ארכיון יומי: 2 בפברואר 2015


תפוח ההריון – יששכר בן עמי ז"ל

לעילוי נשמתו של יששכר בן עמי……..

שלושת האחיםתפוח ההריון

עיר אחת במרוקו חי חוזה כוכבים. בכל בוקר, לפני עלות השחר, היה עולה לגג ביתו, מביט בכוכבים ולפיהם הוא ידע מה יקרה בעולם. יום אחד, עלה כדרכו לגג הבית והביט בכוכבים. פתאום זרח כוכב שחור מעל לראשו. "אוי ואבוי"! קרא האיש, ״זהו סימן לגזירה שתבוא על ישראל״.

עומד האיש ועיניו בשמיים. והנה בקע כוכב לבן ולאורו הבוהק, נעלם הכוכב השחור. התקרב הכוכב הלבן ונפל מעל ביתו של האיש, כשהוא מותיר אחריו שובל של אור.

"ברוך השם״ אמר האיש, ״את הגזירה הרעה יבטלו ילדיי, כפי שסימן הכוכב הלבן שירד מעל לביתי".

כשהאיר היום, העיר האיש את שלושת ילדיו ואמר להם: "ילדיי היקרים, אני מבקש שכל אחד מכם ילך לעיר אחרת וילמד שם מקצוע. כעבור שנה, בתאריך פלוני, תחזרו הביתה״.

נפרדו האב והאם מילדיהם. הם נתנו בידם צידה ושלחו אותם בשלום.

יצאו הבנים לדרך. הם הולכים והולכים וכשהתרחקו כמה קילומטרים מהבית, הגיעו לצומת, ממנה התפצלו שלוש דרכים: דרך אחת מובילה צפונה, השנייה דרומה והדרך האמצעית מובילה לכיווץ מזרח. הצעיר בחר בכיוון צפון, האמצעי בחר בדרך האמצעית המובילה למזרח, והמבוגר באחים פנה לכיווץ דרום. התחבקו האחים ונפרדו זה מזה. לאחר שקבעו להיפגש בצומת הדרכים כעבור שנה, יצאו איש־איש לדרכו.

נקדים עם האח הצעיר. הוא הלך בדרכו. הלך והלך בעמקים, בהרים ובשממה תוך ייסורים, ואין מסביב נפש חיה. כשירד הערב, הרים עיניו למרחבים, והנה הוא רואה צריף בודד בלב השממה. התקרב הצעיר לצריף, דפק בדלת ונכנס. ראה איש זקן יושב. ״שלום לך אבי הזקן, אמר הצעיר.

הרים הזקן את עיניו. "עליך השלום בני. מה הביאך לכאן״, שאל. ענה הצעיר: ״אבי שלח אותי ואת שני אחיי ללמוד מקצוע. דרכי הובילה אותי לכאן. אם תרשה לי, אלון הלילה בביתך ומחר בבוקר אלך לדרכי".

הסכים הזקן ושלח את הצעיר למטבח להכין אוכל. לאחר שאכלו ושבעו, אמר הזקן: ״אלוהים הביאך אליי. אם תרצה, תשב בביתי ותבשל, תנקה את הבית ואני אלמד אותך מקצוע, שאיש בעולם אינו יודע. כעבור שנה, תלך לדרכך״. הסכים הצעיר. ״איזה מקצוע תלמד אותי, אבי"? שאל. ״חכה קצת, עוד מעט תראה״, השיב הזקן. הם יושבים והנה כל בהמות העולם, רמשים ובעלי־חיים יצירי כפיו של הקדוש־ברוך־הוא, באים וחגים מסביב לצריף. בא הזאב, בא הנמר, בא הצבוע. בעלי־חיים מכל המינים והסוגים סובבו את הצריף. לקח הזקן את הצעיר בידו ויצאו מהצריף. רק ראו החיות את האיש הזקן, החלו מתקרבות אליו, מברכות אותו לשלום ומלקקות את ידו בלשונן. כל חיה מנשקת את ידו וחוזרת למקומה, עד שגמרו כל היצורים לברכו. ״תן לי את ידך הימנית בני", אמר הזקן. נטל את ידו הימנית של הצעיר ואמר: ״הדבר שאלמד אותך הוא שפת החיות. תלמד להבין את שפת החיות, כולן. ידבר הזאב, תדע לענות לו. ידבר הצבוע, תדע לענות לו. כל הזוחלים והחיות יצירי האל יפחדו ממך. הנה ברכתי את ידך, בני״. "אבי הזקן״ אמר הצעיר, "את המקצוע שאתה מלמד אותי, אכן אין איש יודע בכל העולם״!

נשקו הזקן על ראשו. ״בוא בני ושב בביתי עד שתעבור השנה״. בין החיות שבאו לצריף, הייתה צביה קטנה ויפה. רק ראתה את הצעיר, דבקה בו. לכל מקום שהולך, הולכת אחריו. בכל מקום שישן, ישנה לצידו. כשהוא אוכל, רק מצלחתו היא אוכלת. אילף אותה. הוא הכין לה רצועה מזהב והיא הייתה לצידו כל הזמן. כשתמה השנה, אמר הצעיר: "אבי הזקן, אני מבקש ללכת לדרכי״. ענה הזקן: ״בני, לימדתי אותך מקצוע, לימדתי אותך את שפת החיות ומינהגיהן. עכשיו, אתה יכול לצאת לשלום לדרך". הוא ביקש ממנו לבחור לעצמו מתנה והצעיר בחר לקחת את הצביה. שלח אותו הזקן לדרכו ויחד איתו הצביה. הוא מדבר אליה בשפתה. היא מבינה את דבריו ועושה כרצונו מתוך הכנעה מוחלטת. לאחר שהלך שעות רבות ללא הפסקה, הגיע לצומת הדרכים שנקבע וישב לחכות לאחיו.

נחזור לאח האמצעי. הוא הלך בדרך והנה הוא רואה צייד היורה בקשת ופוגע בציפור בשמיים.

״לאן אתה הולך בן אדם״, שאל הצייד. ״אבינו שלח אותי ואת אחיי ללמוד מקצוע״, ענה. ״בוא ואלמד אותך ותהיה לרובה קשת״, אמר הצייד. הסכים הבחור. הוא לימד אותו את כל סודות המקצוע, עד שהפך לצייד טוב שמסוגל לפגוע בכל ציפור שבשמיים. כשעברה שנה, ביקש הבחור מהצייד: "אחי, אני מבקש ללכת לדרכי". ״טוב״, אמר הצייד, ״ומה תבקש כמתנה"?"תן לי את הקשת שבעזרתה אצור״ ביקש הבחור. נתץ לו הצייד את הקשת והבחור הלך לדרכו בשלום.

ומה קרה למבוגר שבאחים? הוא הגיע לעיר, וראה פחח יושב ועובד בחנותו. קרא לו הפחח ושאל: ״לאן מועדות פניך בן־אדם״?"אני מבקש ללמוד מקצוע״, השיב. ״בוא ואלמד אותך את מקצועי", אמר הפחח. הוא הסכים וישב איתו שנה תמימה, עד שידע את כל סודות המקצוע. בתום השנה, ביקש האח הגדול ללכת לדרכו. "מה תבקש כמתנה״, שאל הפחח. ״תן לי את פטישך״, ביקש. נתן לו את הפטיש. הוא נפרד ממנו לשלום והלך לדרכו.

כל אחד חזר למקום המפגש עם מה שהוא רכש באותה שנה. לאח הצעיר הייתה הצביה שמבינה את שפת הצעיר והוא ידע את שפתה. לאח האמצעי הייתה הקשת שמסוגלת לירות ולפגוע בציפור בשמיים, ולאח הגדול היה פטיש־פלאים שבכוחו להרוס קיר במגע קל. הגיעו שלושת האחים לצומת הדרכים. שמחו איש לקראת אחיו. לאחר שהתחבקו והתנשקו, שאלו איש את רעהו מהו המקצוע שלמד. אמר הצעיר: ״למדתי לדבר בשפת החיות והנה הצביה שהבאתי איתי״. אמרו האחים: ״המקצוע שלמדת טוב משלנו. אין אדם בעולם מלבדך שמסוגל לדבר בשפת בעלי־החיים״.

כששאלו את האח השני מהו המקצוע שלמד, סיפר שלמד להיות צייד והוא מסוגל לפגוע בציפור בשמיים. ״גם זה מקצוע טוב״, אמרו האחים. שאלו את האח הבכור והוא השיב שלמד פחחות. כגמול על עבודתו, הוא קיבל במתנה את הפטיש שמסוגל למוטט קיר ברזל במגע קל. שמחו האחים ונכנסו לעירם. והנה בפתח העיר תלויה מודעה גדולה ובה נאמר, שבת־השולטן נעלמה מזה שלושה ימים ואין איש יודע היכן היא.

שולטן העיר המודאג, אסף את יועציו כדי לטכס עיצה. הם אמרו לו שהיחידים שמסוגלים למצוא את בתו, הם יהודי העיר. הם מלומדים וחכמים, ורק הם מסוגלים למצוא אותה. שלח השולטן לקרוא לנכבדי היהודים ואמר להם: "הבת שלי נעלמה מזה שלושה ימים. אתם חייבים למצוא אותה ולהחזירה אליי״. ״יה סידי, לא ראינו את בתך״, קראו היהודים. ״אם תחזירו אותה אגמול לכם. אם לא תמצאו את בתי, כלייה תבוא על היהודים״, אמר השולטן.

יצאו היהודים אבלים וחפויי ראש. הם הלכו לבתי־הכנסת, קראו תפילות ותהילים, הכריזו על צום ופיתרון אין. (זאת היא גזירת הכוכב שחזה אבי הילדים).

נכנסו הילדים לביתם כדי לברך את הוריהם. הם מצאו את אימם בבית. האב היה בבית־הכנסת. סיפרה להם האם על הגזירה של השולטן והוסיפה: ״בעוד שלושה ימים, ייגמר הזמן שהקציב השולטן, ואם לא נמצא את בתו, הוא יכרות את ראשי היהודים, של כולם״. הלכו האחים לבית־הכנסת. כשראו את אביהם אמרו לו: ״אבינו היקר, קום ואמור ליהודים שיחדלו מהצום, ילכו לבתיהם, יאכלו, ישתו וישמחו. בעזרת השם אנו נמצא פיתרון, אל תדאגו". הלכו היהודים איש לביתו והאחים ישבו כדי להתייעץ. אמרו לצעיר: ״לך לצביה ואמור לה שתברר היכן בת־השולטן". יצא הצעיר החוצה ואמר לצביה: "צביתי, לכי וחפשי את בת־השולטן. נסי לברר היכן היא, מי חטף אותה ומי מחזיק בה? לכי הקשיבי פה, הציצי שם וספרי לי מה שמעת".

רצה הצביה למעיין, מקשיבה פה, מביטה שם ומאזינה לשיחת החיות. לפתע, באו זוג יונים, התיישבו על ענף של עץ והחלו משוחחות ביניהן. אמרה האחת: ״בת־השולטן נחטפה על־ידי שמגר בן ענק והיא נמצאת בארמונו. הארמון נמצא בשמיים, אין בו מדרגות ואין בו פתח. עומד הארמון באוויר באמצע הים, וסובבות אותו שבע חומות ברזל. בחלון הארמון יושב נשר ועליו רוכב שמגר בן ענק. אין יוצא ובא מארמונו״. שמעה הצביה את הדברים, שבה בריצה וסיפרה לצעיר כל מה ששמעה. לאחר שחזר על הדברים באוזני אחיו, הלכו האחים לשולטן. ״ברוך אדוננו השולטן״ אמרו האחים, "שחרר את היהוהים מהגזירה. אנו נביא אליך את בתך, בתנאי שתמלא את בקשותינו״. ״מה שתבקשו אעשה", אמר השולטן. ביקשו ממנו שטיח מעופף וחבלים. ״ניקח איתנו את הפטיש והקשת, ונעוף לארמונו של שמגר בן ענק שאצלו נמצאת בתך״. הכין להם השולטן את השטיח המעופף והחבלים ומיד יצאו האחים לדרך. הם עפים ועפים עד שראו את ארמונו של שמגר בן ענק, מוקף שבע חומות וניצב באוויר מעל לים.

הם הניחו את השטיח. לקחו את פטישו של הפחח, נגעו בחומה הראשונה ומיד נפתחה. נגעו בשנייה, נפתחה גם היא וכן השלישית, עד שנפתחו כל שבע החומות.

לקחו את החבלים והם מתלבטים מי מהם יעלה ראשון לארמון. עלה הצעיר בעל הצביה. הוא טיפס עד שהגיע לחלון ונכנס לחדרה של בת־השולטן.

הייתה בת־השולטן יושבת בחדרה והענק יושב בחדרו. כל בוקר, היה מכה אותה ארבעים מכות. הוא דרש ממנה להינשא לו והיא מסרבת. כשנכנס הצעיר לחדר בת־השולטן, היה הענק ישן בחדרו ולידו הנשר. שאלה בת־השולטן: "מי אתה עלם״? ״אני מעירך. אל תדאגי, באנו אחיי ואני להצילך מידי הענק״. ״כשיקום הענק ויתגלה לו הדבר, יהרוג את כולנו וישמיד את השטיח ביד אחת״, קראה הנערה. ״מה יש לעשות״ שאל הצעיר. ״לך לחדרו של הענק. אם תראה שעיניו פקוחות ופיו פתוח, סימן שהוא ישן, ואם עיניו עצומות ופיו סגור, דע לך שאינו ישן״.

נכנס הצעיר לחדר הענק וראה שעיניו פקוחות ופיו פתוח, והוא ישן ונוחר. הוא חזר לחדר הנערה, הרים אותה בזרועותיו והורידה בחבל לשטיח.

כשהחל השטיח להתרחק מהארמון, התעורר הענק. הוא הלך לחדרה של בת־השולטן וגילה שנעלמה. מיד, רכב על הנשר והחל רודף אחרי השטיח. כשראתה בת־השולטן את הענק מאחוריהם, פרצה בצעקה: ״אוי ואבוי, הנה הוא מגיע, הוא יפיל את כולנו לים״ ״אל תפחדי, אל תפחדי״, אמר האח הצייד. הוא הוציא את הקשת, ירה ופגע בנשר. נפלו הנשר והענק לים ומתו.

עפו האחים עד שהגיעו לעירו של השולטן. כל אנשי העיר המתינו ברחובות העיר וליד הארמון כדי לקבל את פני החטופה. חיבק השולטן את בתו והיא סיפרה לו את כל מה שעבר עליה. ״בעל הצביה הוא האיש שבחרתי להינשא לו", הוסיפה. קרא השולטן לשלושת האחים: ״אמרו לי, מי מכם יקבל את בתי ויישא אותה לאשה״, שאל.

אמר הצעיר: ״יה סירי, אילמלא הצביה, שהביאה לנו את הידיעה על שמגר בן ענק, לא היינו מוצאים את בתך לעולם״. אמר האח האמצעי: ״אילמלא אני שיריתי בנשר והרגתי אותו, היה הענק מטביע אותנו ולא היינו חוזרים חיים ושלמים״. קם האח המבוגר שבאחים ואמר: ״אילמלא אני שהבאתי את הפטיש, ופתחתי את חומות הברזל, לא היינו מצילים את בת־השולטן״. השולטן היה במבוכה. מה יעשה? הרי כל אחד מן האחים היה שותף חיוני להצלת בתי. לאחר מחשבה אמר: ״בואו נקרא לנערה, האחד שהיא תבחר, הוא שיישא אותה״. הסכימו האחים ועמדו שלושתם. באה בת־השולטן, לבושה בבגדי פאר ועמדה ליד הצעיר בעל הצביה. ״זה יהיה בעלי", אמרה.

שמחו האחים, שבו ולקחו את השטיח ועפו לארמונו של שמגר בן ענק. הם לקחו את האוצרות הרבים שהיו שם והביאו אותם לבית־המקדש.

רבי שלמה אבן וירגה – שבט יהודה-השמד השמיני

ספר שבט יהודה – לרבי שלמה אבן וירגה

הגיה וביאר עזריאל שוחט – ערך והקדים מבוא – יצחק בער – הוצאת מוסד ביאליק – ירושלים תש"ז. 

השמינישבט יהודה 001

בשנה הד׳ למלך הגדול אלפונשו מספרד קמו בעיר איסיגא ג׳ אנשים, אנשי החמס, והשליכו פגר אחד בבית יהודי והלכו אצל השופטים וצעקו לאמר, כי מצאו נוצרי הרוג בבית איש יהודי. אז בא השופט ואנשיו לבית היהודי ואמר: ירא ה׳ וישפוט, כי אני לא הרגתיו ושונאי בקשו להפילני! ושמו  היהודי בבית הסהר, והיה זה ערב פאשקואה די סינסינייאש אשר העברים קורין פסח. ויצא קול בתוך העיר, וקמו בלילה ראשונה לסינסינייאש והרגו מן היהודים כל אשר מצאו, ורבים מהם ברחו לבית השרים ונמלטו, אבל התענו כל ימי חגם, כי אין מדת היהודים לאכול חמץ. ובעיר פאלמה יצא הקול ועשו גם הם כמו שעשו בעיר איסיגא. ומשם של­חו היהודים שלוחים לעיירות הגדולות שישלחו שלוחים לחצר המלך, ומיד באו לחצר שלשה מחשובי היהודים, ושמם: דון אברהם בנבנשט, ודון יוסף הנשיא והר׳ שמואל ן׳ שושין. והמעלילים כאשר ידעו שהיהודים שלחו שלוחים רדפו אחריהם, והיהודים יראו מאד ונחבאו בתוך היער יום אחד, והתובעים הלכו לחצר המלך וצעקו לפניו.

 אמר המלך: זה לי ימים שידעתי מחשבותיכם וזיופים שלכם אשר תבקשו להפיל עם עני ודל, וכבר נתגלה בזמני שהכל שקר, ועמו אתם באים היום, ומלך משפט אני ולא אסבול עניינכם, ואין לכם התנצלות אלא סכלות שלכם. ולכו היום ומחר תבואו לפניו, ואראה לעיניכם קלונכם וחרפתכם. הלכו משם התובעים בפחי נפש. וביום הב׳ בבקר הגיעו שלוחי היהודים, ובקש המלך לדעת את שמם, ונכתב בספר, והסכימו שידבר השליח החשוב דון יוסף הנשיא, כי חכם היה בחכמות וידע בטיב הלשונות, והוא התחיל. וכל השרים והמלך שמחו בתבונתו וטענותיו.

אמר המלך: עלז לבי על דבריכם, כי הבאים על דבר אמת יש בהן הנעי­מות והחן חלק גדול, ודבריכם על דבר אמת שאין בו ספק, אבל מכל מקום  אשאל מכם: אם הוחזק אחד אצלכם לאיש נאמן ודובר צדק והגנבה נמצא בידוי אם תאמרו אתם שלא גנב ?

אמרו לו: ומי יוכל להכחיש מראית העין ובידיו הגנבה והם הם עדים כנגדו!

אמר המלך: וישמעו אדניכם, הנה היהודי נמצא בידו ורשותו נוצרי הרוג, ואיך אצילהו מפני שהוחזק לנאמן ושאינו רוצח?

השיבו השלוחים: אדוננו המלך; אין הדבר דומה, האיש שגזל וראוהו עדים או מי שנמצא ברשותו ואפשר שאחרים השליכוהו שם.

השיב המלך: דבריכם אמת, וידעתי באמת שאין על היהודים בזה שום  אשם, אבל יש לכם חטאים ממקום אחר, ואלה העמים מחטאתכם ושנאתכם יקומו יום יום עליכם.

אמרו השלוחים: ויגיד לנו מלכנו ונקבל כעבד הנאמן לאדוניו או כבן לאביו.

השיב המלך: נודע לכם כי באתם לארצותינו ערומים ורעבים, והנוצרים  קבלו אתכם באהבה, ואתם שלמתם רעה תחת טובה, ובדבר הרבית לקחתם את נחלתם ושורם ובקרם.

 ב׳— אם אתם עבדים וגולים למה תלבשו בגדי השרים? וזה להטיל קנאה ושנאה, ואני צויתי במלכותי שלא תלבשו משי, אבל יש לכם התנצלות, שאם לא שמעתם בקול אל — איך תשמעו בקולי? הנה יצאתם ממחיצתכם, ולבי אומר לי שהצרות ישיבו אתכם ולא יועיל לכם, ואם תצאו ממלכותי לא תהיה כצאתכם ממצרים בקול ששון ושמחה, אבל ביללה. ואיני תמה מאד מלכותכם, כי מנהג שלכם להתחיל עשירים ולמות עניים, וכשאתם באים לעולם מזל צומח בראשיכם והולך ויורד עד רגליכם, והנוצרי להפך— המזל מתחיל מרגליו והולך לראשיהם, כשיולד הנוצרי לובש סחבות בראשיתו וילדותו ובבחרותו וזקנותו רקמה.

 ג׳— מה אלה  הקבוצים שלכם ללכת בשווקים ביום הברית וכיוצא ואתם מלובשים כסגנים, ועיני העמים רואות וכלות, ואתם, חשובי עמכם, לא עמדתם כי אם על כבוד­כם וצאן אובדות היו עמכם! ד׳— שאם אתם סועדים עם הגוי תדיחו הכוס לפי שנגע, והגוים אומרים: תלונתנו על מלכנו אשר קבל בארצנו מי שלועג עלינו וקורא אותנו טמאים!

 הה׳—למה תלמדו את בניכם הניגון? ואתם בכל  ימיכם חייבין הבכיה וההספד! כי הכריז עליכם אלהי השמים שאתם רשעים ולכן פזר אתכם, ולא עשה כן לכל גוי.

הו׳ — למה תלמדו את בניכם האיש־גרימה ואין אתם יוצאים למלחמה? אין זה אלא כדי שתוכלו היטב להרוג הנוצרי! ואלו חשבתם בגלותכם ופזורכם והיותכם תמיד בסכנה לא הייתם עומקים בכמו אלה, כל זה יורה אבוד הרגשותכם ואבידת שכלכם, ואם עמי  נהגו כן הדין עמהם, כי טבע הממשלה כן חייב, ואתם רואים התפשטות ממשלתם ורצון האל עמהם, וכאשר למדתם הרע לעמי — למה לא למדתם הטוב מהם מישובם והנהגתם ומוסרם? ולא עשיתם כן, אבל למדתם מהם הרע ולמדתם להם הרע מכם! ואל תחשבו דברי דברי איש שונא, שאם אלהיכם ידע מכם בראשונה מדותיכם ואהב אתכם— איך אני אמאס בכם ? לא אמרתי זה כי אם להצילכם מיד שונאיכם!

תשובת השלוחים: שמענו דברי אדוננו המלך, דברי מלך חסד ואב רחמן למדנו, מלכנו, כי לך יאתה, וחסד אם תוכיחנו, ונאמר לתת התנצלות למקצת פשעינו אם יהיה לנו רשיון.

אמר המלך: הלואי שתדעו להשיב, כי לא לאהבת נצוה באתי, ודי לכם כבוד כי בפרטות דברתי עמכם.

אמרו השלוחים: מכל החולאים אשר הזכיר אדוננו עדיין שכח חולי אחר חזק אשר לנו, והוא כי אין מליץ עלינו טובה בלי השקפת קנאה או שגאה, אפילו שהטוב מפורסם לעיניו, ודבר אדוננו וקצפו הלא הוא כמו שהעידו המליציםלרעה. ועל דבר הרבית בימים הקדומים כן היה, ואחר יצא דבר המלך ודתו אין עסק זה בינינו, לבד מג׳ חדשים עד היום אשר הכריחתו בעל כרחינו לתת להם ברבית, כי לא יוכלו לחרוש ולזרוע אם לא יקחו ברבית, וכאשר זכרנו דבר המלך באנו לחצרותיו, ולא מציגו מקום לדבר עמו, ושאל לנו  המשנה ואמרנו לו המאורע, ואמר לנו: אין בזה אשמה עליכם, שאם המלך מנע הרבית הלא הוא לתועלת הנוצרים, ואם הם מואסים אותו תועלת אתם נצולים מאשמה, ומכל מקום בתנאי שלא תקחו אלא דבר מועט וקצוב, וכן עשינו.

 ועל דבר הגנבה מה נאמר? והנה נדמינו לעכברים שאחד יאכל הגבינה ועל כלם יאמר, ומטבע הבריאה להמצא רעים וטובים, ולנו יטילו  האשמה, האם לא ימצא בין הנוצרים מי שלא גנב או גזל? ואף על פי שנמצאו בנוצרים כל המדות החשובות וכל המעלות כבר ראינו בכל יום תולין על הגניבה והגזל, אלא שהממשלה כסות לכמה דברים, כמו שהלבניות באשה כסות לכמה מומין, והגלות להפך, כי הוא המגלה והמראה מום קטן כגרגיר חרדל בכמות כדור השמש. ועל לבוש המשי, מיום שהוכרז לא ימצא איש ממנו שעבר מאמרו, ואנו שלוחי עמך והעשירים שבעמנו, ואין לבוא אל שער המלך כי אם בלבוש יקר, והננו בבגדים שחורים מהנמכרים בזול.

 קפץ איש אחד ואמר: והנה הגשים לובשות משי ורקמה ותכשיטי זהב!

 השיבו השלוחים: והנה הכרוז לא אמר אלא ששום איש יהודי לא ילבש משי, ולא אמר: ״ולא אשה.״, וחשבנו כי מדרך המלכיות לתת רשות וכבוד  לנשים.

אמר המלך: א״כ אתם הולכין כחמור הפחמי, ונשותיכם כפרד האפיפיור, ואינו מן הדין.

ועל הקבוץ אמרו השלוחים: מה נעשה, אדוננו, ודתנו צותנו לגמול חסד, ואומה שפלה כמונו הלואי בהתחבר תתקיים. ועל הניגון וכיוצא, — מי נפש סובלת שלא תתפתה למה שרואה בשכניה, כל שכן הבחורים והנערים אשר  לא יספיק כח להכניעם, ואין בהם תבונה להשמר ממה שאינו ראוי.

השיב המלך: יש בדבריכם טענה. ועתה אל תרגזו, ותנוחו בבתיכם, ומחר תבואו, וכמה מאלה קרה אתכם וזרח בחשך אורכם. בבקר באו לפני המלך, ואמר: ראוי לשלוח חוקר יחקור בדבר.                               

אמרו התובעים: אדוננו המלך! הנה כתב מן השופטים כמה חקרו ודרשו. אמר המשנה: יביאו היהודי ויתייסר בייסורין קשים, והוא יגיד את אשר עשה.

אמרו השלוחים: אם על ידי יסורין יתאמת, ידענו באמת כי היהודי יאמר שהוא הרגו ושאכל את דמו, והיהודים רכי הלבב חלושי המזג ובמעט מצער  יכנעו לכל.

אמר המלך: לא תפחדו מזה, ואני נשבעתי בזבח מושיענו שלא לקבל שום אומדנא או הוכחה מאיש יהודי על ידי יסורין, ממה שאירע בהתחלת מלכותי, כי נגנבו ב׳ כפות זהב, והיו נכנסים ויוצאים ב׳ אנשים חשובים, נקראים יהודה אנקווה ושמואל אנקווה, ואמרו כל אנשי החצר, כי היהודים גנבום כדרכם, והכיתי היהודים ביסורין, ומיד הודו שגנבום, ותליתי אותם. אחר ג׳ ימים נמצאו הכפות ביד אחד ממשרתי. וכנראה בחרו במות הפתאומית להנצל מן הארוכה, והיא מכת היסורין.

אמר אחד מיועצי המלך: בימים הקדומים לא היו דנין שום אדם על ידי ייסורין. והביא ספר דברי הימים.     

וכעס המלך על שלא הזכירוהו בענין גניבת הכפות, ועל זה אמר המלך: אין מי שיגלה זה כי אם הגבור שבגבורים. אמר השרים: ומי הוא? אמר המלך: אמרו אתם!

אמרו הם: כבר עבר ענין זה בימים הקדומים. יש מי שאמר כי הוא האשה״  כיון שיכלה להכשיל לאדם הראשון ולשלמה עם כל חכמתו. ושאל חכם לאפ­לטון: מהו הרוב בעולמי האנשים או הנשים? והשיב: כיון שכל האנשים שומעין לנשים — כל העולם הוא נשים! ויש שאמר כי הוא היין אשר הכשיל לנח המציל בזכותו כל העולם. ואחרים אמרו כי הוא המלך, כי אם יאמר לעקור הרים — יעקרו. ויש מי שאמר כי הוא יצר האדם.                                                                   

אמר המלך: גבורים הם אלה, ויותר מהם הוא הממון. אין קנאה כקנאת המלכים, ואין שנאה כשנאתם, ואין רדיפת הכבוד ברדיפתם, ואין שמחה כמו הנצחון, ועל כל אלה אם יתנו למלך ממון יסלק מלחמתו מעל אויבו. וכן כל הדברים הזרים יתפשרו עם הממון. יכריזו בגלילותי, שמי שיביא שום  עדות יתנו לו חמש מאות כפולות וביתו חפשי מחוקי המלוכד״ ותראו כי אז יתגלה ענין זה.

אז יצא מיד כרוז בחצוצרות, וביום השלישי בא נער אחד כבן שמונה עשרה שנה, ואמר: אדוננו המלך! את האלהים אני ירא ואודיע לפניו אשר  ידעתי.

אמר המלך: האלהים אפשר שאתה ירא, אבל הממון אתה אוהב, אמור! כי מיד יותן לך שכר הרבה.

אמר: משרת לאדוני הנקרא ג׳ואן דילה וירה אני, ונתקוטט מאד עם היהודי אשר נמצא ההרוג בביתו על ענין נחלה שלקח לו על דבר הרבית זה שנים  הרבה, ולילה אחד אמר לי אדוני: אם תהרוג היהודי החזיר הזה אתן לך לבוש משי יקר מאד ועשרים כפולות! אמרתי: נער אנכי לא נסיתי בכיוצא— לך ופגע אתה כי כאיש גבורתו! אחר זה ראיתי שצוה אדוני שיקראו לששה שכניו, וכאשר באו אמר לי שאצא לחוץ. אמרתי: הלא דבר הוא! ושמתי אזני אחורי הדלת ושמעתי לאדוני אומר: אלה היהודים אחר שעשו מה שעשו  למושיענו דמם מותר, והמלכים אם ישמרו אותם הם להנאתם מפני המסים! הנה היום נקבר איש נכרי, ובית הקברות סמוך אלינו, נוציאהו ונשליכהו בבית היהודי שכננו, ויקומו העם ואני עמהם נחלק שלל. אמרו השכנים: ואם ימצאו קבר ריקם יודע הדבר! אמר אדוני: יש שם סמוך לקברו אבן גדולה, ונשליכה בקבר במקום המת! והלכו ונתאחדו, ואני ישנתי ולא נודע לי יותר מזה.

שלחו וקראו לג׳ואן דילה וירה, ואמר: אדוני המלך! אין עדות הנער עדות, כי הוא ברע עמי על דבר שבירותו.

אמר המלך: מעתה אין אנו צריכין אל הנער, ילכו ויראו אם ימצא שם אבן ולא פגר, האבן יעיד עליך! הלכו ומצאו כדברי הנער. אמר ג׳ואן: היהודי הוא שהוציא הפגר ושם האבן.

אמר המלך: אי טמאים! ואתם אומרים כי להוציא את דמו הוציאוהו היהודים, אחר שמת האדם כלום יצא ממנו דם?

ובהיותם בדבור זה באו ב׳ אנשים והעידו איך ראוהו בלילה מוליך פגר  ולא ידעו מה הוא.

אמר המלך לשרים: הלא אמרתי לכם כי אין גבור כממון, וישתבח האל המגלה האמת!

צוה המלך שיקברו את ג׳ואן דילה וירה עד ראשו ויניחוהו שם עד שימות, ולשכנים שיתלו, והארץ יראה ושקטה.

Recent Posts


הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
פברואר 2015
א ב ג ד ה ו ש
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728

רשימת הנושאים באתר