח. עיקר מלאכתם היה בעיבוד הברזל הלוהט לייצור מחרשות, רסן ופרסות־ברזל לסוס. לעיתים רחוקות נדרשים הנפחים לייצר כבלי־ברזל לאסירים מסוכנים. הנפחים היו גם מפתלים את רגלי הסוסים בפרסות שהיו מייצרים. יצחק עטיה המכונה חאקי משה, היה אחד משני הנפחים של העיירה. חאקי משה היה אדם חכם, ישר ומסור למשפחתו הגדולה. הוא נעזר בעבודתו בשלושת בניו. יסו יחיה היה הנפח השני ועזרו לו במלאכתו קרובי־משפחתו משה באיה ומשה יחיה.

חאקי משה היה חביב על רוב התושבים לא רק בזכות אומנותו בעיבוד־הברזל הלוהט אלא גם ובעיקר בזכות ״נבואותיו״ המפורסמות. במסיבות הרבות, בחגים ובהילולות אשר בהן היו יהודי־העיירה מתכנסים וסועדים יחדיו בשמחה רבה, היה חאקי משה נוהג לקום ממקומו לאחר שלגם כמה כוסיות ערק ומבשר את בשורותיו ליהודים. הוא היה מחזיק בידיו כוס מלאה ערק קורא לכולם להקשיב ומתחיל, כמגיד עתידות, לנחש לכל אחד את גורלו ועתידו. משסיים את ״הבשורות״ הנבואיות, היה חאקי משה מרוקן את הכוס מתוכנה ומכרסמה בין שיניו. כאשר חאקי משה החכם לא היה שותה מעט ערק, אי־אפשר היה לדובבו אלא על נושאים אחרים שמענינים אותו. הוא היה  מתעטף בשתיקה מוחלטת שהיתה אופינית לו כאדם רציני. רובם ככולם היו מתייחסים אליו בכבוד ומייחסים חשיבות מרובה ל״נבואותיו״.

נפח יוצא דופן ומיוחד במינו היה יוסף בן-אברהם. לא זו בלבד שהיה מפליא לעשות במלאכת־הנפחוח ובייצור כלים לצורכי־יומיום, אלא הרחיק לכת והחל לייצר כלי־נשק שונים: רובי־צייד, אקדחים ורובים עם מחסניות לארבעה כדורים. הוא לא למד מקצוע זה בשום מקום, אך כשרונו הרב ותפיסתו המהירה הכשירוהו לעשות כל דבר בעזרת כלי־העבודה הפרימיטיביים שעמדו לרשותו בנפחיה. את כלי־הנשק היה מייצר עבור בני־השבטים של הנוודים שבהרי ״איית מסרוח״ ו״איית חדידו״.

שבטים קשוחים אלה, שברובם סירבו להיכנע לכיבוש הצרפתי ולא רצו לוותר על חרותם ועצמאותם באיזורי־מגוריהם, שאפו להצטייד מחדש בכלי־נשק חדשים, אחרי שהתפרקו מנשקם בלחץ הכובשים הצרפתיים.

בן־אברהם הנפח עזר להם בכך וייצר עבורם רובים ואקדחים. הוא היה טוען את הכלים, שייצר ומנסה אותם, לפני מסירתם למזמיניהם. אולם, אליה וקוץ בה. ייצור־נשק ללא קבלת־רשיון מהשלטון הצרפתי נחשב עבירה חמורה על החוק. עיסוקו של בן־אברהם בייצור נשק נתגלה לצרפתים והוא הובל בבהילות אל המושל הצבאי הצרפתי, ששימש גם כחוקר ושופט. המושל לא יכול היה להסתיר את התפעלותו מכשרונו של בן-אברהם, שהצליח לייצר רובים בנפחיה הפרימיטיבית שלו. בן־אברהם נחקר ארוכות והמושל השתכנע לבסוף, שהוא עשה זאת בתום־לב וללא כל כוונת זדון לחתור תחת השלטון הצרפתי. המושל הסתפק, איפוא, באזהרה חמורה ושחרר את בן-אברהם לביתו. בנו של נפח כשרוני זה עלה לישראל ומתגורר כיום ביפו.

יהודים רבים עסקו בחייטות, אך מכולם הצטיין כמומחה בחסד״ עליון, הבחור הצעיר יגו מכלוף אשר את מקצועו רכש מחוץ לעיירה. בתקופה מאוחרת הפך לחייט מבוקש ביותר: ובעיקר בקרב פקידי־העיריה ושייכי־הכפרים. בצביעת־הצמר והשמיכות עסקו דווקא נשים — היו שם שתיים במספר שהתפרנסו בכבוד מעבודתן. לאחת קראו עישה אלחמרה (האדומה) והשניה — שמחה משה.

ייצור הסבון היה מלאכה לא קלה ולא כל אחד ידע את רזיה. דוד לחיאני היה מומחה לכך ותוצרתו היתה מבוקשת בעיירה ומחוצה לה. הוא היה מכין את הסבון מתערובת של שמן־זית, ואפר־עץ מיוחד, ממנו הפיק חומצה וסיד. הוא עסק במקצוע זה שנים רבות בבית בודד בקצה המערבי של העיירה. בתוך הבית אשר שימש לו מעין בית־חרושת, היו שתי בריכות צמודות אחת לשניה.

הולכת עם כמון חוזרת עם זעתר-ג.בן שמחון-סיפורי אהבה מרוקאים

גבריאל בן שמחון

הולכת עם כמון חוזרת עם זעתר

סיפורי אהבה מרוקאיםהולכת עם כמון חוזרת עם זעתר

הוצאת הקיבוץ המאוחד

המלון

המזוודה כבר ישנה, מקומטת, משופשפת ודי קרועה, לפעמים אני נאלץ לקשור אותה בחבלים שלא תתפרק, לא התרגלתי לסחוב את כל מה שיש לי על הגב כמו התרמילאים, עדיין רגיל למזוודה הישנה הזאת, ללא גלגלים, עם הידית להרים אותה בידיים, שהן כבר מצולקות, אבל כך אני אוהב לנדוד, אני לא יודע מה אני רוצה במסעות האין סופיים האלה, אולי לשמוע קולות שלא היכרתי, לספוג ריחות, פנים חדשות, מחפש את המקום שלי, שעוד לא מצאתי, ממשיך ממלון למלון, מקווה שהחדר הבא יהיה יותר חם, ההסקה תפעל, פקיד הקבלה יחייך, המנורות יאירו באמת והחדר יהיה יותר חדר ופחות מזוודה.

כאן בשאווין עיירה קטנה בין הרי הריף לא מצאתי עדיין מלון. במזוודה יש לי אמנם אוהל קטן, אבל אין קמפינג ואיני יודע איפה מותר ואיפה אסור להקים אוהל, חלפתי ליד בית הקברות היהודי,הרי יהודים הם שבנו את העיירה בעמק היפה הזה, אותו מצאו כשחיפשו מקום דומה למקום ישובם ממנו גורשו בגלות ספרד, אבל כבר אין כאן יהודים, ובמה שהיה בית קברות, אין שום מציבה ולא שריד של אות עברית, הכל נשחק ונסחף בשטפונות ולא נותרו אלא סימנים קלושים של גדר אבנים, בתור היהודי היחיד פה, עכשיו אולי מותר לי להטות אוהל, חשבתי. התחלתי כבר לפתוח את המזוודה, כשמכונית נעצרה לידי וצעיר מחייך עם שן זהב הציע לי טרמפ, תוך כדי נסיעה הסביר לי שבית מלון אין, אבל הוא מזמין אותי ללון אצלו בבית. יאסין שמו, אדם מוזר, תמים, פשוט וטוב לב, מחייך כל הזמן, מביא אותי לביתו, מציע לי מזרון באחד החדרים בדירתו הקטנה, סמוך לילדיו, מלביש אותי בחלוק לבן ומציע לי נעלי בית מעור כבשים, בבוקר מזמין אותי לארוחה בבית הקפה שלו, אני מוציא את הארנק לשלם לו והוא לא מוכן לשמוע, אתה צריך להתפרנס, אני אומר לו, די כלאלו בוה מדדו סי עקבא כאיטלעהא הוא אומר לי, שפירושו: מי שאביו ואבי אביו השאירו לו איזה עליה שיטפס עליה, כלומר: כל אחד ובעיותיו. בית הקפה גדול ומצוחצח במרכז העיר ולו מרפסת גדולה שטופת שמש, אבל איש לא נכנס, למרות שהיום יום שוק ויש תנועה ערה ברחובות, האיכרים שבאים לשוק מהכפרים לא רגילים לבית קפה, הנה נכנס אחד הכפריים עם גלימה חומה וכובע קש רחב שוליים, אבל הוא לא יושב ליד שולחן, הוא רק מושיט את העז שלו ליאסץ, לוחש לו משהו והולך, העז נשארת בידי יאסין למשמר עד שהשוק ייסגר, אחריו בא עוד אחד ממש דומה לו שזוף וצנום עם אותו כובע רחב שוליים, מוסר לו כבש ומודה לו, אחר כך אישה כפרית מפקידה בידיו תרנגולת, אולי כשיבואו לקחת יותר מאוחר ישתו אצלו כוס תה עם נענע ואולי לא, אם לא יצליחו למכור את הסחורה שלהם. קשיש צנום וסב שיער לבוש חליפה אירופית חומה ובלה יושב במרפסת שותק, לא מזמין כלום, מתעסק עם העז, הכבש והתרנגולת, אני מזמין את יאסין לעמוד יחד איתי ליד האיש ושלושת החיות, מושיט לאחד העוברים ושבים את המצלמה שייקח תמונה, יותר מאוחר הקשיש עםהחליפה הבלה מסתלק, ואחר כך באים שלושת האיכרים ולוקחים כל אחד את פקדונו, נהג האוטובוס הישן צופר לזרז אותם והם בקושי אומרים תודה, ריחות של קוסקוס מתובל מגיעים לנחירי ומושכים אותי לפנים המסעדה, דרך האשנב אני רואה זקנה יפה ונקייה עומדת ליד הסירים, מורידה מכסים וטועמת, זאת אמא שלי מסביר לי יאסין, מכינה סעודת צהריים ללקוחות, חוץ ממני אני לא רואה שום לקוחות בסביבה, אבל אני חושש להזמין אוכל שמא שוב לא ירצה לקבל תשלום. בדרך החוצה, במרכז האולם, אני נתקל במה שנראה כצעצוע, דגם של בית בן חמש-שש קומות ניצב על אחד השולחנות, מנצנץ בעשרות נוריות צבעוניות ומקושט פעמונים ופרחים. מה זה? אני שואל בתמיהה. בית המלון של אבא, עונה לי יאסין. לאביך יש בית מלון? לא, זה המלון שהוא מתכנן לבנות, זה יהיה המלון הכי גדול, כולם יגידו זה ההוטל של מוחמד אלמדלאווי הוא יהיה מואר כל הלילה כמו שאתה רואה, פה בקומה הראשונה יהיה בית קפה וקבלה, בקומה השנייה – מסעדה עם תזמורת, מהקומה השלישית ולמעלה – חדרים, מדור מקלחות ושירותים, כאן מועדון לילה… אבל למי זה בדיוק מיועד? אני שואל בסקרנות, לכפריים שבאים לשוק, הוא עונה לי, זה יהיה בדיוק ליד התחנה המרכזית, רק ירדו מהאוטובוס, ירימו את העיניים ויראו מלון. מסתבר שבשביל לבנות את המלון, האבא עזב את העיירה להולנד והוא כבר ארבעים שנה עובד שם במנסרה שש־עשרה שעות ביום, חוזר בחופשת הקיץ עם החסכונות, קונה חומרים ושוכר פועלים ובונה עוד קטע במלון, עד שהכסף אוזל וחוזר להולנד, ואיפה הוא עכשיו? אני שואל, זה האיש שראית קודם במרפסת יושב עם העז, הכבש והתרנגולת, הוא עונה. חשבתי שהוא זר, כל כך שקט היה. ואמא מסכימה? שאלתי. די כללאלו בוה וזדדו סי עקבא כא יטלעהא, מי שאביו או אבי אביו השאיר לו איזה עלייה, שיטפס עליה, גלגל יאסין שוב את הפתגם השגור על לשונו.

כעבור שנתיים חזרתי לשאווין, הפעם הייתי כבר בן משפחהבביתו של יאסין, כשאני משלם בעד הוצאותי והוצאות הבית. המקט כבר לא היה, יאסין סיפר שהדגם נשחק והתרפט, הנורות כבו ולבסוף נפל לבדו מעל השולחן ומישהו טאטא אותו החוצה יחד עם הפסולת של המסעדה, על המלון עצמו ועל האבא חששתי לשאול, שמא אשמע שיחד עם המקט קרס כל החלום. כעבור שנים, אני רק יורד מהאוטובוס בתחנה המרכזית, מרים את עיני ומולי אני רואה את המלון, העתק מדויק של דגם המקט, מתנשא גבוה מעל בנייני העיר ועובר אפילו את מגדל המואזין, על הגג זיהיתי את דמות האבא של יאסין, אותה חליפה דהויה, גם הוא זיהה אותי מלמעלה, כנראה על פי המזוודה, ניפנף ביד וסימן לי לעלות. בכניסה קיבל את פני, מחבק ומנשק, איזה יופי! כן, המלון עוד בפיגומים, אבל הוא קיים, קרם עור וגידים, אני מסתובב בתוכו, חדרים גדולים וקטנים משקיפים להרים, ליער האשוחים והערמונים, ואני עומד ומחבק את האיש שהגשים חלום ומעתה ישוב הביתה, יישב פה באולם הקבלה לקבל אנשים כמוני, עם מזוודות, יפתח להם כרטיס, יושיט מפתח, יאיר פנים, ידליק חשמל וחימום ויתן למזוודות שלהם מנוחה, האיש שגמר לנסוע, יפגוש את הנוסעים בביתו, ילחץ ידיים, יאמר בואכם לשלום, צאתכם לשלום ובין לבין יחליף איתם מלים: מניין באתם, לאן הולכים, איזה משימות השלימו ואיזה יעדים יוצאים לכבוש, והוא יכוון וידריך ויספק מידע חשוב על דרכים, נמלים, אוטובוסים, זמני נסיעה, זמני הגעה… חיבקתי אותו שוב, נישקתי וכמעט שרתי להצלחתו.

השנה כשהיגעתי שוב לקיץ, מצאתי את המלון עומד זקוף וזוהר, ללא פיגומים, החלונות מוארים והאורות קורצים כמו המקט הקטן לפני שנים. מאושר נכנסתי עם המזוודה ללובי המפואר, הכל מרופד, מרוהט ומהודר, אבל ריק, אין איש חוץ מיאסין מאחורי הדלפק, שהבחין בי ויצא לקראתי בחיבוקים. כבר עשרה חודשים הם עובדים, הוא הסביר, אבל עוד איש לא נכנם, אני האורח הראשון והוא שמח לתת לי את המפתח לחדר, סירב, כמובן, לקבל ממני כסף, והאבא, אני שואל, איפה האבא? ויאסין עונה כי השאיר אותו לנהל וחזר להולנד לעבוד במנסרה.

הווי ומוסרת במחזור החיים-ר. בן שמחון

יהדות מרוקו – הווח ומסורת – רפאל בן שמחון

מר רפאל בן שמחון – המחבר, יליד העיר מכנאס. כיהן בקול ישראל כעורך, כתב וקריין בשפה המוגרבית. עוסק בפולקלור של יהודי מרוקו ופרסם מאמרים בנושא. 

הלידה

אננפיסא סמעאת לפנארהווי ומסורת

היולדת נר הפנס

אננפיסא סמעאת לפנאר, ומוממו עמראת דדאר

היולדת נר הפנס, והתינוק מלוא ביתו

 

בזזין וולבההא ווססאר, דווא לקבילא

ביופי קסם וחומד, האיר פני משפחתו

 

באבאה פרחאן יגנני וייצטאח ייא חדדאר

אביו מאושר, ישיר וירקוד במחולות

 

ווירגב פי צאחבו יזיווה כולל לילא

ויפציר בידידיו, יבואו אליו כל הלילות

 

ייזהאוו וויסמאעו מן נגאיים לוטאר

יעלזו ויאזינו ממנגינות מיתרים

 

מעא כיסאן לוויסקי בתככילת ליידדין

עם כוסות ויסקי בהקפות ידיים

 

וקבאל לילת לכמאס לכביר, וולילת למילא

בקרוב ליל חמישי הגדול, וברית המילה.

 

האדוכ דוואזין ! קלבי סאר סתהאת

הו עוברים ושבים ! לבי הולך ומתאווה

 

ורווח פנאת כ'פיפו רזליכום

והנשמה פורחת, החישו פעמיכם

 

ווידא כונתו בנאת פאס

ואם אתן בנות פאס

 

אזי נגולכום מאי סלאח ביכום

בואו נא ואומר לכן מה יאה לכן

 

לעוד מעא ארבאב, וכאס לכמאר נסקיכום

העוד עם הנבל וכוס יין אשקה אתכן

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 136 מנויים נוספים

פברואר 2015
א ב ג ד ה ו ש
« ינו   מרץ »
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728

רשימת הנושאים באתר